בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א 1406/97
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' דורנר
המערער: יעקב
פרנקו
נ
ג ד
המשיב: דן
מלניק
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 19.12.96 בת.א.
1212/88
שניתן על-ידי כבוד השופטת
ד"ר
ד' פלפל
תאריך
הישיבה: י"ט בחשוון תשנ"ט (8.11.98)
בשם
המערער: עו"ד ירון סהר
בשם
המשיב: עו"ד יונתן מילר
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. בשנת 1982 הקימו המערער והמשיב חברת פרסום בשם
י. פרנקו את דן בע"מ (להלן: החברה). בהסכם שנכרת בין השניים (להלן: הסכם
השיתוף) נקבע, כי הם יחזיקו במניות החברה בחלקים שווים, כי שניהם ימונו למנהליה,
וכי המערער - שהוא פירסומאי במקצועו - יהיה אחראי לניהול השוטף של החברה, ואילו
המשיב לבדו יהיה אחראי למימונה, לרבות למתן ערבויות ובטחונות שיידרשו לקבלת אשראי
עבור החברה. עוד נקבע, כי תוקפו של הסכם השיתוף יפוג בתאריך 31.3.84.
המשיב ואימו, יוליה מלניק (להלן: האם), החזיקו
חשבון מט"ח משותף (להלן: החשבון המשותף) בסניף אחוזת בית של בנק לאומי לישראל
בע"מ (להלן: הבנק). חשבון זה נפתח על-ידי הורי המשיב לצורך קבלת רנטה
מגרמניה, ולאחר שנפטר האב בא המשיב, בנו היחיד, במקומו. החשבון היה משותף ונפרד,
במובן זה שכל אחד מבעלי החשבון - האם והמשיב - רשאי היה לבצע לבדו פעולות שונות
בחשבון, לרבות משיכת כספים ללא צורך בחתימת ידו של הבעלים האחר.
החברה פתחה אף היא חשבון באותו סניף של הבנק.
בגדר התחייבותו למימונה חתם המשיב בתאריך 24.10.82 על ערבות מתמדת, ללא הגבלה
בסכום, לחובות החברה לבנק. בתאריך 10.1.84 חתמה אף אישתו המנוחה של המשיב (להלן:
האישה) על כתב-ערבות דומה.
2. בסוף שנת 1983 התגלע סכסוך בין המערער למשיב,
על רקע חשדו של המשיב כי המערער פעל באופן בלתי-תקין בכספי החברה. הצדדים החליטו
למסור את הסכסוך להכרעת בורר. בפסק-הבורר, רואה-החשבון יחזקאל פרץ, שניתן בתאריך
31.1.84, נקבע כי הסכם השיתוף יתבטל ביום מתן פסק-הבורר, וכי המשיב יהיה רשאי לבטל
את הבטחונות שהמציא לחובות החברה החל מתאריך 28.2.84.
הצדדים ביקשו בכל זאת לבדוק אפשרות להמשיך
בשיתוף ביניהם, ובמסמך שנחתם על-ידיהם בתאריך 1.3.84 נכתב: "סוכם כי [המשיב]
נותן פסק זמן עד להחלטה באם להמשיך בשיתוף בתנאים חדשים". ואכן, השניים
המשיכו בניהול משותף של החברה. בתאריך 3.5.84 חתם המערער על ערבות מתמדת, ללא
הגבלה בסכום, לחובות החברה לבנק, ובתאריך 10.8.86 חתמה אף אימו של המשיב על
כתב-ערבות לחובות החברה לבנק, וזאת עד לסכום של 30,000 דולר.
ארבעת כתבי-הערבות נערכו על טפסים סטנדרטיים
שנעשו בידי הבנק, וכל אחד מהם כלל, בסעיף 12 שבו, תנאי המזכה את הבנק לממש את
הערבות על-ידי קיזוז סכום הערבות מחשבונות הערבים המוחזקים בו. כן כללו ארבעת
כתבי-הערבות, בסעיף 6 שבהם, תנאי שעל-פיו תיוותר ערבות הערב בעינה גם במקרה של
פשרה או הסדר של הבנק עם החייב העיקרי או עם אחד הערבים האחרים.
3. בשנת 1988 נקלעה החברה לקשיים. חובה לבנק הגיע
לסך של 723,400 ש"ח, ולבקשת המשיב ניתן נגדה צו-פירוק.
בתאריך 30.3.88 פנה הבנק במכתבים בנוסח אחיד
למערער מזה ולמשיב ואימו מזה, ותבע מהם לשלם את חוב החברה מכוח ערבותם לחובותיה
(להלן: מכתב הדרישה). במכתב הדרישה שהופנה למשיב ולאימו נכתב, בין השאר, כי דרישת
הבנק מתבססת על כתב-ערבות שנחתם על-ידי אחד מן הנמענים בתאריך 28.7.83 (מכתב
הדרישה מופנה, כאמור, למשיב ולאימו, אך מפנה לכתב-ערבות ש"בחתימתך").
בעקבות דרישת הבנק טען המערער, כי אף לאחר
ביטולו של הסכם השיתוף הוסכם להפעיל את החברה בתנאים שנקבעו בהסכם זה, ולפיכך על
המשיב לפרוע לבדו את חובות החברה. המשיב, מצידו, טען כי לאחר ביטול הסכם השיתוף
נעשה בין הצדדים הסכם בתנאים שונים, שבגידרו הוסכם כי אף המערער יהיה אחראי לחובות
החברה, וכי בהתאם לכך חתם המערער על כתב-הערבות לחובות החברה. כמו-כן התגלעו
סכסוכים בין השניים בדבר משיכת כספים מן החברה לצורכיהם הפרטיים. אף סכסוכים אלה
נמסרו לבוררות, והפעם מינו הצדדים כבורר את השופט (בדימ') עלי נתן (להלן: הבורר).
בתוך כך, זמן-מה לאחר משלוח מכתבי הדרישה,
העביר הבנק את כל הכספים שבחשבון המשותף, בסך כולל של 517,595 ש"ח, לחשבון
החברה, שהיה נתון, כאמור, ביתרת-חובה. בעקבות זאת, ניהל המשיב משא-ומתן עם הבנק
במטרה להפחית את סכום החוב לבנק. במסגרת זאת הטיל המשיב על חברת שגיא מיקרו-מחשבים
בע"מ לבדוק את חשבונות החברה בבנק. בדו"ח שהגישה חברת שגיא (להלן:
דו"ח שגיא) נמצא, לכאורה, כי הסכום שנדרש על-ידי הבנק על-פי חישוביו עולה על
חובה הנכון של החברה. הבנק נאות להגיע להסדר-פשרה עם המשיב. על-פי הסדר הפשרה שילם
המשיב לבנק בשנת 1990 100,000 ש"ח - בנוסף לסכום שכבר קוזז - והבנק ויתר על
תשלום היתרה. הסדר-הפשרה נעשה עם המשיב לבדו, והבנק המשיך לנקוט בהליכים נגד
המערער.
4. בתאריך 22.6.88 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו תובענה בסדר-דין מקוצר נגד המערער, לתשלום מחצית מן הסכום שקוזז
על-ידי הבנק מכוח כתב-הערבות.
בתוך כך, ניתן בתאריך 15.2.90 פסק-ביניים
על-ידי הבורר, שבו נקבע כי הסכם השיתוף בוטל בתאריך 1.1.84, וכי על-פי תנאי השיתוף
החדשים שעליהם הוסכם בין הצדדים אחראי אף המערער לחובות החברה. בתאריך 15.12.93
נתן הבורר פסק-ביניים שני, שדן במחלוקות הכספיות בין הצדדים, ובו נדחו תביעותיו
הכספיות של המערער נגד החברה ונגד המשיב, והתקבלו תביעותיהם הכספיות של החברה
והמשיב נגד המערער. בין השאר נקבע בפסק-ביניים זה, בהסתמך על דו"ח
רואה-החשבון של מפרקת החברה, כי הן המשיב והן המערער משכו כספים מן החברה לצורכיהם
הפרטיים, אך סכום הכסף שמשך המערער עלה על סכום הכסף שמשך המשיב.
לנוכח הקביעות בפסק-הביניים הראשון החליט רשם
בית-המשפט המחוזי, לבקשת המשיב, על מחיקת טענות מכתב-ההגנה של המערער, שסתרו את
קביעותיו של הבורר בפסק-הביניים הראשון. ערעור על החלטה זו נדחה, ונקבע כי החלטות
הבורר מהוות השתק פלוגתא.
5. בכתב-ההגנה המתוקן שהוגש לבית-המשפט המחוזי
בתאריך 21.10.91, התבססה הגנתו של המערער, ככלל, על שלוש טענות חלופיות.
ראשית, טען המערער, כי אומנם חתם על
כתב-הערבות על-פי דרישת הבנק, אך ביחסים הפנימיים בינו לבין המשיב הוסכם כי ערבותו
של המערער תמומש, אם יהיה צורך בכך, רק לאחר שהבנק ייפרע מהמשיב. בהקשר זה שב
המערער וציין בתצהיר שהגיש לבית-המשפט, כי על-פי הבנתו את ההסכם בינו לבין המשיב,
האחרון לבדו היה אחראי לחובות החברה. על-כל-פנים, כך הוסיף וטען המערער, יש לקזז
מסכום החוב את הסכומים שהמשיב משך מכספי החברה לצרכיו הפרטיים, וכן את הסכום
שעל-פי דו"ח שגיא לא הייתה החברה חייבת לבנק.
טענתו החלופית השנייה של
המערער הייתה, כי אף אם היה חייב לשאת בחלק מחובות החברה, הרי שכלל לא קמה יריבות
בינו לבין המשיב בעניין זה. זאת, הואיל והאם הייתה זו אשר שילמה את החוב לבנק
בכספים שמקורם ברנטה מגרמניה, ושהיו שייכים אך ורק לה ולא למשיב. בהקשר זה הדגיש
המערער, כי המשיב מעולם לא דיווח לרשויות המס על כספי החשבון המשותף, וכי לא הוכח
כי כספים אלה ניתנו לו במתנה על-ידי האם. על-כל-פנים, טען המערער, לפחות מחצית מן
הכספים בחשבון המשותף שייכים היו לאם, ולגביהם ודאי שאין יריבות בינו לבין המשיב.
שלישית, טען המערער -
בהסתמך על נוסחו של מכתב הדרישה של הבנק - כי תשלום הכספים לבנק על-ידי האם נעשה
מכוח ערבות נוספת כלפי הבנק - בלתי-מוגבלת בסכום - שעליה חתמה האם עוד בשנת 1983,
וכי ערבות זו הייתה לחובו של המשיב, להבדיל מערבות לחובה של החברה. לפיכך,
אין עקרון חלוקת הנטל בין הערבים לאותו חיוב חל על תשלום חוב החברה לבנק בידי האם,
שכערבה לערב אינה יכולה לחזור אל הערבים האחרים, כי אם רק לערב שלו ערבה (המשיב)
או לחייב העיקרי עצמו (החברה). לחלופין טען המערער, כי אם ייפסק שערבות נוספת זו
הייתה לחובה של החברה, הרי שבנטל החיוב לבנק צריכים לשאת ארבעת הערבים - המשיב,
עזבונה של אשת המשיב המנוחה, אימו של המשיב והמערער - בחלקים שווים.
6. במשפט העיד המשיב, כי הכסף בחשבון המשותף היה
בבעלותו, כי על-פי הסכם בינו לבין המערער הם היו שותפים באחריות לחובות החברה
בחלקים שווים, וכי ערבות אישתו והערבות המוגבלת של אימו שימשו כבטחונות לחלקו שלו
בחובות החברה.
האם העידה כי חתמה על כתב-ערבות אחד, אשר
הוגבל ל30,000-$, וכי הכספים בחשבון המשותף היו שייכים לבנה, המשיב, וניתנו לו
על-ידיה במתנה. מירון פבלוצקי, מנהל מחלקת האשראי בבנק, העיד כי המשיב ואימו לא
התנגדו לקיזוז חובות החברה על-ידי חיוב החשבון המשותף.
המערער, מצידו, דבק בעדותו בגירסה שמסר
בתצהיר, לפיה המשיב לבדו אחראי לחובות החברה. עוד הוסיף והעיד, כי הבנק הגיש נגדו
תובענה שעם השנים תפחה לסך של 400,000 ש"ח ויותר, כי ההליכים בתובענה זו
הוקפאו לאחר שהביע נכונות להגיע להסדר עם הבנק, וכי הבנק הטיל עיקול על תכולת
דירתו המהווה את כל נכסיו. המערער אף ביקש להגיש מסמכים הנוגעים להסדר בינו לבין
הבנק, אך בקשתו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שעיין במסמכים וקבע כי אינם
רלוואנטיים.
7. בית-המשפט המחוזי (השופטת ד"ר דרורה
פלפל) מצא, כי הסכם השיתוף המקורי, שבגידרו היה המשיב אחראי לבדו לחובות החברה,
בוטל בתאריך 1.1.84, ותחתיו נקשר בין הצדדים הסכם שונה, שבו הוסכם כי המשיב
והמערער יהיו אחראים בחלקים שווים לחובות החברה לבנק. חובות אלה הובטחו בערבויות
בלתי-מוגבלות בסכום של המערער, המשיב והאישה, ובערבות מוגבלת לסך של 30,000 דולר
של האם. עוד נקבע, כי המערער לא הוכיח שהאמור בדו"ח שגיא לגבי גובה חוב החברה
לבנק הינו נכון, כי המערער לא הוכיח שהמשיב משך מן החברה לצרכיו הפרטיים כספים
בסכום העולה על הסך שמשך לצרכים כאלה המערער עצמו, וכי, על-כל-פנים, זכות התביעה
בעניין זה נתונה לחברה. אף הטענה כי למשיב לא הייתה זכות בחשבון המשותף נדחתה,
לנוכח זכות המשיכה הבלתי-מוגבלת שהוענקה לו, ולאור עמדת האם שלא התנגדה למשיכת מלוא
כספי החשבון המשותף לשם תשלום חובות החברה לבנק.
יחד עם זאת, חרף הממצא בדבר האחריות בחלקים
שווים של המשיב והמערער לחובות החברה לבנק, סבר בית-המשפט - בהתבסס על סעיף 56
לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים) - כי יש לחלק את הנטל
בין כל הערבים, לרבות עזבון האישה. מסקנתו הייתה איפוא, כי יש לנכות מן הסכום
ששולם על-ידי המשיב לבנק סך של 30,000 דולר כערכם ביום הגשת התביעה בגין ערבות
האם, ולחייב את המערער בהשבת שליש מן הסכום שנותר, המגיע בערכים שבהם נפרע לטובת
הבנק לסך של 156,568 ש"ח.
8. המשיב קיבל עליו את הדין, ואילו המערער הגיש
ערעור על פסק-הדין. בערעורו הרחיב המערער את הטענות שטען בבית-המשפט המחוזי,
והוסיף טענות בעניין דחיית בקשתו להביא את המסמכים הנוגעים ליתרת חובו לבנק, אשר
לדבריו לא אפשרה לו להוכיח כי שילם לבנק את חלקו בחוב החברה, או למיצער חלק ממנו.
אדון בטענות המערער על-פי סדרן.
ההסכם בין המערער למשיב
9. כאמור, אחריות המערער והמשיב לחובות החברה
הוסדרה על-ידיהם מחדש עם חידוש השיתוף ביניהם לאחר ביטולו של הסכם השיתוף. בעניין
זה נדחתה לכל אורך הדרך - על-ידי הבורר, ובעקבותיו גם על-ידי בית-המשפט המחוזי -
טענת המערער, לפיה גם על-פי הסכם זה המשיב לבדו היה אחראי לחובות החברה, ונתקבלה
טענת המשיב, לפיה הוסכם בינו לבין המערער על חלוקת נטל חובות החברה בחלקים שווים.
בממצא עובדתי זה אין מקום להתערב, ומה-גם שהוא עולה בקנה אחד עם התנהגותו של
המערער, אשר חתם, כאמור, בתאריך 3.5.84 על ערבות מתמדת, ללא הגבלה בסכום, לחובות
החברה לבנק.
בעניין זה יש לדחות גם את טענותיו של המערער
בנוגע לגובה חוב החברה לבנק. המערער לא הביא כל ראיות לטענותיו בהקשר זה.
דו"ח שגיא, שהוזמן על-ידי המשיב במטרה להביא להפחתת חוב החברה לבנק, אינו
יכול, כשלעצמו, להוות ראיה לגירסה שהוצגה בו. אף לטענה בדבר משיכת כספים על-ידי
המשיב, המקימה כביכול זכות קיזוז למערער, אין תשתית ראייתית מהימנת (וכאמור,
פסק-הביניים השני של הבורר אף שלל אותה במפורש).
יתרת חובו של המערער לבנק
10. כאמור, הבנק הגיע להסדר פשרה עם המשיב, שערב
ביחד עם המערער ולחוד לחוב החברה, ומחל לו על חלק מחובו. אך הבנק השאיר בידיו,
מכוח סעיף 6 לכתב-הערבות שעליו חתם המערער, את הזכות להמשיך בהליכים משפטיים כנגד
המערער.
זכות החזרה של חייבים בחיוב אחד בינם לבין
עצמם, וכן השלכת הפטרתו של אחד החייבים בידי הנושה במקרה שהחייבים האחרים נותרים
חשופים לתביעת הנושה, מוסדרות בסעיפים 56(ב) ו56-(ד) סיפא לחוק החוזים, שבהם נקבע:
(ב)
חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני
ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם.
...
(ד)
... הופטר חייב אחד... ואין בהפטר כדי לפטור את השני, אין בהפטר גם כדי לפגוע
בזכות לחזור עליו לפי סעיף זה.
הוראות אלה מונעות התעשרות של חייב אחד
על-חשבון חייב אחר. מחד גיסא, סעיף 56(ד) הנ"ל מונע מנושה, שהגיע להסדר עם
חייב אחד תוך שמירת זכויותיו של הנושה כלפי חייב אחר, את האפשרות לשלול מהחייב
האחר את זכות החזרה על החייב שלו ויתר הנושה על חלק מן החוב. בכך נמנע מצב, שבו
עקב הסדר-הפשרה ישלם החייב החשוף לתביעה יותר מכפי חלקו בחוב על-פי היחסים
הפנימיים בינו לבין החייב שהגיע להסדר. מאידך גיסא, סעיף 56(ב) קובע, כי חייב ששילם
לנושה סכום העולה על חלקו מכוח היחסים הפנימיים שבינו לבין החייבים האחרים, זכאי
לגבות סכום זה מן החייבים האחרים.
הסדר-הפשרה שעשה המשיב עם הבנק לא שלל איפוא
את זכותו של המערער להשתתפות המשיב במחציתו של החוב. מנגד, עומדת למשיב הזכות
לגבות מן המערער את הסכום העולה על חלקו בחוב על-פי היחסים הפנימיים ביניהם.
בנסיבות אלה, כאשר זכותו של המשיב להשתתפות
המערער מוגבלת לסכום ששילם מעבר לחלקו בחוב, ההתחשבנות בין הבנק למערער איננה
רלוואנטית. אשר-על-כן, יש לדחות את טענת המערער כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי שלא
לקבל את המסמכים שביקש להגיש בעניין זה.
העדר יריבות עם המשיב
11. כאמור, המערער טען כנגד זכותו של המשיב בחשבון
המשותף, וזאת בהתבסס על הטענה שהכספים בחשבון המשותף היו שייכים לאם בלבד, או
למיצער רק מחציתם הייתה שייכת למשיב.
יש לדחות טענות אלה.
השאלה, אם פתיחת חשבון משותף בבנק, שבו מפקיד
אחד הצדדים כסף, מהווה ראיה לכך שאותו מפקיד ביקש לתת את כספו במתנה לשותפו
בחשבון, מתעוררת רק במקרים שבהם קיימת מחלוקת בין בעל הכסף (נותן המתנה) או יורשיו
לבין השותף לחשבון (מקבל המתנה). בנסיבות אלה, כאשר דבר הענקת המתנה מוכחש, מסיק
בית-המשפט את נתינתה על-יסוד ראיות נסיבתיות, ובכללן חוסר שיור של זכות בנכס לנותן
המתנה. ראו, למשל, ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב ואח', פ"ד כח(2)
673.
במקרה שלפנינו, מתנת האם למשיב כלל אינה שנויה
במחלוקת ביניהם, והיא אף נלמדת מהתנהגותה. כאמור, האם העידה על הענקת הכסף במתנה
לבנה, המשיב. האם איפשרה לבנה לשעבד למעשה את החשבון המשותף לשם הבטחת חובות החברה
לבנק, וזאת באמצעות תנאי הקיזוז שבכתב-הערבות, ולא טענה על זכותה בכסף או לפחות
בחלק ממנו גם לאחר שהבנק הודיע לה במכתב הדרישה על כוונתו לממש בתוך שבעה ימים את
זכות הקיזוז לגבי החשבון המשותף. זאת, הגם שעל-פי כתב-הערבות שעליו חתמה האם עצמה,
אחריותה לחובות החברה הייתה מוגבלת ל30,000- דולר בלבד, בעוד שסכום המט"ח
בחשבון המשותף, שרוקן כולו כדי לכסות חלק מחובה של החברה, עלה בהרבה על סכום
ערבותה המוגבלת בסכום של האם. כל זאת, ללא התנגדותה של האם, שכאמור ידעה מבעוד
מועד על כוונת הבנק לעשות כן. בנסיבות אלה, שתיקת האם מלמדת כי היא לא השאירה
לעצמה זכות בחלק כלשהו של הפיקדון, והתנהגותה, אף מבלי להתחשב בעדותה לפיה מזה
כ20- שנה בנה הוא בעליהם של הכספים בחשבון המשותף, מוכיחה את הקנייתם למשיב. ראו
והשוו ע"א 679/76 סלי נ' עזבון שפר ואח', פ"ד לב(2) 785. ראו גם
דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (חלק א, תשנ"א), 498.
חלוקת נטל החוב
12. כאמור, בית-המשפט המחוזי פסק - בהתבסס על סעיף
56(א) לחוק החוזים - כי נטל החוב צריך להתחלק בין ארבעת הערבים לחובות החברה,
ולאור זאת אף חישב את הסכום שעל המערער להשיב למשיב.
קביעה זו של בית-המשפט המחוזי שגויה בעיניי
לנוכח ממצאו שלו בדבר ההסכם שאליו הגיעו המערער והמשיב בנוגע לאחריותם השווה
לחובות החברה וההבחנה הנדרשת בין מישור היחסים שבין ארבעת הערבים לבנק לבין מישור
היחסים הפנימיים בין ארבעת הערבים לבין עצמם, ולאור העדר האינטרס של האם והאישה
בחיוב הנערב.
13. אכן, חלוקת הנטל בין חייבים באותו חיוב - לרבות
ערבים לאותו חוב - מוסדרת בסעיף 56(א) לחוק החוזים, שבו נקבע:
שניים
שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים.
אלא שסעיף 56(א) הנ"ל קובע חזקה בלבד,
שמקורה בעקרון השוויון. ראו דברי השופט אגרנט בע"א 370/69 בסט נ'
"הפול" לביטוח חובה לידי האיגוד הישראלי של חברות הביטוח בע"מ, פ"ד
יח(1) 533, בע' 539. חזקה זו ניתנת לסתירה. אך מובן הוא, כי כאשר קיים הסכם
בין החייבים בדבר דרך חלוקת נטל החיוב, גובר ההסכם על החזקה ויש לנהוג על-פיו.
בענייננו, נקבע בהסכם כי המערער והמשיב אחראים
באופן שווה לחובות החברה. אכן, במישור היחסים שבין ארבעת הערבים לבין הבנק, אין
ספק כי כל אחד מן הערבים ערב כלפי הבנק לחובות החברה - ביחד עם שאר הערבים ולחוד
מהם - הכל בהתאם לגובה הערבות שעליה חתם ולמהותה. ברם, במישור היחסים הפנימיים
שבין ארבעת הערבים לבין עצמם קובע ההסכם בין הצדדים, המורה על חלוקה שווה של
האחריות לחובות החברה בין המערער למשיב בלבד. במישור היחסים הפנימיים יש
לראות איפוא את ערבויות האם והאישה כחלק בלתי-נפרד מערבותו של המשיב למחצית מחובות
החברה.
בהקשר זה יצוין עוד, כי קביעה זו מקובלת למעשה
אף על המערער עצמו, שהרי זה טען בראש טענותיו, כאמור, כי על אף כתב-הערבות שחתם
כלפי הבנק, הוסכם בינו לבין המשיב כי האחרון יישא לבדו בחבות החברה.
14. לא זו אף זאת: עקרון השוויון המהותי אף מחייב -
בהיעדר הסכמה ברורה אחרת בין הצדדים - לחלק את הנטל בין החייבים בהתאם לאינטרס
שלהם בחיוב. שכן, שוויון פורמלי בחלוקת הנטל בין בעל האינטרס לבין מי שאין לו
אינטרס בחיוב מביא להתעשרות בעל האינטרס על-חשבון החייב נעדר האינטרס.
סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז1967-, המזכה
ערב שפרע את החוב בזכות להשבה מן החייב העיקרי, משקף אף הוא, למעשה, את עקרון
החלוקה של נטל החיוב בהתאם לאינטרס של החייב בחיוב. על-פי אותו עיקרון, גם ערב
שערב לחובותיה של חברה הנתונה לבעלותו אינו זכאי להתחלק בנטל עם ערבים אחרים,
נעדרי כל אינטרס בחיוב. ראו דניאל פרידמן ונילי כהן, "ריבוי חייבים", דיני
חיובים - חלק כללי (דניאל פרידמן - עורך, תשנ"ד) 155, בע' 189; וכן
פסק-הדין השוויצרי BGE 53 II 25 המוזכר שם
בהערה 152, שבו נדחתה תביעת ההשתתפות של בעל מניות עיקרי בתאגיד, שכיסה את חובות
התאגיד שלהם ערב, כנגד עובד התאגיד, שאף הוא ערב לחוב. בעניין זה נפסק, כי יש
בתביעת בעל האינטרס בחוב כנגד מי שאין לו אינטרס בחוב, משום הפרה של עקרון
תום-הלב.
במקרה שלפנינו, למערער ולמשיב בלבד היה אינטרס
כי הבנק יעניק אשראי לחברה שבבעלותם. בנסיבות אלה, עקרון השוויון המהותי מחייב
להטיל עליהם את מלוא הנטל בגין חובות החברה, ולחלקו ביניהם בחלקים שווים.
סכום השתתפות המערער
15. לאור המסקנה שאליה הגעתי בדבר חלוקת נטל החוב,
אין לי צורך להידרש לטענתו של המערער בדבר קיומה של ערבות נוספת מצד האם, ולשאלת
מהותה של ערבות זו. שכן, ממילא אמור נטל החוב להתחלק בין המערער והמשיב בלבד.
מעבר לדרוש אוסיף, כי לא מצאתי מקום להתערב בממצאו העובדתי של בית-המשפט המחוזי
בעניין זה, המבוסס היטב על חומר הראיות שבא בפניו. כאמור, הראיה היחידה שעל בסיסה
נטענה טענה זו של המערער הייתה נוסחו של מכתב הדרישה ששלח הבנק לאם ולמשיב.
כתב-הערבות שעליו חתמה האם, כביכול, לא נמצא במסמכי הבנק, והאם העידה כאמור כי
חתמה על כתב-ערבות אחד בלבד, מוגבל בסכום. על-כל-פנים, אין זה סביר להניח כי
כתבי-ערבות או קיזוז, המאפשרים לבנק לממש בטחונות לחוב החברה, לא נמצאו בתיק החברה
בבנק; כשם שאין זה סביר להניח כי האם חתמה על ערבות מוגבלת בסכום בשנת 1986, לאחר
שכבר חתמה בשנת 1983 - כטענת המערער - על ערבות בלתי-מוגבלת בסכום.
16. כאמור, בשנת 1988 - מיד לאחר משלוח מכתבי הדרישה
של הבנק - נפרעו מתוך כספי המשיב בחשבון המשותף 517,595 ש"ח לכיסוי חובות
החברה. כן שילם המשיב לבנק בשנת 1990 100,000 ש"ח נוספים (שערכם בשנת 1988
היה כ72,000- ש"ח). בסך הכל שילם המשיב על-חשבון חובה של החברה, בערכים של
שנת 1988, 589,595 ש"ח.
המשיב זכאי איפוא להשבת אותו חלק מן הסכום
שפרע לבנק, העולה על חלקו בחוב הכולל, שהסתכם כאמור - גם כן בערכים של שנת 1988 -
בסך של 723,400 ש"ח. המשיב, שהיה חייב במחצית סכום החוב, היינו 361,700
ש"ח, שילם בשלב הראשון 155,895 ש"ח מעל לחלקו בחוב. בית-המשפט המחוזי
חייב אומנם את המערער בהשבת 156,568 ש"ח למשיב, אלא שהמשיב הוסיף ושילם בשנת
1990 100,000 ש"ח נוספים, שערכם בשנת 1988 היה כאמור 72,000 ש"ח. מכאן,
שהסכום שהמערער חויב בהשבתו על-ידי בית-המשפט המחוזי היה נמוך מן הסכום שהוא חייב
בו. אלא שכאמור, המשיב לא עירער על כך.
אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את הערעור. כן אני
מציעה לחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט למשיב בסך 40,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
נ
ש י א
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, כ"ב בתמוז תשנ"ט
(6.7.99).
נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
97014060.L06