חאלד שייח אחמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1410/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1410/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: חאלד שייח אחמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 13.1.2010, בת.פ. 7173-11-08, שניתן על ידי השופטת תמר שרון נתנאל תאריך הישיבה: י"א בסיון התשע"א (13.06.11) בשם המערער: עו"ד ג'אנם אדוארד בשם המשיבה: מתורגמן: עו"ד אושרה פטל מר עבדל רחמן עומראן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת תמר שרון נתנאל) הרשיע את המערער בניסיון שוד, נשיאת נשק שלא כדין, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 402(ב), 144, 245(א) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בעקבות הרשעתו נדון המערער לשמונה שנות מאסר, שמונה עשר חודשים מאסר על תנאי, קנס בסכום של 1,000 ש"ח והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 30,000 ש"ח. המערער משיג בפנינו על הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו. כתב האישום 2. בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי בתאריך 27.10.08, סמוך לשעה 20:00, הגיע המערער ועמו אדם נוסף, אשר זהותו אינה ידועה (להלן: "האחר"), לביתם של המתלוננים באעבלין, כשהם רעולי פנים ומצוידים בתת מקלע, בכוונה לבצע שוד. משגילו השניים כי הבית נעול, הם בעטו בדלת הכניסה, שברו אותה ונכנסו פנימה. המתלוננת וילדיה אשר הסתגרו באחד מחדרי הבית פרצו בצעקות, ובעקבות כך עזבו המערער והאחר את המקום. עוד נטען, כי שעה שנמלטו הם נתקלו בשני אנשים וירו לעברם. באישום נוסף נטען כי במהלך חקירת האירוע הדיח המערער חשוד אחר למסור גרסה כוזבת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. כאמור, בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו, תוך שהוא דוחה גרסה חלופית שמסר באשר למעשיו באותו יום. המערער לא כפר בהתרחשות האירוע בו עוסק כתב האישום, אולם טען כי זיהויו כמי שנטל בו חלק הנו שגוי. באשר למעשיו באותו יום, הוא מסר שתי גרסאות. בהודעות שנרשמו מפיו טען כי בעת ניסיון השוד כלל לא היה בכפר, ושהה אצל מכריו ביישוב עין מאהל. בגרסה נוספת אותה מסר במהלך עדותו בבית המשפט, טען כי היה בדרכו לבית דודתו כאשר שמע לפתע את היריות, ובעקבות כך מיהר להגיע לבית המתלוננים. את קולר האשם לפער בין גרסאותיו, תלה המערער בחששו כי השוטרים מנסים להפלילו בעבירה בה לא היה מעורב. 4. בפני בית המשפט העיד, מוסתר מאחורי פרגוד, מדובב שהוכנס לתא המעצר בו שהה המערער. עד זה מסר כי המערער התוודה בפניו בביצוע המעשה שיוחס לו, וטען כי הגיע עם שותפו לביתם של המתלוננים עם כלי פריצה מתוך כוונה לגנוב את תכולתה של כספת, בה סבר כי שמור סכום של כ-400,000 ש"ח. בית המשפט מצא את גרסת המדובב מהימנה, הואיל ובכניסתו לתא המעצר נמסר לו מידע כללי בלבד על ניסיון השוד, ובעקבות שיחתו עם המערער מסר המדובב פרטים נוספים עליהם היה יכול לדעת רק מי שהשתתף בביצוע העבירה, וביניהם, היותם של השודדים רעולי פנים; העובדה שלאחר שהפורצים נכנסו לבית המתלוננים, עלה המתלונן מבית הוריו לביתו ופגש בשודדים; ושדלת הכניסה לבית המתלוננים נפרצה בכוח. מבית המשפט לא נעלמה העובדה שחלק מהדברים שהחליפו ביניהם המערער והמדובב בתא המעצר לא נשמעים בהקלטת השיחות. המדובב הסביר את הדבר בכך שהמערער שוחח עמו, לעתים, בלחש, ובית משפט קמא קבע כי: "די באשר כן ניתן לשמוע, כדי לסבך את הנאשם כמי שלקח חלק בביצוע ניסיון השוד וכדי לחזק את דברי המדובב ואת אמינות עדותו, בנוגע לכך ש[המערער] אמר את הדברים הנוספים, עליהם העיד המדובב, אשר אינם נשמעים היטב בדיסק" (עמ' 7 להכרעת הדין). 5. תוספת ראייתית להודייתו של המערער נמצאה בהתאמה שבין הפרטים שנמסרו בה ובין הממצאים בזירה. המדובב מסר כי המערער סיפר לו שהמתלוננת סגרה את הדלת והוא שבר אותה ברגלו; כי בזמן מנוסתו נורתה ירייה; וכן ששותפו זרק את התיק ששימש אותם במהלך ניסיון השוד מתחת לעץ. מכל אלה הסיק בית המשפט כי אין מדובר בהודיית שווא. בנוסף, על תרמיל הגב שנמצא לאחר האירוע – בנתיב בו על פי מספר עדויות נמלטו השודדים – מופיע הכיתוב "ראמי" באותיות לטיניות ונמצאו בו, לצד כלים ששימשו את השודדים, שני דרכונים, שאחד מהם שייך למוחמד, אחיו של המערער. תיק זה נמצא קודם לאירוע בחדר השינה אותו חולק המערער עם אחיו. בית המשפט דחה את הסברו של המערער כי אינו מזהה את התרמיל, כמו גם את הסברו כי יתכן שאימו זרקה את התרמיל קודם לניסיון השוד, והשודדים מצאו אותו ועשו בו שימוש. נקבע כי בעובדה שהתרמיל נמצא בביתו של המערער קודם לניסיון השוד, ובהימנעות המערער מהבאת אימו לעדות, יש כדי להפריך את הסברו לעניין זה. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי יש במארג הראיות כדי להוכיח את אשמתו של המערער באישום הראשון. אשר לאישום השני, נקבע כי די בעדותו של ראמי, לפיה ניסה המערער לשכנע אותו למסור פרטים כוזבים לחוקרים, לצד תיעוד העימות שנערך בין השניים ממנו עולה כי המערער סימן לראמי ולחש לו דברים, כדי לבסס את הרשעתו באישום זה. הטענות בערעור 6. המערער סבור כי נכון לזכותו מהעבירות בהן הורשע, ולהלן טעמיו: א. המעשים שהוכחו לא מספיקים כדי לגבש את עבירת ניסיון השוד, שכן מעשים אלו אינם מצביעים בהכרח על ניסיון לבצע עבירה מסוג זה, ואפשר כי הם נעשו במטרה לבצע התפרצות או לצורך איום. בנוסף, סבור המערער כי יסוד ה"גניבה" בעבירת השוד לא מתקיים בעניינו, שכן לא נגנב דבר מביתם של המתלוננים ואף לא ניתן היה לגנוב דבר. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי בביתם של המתלוננים היתה כספת, הואיל והמתלונן עצמו שלל זאת. מכך מסיק המערער כי גם לא הוכח מניע לבצע את השוד. עוד הוא סבור, כי גם יסוד "האלימות" בעבירת השוד לא התקיים. לשיטתו, לא הוכח כי השודדים ירו לעבר המתלונן, שכן קיימות סתירות בין העדויות השונות לעניין זה. כמו כן, נטען כי לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין הירי ובין הגניבה, שכן זה נעשה לאחר שיצאו המערער ושותפו מבית המתלוננים, וממילא לא ניתן לטעון כי הירי בוצע במטרה להשיג את הדבר הנגנב. בנסיבות אלו סבור המערער, כי כל שנותר מכתב האישום הם "מעשי הכנה" אשר אינם יוצרים אחריות בפלילים. ב. לשיטת המערער, שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא פסל את הודיותיו בפני המדובב ואת קבילות התקליטור בו תועדו (ת/59). השוואה בין הדיסק לתמליל שהוגש לבית המשפט, כך סבור המערער, מלמדת כי ההקלטה נערכה שלא כדין, וכי התמליל מציג תיעוד חלקי ממנו הושמטו חלקים מהותיים, שחשיפתם בפני בית המשפט המחוזי הייתה מובילה לפסילת ההודיה. לכך, מצרף המערער טענה כי הושפל והוכה על ידי רכז המודיעין במהלך חקירותו. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ייחס משקל רב לעדותו של המדובב. לטענתו, השוואת עדותו של המדובב עם הקלטת השיחות מגלה כי המערער הכחיש את מעורבותו בביצוע המעשים המיוחסים לו, וכי המדובב בדה את שמסר מליבו. בין היתר, מסר המדובב כי המערער סיפר לו כי משנעלה המתלוננת את דלת הכניסה של חדר המדרגות, ירה בדלת מספר יריות – זאת בניגוד לממצאים בזירה השוללים ירי כזה. אשר לפרטים המוכמנים שמסר המדובב, טען המערער כי אלה הופיעו בצו המעצר ובפרוטוקול הדיון שהתקיים בעניינו, ומסמכים אלה הוא הציג למדובב. המערער הוסיף, כי כל שהוא ידע באשר לאירוע נמסר לו על ידי החוקרים או שהועבר אליו בדרך של שמועה, ודברים אלו נמסרו על ידו למדובב במהלך השיחות שניהלו ביניהם. המערער הוסיף כי המדובב שתל בתיאור ההודיה, שלכאורה מסר, פרטים שהמערער מסר לו מעברו הצבאי, ואת אלה הוא שילב באירוע דנן. ג. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שזקף לחובתו את הגרסה השקרית שמסר במשטרה באשר למקום הימצאותו בזמן השוד. לטענתו, יש בהסבר שנתן באשר לחששו שמא ינסו להפלילו בביצוע השוד, כדי להוות הסבר סביר לאותה גרסה. ד. המערער סבור כי לא היה מקום לקבוע כי לא העלה טענה באשר לאלימות מצד חוקריו עד לעדותו, הואיל ומהאזנה לתקליטור (ת/59) עולה כי אמר למדובב שהוכה והושפל על ידי רכז המודיעין. ה. עוד טען המערער כי על אף שנמצאו חפצים רבים בזירה, ובכללם כאפייה, כפפות, דיסק חיתוך מברזל, תיק שחור ורובה – לא נמצא פרופיל ה-D.N.A שלו על אותם חפצים, וממילא לא ניתן לקבוע כי הם שייכים לאירוע השוד או לזה שבוצע באותו מקום שבוע קודם. לכך מצרף המערער את מציאת הסכין בשיחים, והעובדה שלא נטען כי נעשה שימוש בסכין במהלך ניסיון השוד דנן, אלא בזה שקדם לו. מכך, מסיק המערער, שאין ודאות כי הממצאים שייכים לאירוע הנוכחי. ו. המערער סבור כי הרשעתו נסמכת על ראיות נסיבתיות, אולם אין באלו כדי להוביל למסקנה יחידה בדבר אשמתו. ז. באשר לאישום השני, טען המערער כי לא ביקש מראמי למסור עדות שקר, אלא לספר את האמת באשר למה שהתרחש באותו יום. המערער מטעים כי יש לבחון את עדותו של ראמי על רקע היותו חשוד גם הוא בביצוע ניסיון השוד, ומכאן המוטיבציה שלו להפליל את המערער. לחלופין, משיג המערער על גזר הדין. לשיטתו, חורג העונש מרמת הענישה הנוהגת. גם אם מקבלים את גרסתו של המדובב, כי אז יש לאמץ גם את התיאור שמסר באשר לניסיון השוד, ולפיו חלקו של המערער בפרשה היה קטן בהשוואה לשותפו, שכן הוא לא החזיק בנשק ובתיק החפצים שנתפס. דיון 7. ערעור זה עוסק, רובו ככולו, בהשגות כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, וכידוע הלכה היא כי בית משפט שלערעור לא יהא נוטה להתערב בממצאים מסוג זה (ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.11); ע"פ 3132/07 אדם בניאגוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.6.10); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980)). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המערער נמנה עמם. בבסיסה של ההרשעה עומדת הודאת המערער בפני מדובב, וזו מחוזקת בראיות נוספות, כפי שיפורט בהמשך. קיומה של ההודיה 8. כאמור, המערער כופר בכך שהודה בביצוע ניסיון השוד, וטען שאת כל אשר מסר המדובב הוא בדה מלבו. המציאות מלמדת כי מדובבים בדרך כלל אינם אנשי חוק, ולעיתים מדובר אף בעבריינים המבקשים לקנות את חירותם או לזכות בטובת הנאה, כגמול על פעולתם להשגת ראיות מפלילות כנגד אחרים (ע"פ 1354/03 דקר נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2),83, 90). במצב זה מנקר לא פעם החשש שמא המדובב, בשל רצונו לזכות בהטבה שהובטחה לו, לא יהסס להפליל גם את מי שלא חטא, וזו סכנה שבית המשפט צריך להיות מודע לה, כדי להימנע מתוצאה שגויה. אך עניין זה מתייחס למשקל עדותו של המדובב ומהימנותה, ולא לקבילות עדותו כראייה, שכן מצוות המחוקק היא כי הכל כשרים להעיד (ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2), 405, 413). לחשש זה נמצא פיתרון ואין עוד צורך לסמוך על דבריו של המדובב עצמו בעדותו בבית המשפט, הואיל והשיחות מתועדות בהקלטה והשליטה על העזרים הטכניים נמצאת בידי השוטר-המפעיל. כך קרה גם בענייננו, כאשר לבית המשפט הוגש תקליטור בו תועדו השיחות שניהל המערער עם המדובב בתא המעצר. על אף שלא ניתן לשמוע את כל שנאמר באותן שיחות, די במה שתומלל כדי לבסס את המסקנה כי המערער התוודה בפני המדובב בביצוע ניסיון השוד, וכך אמר: " כל השכונה הייתה אחריי אולי עשרים שלושים איש היו והוא סגר עלי חסם אותי אמרתי לו זוז עדיף לך, יריתי לו בין הרגליים, אני הרי מנוסה כי בצבא הייתי מוריד בלון ממרחק 350 מטר בלילה תוך שלוש שניות... היה כספת בבית... הוא הרי גר למעלה! הוא גר מעל ההורים שלו ואז היא סגרה את הדלת עם מפתח ואני שברתי אותו ברגל שלי... ואז התחילו לבוא אנשים, היו הרבה תקלות, נאלצתי לצאת... העץ... זרקתי שם" (ראו ת/20 עמ' 1-3). אשר לטענת המערער בדבר "בישול" ההקלטות על ידי חוקרים בעלי עניין, כל שאוכל לומר הוא כי טענה זו נטענה ללא כל ביסוס. אדרבא, המומחה אשר העיד מטעמו של המערער שלל התערבות כזו, וכך גם כתב בחוות הדעת שהגיש: "אני בספק רב אם הייתה פה התערבות גורם חיצוני של עריכה ובישול" (נ/2 עמ' 6). לכך יש לצרף את הסכמתו של בא-כוח המערער להגשת התמליל (עמ' 68 לפרוטוקול הדיון). 9. במהלך העימות שנערך בין המדובב למערער, ומשסיפר המדובב לחוקרים כיצד זה התוודה בפניו, לא הכחיש זאת המערער. גם כאשר פנה המדובב למערער והטיח בפניו כי התוודה בביצוע ניסיון השוד, לא טרח המערער להכחיש את הדבר והסתפק באומרו "אני שומר על זכות השתיקה" (ת/65 עמ' 13). יש בהימנעות זו של המערער מהכחשת דברי המדובב כדי לחזק את אמינות האחרון (ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.7.07)). לכל אלה מצטרפת העובדה כי בית המשפט, אשר שמע את עדותו של המדובב, מצא אותה מהימנה ואיני מוצא מקום או עילה לשנות מקביעה זו. האם יש מקום לפסול את הודיית המערער 10. סוגיית קבילותן של ראיות נבחנת בשני מישורים: האחד, המסלול החקיקתי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לפיו הודית נאשם תהא קבילה רק מקום בו בית המשפט השתכנע כי ההודיה הייתה חופשית ומרצון. המסלול השני לפסילת הודיה מבוסס על "דוקטרינת הפסילה הפסיקתית". בבסיסה, יוצרת דוקטרינה זו איזון עדין בין תכלית חשיפת האמת ולחימה בעבריינות, מחד, וזכויותיו המוגנות של הנאשם, מאידך. פסילתה של ראייה בשל דרך השגתה תלויה בכך שזו הושגה שלא כדין, היינו, באמצעי חקירה המנוגדים להוראת חוק, תקנה או נוהל מחייב; באמצעים בלתי הוגנים או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת. כמו כן, נדרש כי קבלת הראייה תפגע באופן לא מידתי בזכותו של הנאשם לקיים הליך הוגן. לבית המשפט מסור שיקול הדעת בשאלת קבילות הראייה נוכח נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, 4.5.2006); ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.12.06)). 11. המערער טען כי במהלך חקירתו במשטרה הוכה והושפל על ידי רכז המודיעין. עם זאת, במהלך המשפט לא ביקש המערער לפסול את ההודיות, וספק בעיני אם ניתן לעשות זאת בשלב הערעור (ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל. פ"ד כט(1), 340, 344; ע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.11.09)). אני סבור כי יש בהעדרה של ההתנגדות להגשת ההודאות, כדי להצביע על הסכמה שאלו ניתנו מרצונו החופשי של הנאשם. כפירה בכך בשלב הערעור קשה שבעתיים מקום בו היה המערער מיוצג בערכאת הדיון על ידי סנגור. גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענה זו של המערער. על אף שהוא סיפר למדובב כי רכז המודיעין נהג כלפיו באלימות, הרי שכאשר נשאל ישירות על ידי המדובב אם "הוא הכה אותך?", השיב המערער: "לא, לא, הוא שם אותי בראש שלו" (ת/57 עמ' 12). בנוסף, מצא בית משפט קמא את עדותו של רכז המודיעין, אשר שלל הפעלת אמצעים אלימים נגד המערער, אמינה ולא מצאתי סיבה לשנות מהחלטתו. אדרבא, עיון בפרוטוקול הדיון של ארבע הבקשות בהן נדון המשך מעצרו של המערער, מלמד כי אין בו זכר לאותה טענה בדבר אלימות שכביכול הופעלה כלפיו (ת/66). 12. מכל מקום, תנאי לפסילת הראייה מחייב קשר סיבתי בין הפעלת האמצעי הפסול ומסירת ההודיה (ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 274, 283 (2002); ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 261 (1984)). המערער התוודה בפני המדובב כאשר שהה עמו בתא המעצר. לאחר שעיינתי בתמלול השיחות שוכנעתי כי המערער לא נאנס לשוחח עם המדובב, אלא עשה זאת מרצון, ככל הנראה, משום שהאמין כי שותפו לתא המעצר יוכל לסייע לו להתמודד עם המשך החקירה (ת/57 עמ' 109 אומר המערער למדובב: "אתה תבוא לבקר אותי"; בעמ' 166 אומר המערער למדובב: "בעזרת השם אני ואתה נצא, ונהיה חברים"; בעמ' 200 אומר לו המערער: "הלוואי וישימו אותנו באותו תא" ובהמשך נותן המערער למדובב פתק עם מספר הטלפון של אחיו, כדי שזה יצור עמו קשר כשישתחרר (ת/55)). העולה מכך הוא שלא נפל פגם בגביית הודייתו של המערער, וממילא אין עילה לפסילתה. תוכנה של ההודיה מלמד כי המערער אישר את מעורבותו בניסיון השוד, וכל שנותר לבחון הוא אם היה בראיות הנוספות כדי למלא את דרישת הדין לצורך הרשעה על סמך הודיה. תוספת ראייתית להודיה 13. כידוע, לשם הרשעה המתבססת על הודיה, נדרש "דבר מה נוסף". אין מדובר בדרישה ראייתית אשר צריכה להצביע על אשמת הנאשם, ודי לה שתאשר במידת מה את תוכן ההודיה ותצביע על אמיתותה (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3),556 529). בעניינו של המערער, הראיות הקיימות לצד הודייתו הן רבות. כך היא ההתאמה בין הפרטים שמסר ובין הממצאים בזירה, הימצאותה של כספת – במועד הסמוך לניסיון השוד בבית המתלוננים (בהמשך אתייחס להיעדרותה במועד השוד), ושבירת דלת הכניסה לבית. לכך יש לצרף את עדותו של מחמד אדריס, אשר ראה את בריחתם של השודדים ומסר כי כאשר צעק לעברם לעצור, ראה את אחד מהם זורק חפץ. משניגש אל המקום מצא שם תיק, שתי כאפיות ודיסק לחיתוך. אותו תיק הוחזק קודם לניסיון השוד בחדר השינה של המערער ואחיו (ת/51, ת/52). בבית המתלוננים נמצא תרמיל בקוטר 9 מ"מ, אשר בדיקה בליסטית אישרה כי נורה מתת המקלע שנמצא בסמוך לתיק (ת/25). בנוסף, בין החפצים שהיו בתיק, נמצאה כפייה בה היה חסר גדיל אחד, וזה נמצא בבית המתלוננים (עמ' 20 להכרעת הדין). מכאן, ששוב אין ספק כי התיק, הנשק וכלי הפריצה שימשו כולם את המבצעים באירוע דנן. האם התקיימו יסודות עבירת ניסיון שוד 14. כאמור, המערער סבור כי יסודות עבירת השוד לא התקיימו בעניינו. לא ניתן אלא לתמוהה על הסתייגותו מהתרחשות הירי, שכן עובדה זו אומתה בממצאים בזירה ואף בעדותו שלו, בה מסר כי בעקבות אותו ירי הוא מיהר להגיע לביתו של המתלונן. גם בטענה לפיה לא די בביצוע הירי בעת הבריחה מבית המתלוננים כדי לגבש את יסוד הפעלת אלימות הנדרש בעבירת השוד, אין ממש. לעניין זה אפנה לסעיף 402 לחוק העונשין הקובע כי "הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד". ולעניינו של המערער - הוא ושותפו נכנסו לבית המתלוננים חמושים בנשק ותוך שבירתה של דלת הכניסה. והרי זה שילוב של איום מובהק ו"אלימות בנכס", שדי בהם כדי לבסס את ההרשעה בעבירת השוד. אשר לטענה כי יסוד "הגניבה" לא הוכח, הרי שעסקינן בניסיון שוד, ועל כן גניבה כעבירה מוגמרת אינה נדרשת לשם הרשעה. גם לשאלת קיומה או העדרה של כספת מבית המתלוננים במועד השוד, לא נודעת חשיבות. אף שהמתלונן שלל את הימצאותה של הכספת במועד ניסיון השוד, הוא אישר את הימצאותה בביתו אך שבוע קודם לכן (עמ' 28 לפרוטוקול). לא מן הנמנע כי המערער סבר שבמועד השוד, זו עדיין קיימת שם. 15. המערער הוסיף וטען, כי אף אם ייקבע שהוא ביצע את כל המעשים שיוחסו לו, לא חרגו אלה משלב ה"הכנה" לביצוע עבירה. גם טענה זו אין בידינו לקבל. סעיף 25 לחוק העונשין קובע כי "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". עולה מכך, שלצורך היווצרותה של אחריות בגין ניסיון לבצע עבירה יש לבחון אם המעשים שנעשו בפועל מקרבים את תהליך השלמתה של העבירה המוגמרת, או לחלופין, אם המעשים, אף אם אלו מהווים תחילת ביצוע, מגלים בצורה חד משמעית את כוונתו של העבריין (ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.11); ע"פ 9849/05 מדינת ישראל נ' ראובן ברואיר (טרם פורסם, 23.11.06)). המערער הגיע יחד עם שותפו לביתם של המתלוננים, כאשר כלי פריצה באמתחתו והוא חמוש בנשק. הוא פרץ את דלת הכניסה וניסה להיכנס לחדר השינה, במטרה לבצע גניבה. והרי רק צעקותיהם של המתלוננת וילדיה גרמו למנוסתו, ועל כן נכון לקבוע כי הוא היה אך כפסע מהשלמתה של עבירת הגניבה. תרחיש זה חצה זה מכבר את הגבול שבין "הכנה" ל"ניסיון". תפקידו של המערער בביצוע העבירה 16. סעיף 29(ב) לחוק העונשין קובע כי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". מכוח סעיף זה רשאי בית המשפט להרשיע שותפים בעבירות המיוחסות להם, ככל שאלו נמצאים במעגל הפנימי של העשייה העבריינית ומהווים חלק מהותי בהגשמתה, אף אם אין בידו לקבוע באורח נחרץ מה ביצע כל אחד מהם בנפרד (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250 (1996)). המערער סבור כי גם אם יימצא כי השתתף בניסיון השוד, מעמדו היה לכל היותר של "מסייע" ולא "מבצע בצוותא". גם בטענה זו אין ממש. המערער ושותפו פרצו לביתם של המתלוננים כשהם חמושים בנשק, והמערער אף השתמש בו עת שניסו להימלט. עובדות אלו מלמדות שלמערער הייתה שליטה מלאה על המתרחש, וניתן לקבוע כי התקיימו בו היסוד הנפשי והעובדתי הנדרש לשם הרשעה בעבירת ניסיון שוד. אשר להרשעה באישום השני, משקבענו כי אין ממש בטענותיו של המערער באשר לאישום הראשון, די בעדותו של ראמי ובתיעוד המצולם של העימות שנערך בינו למערער, כדי לדחות את הערעור נגד ההרשעה באישום זה. ערעור על העונש 17. ככלל, ערכאת הערעור לא תעדיף את שיקול דעתה על זה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לעונש, למעט נסיבות חריגות ובכללן טעות מהותית בגזר-הדין או חריגה קיצונית מרמת הענישה הנוהגת (ע"פ 6298/96 מדינת ישראל נ' יחיא (טרם פורסם, 05.11.97)). המערער חטא בניסיון שוד שהתבצע בביתם של המתלוננים תוך שימוש בנשק. הוא ושותפו, אשר זהותו נותרה עלומה, פרצו לביתם – מבצרם של המתלוננים במטרה לגנוב רכוש. נדמה כי אין צורך להכביר מילים על הסכנות האפשריות הגלומות בתרחיש מסוג זה, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אך בנס הסתיים ניסיון השוד בלא נפגעים בנפש. בנסיבות אלו, ואף שהעונש אינו קל, כלל ועיקר, לא גיליתי פגם או שגגה בשיקוליו של בית המשפט המחוזי, ועל כן הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ב בתמוז התשע"א (14.07.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10014100_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il