עיריית פתח תקווה נ. השר לשירותי דת

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1399/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר העותרת: עיריית פתח תקווה נ ג ד המשיבים: 1. השר לשירותי דת 2. המשרד לשירותי דת 3. שר הפנים 4. משרד הפנים 5. שר האוצר 6. משרד האוצר 7. מועצה דתית פתח תקווה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אשר אילוביץ'; עו"ד אריאל ליבר בשם המשיבים 6-1: עו"ד דניאל מארקס בשם המשיבה 7: עו"ד מרדכי לוין פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בטענת העותרת, עירית פתח-תקווה, כי היקף השתתפותה במימון תקציב המועצה הדתית פתח-תקווה (להלן: המועצה הדתית) לשנת 2019 איננו סביר וכי יש להפחיתו בכ-2 מיליון ש"ח כך שיעמוד על היקף ההשתתפות זהה להיקף ההשתתפות שנקבע בשנת התקציב 2018. לחלופין, מבקשת העותרת כי הדיון בבקשת הפחתת ההשתתפות שהגישה יוחזר למשיבים. רקע כללי תקציביהן של המועצות הדתיות ושיעור ההשתתפות של הרשויות המקומיות בתקציב זה נקבעים בהתאם להסדרים המפורטים בחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: החוק). סעיף 11 לחוק קובע כי תקציביהן של המועצות הדתיות ימומנו על ידי הממשלה והרשות המקומית שבשטחה הוקמה המועצה הדתית הרלוונטית, כאשר ברירת המחדל הקבועה בסעיף 11א(ג) לחוק היא כי הרשות המקומית נושאת ב-60% מתקציב המועצה הדתית שבתחום שיפוטה, והממשלה מחויבת לשאת ב-40% הנותרים (היחס האמור מכונה בסעיף 11ה לחוק יחס השתתפות רגיל). כבר עתה יצוין כי סכום ההשתתפות עצמו איננו נתון לשיקול דעת הרשות המקומית אלא נגזר מסכום השתתפות הממשלה בתקציבן של כלל המועצות הדתיות, הוא מעוגן בחוק התקציב השנתי, ומתחלק בין המועצות הדתיות על פי אמות מידה שקובעת הממשלה בכל שנת תקציב. יחד עם זאת, רשאים השר לשירותי דת, שר הפנים ושר האוצר (להלן: השרים) להחליט ברוב דעות, על פי אמות מידה שוויוניות שייקבעו לגבי כל שנת כספים ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לשנות את שיעור ההשתתפות הרגיל של הממשלה, ובהתאם גם את שיעור ההשתתפות היחסי של הרשות המקומית, ובלבד ששיעור השתתפות הרשות המקומית לא יפחת מ-25% ולא יעלה על סכום השווה ל-75% מסכום ההשתתפות הרגיל הכולל (להלן: סכום השתתפות מיוחד של הממשלה, סעיף 11ב לחוק). סעיף 11ג לחוק מורה על פרסום ברשומות של סכום ההשתתפות הרגיל או המיוחד, לפי העניין, של הממשלה ושל הרשות המקומית בהוצאות התקציב של כל מועצה דתית. כמו כן, מחויב השר לשירותי דת או מי שהוא הסמיך לעניין זה להודיע לכל ראש רשות מקומית על סכומי ההשתתפות הנוגעים להם. ואולם בכך לא תם העניין. לאחר שנקבע סכום ההשתתפות הרגיל או המיוחד, לפי העניין, של הממשלה ושל הרשות המקומית בהוצאות התקציב של כל מועצה דתית, רשאי ראש הרשות המקומית לפנות לשרים בבקשה להפחית את סכומי ההשתתפות של הרשות המקומית בהוצאות התקציב של מועצה הנמצאת בתחום שיפוטה, וזאת, תוך 21 ימים מיום הפרסום ברשומות, ובלבד שגם סכום ההשתתפות של הממשלה יופחת בהתאם כך שיישמר יחס ההשתתפות הרגיל או יחס ההשתתפות המיוחד, לפי העניין (סעיף 11ו לחוק). אמות המידה לבחינת בקשות הפחתת סכום ההשתתפות נקבעו בהחלטת ממשלה מס' 1026, מיום 7.12.2009 (להלן: אמות המידה להפחתת סכום ההשתתפות). בנוסף, קובע סעיף 11ח לחוק כי אם רשות מקומית לא העבירה את סכומי השתתפותה בהוצאות התקציב של המועצה הדתית הנמצאת בתחומה, יפחית חשב משרד הפנים מההקצבות המועברות לרשות המקומית מתקציב משרד הפנים סכומים השווים לסכומי ההשתתפות שעל הרשות המקומית להעביר למועצה הדתית, ויעביר את הסכומים האמורים לידי המועצה. השתלשלות העניינים הצריכה לעניין בשנת התקציב 2019 הוגדל במסגרת חוק התקציב השנתי תקציבן הכולל של המועצות הדתיות בשיעור של 20% והוא עמד על סך של 600 מיליון ש"ח (מתוכו 240 מיליון ש"ח סכום השתתפות הממשלה, ו-360 מיליון ש"ח סכום ההשתתפות של הרשויות המקומיות). חוק התקציב השנתי לשנת 2019 התקבל בכנסת בחודש מרץ 2018, ופורסם ברשומות ביום 11.4.2018. בהמשך לכך, ביום 16.12.2018 התקבלה החלטת ממשלה מס' 4372 אשר שינתה את אופן החלוקה הפנימי בין המועצות הדתיות השונות (להלן: החלטת הממשלה בדבר אופן חלוקת סכומי ההשתתפות). יוער, כי רבות מהמועצות המקומית, כמו גם המרכז לשלטון מקומי, לא היו שבעי רצון מהגידול החד בתקציב המועצות הדתיות וביום 2.1.2019 שלח המרכז לשלטון מקומי מכתב לשרים בו הובהר כי אין בכוונתו להשלים עם הגידול התקציבי בתקציבי המועצות הדתיות. בעקבות החלטת הממשלה בדבר אופן חלוקת סכומי ההשתתפות, פנה המשרד לשירותי דת במכתב לכל הרשויות המקומיות, לרבות העותרת, ובו הודיע על אודות הגידול הצפוי בתקציבי המועצות הדתיות. כמו כן, פורטו במכתב סכומי ההשתתפות הצפויים לשנת 2019 לכל רשות ורשות, והרשויות המקומיות התבקשו להיערך בהתאם מבחינה תקציבית. במכתב שיועד לעותרת צוין כי תקציב המועצה הדתית פתח תקווה לשנת 2019 יעמוד על סך של כ-17 מיליון ש"ח, מתוכם שיעור השתתפות העותרת עתיד לעמוד על 75% שהם כ-12.7 מיליון ש"ח. במהלך חודש מרץ 2019 אישרו השרים את אמות המידה לקביעת סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של המועצות הדתית ואת הסכומים הנגזרים מהם, ולאחר מכן אושרו אמות המידה לקביעת סכום ההשתתפות המיוחד בוועדת הכספים של הכנסת. ביום 28.4.2019 פורסמו ברשומות אמות המידה לקביעת סכום ההשתתפות המיוחד וכן סכומי ההשתתפות, בהתאם להוראת סעיף 11ג לחוק. למחרת, ביום 29.4.2019, נשלחו הודעות לראשי הרשויות המקומיות בהן פורטו שיעורי ההשתתפות המיוחדים. ביחס לעותרת לא חל הבדל משמעותי בשיעור השתתפותה בתקציב המועצה הדתית שבשטחה, ונמסר לה כי שיעור השתתפותה יעמוד על 75% וסך של 12.64 מיליון ש"ח, ואילו וסכום השתתפות הממשלה יעמוד על 25% וסך של כ- 4.2 מיליון ש"ח. העותרת הגישה בקשה להפחית את סכום ההשתתפות ביום 22.5.2019, 3 ימים לאחר המועד האחרון להגשת בקשות הפחתה על-פי החוק. נוכח האיחור בהגשת הבקשה, עניינה של העותרת לא עלה לדיון בפני הצוות המקצועי. בהמשך לכך, ביום 20.11.2019 פנה חשב משרד הפנים לעותרת והודיע לה על הכוונה לקזז את החוב שלה מהמענק הקרוב המגיע לה. סמוך לאחר מכן, ביום 26.12.2019, הגישו רשימה ארוכה של רשויות מקומיות עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, בה טענו כי יש לבטל את ההחלטה בדבר הגדלת שיעור השתתפותן של הרשויות המקומיות ב-20% בשנת הכספים 2019 (להלן: העתירה העקרונית). יצוין כי העותרת לא נמנתה על רשימת הרשויות המקומיות שעתרו בעתירה העקרונית. העתירה העקרונית נמחקה ביום 8.7.2020 בהתאם להמלצת בית משפט זה, ואולם בעקבות פסק הדין בעתירה העקרונית ובעקבות פסקי דין נוספים שהוגשו בעקבותיה, כמו גם תקלה שהתגלתה בכל הנוגע לסמכויות הצוות המקצועי שדן בבקשות הפחתה בשם השרים, הוחלט על הארכת מועד להגשת בקשות הפחתה ביחס לחלק מהרשויות המקומיות. ביום 21.3.2021 שלח ראש עיריית העותרת פנייה עדכנית ובה בקשה להפחתת סכום השתתפות העותרת בתקציב המועצה הדתית (להלן: בקשת ההפחתה). בבקשת ההפחתה נטען, בין היתר, כי סכום השתתפות העותרת בתקציב המועצה הדתית גדל בשיעור של 19% ללא הצדקה, בעיצומה של מגפת הקורונה, כאשר סל השירותים שמעניקה המועצה הדתית לא גדל; כי העירייה נקטה בצעדי התייעלות, לצד הוצאות מתוכננות וגידול באוכלוסיית העיר, ועל כן עלולה להיכנס לגירעון; כי המועצה הדתית כלל לא זקוקה להגדלה בתקציבה הואיל והדוחות הכספיים שלה מעידים על קיומן של יתרות תקציביות; כי העותרת מבצעת בעצמה פעולות בתחום שירותי הדת כגון מימון מדריכות כלה, מימון אחזקת בית הכנסת הגדול ותרבות תורנית. ביום 10.5.2021 הודיע המשרד לשירותי דת כי חרף האיחור בהגשת הבקשה להפחתה היא תידון נוכח הנסיבות המיוחדות שאפיינו את השנה. בשלב זה העבירה העותרת למועצה הדתית סך של כ-10.5 מיליון ש"ח (מתוך 12.5 מיליון ש"ח). ביום 10.10.2021 פורסמה ברשומות אצילת סמכות קבלת ההחלטות בבקשות ההפחתה לוועדת השרים, ומספר ימים לאחר מכן, ביום 18.10.2021 נדונה בקשת ההפחתה של העותרת בוועדה. לאחר דיון, החליטה הוועדה על דחיית בקשת ההפחתה של העותרת. בין היתר, קבעה ועדת השרים כי הגדלת תקציב המועצה הדתית נעשתה כדין, במסגרת חוק התקציב השנתי, וכי סכום השתתפות העותרת בתקציב נעשה אף הוא בהתאם לאמות מידה שוויוניות שקבעה הממשלה. אשר לטענת העותרת כי היא עלולה להגיע לגירעון קבעה הוועדה כי סכום ההשתתפות מהווה רק 0.7% מתקציבה הכללי של העותרת, כאשר הגידול בסכום ההשתתפות מהווה 0.1% מהתקציב בלבד. עוד קבעה הוועדה כי עודף תקציבי אינו מהווה עילה להפחתת תקציב, וממילא המועצה הדתית לא מצויה בעודף תקציבי כנטען, וכי הכספים עתידים לשמש לשיפוץ מקוואות, מהלך שהוא בגדר אספקת שירותי דת בסיסיים. אשר לטענת העותרת כי היא נותנת שירותי דת במימונה, קבעה הוועדה כי לא מדובר בשירותי דת בסיסיים שהמועצה מחויבת לספק. לפיכך, קבעה הוועדה כי אין מקום להפחית את תקציב המועצה הדתית. בהמשך להחלטת ועדת השרים, ביום 1.12.2021, נשלח לעותרת מכתב מהמשרד לשירותי דת בו צוין, בין היתר, כי בקשת ההפחתה שהגישה העותרת ביחס לשנת 2019 נדחתה, וככל שברצונה לקבל עותק מפרוטוקול הוועדה על העותרת לפנות לנציג המשרד. בחלוף מספר שבועות, ביום 11.1.2022, ביקשה העותרת עותק של פרוטוקול הוועדה, וזה נשלח אליה באותו יום. ביום 24.2.2022 הוגשה העתירה שלפנינו. לעותרת שתי טענות מרכזיות – האחת, כי הגדלת תקציבי המועצות הדתיות בשנת 2019 הייתה מהלך בלתי סביר באופן קיצוני, ללא כל שינוי בעובדות או בנסיבות המצדיק עדכון בשיעור של כ-20% ביחס לשנת 2018. השנייה, כי ההחלטה הדוחה את בקשת ההפחתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. לדידה של העותרת חוסר הסבירות בא לידי ביטוי בשני אופנים: האחד פרוצדורלי, בהחלטת ועדת השרים שלא לתת לעותרת להגיב לטענות המועצה הדתית שהובאו בפני ועדת השרים; השני מהותי, בהחלטת ועדת השרים לדחות את בקשת ההפחתה לגופו של עניין. בהקשר זה מציינת העותרת כי הגידול בתקציב המועצה הדתית שהושת עליה תופס חלק משמעותי מתקציבה הגמיש של העירייה, ולא צוין לו מקור תקציבי, וגם לא טיב השירות שניתן על ידי המועצה הדתית עבור הגידול בתקציב. בנוסף טוענת העותרת לפגמים דיונים שעה שתגובת המועצה הדתית לוועדת השרים לא הועברה לעיונה, ולא התאפשר לה לטעון ביחס לאמור בה; כי החלטת ועדת השרים לקונית וחסרת התייחסות לטענות העותרת שנטענו בבקשת ההפחתה; וכי נפל פגם במועד קבלת ההחלטה בעניינה. במסגרת העתירה התבקש צו ביניים לפיו ימנע משרד הפנים מביצוע קיזוז בגין סכום ההשתתפות שבמחלוקת, עד הכרעה בעתירה. בהחלטתי מיום 25.2.2022 הוריתי על הגשת תגובות מקדמיות לעתירה. כן החלטתי שלא לייתן צו ביניים בעת הזו. המדינה מצידה הגישה ביום 31.5.2022 תגובה מקדמית לעתירה. בתגובתה טוענת המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות. המדינה מדגישה בתגובתה כי ההחלטה בדבר הגדלת תקציב המועצות הדתיות לשנת 2019 נעשתה במסגרת חוק התקציב, ובהתאם להסדרים המפורטים הקבועים בחוק. בנסיבות אלו טענות הנוגעות לעצם הגדלת תקציב המועצה הדתית אינן אלא תקיפה ישירה של חוק, ודינן להידחות. עוד טוענת המדינה כי טענת העותרת בדבר חוסר סבירות ההחלטה שהתקבלה בעניינה משוללת יסוד. לטענתה, הדיון בוועדת השרים נסמך על אמות מידה המעוגנות בהחלטת ממשלה, וכי ההחלטה עצמה התקבלה לאחר שקילת כלל טענותיה של העותרת, כפי שאף פורט בפרוטוקול ההחלטה. אשר לטענה בדבר פגמים פרוצדורליים הרי שהמדינה סבורה שאין בטענות הללו ממש. בכל הנוגע לטענת העדר הנמקה נטען כי ההחלטה הדוחה את בקשת ההפחתה מטעם העותרת היא מנומקת ומפורטת, והיא הומצאה לעותרת במסגרת מכתבו של המשרד לשירותי דת מיום 1.12.2021. בדומה, טענת העותרת לפיה הופרה זכות הטיעון שלה משוללת בסיס, הואיל וניתנה לה הזדמנות לפרט במסגרת השאלון נסיבות מיוחדות המצדיקות לדעתה את ההפחתה בהתאם לאמות המידה הקבועות בהחלטת ההמשלה. בכך, התאפשר לעותרת להשמיע טענותיה עובר לקבלת ההחלטה העדכנית בבקשתה, כפי שאכן עשתה, עת צירפה מכתב מפורט מטעמה. לבסוף, באשר לטענה בדבר מועד קבלת ההחלטה בעניינה הרי שעסקינן בהשתלשלות עניינים חריגה אשר הביאה לבחינה מחדש של בקשת ההפחתה של העותרת, לפנים משורת הדין. ממילא ההחלטה להידרש לבקשה נועדה להטיב עם העותרת, ולאפשר לוועדת השרים לבחון את טענותיה לגופן. עוד נטען כי לעותרת חוב למועצה הדתית גם בגין שנת 2020, וכי לא ניתן להלום טענה לפיה הצורך בכספים שהיא לא העבירה התייתר, אך בשל העובדה שהעותרת לא מילאה אחר דרישות החוק. המועצה הדתית הגישה גם היא, ביום 2.6.2022, תגובה מקדמית מטעמה. בתגובתה הצטרפה המועצה הדתית לעיקרי טענות המדינה. בנוסף, טוענת המועצה הדתית כי יש לדחות את העתירה מחמת היעדר ניקיון כפיים וחוסר תום לב מצד העותרת, בשל הצגת עובדות חלקיות וסילופן של עובדות אחרות. בין היתר, מלינה המועצה הדתית על כך שהעותרת לא חשפה בפני בית המשפט כי קיימת לה יתרת חוב כלפי המועצה הדתית הן בגין שנת 2019 בסך של כ-2 מיליון ש"ח, והן בגין שנת 2020 בסך של כ-1.6 מיליון ש"ח. עוד נטען, כי המועצה הדתית לא מצויה בעודפים תקציביים אלא דווקא בגירעון. כמו כן עמדת המועצה הדתית בתגובתה על הפגיעה הקשה בשירות לתושבים שנגרמה כתוצאה מעיכוב העברת התקציב. דיון והכרעה סכום ההשתתפות בהוצאות התקציב של המועצה הדתית מושת על העותרת מכוח החוק, ומנגנוני קביעתו ברורים ומפורסמים לכל. העותרת מלינה על הגדלת תקציבי המועצות הדתיות, אשר התקבלה כזכור, בהחלטת ממשלה, אולם מקדישה לטענה זו פסקה בודדת, ללא פירוט וללא תשתית משפטית הולמת. במצב דברים זה לא ראיתי כל מקום להידרש לטענות העותרת בנדון. כך, במיוחד, בהינתן שבית משפט זה נדרש לטענות הכלליות נגד ההחלטה על הגדלת תקציבי המועצות הדתיות בשנת 2019 במסגרת העתירה העקרונית. לפיכך, דינה של הטענה בקשר עם הגדלת התקציב של כלל המועצות הדתיות להידחות על הסף בהיעדר תשתית משפטית מינימלית. נפנה אפוא לבחון את השגות העותרת בכל הנוגע להחלטת ועדת השרים בענין בקשת ההפחתה הפרטנית שהגישה. החלטת ועדת השרים בבקשת ההפחתה היא החלטה מינהלית, וככזו עליה לעמוד בכללי המשפט המינהלי. על ההחלטה להתקבל על בסיס שיקולים עניינים, על יסוד תשתית עובדתית רלוונטית, ועליה להיות סבירה ומידתית. כידוע, השאלה האם החלטה מסוימת היא סבירה כורכת עמה בחינה של השאלה האם נשקלו מכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטה, והאם ניתן משקל הולם לכל אחד מהם (ראו והשוו: בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 437 (1980); בג"ץ 3921/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.7.2021)). יחד עם זאת, בבואו לבחון את סבירות החלטתה של רשות מינהלית, בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. זאת במיוחד, כאשר מדובר בהחלטות מינהליות שעניינן קביעת מדיניות כלכלית וסדרי עדיפויות חברתיים. רק במקרים חריגים ונדירים, בהם ההחלטה שהתקבלה נפגמה בפגם חמור כדוגמת שרירות, זדון, הפליה, שיקולים זרים, חוסר תום-לב, או היעדר סבירות במידה קיצונית, יתערב בית משפט זה ויפסול את ההחלטה (ראו, למשל: בג"ץ 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 13 וההפניות שם (21.8.2012); בג"ץ 5782/21 זילבר נ' שר האוצר, (12.1.2022)). סבורני כי המקרה שלפנינו, באופן מובהק, אינו נמנה על מקרים חריגים אלו. בעניינו, החלטת ועדת השרים לדחות את בקשת ההפחתה מפורטת ומנומקת, היא מתייחסת לעיקר טענות העותרת כפי שפורטו בבקשתה, וכן עולה בקנה אחד עם אמות המידה להפחתת סכום ההשתתפות, אשר נקבעו, כזכור, בהחלטת ממשלה. כך למשל, בחנה ועדת השרים את טענת העותרת לפיה הגדלת סכום ההשתתפות תוביל אותה לגירעון והיא הגיעה לכדי מסקנה שאין בכך ממש, בשים לב לשיעור הגידול מתוך תקציבה הכולל. בדומה, טענות העותרת בדבר קיום עודפי תקציב במועצה הדתית נבחנו ונדחו, משעה שהובהר כי המדובר בעודף חשבונאי גרידא. במצב דברים זה, ובהינתן שהעותרת לא הצביעה על פגם חמור המצדיק את פסילת ההחלטה כמפורט לעיל, ובשים לב לעובדה שעסקינן בקביעת שאלה תקציבית, אין לקבל את טענות העותרת בדבר חוסר סבירות קיצוני. גם טענת העותרת בדבר פגם שנפל בהליך, בשל הפרת זכות הטיעון לפני ועדת השרים לאחר הגשת בקשת ההפחתה, אינה יכולה להתקבל. לשיטת העותרת, יש לפרש את סעיף 11ו(ג) לחוק הקובע כי החלטה בקשר עם בקשת הפחתה תתקבל "לאחר שניתנה הזדמנות לנציגי הרשות המקומית ולנציגי המועצה להשמיע את עמדתם בתוך 14 ימים מהיום שבו התבקשו לעשות כן" כמקים זכות טיעון נוספת לזו שניתנה במסגרת בקשת ההפחתה. בהקשר זה מלינה העותרת גם על כך שהשרים לא פנו אליה בבקשה לקבל את התייחסותה, ועל כך שלא הועברו לה טענות המועצה הדתית ולא התאפשר לה להגיב להן. דין טענות אלה להידחות. בית משפט זה עמד על כך ששמיעה הוגנת אינה מחייבת שמיעה בעל-פה דווקא, אלא מתן אפשרות להגיש טיעון בכתב יכולה בהחלט לתת מענה לזכות הטיעון במקרים המתאימים (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 523-518 והאסמכתאות שם (2010)). בענייננו, התבקשה העותרת להודיע האם היא מעוניינת כי ייערך דיון בעניינה, ואם כן לצרף בקשת הפחתה, ולמלא שאלון ביחס לבקשה האמורה. בכך, ניתנה לעותרת הזדמנות מלאה להשמיע טענותיה לקראת קבלת ההחלטה העדכנית בבקשת ההפחתה, וכך אכן עשתה. לא מצאתי עיגון לטענה בדבר זכות טיעון נוספת או זכות טיעון בעל-פה דווקא. לבסוף, אין ממש בטענות העותרת בדבר העדר הנמקה, הואיל וההחלטה נושא העתירה היא על פני הדברים החלטה מנומקת ומפורטת. בכל הנוגע למועד קבלת ההחלטה הרי שזה נקבע נוכח נסיבות יוצאות דופן, על רקע הגשת העתירה העקרונית לבית משפט זה, וחרף העובדה שהעותרת לא עמדה במועד הקבוע בחוק, תוך שניתנה לה אפשרות להגיש מחדש את פנייתה להפחתה. ממילא אין זה ברור מדוע העיכוב במתן ההחלטה מחייב קבלת בקשת ההפחתה דווקא. נוכח כל האמור, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה  על הסף בהעדר עילה להתערבותנו, תוך חיוב העותרת בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח למשיבים 6-1 ו-5,000 ש"ח למשיבה 7. ניתן היום, ‏י"ד באב התשפ"ב (‏11.8.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22013990_Y04.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1