נחום מנבר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 14/98 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותר: נחום מנבר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה למתן צו הביאס קורפוס תאריך הישיבה: ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98) בשם העותר: עו"ד דרור ארד-אילון בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור, עו"ד דבורה חן פסק-דין השופט י' זמיר: 1. נאשם, שבית המשפט החליט לעוצרו עד תום ההליכים במשפטו, לא בהכרח יהיה נתון במעצר עד תום ההליכים. אם המשפט מתמשך מעבר לתקופה שנקבעה בחוק, ישוחרר הנאשם מן המעצר, אלא אם שופט של בית המשפט העליון החליט להאריך את מעצרו. מהו משך התקופה? לאחרונה חלו, פעם ועוד פעם, שינויים בחוק הקובע את משך התקופה. כתוצאה מן השינויים התכופים בחוק, התעוררו בעיות שונות באשר למשך התקופה לגבי נאשמים רבים, שכיום הם נתונים במעצר. העותר הוא אחד מהם. 2. העותר עומד לדין פלילי. הוא נעצר ביום 27.3.97. בית המשפט האריך את מעצרו עד שביום 5.5.97 הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובית המשפט (כבוד הנשיא מ' אילן) החליט, לבקשת המשיבה, להאריך את מעצרו עד תום ההליכים במשפטו. לאחר חודש ימים לערך ביקש העותר שבית המשפט יעיין מחדש בהחלטת המעצר. בית המשפט (כבוד הנשיא מ' אילן) עיין מחדש בהחלטת המעצר והחליט, ביום 8.6.97, שלא לשנותה. עבר זמן והעותר הגיש בקשה נוספת לשחרור מן המעצר. ביום 27.8.97 החליט בית המשפט (כבוד השופט ע' מודריק) לדחות את הבקשה, וחזר על ההחלטה להחזיק את העותר במעצר עד תום ההליכים. העותר הגיש לבית המשפט העליון ערר על החלטת המעצר. הערר נדחה (על ידי כבוד השופט י' טירקל) ביום 9.10.97. 3. לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, כפי שהיה בתוקף בכל המועדים האלה, ניתן היה להחזיק את העותר במעצר, על יסוד ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים במשפטו, תקופה של שנה אחת מיום שהוגש נגדו כתב האישום, אלא אם (לפי סעיף 54 לאותו חוק) שופט של בית המשפט העליון החליט להאריך את מעצרו. חשבון פשוט מלמד כי העותר נתון במעצר, עד היום, תקופה של פחות מעשרה חודשים מיום שנעצר לראשונה, ותקופה של שמונה חודשים לערך מיום שהוגש נגדו כתב האישום. משמע, עדיין לא חלפה שנה מיום שנעצר. אולם בינתיים שונה החוק בנוגע למשך תקופת המעצר. העותר טוען כי שינוי החוק מחייב לשחררו מן המעצר על אתר. הכיצד? 4. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון), התשנ"ז1997-, הוסיף לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים) את סעיף 61. סעיף 61 קבע לאמור: "(א) נאשם שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. (ב) על אף הוראות סעיף קטן(א) רשאי נשיא או סגן נשיא, של בית המשפט שבו מתנהל משפטו של הנאשם, להורות על הארכת מעצרו של הנאשם לתקופה שלא תעלה על 90 ימים". אולם, כפי שנקבע בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)(תיקון), התשנ"ז1997- (בסעיף 23), תחילתו של סעיף 61 תהיה רק ביום 1.1.1998, ובאותו יום יבוטלו גם סעיפים 53 ו54- לחוק סדר הדין הפלילי. כלומר, משך תקופת המעצר תהיה שנה עד יום 1.1.1998, וחצי שנה מאותו יום ואילך. 5. קיצור תקופת המעצר מתקופה של שנה לתקופה של חצי שנה עורר בעיה במערכת של אכיפת החוק. בהחלטה שנתתי ביום 21.5.1997 בבש"פ 2846/97 מדינת ישראל נ' מחרום מחמד (לא פורסם) אמרתי לעניין בעיה זאת כך: "התפתחויות שונות בחקיקה מכבידות את העומס הרב המוטל ממילא על בתי המשפט... כזה הוא גם חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ז1997-. לפי חוק זה, סעיפים 53 ו54- לחוק סדר הדין הפלילי יבוטלו ביום 1.1.1998, ובמקומם תבוא הוראה (סעיף 61) המקצרת את התקופה בה ניתן להחזיק נאשם במעצר, עד סיום משפטו, מתקופה של שנה אחת, כפי הדין כיום, לתקופה של חצי שנה, כפוף לאפשרות של הארכת המעצר על ידי בית המשפט. משמע, שומה על בתי המשפט לזרז מאד את קצב הדיון במשפטים פליליים מורכבים. הוראות מעין אלה, ככל שהן ראויות מבחינת הערכים של מדינת ישראל, יש בהן כדי להוסיף עומס על העומס הרובץ כבר על המערכת של אכיפת החוק, לרבות בתי המשפט. משגה הוא להתעלם מכך. טעות היא להניח כי העומס הנוסף ייספג במערכת מעצמו ולא נודע כי בא אל קרבה. צריך לקחת את העומס הנוסף בחשבון השיקולים, להקצות את המשאבים הנדרשים כדי לעמוד בעומס ולהיערך לכך מבעוד זמן. אחרת התקנה תצמיח תקלה. כבר כיום התוצאה העגומה היא שלעתים קרובות בית המשפט אינו מצליח לסיים את ההתדיינות במשפטים פליליים מורכבים תוך שנה, כראוי וכנדרש. במקרים כאלה ניצבת בפני בית המשפט השאלה, אם ראוי לצוות על הארכת המעצר של נאשם, כאשר הסיבה האמיתית לכך היא לא פעם עומס העבודה המוטל על בית המשפט, או לשחרר את הנאשם מן המעצר, גם אם יש בכך כדי לחשוף את הציבור לסכנה של ממש. וזאת הדילמה שבפני בית המשפט במקרים כאלה: האם להעדיף את זכות הנאשם או את שלום הציבור? דילמה זאת תחריף בקרוב, כאשר ייכנס לתוקף, בעוד חצי שנה לערך, החוק המקצר את משך המעצר המירבי (בהעדר טעמים מיוחדים להארכת המעצר על ידי בית המשפט) מתקופה של שנה לתקופה של חצי שנה. האם המופקדים על שלטון החוק ועל שלום הציבור מודעים לכך"? 6. כאשר שנת 1998 עמדה בפתח, והתברר כי המערכת של אכיפת החוק, לרבות בתי המשפט, אינה ערוכה כנדרש לקיצור של תקופת המעצר, בהתאם לסעיף 61 לחוק המעצרים, הזדרז משרד המשפטים להציע תיקון בחוק. בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)(תיקון)(תיקון), התשנ"ח1997- (ה"ח 2668, התשנ"ח, עמ' 159) נאמר, בין היתר, כך: "המציאות כיום היא שלא ניתן לעמוד בהוראת סעיף 61 המציבה את הכלל ולפיו משפטים שבהם נתון הנאשם במעצר עד תום ההליכים יש לסיים תוך ששה חודשים מיום הגשת האישום... במצב הנוכחי של עומס המוטל על המערכת המשפטית משמעות כניסתו לתוקף של סעיף 61 לחוק העיקרי ב1- בינואר 1998 היא שחרורם של עבריינים מסוכנים ועל ידי כך סיכון הציבור, או העמסת יתר של המערכת על ידי ריבוי הליכים לשם הארכת מעצרם של אותם נאשמים, דבר שיגרום לעיכובים נוספים בקיום ההליכים המשפטיים ולעשיית פלסתר את הוראת החוק על ידי הפיכת החריג לכלל". על-יסוד הצעת החוק התקבל בכנסת, ביום 25.12.97, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)(תיקון)(תיקון), התשנ"ח1997- (להלן - החוק המתקן). החוק המתקן קבע כי סעיף 61 לחוק המעצרים יתוקן, כך שבמקום תקופה של ששה חודשים בסעיף-קטן(א) תבוא תקופה של תשעה חודשים, וסעיף-קטן(ב) יבוטל. בהתאם לכך, תקופת המעצר הרגילה של נאשם הנתון במעצר עד תום ההליכים, ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין, תהיה תשעה חודשים, ובתום תקופה זאת ישוחרר, אלא אם שופט של בית המשפט העליון החליט להאריך את מעצרו. עוד קבע החוק המתקן כי תחילתו ביום 1.1.1998. כלומר, עד יום זה, תקופת המעצר הרגילה תהיה שנה אחת, בהתאם לסעיפים 53 ו54- לחוק סדר הדין הפלילי, ורק מיום זה היא תהיה תשעה חודשים. 7. מה ההשלכה של החוק המתקן על העותר? ביום 1.1.1998 היה העותר נתון במעצר, מאז הוגש נגדו כתב אישום, תקופה של שמונה חודשים לערך. לכאורה, לפי החוק המתקן, עליו להישאר במעצר עוד חודש ימים, עד יום 5.2.1998, שאז ימלאו תשעה חודשים למעצרו מאז הוגש נגדו כתב האישום. או אז, חובה תהיה לשחרר את העותר מן המעצר, אלא אם שופט של בית המשפט העליון יחליט להאריך את המעצר. אולם העותר טוען כי החוק המתקן אינו חל עליו, אלא חל עליו חוק המעצרים, כפי שהיה בתוקף עד שנחקק החוק המתקן. אם אמנם כך, עליו להשתחרר מן המעצר בתום ששה חודשים (ולא תשעה חודשים) מיום שהוגש נגדו כתב האישום, אלא אם כן הנשיא או סגן נשיא של בית המשפט המחוזי החליט להאריך את מעצרו. כיוון שהעותר נתון במעצר זה יותר מששה חודשים, ולא נתקבלה החלטה להאריך את מעצרו, מן הדין היה, לטענתו, לשחררו מן המעצר ביום 1.1.1998. משלא שוחרר, הגיש את העתירה לצו שחרור, בה הוא מבקש שבית משפט זה יורה על שחרור לאלתר. 8. העותר מבסס את הטענה שזכותו להשתחרר מן המעצר ביום 1.1.98, בהתאם לסעיף 61 לחוק המעצרים לפני שתוקן על ידי החוק המתקן, על שלושה טעמים. הטעם הראשון הוא, שסעיף 61 לחוק המעצרים, כנוסחו לפני התיקון, הקנה לעותר "זכות" להשתחרר בתום ששה חודשים למעצר. הכיצד? העותר עושה הבחנה בין מועד התוקף של חוק לבין מועד התחילה של חוק. לטענתו, סעיף 61 לחוק המעצרים, שקבע תקופת מעצר של ששה חודשים, נכנס לתוקף במועד מוקדם יותר, ורק תחילתו נדחתה ליום 1.1.1998. אי לכך, הוא טוען, כאשר החוק נכנס לתוקף נולדה לו זכות להשתחרר בתום ששה חודשים למעצר, אם כי הזכות אינה ניתנת למימוש אלא ביום 1.1.1998. עכשיו, שיום זה הגיע, יש לממש את זכותו ולשחררו מן המעצר על אתר. אולם טענה זאת, שלכאורה יש בה חריפות, אין בה ממש. המחוקק עשוי להחליף תוקף בתחילה, ולומר פעם כך ופעם כך, בלי להבחין ביניהם וללא כוונה לקבוע הבדל בין זה לזה. בסופו של דבר ההבדל, אם יש או אין, תלוי בכוונה. במקרה שלפנינו, הכוונה ברורה: במקרה זה אין הבדל בין מועד תוקף לבין מועד תחילה. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)(תיקון), התשנ"ז1997- (שהתפרסם ברשומות ביום 10.4.1997) קבע (בסעיף 23) כי "תחילתו של חוק זה ביום תחילתו של החוק העיקרי" (כלומר, ביום 12.5.1997), אולם (כפי שסעיף 23 הוסיף וקבע) תחילתו של סעיף 61 ביום 1.1.1998. במקרה זה מועד התחילה הוא, הלכה למעשה, גם מועד התוקף. משמע, החוק כולו נכנס לתוקף ביום 12.5.1997, ואילו סעיף 61 נכנס לתוקף רק ביום 1.1.1998. עד אותו יום לא נולדה לעותר (או לכל נאשם אחר שהיה נתון במעצר) זכות להשתחרר בתום ששה חודשי מעצר. אלא מאי? היתה לו ציפייה להשתחרר בתום ששה חודשי מעצר, אלא אם נשיא או סגן נשיא של בית המשפט יחליט להאריך את מעצרו. לכן, כאשר בא החוק המתקן וקבע, ביום 25.12.1997, כי תקופת המעצר תהיה תשעה חודשים, ולא ששה חודשים, הוא לא פגע בזכות, אלא רק בציפייה שלא בשלה כדי זכות. ציפייה אינה מוגנת בפני פגיעה על ידי חוק. 9. יתירה מזאת. גם זכות אינה מוגנת מפני פגיעה על ידי חוק. לכן, גם אם נקבל את הטענה שהחוק המתקן פגע בזכות של העותר, אין בטענה זאת כשלעצמה כדי לפסול את החוק. וגם אם נקבל את הטענה (שאפילו לא נטענה במפורש) שהחוק המתקן פוגע בזכות של העותר למפרע (באופן רטרואקטיבי או רטרוספקטיבי), עדיין אין בטענה זאת כשלעצמה כדי לפסול את החוק. וכך אמר לעניין זה השופט ברק בעע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 775: "'אם רוצה הכנסת לחוקק חוק עם תוקף רטרואקטיבי זה עניינה, ובית המשפט לא יכתיב לה את רצונו שלו'... זאת ועוד: אפילו לא נקבע בחוק במפורש, כי חלותו בזמן היא רטרוספקטיבית, עשויה מסקנה זו להשתמע... התשובה לשאלה, אם אכן משתמעת כוונה שכזו, נקבעת על-פי פרשנותו של החוק בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים... תחולתו של החוק בזמן - בהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה - תיקבע על-פי תכליתו של החוק". ועוד אמר השופט ברק (שם בעמ' 784): "במסגרת גיבוש תכליתו של החוק יש להתחשב, כמובן, בחזקת אי הרטרוספקטיביות. עם זאת, לפנינו חזקה בלבד, וזו ניתנת ל'סתירה'. אכן, על השופט-הפרשן להתחשב בכל הנתונים באשר לתכלית החקיקה ולגבש על-פי המכלול כולו את תכליתה (הסופית) של החקיקה". מכאן שהשאלה הקובעת היא, מה הפרשנות הנכונה של החוק המתקן: האם החוק, על-פי תכליתו, מתכוון לחול גם על נאשמים שהיו נתונים במעצר כבר לפני יום 1.1.1998? אם לא, יש לאפשר לעותר להשתחרר בתום ששה חודשים למעצרו. אם כן, יש להחזיק את העותר במעצר, לפי החוק המתקן, עד תום תשעה חודשים למעצרו. מהי, אם כן, תכליתו של החוק המתקן? כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק (לעיל פיסקה 6), החוק המתקן נולד על רקע ההכרה כי לא ניתן, מבחינה מעשית, לסיים משפטים מורכבים תוך ששה חודשים מיום שהוגש כתב האישום, ולכן הדרישה לשחרר נאשמים בתום ששה חודשים למעצר, לרבות עבריינים מסוכנים, עלולה לסכן את הציבור. תכלית החוק המתקן היא למנוע סכנה זאת. תכלית זאת שוללת פירוש של החוק המתקן המוביל לשחרור העותר, ונאשמים אחרים במצבו, בתום ששה חודשים למעצר. 10. כך גם עולה מלשון החוק. החוק המתקן קובע הוראת מעבר שנועדה לחול על נאשמים הנתונים במעצר ביום 1.1.1998. וכך קובע סעיף 2 לחוק המתקן: "עצור שביום ג' בטבת התשנ"ח (1 בינואר 1998) נתון במעצר לאחר הגשת כתב אישום, תקופה שבין תשעה חודשים לשנה, ומשפטו לא הסתיים בהכרעת דין, ישוחרר מהמעצר בתום חודש מתחילתו של חוק זה, אלא אם כן האריך שופט של בית המשפט העליון את מעצרו". כלומר, נאשם אשר ביום 1.1.1998 מלאו תשעה חודשים למעצרו, לא ישוחרר מן המעצר, אלא יישאר במעצר, מכוח החוק המתקן, חודש נוסף, עד יום 1.2.1998. אמור מעתה: אם נאשם הנתון במעצר יותר מתשעה חודשים ביום 1.1.1998 לא ישוחרר, קל וחומר נאשם הנתון במעצר פחות מתשעה חודשים, כמו העותר. המסקנה היא, כי החוק המתקן לא התכוון, לא לפי תכליתו ולא לפי לשונו, להקנות לעותר זכות להשתחרר מן המעצר ביום 1.1.1998. 11. הטענה השניה של העותר היא, במהותה, טענה חלופית: הטענה היא שהחוק המתקן, בהנחה שהוא חל על העותר, "אינו עומד בתנאיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". לפי הטענה, החוק המתקן פוגע בזכות יסוד של העותר שנקבעה בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בלשון זאת: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". אמנם החירות ממעצר, כמו כל זכות יסוד, אינה מוחלטת, אלא ניתן להגביל אותה בחוק. אולם, לפי סעיף 8 לחוק-היסוד, תנאי הוא שהזכות לא תוגבל "אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". 12. העותר טוען כי החוק המתקן פוגע בחירות בניגוד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, משום שהוא לא נועד לתכלית ראויה והוא פוגע בחירות במידה העולה על הנדרש. הטענה היא כללית. העותר אינו מפרט או מסביר את הטענה ואינו תומך אותה באסמכתאות משפטיות או בנתונים עובדתיים. כיוון שכך, מתעוררת השאלה של נטל השכנוע. האם העותר יוצא ידי חובה בטענה כללית, ללא נסיון להוכיח אותה אף לכאורה, ודי בטענה כזאת כדי להעביר את נטל השכנוע אל המשיבה? השאלה של נטל השכנוע, במסגרת הביקורת השיפוטית על חוקיות חוקים, טרם הוכרעה. ראו ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מט(4) 221, 429-428, 459-458, 577, 586. במקרה זה אף אין צורך להכריע בה. אפשר להניח, לצורך הדיון במקרה זה, שהנטל רובץ על המשיבה. הלכה למעשה, המשיבה קיבלה על עצמה לשכנע כי החוק המתקן נועד לתכלית ראויה וכי אין הוא פוגע בחירות מעבר למידה הנדרשת. 13. מהי, אם כן, תכלית החוק? כנקודת מוצא לתשובה יש לזכור כי מדובר בנאשם שבית המשפט החליט להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים על יסוד סעיף 21 לחוק המעצרים. לפי סעיף זה, בית המשפט לא יחליט על מעצר נאשם עד תום ההליכים אלא אם בית המשפט סבור, על יסוד החומר שהוגש לו, כי קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור או את בטחון המדינה, יימלט מן הדין, או ישבש את הליכי המשפט וכיוצא באלה, עד כדי כך שלא ניתן להסתפק בחלופת מעצר, כגון מעצר בית. על ההחלטה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, רשאי הנאשם לערור עד בית המשפט העליון. זאת ועוד. גם לאחר שבית המשפט החליט לעצור נאשם עד תום ההליכים, ואפילו אם ההחלטה אושרה בערר על ידי בית המשפט העליון, רשאי הנאשם, לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, לבקש מבית המשפט עיון חוזר בהחלטה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה. משמע, יש מקום להניח (בהעדר טענות או ראיות לסתור) כי שחרורו של הנאשם מן המעצר, בטרם הוכרע דינו על ידי בית המשפט, ייצור סכנה לבטחון הציבור או בטחון המדינה, או סכנה של הימלטות מן הדין, או סכנה של שיבוש הליכי משפט, וכיוצא באלה. החזקת הנאשם במעצר, עד שבית המשפט יכריע בדינו, נועדה למנוע סכנה כזאת. זאת תכלית המעצר לפי חוק סדר הדין הפלילי, לפי חוק המעצרים וכן לפי החוק המתקן. תכלית זאת, אף שהיא מחייבת פגיעה בחירות, היא תכלית ראויה. 14. שאלה קשה יותר היא, אם האפשרות להחזיק נאשם במעצר תקופה של תשעה חודשים, עד שתהא חובה לשחררו מן המעצר או לבקש הארכת המעצר על ידי שופט של בית המשפט העליון, פוגעת בחירות מעבר למידה הנדרשת. וכי מהי המידה הנדרשת? עצם המעצר הוא פגיעה קשה בחירות. כל יום של מעצר הוא, מבחינת הנאשם, יום קשה. אך הפגיעה והקושי אינם נמדדים רק מן הבחינה של הנאשם. הם נמדדים גם מן הבחינה של הציבור: הצורך להגן על הציבור מפני הנאשם, עד שיוכרע דינו, ולקיים את משפטו של הנאשם כנדרש. מכאן שמשך תקופת המעצר צריך להיות פועל יוצא של איזון ראוי בין זכות הנאשם לבין אינטרס הציבור. בחוק סדר הדין הפלילי סבר המחוקק כי האיזון הראוי מחייב תקופת מעצר של שנה, אלא אם כן שופט של בית המשפט העליון החליט להאריך את המעצר; כיום, בחוק המתקן, הגיע המחוקק למסקנה שהאיזון הראוי מאפשר לקצר את התקופה ולהעמיד אותה על תשעה חודשים. וכי מדוע נדרשת דווקא תקופה של תשעה חודשים? התשובה היא, שאי-אפשר למדוד את התקופה בפלס, או לשקול אותה במאזניים, כדי לקבוע מהי בדיוק התקופה הנדרשת. משך התקופה הוא, בהכרח, עניין של אומדנה. העיקר הוא, במקרים בהם אין כלים יעילים למדוד את המידה הנדרשת, שהאומדנה לא תחרוג ממתחם הסבירות בנסיבות העניין. אכן, משפט פלילי חייב להתנהל במהירות, במיוחד כאשר הנאשם נתון במעצר. התמשכות המשפט היא רעה חולה. עם זאת אי-אפשר להתעלם מן המציאות. במציאות קיימים אילוצים שאינם מאפשרים לנהל את המשפט באופן רצוף מיום הגשת האישום, ולעתים הם מכתיבים פסק זמן ארוך בין הגשת האישום לבין תחילת המשפט והפסקות ארוכות בין ישיבה לישיבה של בית המשפט. זאת המציאות במיוחד במשפטים מורכבים בגין עבירות חמורות, בהן גדול יותר הסיכוי שהנאשם יוחזק במעצר עד תום ההליכים. לא פעם עורך הדין של הנאשם הוא שדורש זמן ניכר, לעתים שבועות ואפשר אף חודשים, כדי שיוכל ללמוד חומר ראיות רב ולהכין עצמו כראוי כדי להגן על הנאשם. לא פעם התביעה נזקקת לפסק זמן כדי להביא בפני בית המשפט עד או ראיה אחרת, לצורך התביעה או לבקשת הנאשם. ויש גם שבית המשפט עמוס עד כדי כך שאינו יכול לנהל את המשפט בקצב הראוי. אילוצים אלה ואחרים, ראוי לעשות כל מאמץ כדי לצמצם את פגיעתם הרעה, אך כל זמן שהם קיימים, אין להתעלם מהם. הם נכנסים למאזן השיקולים הנוגעים לעניין. כך גם הסכנה הצפויה משחרורו של נאשם אשר בית המשפט פסק כי מסוכנותו מצדיקה את החזקתו במעצר עד תום ההליכים. לכך יש להוסיף גם את האפשרות של הנאשם לבקש מבית המשפט, במקרים מיוחדים, עיון חוזר בהחלטת המעצר. שיקולים אלה מונחים על כף אחת של המאזניים. על הכף השניה מונחת, כשיקול כבד, זכות הנאשם לחירות, כשהוא עדיין בחזקת חף מפשע. אם מאזנים שיקולים אלה, זה כנגד זה, אין יסוד לומר כי תקופת מעצר של תשעה חודשים, כפי שנקבע בחוק המתקן, חורגת ממתחם הסבירות. היא פשרה סבירה בין תקופת מעצר של שנה, כפי שנקבע בדין עד יום 1.1.98, לבין תקופת מעצר של חצי שנה, כפי שהמחוקק ביקש להנהיג בחוק המעצרים, עד שבאה המציאות וטפחה על פניו. המסקנה היא, שתקופת מעצר של תשעה חודשים אינה פוגעת בחירות במידה העולה על הנדרש. 16. הטענה השלישית של העותר, אף היא טענה חלופית, יוצאת מהנחה שהחוק המתקן תקף וחל על העותר. גם כך, טוען העותר, יש לשחררו מן המעצר, וזאת לפי לשונו של סעיף 61 לחוק המעצרים, כפי שתוקן על ידי החוק המתקן. ראו את נוסח הסעיף לעיל, פיסקה 4. סעיף זה, לטענתו, מחייב לשחרר נאשם הנתון במעצר תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, לא מיום שהוגש נגדו כתב האישום, אלא מיום שנעצר בפועל. מבחינת העותר יש בכך כדי לשנות. הוא נעצר ביום 27.3.97. מאז ועד היום עברו למעלה מתשעה חודשים. לכן, לפי פירושו של העותר, חובה היא לשחררו מן המעצר. אולם הפירוש שהעותר נותן לסעיף 61 לחוק המעצרים אינו מתיישב עם לשון הסעיף, שהרי הסעיף מדבר במפורש על נאשם שהיה נתון במעצר תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים "לאחר הגשת כתב אישום נגדו". המועד הקובע לעניין זה, לפי סעיף 61 לחוק המעצרים, כפי שהיה גם לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי, הוא היום בו הוגש כתב האישום. מאותו יום מתחיל מרוץ הזמן. כך נדרש גם לפי תכלית הסעיף. התכלית היא, לקצוב זמן לניהול המשפט הפלילי, כדי שלא יתמשך, ללא הצדקה, מעבר לזמן הראוי. וכך גם התפרש סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי, הלכה למעשה, במשך שנים רבות. בהתאם לפירוש זה אין יסוד לשחרר את העותר מן המעצר. שהרי כתב האישום הוגש נגדו ביום 5.5.1997. מאז ועד היום עברו למעלה משמונה חודשים, אך עדיין לא עברו תשעה חודשים. לפיכך אין סעיף 61 לחוק המעצרים מחייב, או מאפשר, לשחרר את העותר מן המעצר. העתירה נדחית. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של שופט י' זמיר. ניתן היום, כ"א בטבת תשנ"ח (19.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98000140.I02 /צש