שקלובסקי נ' המחלקה לחקירות שוטרים ואח'

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1397/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט (בדימ') ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: אריק שקלובסקי נ ג ד המשיבים: 1. המחלקה לחקירות שוטרים 2. מחלקת עררים בפרקליטות המדינה 3. היועץ המשפטי לממשלה 4. משטרת ישראל 5. רס"ר עמית בן אוזיד 6. רס"ר יעקב אלירן 7. רס"ר רואי ברוך 8. רס"ר משה דהן עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"א בטבת התשפ"ב (15.12.2021) בשם העותר: בשם המשיבים: עו"ד איתן כבריאן; עו"ד יניב פרץ עו"ד יעל מורג יקו-אל פסק-דין השופט ג' קרא: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת מחלקת עררים בפרקליטות המדינה (להלן: מחלקת עררים), בגדרה נדחה ערר העותר על החלטת המחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש) שלא לנהל חקירה פלילית נגד אנשי משטרה בקשר עם מעצרו. אקדים מסקנה לדיון ואציין, לא בלי התלבטות, כי לא מצאתי במקרה דנן טעמים המצדיקים את התערבות בית משפט זה בשיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה בענייני העמדה לדין. רקע והליכים קודמים ביום 5.10.2019 שימש העותר כתקליטן במסיבה שנערכה בבריכה שביישוב גן נר (להלן: המסיבה). עקב תלונה על הקמת רעש הגיעו למסיבה מספר שוטרים, בהם המשיבים 8-5, ודרשו לכבות את המוזיקה. לאחר כיבוי המוזיקה, הודיעו השוטרים לעותר כי הם לוקחים את ציוד התקלוּט שלו וכי עליו להתלוות עמם לתחנת המשטרה. העותר ביקש כי טרם יציאתם לתחנה יתאפשר לו להתפנות לשירותים. המשיבים 8-5 נעתרו לבקשתו, ובהגיעם למתחם השירותים ביקש המשיב 5 לערוך חיפוש על גופו של העותר. עקב התנגדות העותר לביצוע החיפוש, הודיעו לו המשיבים 8-5 כי הוא עצור. במסגרת ניסיון מעצרו של העותר הפעילו המשיבים 8-5 כוח כנגדו, אך הלה המשיך להתנגד, ואף נשך את המשיבים 5 ו-8. בתוך כך ביצע המשיב 7 שימוש חוזר במכשיר שליטה חשמלי מסוג טייזר (להלן: טייזר) על גופו של העותר. לאחר שנאזק נערך על גופו של העותר חיפוש, במסגרתו נתפסו סמים מסוכנים מסוגים שונים, אותם החזיק שלא כדין ושלא לצריכה עצמית. בתום ההתרחשות (להלן: האירוע) פונה העותר לבית החולים, שם אושפז עם חשד לשבר בצלעות. ייאמר כבר עתה כי מהלך הדברים תועד, בחלקו בלבד, באמצעות מצלמת גוף אותה נשא המשיב 6 על גופו (להלן: המצלמה או מצלמת הגוף). התיעוד במצלמה כלל, בין היתר, את השיח הראשוני שניהלו השוטרים, ובהם המשיבים 8-5, עם העותר, ואת ליוויו לשירותים. עם זאת, התיעוד פסק למשך כ-2 דקות עם הגיעם למתחם השירותים. בחלוף פרק זמן זה החל התיעוד מחדש, למשך מספר דקות נוספות, בשלב בו כבר ניסו המשיבים 8-5 לאזוק את העותר, ובעודו מרותק לרצפה. עוד יוער, כי מצלמת הגוף אותה נשא המשיב 7 לא הופעלה כלל במהלך האירוע האמור, וכן כי יש בנמצא תיעוד חלקי נוסף של האירוע, שהתקבל, בין היתר, מצילום שביצע אזרח שנכח במקום. הואיל ובמקרה דנן הועלו טענות הדדיות לתקיפה, הן מצד העותר והן מצד המשיבים 8-5, הועבר חומר החקירה למח"ש לצורך קבלת אישור להגשת כתב אישום נגד העותר. זאת, בהתאם להנחיית פרקליט המדינה 2.18 "מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם חשוד בביצוע עבירה כלפי שוטר מתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר" (14.4.2008). בהמשך לכך, ביום 15.10.2019 הועבר אישור כאמור מידי מח"ש לידי פרקליטות מחוז צפון, בו צוין כי לאחר עיון בחומר הראיות "לא נמצאה תשתית עובדתית לחשד לביצוע עבירה ע"י אנשי משטרה. אשר על כן, לא נמצאה הצדקה לפתוח בחקירה פלילית במח"ש". נוכח האמור, הוגש נגד העותר כתב אישום, בגדרו יוחסו לו עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (להלן: ההליך הפלילי). בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העותר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (להלן: בקשת המעצר). ביום 23.10.2019 פנו באי-כוח העותר למח"ש בקשר עם האירוע. בפנייה צוין כי מעיון בחומר החקירה, ובעיקר בתיעוד ממצלמת הגוף, עולה כי נעשה שימוש בלתי סביר בטייזר. כן נטען בפנייה, כי החלק המרכזי באירוע הושמט מהמצלמה באופן מכוון וללא הסבר מתקבל על הדעת. לפיכך, ובטרם יגישו ערר על החלטת מח"ש לסגור את התיק ללא חקירה, ביקשו באי-כוח העותר לדעת האם כל חומרי החקירה, לרבות הסרטונים השונים, הועברו אל מח"ש לצורך קבלת ההחלטה. בצד האמור, ביום 31.10.2019 התקבלה החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ר' זועבי) בבקשת המעצר (מ"ת 23353-10-19), בגדרה נקבע כי נמצאו תשתית ראייתית לביצוע העבירות וכן עילת מעצר (להלן: החלטת המעצר). אשר לעבירת תקיפת השוטרים בנסיבות מחמירות הודגש, כי מדובר בתשתית עובדתית שעוצמתה פחותה. בהקשר זה צוין, בין היתר, כי: "אמנם יש בכוחם של דוחות הפעולה של השוטרים כדי לשמש כראיות גולמיות, אך בנסיבות העניין, אני נוטה לקבל את טענותיו של הסנגור, ולו לכאורה, לעניין העדר תיעוד של אירוע התקיפה עצמו במצלמות הגוף שהשוטרים נשאו על גופם. אין בתיק החקירה כל הסבר המניח את הדעת לעובדה כי סרטוני מצלמות הגוף אינם שלמים וכי התיעוד הנצפה בהן הינו מקוטע ורצוף בהפסקות הנראות על פניו יזומות. הלכה למעשה, על אף שהשוטרים שהשתתפו באירוע נשאו על גופם מצלמות שנועדו לתעד אירועים מסוג האירוע בו עסקינן, צפייה בסרטונים מגלה כי כל ההתרחשויות המפורטות בכתב האישום ואשר עניינם בתקיפת השוטרים בנסיבות מחמירות אינן בנמצא. משכך, ועל אף שעסקינן בשלב מוקדם מאוד של ההליך, הנני סבורה כי יש להתייחס לגרסאות השוטרים בזהירות הראויה. אציין עוד, ובזהירות הראויה, כי לא ניתן אף שלא לתמוה על מידת האלימות שהופעלה על ידי השוטרים כלפי המשיב, לרבות שימוש רציף באקדח טייזר, כאשר מדובר במשיב השרוע על הרצפה וסביבו מספר שוטרים שבכוחם להתגבר עליו, גם ללא שימוש באלימות כה קשה" (שם, בעמודים 18-17). בו ביום, הגיש בא-כוח העותר ערר למחלקת עררים על החלטת מח"ש מיום 15.10.2019. במסגרת הערר עמד בא-כוח העותר על התפתחות האירוע, שתחילתו בהחלטת השוטרים לעכב את העותר בחשד כי העלים את מחשבו הנייד ואמירה של אחד השוטרים לעותר לפיה הוא "יעשה לו שואה". כן הודגש, כפי שניתן לראות בתיעוד ממצלמת הגוף, כי עד לכניסת העותר למתחם השירותים, שלאחריה הופסק הצילום, מסיבה שאינה ברורה, לא התרחש אירוע חריג מצד העותר. עוד ציין בא-כוח העותר, כי מתיעוד הלך הדברים בתוך מתחם השירותים עולה בבירור שהעותר לא תקף את המשיבים 8-5 וכי הופעל כנגדו כוח בלתי סביר, לרבות שימוש בטייזר לפחות 15 פעמים. נוכח כל האמור נטען, כי החלטת מח"ש אינה סבירה כלל וכי יש להורות על פתיחה בחקירה נגד המשיבים 8-5. ביום 12.11.2019 שלחה מח"ש לעותר מכתב, בו הודיעה לו, לאחר בחינת טענותיו ועיון בחומר שהועבר אליה, כי "לא הונחה תשתית המלמדת על יסוד סביר לחשד לביצוע עבירה פלילית". כן צוין במכתב כי העותר יוכל לחדש את פנייתו למח"ש ככל שבמסגרת ההליך הפלילי שינוהל נגדו ייקבעו ממצאים המצדיקים לשקול פתיחה בחקירה נגד שוטרים. ביום 18.5.2020, הודיעו העותר והמדינה לבית המשפט, במסגרת ההליך הפלילי, כי הושג ביניהם הסדר טיעון. בהתאם לכך, הורשע העותר, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, ובה בלבד. ביום 3.9.2020 הועבר לבא-כוח העותר מכתב מטעם מחלקת עררים, בו הודע לו כי לאחר בחינת פנייתו והחומר הרלוונטי בעניינה, לרבות התיעוד ממצלמת הגוף, החליטה המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) שלא לשנות מההחלטה לסגור את התיק. זאת, בתמצית, מהטעמים הבאים: לא נתקבל תיאור עובדתי של האירוע מידי העותר עצמו אלא רק מידי באי-כוחו; הצפייה בתיעוד מהמצלמה לא מלמדת על שימוש בכוח חריג בנסיבות האירוע; מדו"חות הפעולה של המשיבים 8-5 עולה כי העותר התנגד למעצרו ולחיפוש על גופו באופן אלים, וכי בדיעבד נמצאו ברשותו סמים; וגרסת המשיבים 8-5 נתמכת במספר מסמכים, בהם, בין היתר, בתיעוד רפואי על אודות החבלות שנגרמו להם. ביום 22.12.2020 פנו באי-כוח העותר למחלקת עררים בבקשה לבחינה מחודשת של העניין, נוכח ממצאים חדשים שנתגלו מאז ההחלטה לסגור את התיק בלא לפתוח בחקירה. ממצאים אלה, לדבריהם, הם ההחלטה לבטל את האישומים המייחסים לעותר עבירות נגד שוטרים; פלט מכשיר הטייזר, לפיו נעשו נגדו כ-14 שימושים במכשיר; סרטוני וידאו שצולמו בידי באי המסיבה, מהם עולה תיעוד לאלימות מופרזת שננקטה נגד העותר; ותיעוד רפואי בדבר ניתוחים שעבר העותר כתוצאה מתקיפתו. ביום 10.1.2021 התקבל מענה מטעם מחלקת עררים לפנייה זו, בו צוין כי אין ב"ממצאים החדשים" כדי להביא לשינוי מההחלטה לדחות את הערר. על פי הנטען במענה, תיקון כתב האישום ואופן השימוש בטייזר נשקלו כבר בעת בחינת הערר. אשר לתיעוד הרפואי נטען, כי לא נמצא קשר ישיר בין התלונות העולות ממנו לבין האירוע נושא הערר. לבסוף צוין, כי על פי חוק כלל לא עומדת לעותר זכות ערר על ההחלטה בערר. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים לעמדת העותר, עניינו נכנס בגדר אותם מקרים חריגים בהם על בית משפט זה להתערב בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק. זאת, לדבריו, משפעולות המשיבים 8-5 מקימות חשד סביר לביצוע עבירות תקיפה, המצדיקות פתיחה בחקירה, ומשההחלטה שלא לעשות כן לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובעיוות של ממש. את החשד האמור מבסס העותר על הטעמים הבאים: ראשית, חוסר אחידות בטענות המשיבים 8-5 בדבר האלימות שהופעלה כנגדם לכאורה. כך, לטענת העותר, הצפייה בתיעוד ממצלמת הגוף ובסרטונים נוספים שהוגשו מטעמו מלמדת על פער בין גרסאות המשיבים 8-5 בדו"חות הפעולה שכתבו לבין ההתרחשות בפועל. לדבריו, ניתן להבחין כי העותר התנהג בצורה רגועה ועניינית במסגרת השיח עם השוטרים על במת התקליטן ובמהלך הצעידה למתחם השירותים, ולא באופן תוקפני, כנטען. כן ניתן להבחין כי העותר לא תקף את המשיבים 8-5, אלא, לכל היותר, הקשה על מעצרו לנוכח התנהלותם. בהקשר אחרון זה הדגיש העותר, כי המשיבים 8-5 פנו לקבל טיפול רפואי עקב "פציעותיהם" רק כעבור יומיים מהתרחשות האירוע, וזאת לאחר שכבר ידעו שהוגשה נגדם תלונה למח"ש. שנית, חריגה חמורה מהוראות נוהל משטרת ישראל 90.221.103.004 "השימוש במצלמות גוף במשטרת ישראל – נוהל זמני לתחנות פיילוט" (1.8.2016). לטענת העותר, הגם שנכחו באירוע שוטרי סיור נוספים, רק המשיב 6 נשא מצלמת גוף שהופעלה (לסירוגין) במהלכו. יתר על כן, נוכח הפסקת הצילום במועד הכניסה למתחם השירותים, מסיבה שאינה ברורה, אף התיעוד שהתקבל ממצלמה זו לוקה בחסר. ושלישית, הפעלת הטייזר באופן שאינו מידתי, ובניגוד לנוהל משטרת ישראל 90.221.103.003 "נוהל הפעלת מש"ח טייזר" (1.11.2015) (להלן: נוהל טייזר). לדברי העותר, בנוהל זה נקבע, בין היתר, כי אין לבצע יותר מ-3 הפעלות רצופות של מכשיר הטייזר וכי יש להזהיר את החשוד עובר לכל הפעלה. עם זאת, לטענתו, מצפייה בתיעוד ממצלמת הגוף ובסרטונים נוספים מהאירוע נראה כי נעשה נגדו שימוש בטייזר לא פחות מ-5 פעמים, ללא אזהרה, ובעוד הוא על הרצפה ואינו מהווה כל איום. בהקשר זה ציין העותר כי אף בדו"ח הפעולה של המשיב 7 נכתב כי נעשה שימוש בטייזר חמש פעמים. עוד טען העותר כי בין הפעלות הטייזר נראה המשיב 7 בועט בצלעו וכי במהלך השימוש בטייזר בחרו המשיבים 8-5 להשתמש בשפה בוטה נגדו, דוגמת האמירה "תן לו חשמל, תן לו חשמל לבן זונה". העותר אינו חולק על כך שלשוטרים מסורה, על פי דין, הסמכות לעשות שימוש בכוח לצורך מילוי תפקידם. עם זאת, לטענתו, במקרה דנן נעשה שימוש שאינו מידתי בסמכות זו. בהקשר זה הפנה העותר להנחיית פרקליט המדינה 1.16 "מדיניות פתיחה בחקירה והעמדה לדין בתיקי שימוש בכוח שלא כדין על ידי שוטרים (18.8.2020), בה נקבע, בסעיף 25, כי במצב דברים בו עולה חשד סביר לביצוע עבירה של שימוש בכוח שלא כדין בידי שוטר כלפי אדם, על מח"ש לפתוח בחקירה. לצד זאת הוסיף העותר, כי בעניינו אף עולה חשד סביר לביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט, נוכח ההפסקה התמוהה של התיעוד ממצלמת הגוף וניסיונם של המשיבים 5 ו-8 להפריע לתיעוד האירוע בידי עוברי אורח. לבסוף עומד העותר על תופעת האשמת השווא של אזרחים בעבירות של תקיפת שוטר ועל האינטרס הציבורי שבמיגורה. בתגובתה המקדמית טענה המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף. זאת, נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה בשאלת הפתיחה בחקירה, ובהינתן שלא נמצאו "עיוות מהותי" או "חוסר סבירות קיצוני" בקבלת ההחלטות במקרה דנן, שיש בהם כדי להצדיק התערבות שיפוטית בשיקול הדעת האמור. יתר על כן, לעמדת המדינה דין העתירה להידחות אף לגופה. לגישתה, אין בחומר הראיות הקיים כדי לתמוך בטענה לפיה הופעל נגד העותר כוח לא סביר. כך, לדבריה, לא נמסרה גרסה עובדתית של העותר לאירוע, וזה מסר בחקירותיו כי אינו זוכר דבר. כמו כן, עיון בתיעוד הרפואי בעניינו של העותר מלמד כי אשפוזו נבע ממצבו הנפשי ולא בשל חבלות שנגרמו לו במסגרת האירוע. לטענת המדינה, החשש לחבלה בצלעותיו לא אומת, ולא ניתן לשלול, ככל שנחבל, כי הדבר נבע מהתפרעותו במהלך המעצר. לצד זאת, נטען כי צפייה בתיעוד ממצלמת הגוף מלמדת כי בנסיבות העניין הופעל כלפי העותר כוח סביר, ולכל הפחות כוח שאינו חורג במידה רבה מתחום הסביר. בעניין זה הדגישה המדינה כי הגם שיש חסר בתיעוד, נדמה כי המשכו מלמד גם על המקטע החסר. לבסוף נטען, כי גרסת המשיבים 8-5 בדו"חות הפעולה שערכו, לצד ראיות נוספות התומכות בה, מבססת אף היא סמכות לשימוש בכוח. בהקשר אחרון זה הוסיפה המדינה, כי העותר הוזהר בטרם נעשה נגדו שימוש בטייזר, וכי אף אם השימוש חרג מזה המותר בנוהל הרלוונטי, הרי שבנסיבות העניין נמצאה הצדקה לכך. לכל הפחות, לטענתה, אין הדבר מקים חשד לפלילים. בשולי הדברים התייחסה המדינה לטענת העותר בדבר העברת התיעוד ממצלמת הגוף למח"ש. לדבריה, ככלל, וכפי שנעשה גם במקרה דנן, מח"ש ניגשת למדיה דיגיטלית באמצעות שימוש בגישה הישירה הנתונה לה למערכות המשטרה הרלוונטיות. התפתחויות לאחר הגשת העתירה והתגובה המקדמית ביום 15.12.2021 קיימנו דיון בעתירה, אשר התמקד בתיעוד החסר ממצלמות הגוף ובטענת המדינה לפיה אי הפעלת המצלמה כלל על ידי המשיב 7 והתיעוד החלקי על ידי המשיב 6 מהווים "תקלה טכנית". נוכח הקושי הנובע מטענה לאקונית זו, וכן מכך שכלל לא ברור אם אותה תקלה נטענת נבחנה כנדרש בזמן אמת בידי הגורמים הרלוונטיים, ובעיקרם מח"ש, הורינו למדינה לערוך בדיקה בדבר ולהגיש הודעת עדכון לאחריה. ביום 5.1.2022 הוגשה הודעה כאמור מטעם המדינה, בה צוין, כנקודת מוצא, כי בעקבות הדיון הוחלט על עריכת מספר פעולות בדיקה בידי צוות החקירה של מח"ש. כן צוין, כי בתום הבדיקה נמצא שאין מקום לפתוח בחקירה פלילית במקרה שלפנינו. בתמצית, מהבדיקה עלה כי המשיבים 5 ו-8, בהיותם בלשים, כלל אינם נדרשים לשאת מצלמה על גופם. כן נמצא כי אין בסיס ראייתי מספק לטענה לפיה המשיב 6 כיבה את מצלמת הגוף מתוך כוונה לשבש או להסתיר חלק מהאירוע. עוד עלה מהבדיקה, כי השימוש התדיר במצלמות גוף החל בסמוך למועד האירוע, וכי תקלות טכניות בתפעול המצלמות, כבעניינו של המשיב 7, התרחשו אף במקרים נוספים, לרבות בעניינם של שוטרי סיור אחרים שנכחו במסיבה. בהקשר אחרון זה הוסיפה המדינה, כי לא ניתן לברר כיום, בחלוף כשנתיים מהאירוע, מה היה מקור התקלה הטכנית במצלמה אותה נשא המשיב 7, וכי ממילא אין בתקלה שכזו, בנסיבות העניין, כדי לבסס תשתית עובדתית לחשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית. בשולי הדברים הבהירה המדינה כי מח"ש מעבירה למחלקת משמעת במשטרת ישראל, כעניין שבשגרה, מקרים בהם אותרו כשלים בהפעלת מצלמות הגוף המצדיקים בחינה והפקת לקחים. נוכח כל האמור, שבה המדינה על עמדתה לפיה דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. דיון והכרעה לא אכחד, כפי שאפרט עוד להלן, כי התנהלות חלק מהמשיבים, ובעיקרם מח"ש והמשיבים 8-5, מעוררת, בלשון המעטה, אי-נוחות של ממש. מוטב יהיה אילו הדבר יקבל, ולו במבט צופה פני עתיד, מענה מערכתי מספק יותר בידי הגורמים הנוגעים בדבר. עם זאת, כאמור, לאחר עיון במכלול החומר שהונח לפנינו, ובעיקרו בהודעת העדכון, ונוכח פסיקתו המושרשת של בית משפט זה בדבר היקף ההתערבות בשיקול דעת רשויות התביעה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. המסגרת הנורמטיבית כידוע, "שוטר ממלא את תפקידו מכוח סמכויות שהקנתה לו המדינה לטובת שמירה על החוק ועל ביטחון הציבור. סמכויות חשובות שניתנו לו עוסקות בשימוש בכוח, שהמדינה מייחדת לעצמה ולפועלים בשמה" (בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף (28.10.2019) (להלן: עניין חמדאן)). לא למותר לציין, כי "חובה היא על המשטרה כגוף, ועל כל שוטר ושוטר, ובמיוחד על קצין משטרה, להימנע מאלימות שלא כדין, אף בנסיבות קשות של הפרת הסדר הציבורי" (בג"ץ 6938/98 האגודה לשמירת זכויות האזרח היהודי בא"י נ' השר לביטחון פנים (30.11.1998) (להלן: בג"ץ 6938/98)). כך, "על השוטרים להקפיד לשמור על מגבלות הכוח שהם מפעילים במסגרת פעילות משטרתית, כדי שלא יחרגו מסמכות [...] זאת, מתוך הכרה בערך חיי אדם והזכות לחיים ולכבוד" (עניין חמדאן, פסקה 34 לחוות דעתי). כפי שנקבע בפסיקת בית משפט זה, האיסור המוחלט על שימוש באלימות משטרתית שלא כדין "מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה" (בג"ץ 7141/05 ויתקין נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 12 (27.2.2006) (להלן: עניין ויתקין)). כפועל יוצא מכך, "אם שוטר חרג מסמכויותיו ופגע במי מבני הציבור, ודאי אם עשה זאת בהפעלת כוח, יש עניין חברתי רב חשיבות לבחון את המקרה עד תום [...] ככל שתוצאת השימוש בכוח חמורה יותר, גובר העניין הציבורי במיצוי הדין לגביה" (עניין חמדאן, פסקה 5 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף. ראו גם ענין ויתקין, בפסקה 12). נקודת המוצא היא, אפוא, כי "יש לפעול בנחישות אל מול גילויי אלימות מצד שוטרים כלפי חשודים ואין מקום לסובלנות כלפי מי שנמצא מפר חוק, יהא אשר יהא תפקידו" (בג"ץ 2478/05 עזבון המנוח שמעון דהן ז"ל נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, משרד המשפטים, פסקה 31 (3.12.2009) (להלן: עניין עזבון דהן ז"ל). ברור לכל, כי "יש לפעול לניכוש עשבים אלימים מערוגותיה של משטרת ישראל" (בג"ץ 7502/20 אבו סביח נ' המחלקה לחקירות שוטרים, פסקה 4 (19.12.2021) (להלן: עניין אבו סביח)), וכי מ"כיוון שהמשטרה צריכה לשמש דוגמה ומופת בשמירה על הדין, מן הראוי לנהוג כבית שמאי ולא כבית הלל" (בג"ץ 6938/98). לפיכך, עת מועלות טענות בדבר אלימות שוטרים שלא כדין, על מח"ש לפעול לבחינת העניין. הדבר מתבקש נוכח חובותיה "הן כלפי האינטרס הציבורי הרחב, והן כלפי 'מפוקחיה', קרי שוטרי משטרת ישראל שאף להם, כפרטים וכארגון, אינטרס בבירור מהיר וממצה של האמת" (עניין אבו סביח, בפסקה 4). מובן כי החלטות מח"ש בעניינים שכאלה "אינן חסינות כליל מפני ביקורת שיפוטית" (בג"ץ 571/09 אבני נ' פרקליטות המדינה, פסקה 8 (10.6.2009). זאת, בוודאי, במקרים בהם החלטות אלו אינן מבוססות על בירור יסודי ומעמיק (בג"ץ 1504/20 אבו אלקיעאן נ' פרקליט המדינה, פסקה 49 (20.10.2021 (להלן: עניין אבו אלקיעאן)). עם זאת, כפי שחזר ושנה בית משפט זה, "בכל הנוגע לפתיחה בחקירה, סגירתה, וענייני העמדה לדין, נתון לרשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר" (בג"ץ 3927/20 דמתי נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה המחלקה לחקירות שוטרים, פסקה 6 (10.11.2020) (להלן: עניין דמתי)). ראו גם, בין היתר, בג"ץ 3917/20 אלוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה ומ"מ פרקליט המדינה, פסקה 10 לחוות דעתי (5.11.2020)). על דרך הכלל, התערבות שיפוטית תוגבל אך למצבים בהם החלטת הרשויות המוסמכות לוקה באי-חוקיות, בחוסר סבירות קיצוני או מביאה לעיוות דין מהותי (בג"ץ 8079/18 ארליך נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 18 (3.5.2020) (להלן: עניין ארליך). ראו גם בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859, 872-871 (1995)). אל לו לבית המשפט לשמש כ"חוקר-על" או כ"תובע-על" עת מועלות טענות כנגד התנהלות רשויות התביעה. כך, ככלל, "חרף ה'פיתוי' לצלול לעומק הראיות כבר בשלב זה, על בית המשפט לרסן עצמו, ולהימנע מבחינת הראיות לגופן" (בג"ץ 4308/21 עזבון פארס אבו נאב ז"ל נ' ראש המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, פסקה 13 (18.4.2022)). כידוע, אין בית המשפט נכנס בנעליהן של רשויות התביעה ועליו להימנע מלהתערב בשיקול דעתן אך מהסיבה שהוא היה מגיע למסקנה משפטית אחרת (עניין עזבון דהן ז"ל, בפסקה 20). על בית המשפט לבחון, אפוא, האם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות (בג"ץ 6083/12 פולבר נ' המחלקה לחקירות שוטרים, פסקה יב (18.11.2012)). גישה זו מתבקשת, בין היתר, נוכח מומחיותן של רשויות התביעה, היכרותן עם חומר הראיות בכללותו ויכולתן להעריך אם יש בו כדי לבסס פתיחה בחקירה או הגשת כתב אישום (ראו, למשל, עניין אבו אלקיעאן, בפסקה 53; ובג"ץ 9850/16 אבו רחמה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (16.9.2018) (להלן: עניין אבו רחמה)). מן הכלל אל הפרט כאמור, ככלל, בית משפט זה נמנע מלבחון את חומר הראיות לגופו. עם זאת, במקרים בהם הוא סבור כי סטייה מהכלל עשויה להעלות תמונה חד משמעית המצדיקה העמדה לדין, כבענייננו, ראוי כי ינהג אחרת (בג"ץ 3922/14 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' היועץ המשפטי לממשלה – פרקליטות המדינה, פסקה 3 (29.12.2015) (להלן: עניין הוועד הציבורי נגד עינויים)). בחינה של החומר הראייתי במקרה דנן, על הנמצא ועל הנעדר ממנו, מלמדת, לכאורה, על התנהלות בעייתית של המשיבים 8-5, הן במהלך האירוע והן לאחריו. התנהלות זו הייתה צריכה לקבל, בזמן אמת, התייחסות מספקת יותר בידי רשויות התביעה, ובעיקרן מח"ש, כפי שיפורט בהמשך בפסקה 21. ובכן, צפייה בתיעוד ממצלמת הגוף מלמדת אפוא על ארבעה קשיים עיקריים בהתנהלות המשיבים 8-5: ראשית, השפה המשתלחת בה נקטו השוטרים כלפי העותר, בין היתר עוד בשלב בו האירוע התנהל "על מי מנוחות". מובן כי אמירת שוטר לאזרח לפיה הוא "יעשה לו שואה" היא אמירה שעמה לא ניתן להסכין. ברי כי אמירה שכזו אינה הולמת את הארגון שבשמו הוא פועל ואת האינטרס הציבורי שעליו הוא נדרש להגן. על שוטרי משטרת ישראל, ככל משרתי הציבור, לשמור על אורך רוח מוגבר, גם במקרים בהם אזרחים אינם משתפים עמם פעולה באופן מלא (ראו בהקשר זה, למשל, עניין דמתי, בפסקה 7); שנית, פערים עובדתיים בין אופי ההתרחשות, כפי שזו עולה מדו"חות הפעולה של המשיבים 8-5, לבין העולה מהתיעוד ממצלמת הגוף. בעוד בדו"חות הפעולה צוין כי העותר התנהג בצורה תוקפנית ומחשידה במהלך השיח על במת התקליטן ובמהלך ליוויו למתחם השירותים, הצפייה בתיעוד ממצלמת הגוף מלמדת, על פני הדברים, כי העותר התנהג בצורה שלווה למדי (על הקושי הנובע מפער לכאורי זה, ראו, למשל, עניין ארליך, בפסקה 17). שלישית, מידת האלימות שהופעלה נגד העותר. קושי זה, כאמור, בא לידי ביטוי עוד בהחלטת המעצר. התנגדותו של העותר למעצרו בוודאי אינה מוצדקת. עם זאת, אין בה כדי לספק הצדקה לשימוש החורג במכשיר הטייזר, בניגוד לנוהל טייזר. על פני הדברים, אין בה אף כדי להצדיק בעיטה, לִשְמָהּ, בצלעותיו, במצב דברים בו הוא מרותק לרצפה בידי מספר שוטרים (ראו בהקשר זה, למשל, עניין הוועד הציבורי נגד עינויים, בפסקה 10); ורביעית, התיעוד החסר ממצלמות הגוף. ברי כי יש בריבוי ה"תקלות הטכניות" בענייננו כדי להעלות חשד לכאורי להתנהלות שאינה תקינה מצד גורמי המשטרה, באופן המצדיק בחינה מהירה, קרובה ככל האפשר לזמן אמת ויסודית של העניין. לא למותר לציין כי פער בתיעוד, אם בשוגג ובוודאי אם בזדון, חוטא למטרות שלשמן הוחלט להשתמש במצלמות מלכתחילה. אלו נועדו להביא ל"הגברת שקיפות עבודת המשטרה וחיזוק אמון הציבור בה, שיפור המפגשים בין השוטר לאזרח, תוך ריסון כלל המעורבים והגברת תחושת הביטחון של השוטר והאזרח" (סעיף 2(א) לנוהל אג"מ 220.003.16 "נוהל מצלמות גוף" (29.8.2021)). התיעוד העולה מהן מהווה אף "חומר בעל משמעויות משפטיות והוא עשוי לשמש לצרכים ראייתיים ומשפטיים אחרים" (שם, סעיף 2(ג)). במצב דברים בו אזרח מבקש להוכיח, מבחינה עובדתית, את טרונייתו נגד התנהלות איש משטרה, כבענייננו, יש בחסר בתיעוד כדי לגרום לו "נזק ראייתי" משמעותי. לצד האמור, הרי שקושי נוסף בהקשר זה עולה מניסיונם של המשיבים 8-5 למנוע את תיעוד האירוע בידי אזרחים שנכחו במקום, הגם שלא היה בו כדי להפריע הפרעה של ממש לביצוע מעצרו של העותר. עם זאת, קשיים לחוד ועילת התערבות בהחלטות רשויות התביעה לגביהם לחוד. הליכה בתלם אותו התווה בית משפט זה בפסיקתו מחייבת אותנו לקבוע כי דין העתירה, במכלול נסיבות העניין, להידחות. אכן, אופן בחינת טענות העותר בידי רשויות התביעה, ובעיקרן מח"ש, היה רווי בליקויים. כנקודת מוצא, היה על מח"ש לבצע בדיקה יסודית ומהירה יותר, מתוך ניסיון כֵּן להגיע לחקר האמת. כפי שציין לא מכבר חברי המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל, על רקע התנהלות בעייתית מצד רשויות התביעה, ובהן מח"ש, במספר מקרים אחרים בעת האחרונה, הרי ש"יש להקפיד יותר על ביצוע יסודי וזריז של חקירות כלפי לובשי מדים החשודים בניצול כוחם לרעה [...] לנוכח טיב הטענות המועלות בתלונות מסוג זה, ישנה חשיבות רבה לבדיקה מהירה ויסודית – וכי האיטיות עלולה לשלול את היכולת לרדת לחקר האמת" (עניין אבו סביח, בפסקה 4 לפסק הדין. ראו גם גיא לוריא "גירעון אחריותיות במערך הטיפול בתלונות נגד שוטרים בישראל" משפט, חברה ותרבות משפט ומשטרה 415, 450-448 (נעמי לבנקרון ותמר קריכלי-כץ עורכות 2021)). כן נדרש היה מהן לפרט לפני העותר, באופן מספק יותר, את הקשיים והלבטים הקיימים בתיק, לרבות את היש ואת האין הראייתי (ראו בהיבט זה עניין חמדאן, בפסקה 24 לחוות דעתי). ברי כי על החלטת רשויות התביעה לעמוד בחובת ההנמקה המינהלית. כדי שהנמקה זו תוכל לשרת את יעדיה, "היא חייבת להיות מפורשת ולהימנע מניסוחים כלליים וסתמיים" (שם, בפסקה 26 לחוות דעתי). לדידי, עובר להבהרת הדברים בהודעת העדכון, לא ניתן מענה הולם לחלק מהקשיים, ובעיקרם לתיעוד החסר מהאירוע. אולם, עתה, משמצב הדברים הובהר, באופן חלקי, נחה דעתי כי חוסר סבירות קיצוני או עיוות דין מהותי אינם בנמצא. בנקודת הזמן הנוכחית, ולאחר הבדיקה הנוספת שבוצעה בידי גורמי מח"ש, נדמה כי אין אף בביצוע פעולות חקירה נוספות כדי להביא לשינוי מהמסקנה העובדתית העולה מחומר הראיות. כאמור, על פעולות אלו היה להתבצע, בידי מח"ש, במועד סמוך ככל הניתן לקרות האירוע, ולא לקבל את טענת ה"תקלה הטכנית" כ"ראה וקדש" (ראו בהקשר זה עניין אבו אלקיעאן, בפסקה 50). זאת, במיוחד לאור הנסיבות המחשידות שאפפו את קרות ה"תקלה" ושאר הקשיים שפירטתי. ברי כי בירור "תקלה טכנית" בחלוף זמן ממושך נדונה מראש לכישלון. כפי שציינתי בעניין אבו רחמה, "קשה להשתחרר מן התחושה הקשה העולה מאופן התנהלות הדברים וקוצר ידנו מלהושיע בנסיבות אלה, כאשר התנהלותה, יותר נכון – חדלונה של המדינה בחקירת האירוע הביאה בין היתר לאותו 'נזק ראייתי'" (שם). בנסיבות המקרה דנן, חדלונה של מח"ש הביא לפגיעה באפשרות לרדת לחקר האמת. יתר על כן, יש בו אף כדי לתמרץ את לובשי המדים לחזור על מעשים שעל פניהם חשודים לכאורה כשיבוש חקירה או העלמת ראיות. בכך, פגעה מח"ש פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי. סוף דבר, העתירה נדחית. עם זאת, נוכח ההצדקה להגשתה – תישא המדינה בהוצאות העותר בהליך דנן בסך של 20,000 ש"ח. לצד האמור, נוכח הקשיים הרבים שתוארו לעיל בהתנהלות המשיבים 8-5 ומח"ש, תמציא באת-כוח המשיבים העתקים מפסק דין זה ליועצת המשפטית לממשלה, לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי של משטרת ישראל. זאת, על מנת שאלה יבחנו, כמיטב שיקול דעתם, אם יש מקום להורות על המשך טיפול באירוע באפיקים אחרים, וכן אם יש לקיים חשיבה מערכתית לצורך הפקת לקחים במבט צופה פני עתיד (ראו בהקשר זה מבקר המדינה "הטיפול המערכתי בעבירות שוטרים" דוח ביקורת מיוחד 167 (2017)). לדידי, התנהלות המשיבים במקרה דנן מלמדת על צורך ב"טיפול שורש", שמוטב כי יהיה מגובה במעשים של ממש. ש ו פ ט (בדימ') השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו הנוקב של חברי השופט ג' קרא, ומצרפת את קולי לא רק למסקנתו האופרטיבית אלא גם לדברי הביקורת הנכוחים שהשמיע, הראויים לבחינה במבט הצופה פני עתיד. במבט צר, משהסעד המבוקש במקרה זה מכוון לניהולה של חקירה פלילית ובהינתן המצב הראייתי הנוכחי המקשה לנהל חקירה אפקטיבית בעת הזו, אין מוצא מן המסקנה כי אין בסיס לתתו. אולם, מבט רחב ומקיף יותר מחדד את הרושם הברור שהתנהלות המשטרה במקרה זה הייתה על פני הדברים בלתי ראויה, כמו גם שחקירת מח"ש לא התאפיינה במהירות ובשקידה שלה ניתן היה לצפות, וזאת בלשון המעטה. הפקת לקחים ממקרה כמו זה ראוי שתהיה בעלת אופי מערכתי, ולא תתמקד רק ב"חלב שנשפך". כך למשל, מצב שבו לא פועלות מצלמות הגוף של כלל השוטרים המעורבים באירוע אינו טעם "פשוט" לסגירתו של תיק חקירה. מלכתחילה, זוהי סיבה טובה להעמיק בו. וכל המוסיף גורע. אין צריך לומר כי אין במסקנה שאליה הגענו כדי לגרוע מזכותו של העותר לנקוט הליכים אחרים. ש ו פ ט ת השופט ע' גרוסקופף: גם אני מצטרף לביקורת הנכוחה שמשמיע חברי השופט ג'ורג' קרא נגד הרפיון והאיטיות שאפיינו את בדיקת תלונת העותר בדבר אלימות משטרתית על ידי משיבי המדינה בכלל, והמחלקה לחקירת שוטרים בפרט. כן מצטרף אני לקריאתו כי משיבי המדינה, ובראשם היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה וראשת המחלקה לחקירת שוטרים, יפיקו את הלקחים המתחייבים, על מנת שתלונות מסוג זה, שיש להן בסיס ראייתי ראשוני,  יחקרו באופן נאות בעתיד – ואדגיש, יחקרו ולא רק יבדקו. אני מסכים גם למסקנתו האופרטיבית לפיה דין העתירה להידחות, בהינתן הבירור העובדתי שנעשה לפי הנחייתנו במהלך הדיון בעתירה, והערך המוסף המוגבל שצפוי לנבוע מפתיחה בחקירה בעת הזו. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא. ניתן היום, כ' בסיון התשפ"ב (‏19.6.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט _________________________ 21013970_Q07.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1