נסקה לוי נ. האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא

פסק-דין בתיק ע"א 1395/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1395/02 בפני: כבוד המשנה לנשיא א' מצא כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: נסקה לוי נ ג ד המשיב: האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא ז"ל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.1.02 בת"א 116/96 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' משל (שהם) תאריך הישיבה: כ"ו באייר תשס"ג (28.5.03) בשם המערערת: עו"ד א' קריספין ועו"ד ג' קריספין בשם המשיב: עו"ד צ' קויש פסק-דין המשנה לנשיא א' מצא: בפסק-דין הצהרתי, שניתן לבקשת המשיב, קבע בית-המשפט המחוזי, כי זכויות חכירה לדורות בחלקה 5/76 בגוש 6770 (הדירה) ובחלקה 111 בגוש 7100 (החנות) - אשר נרשמו על שם המערערת - הינן בבעלותם המשותפת של המנוחים אברהם בן-עזרא ז"ל (אברהם) ורעייתו וידה בן-עזרא ז"ל (וידה). וכפועל-יוצא מקביעתו ציווה בית-המשפט על רשם המקרקעין לתקן את רישום הזכויות בדירה ובחנות באופן שהללו תירשמנה, בחלקים שווים, על שמותיהם של אברהם ושל וידה. העובדות 2. אברהם (יליד שנת 1907) נפטר ביום 26.5.1992. רעייתו וידה (ילידת שנת 1911) נפטרה ביום 28.2.1993. המנוחים היו בעליהן המשותפים של זכויות החכירה הרשומות בדירה ובחנות. המנוחים, ככל הידוע, לא העמידו צאצאים, והמערערת (אחותו הצעירה של אברהם) קיימה עימם יחסי משפחה קרובים. בשנים האחרונות לחייה לקתה וידה במחלת אלצהיימר. המערערת סייעה לאברהם לטפל בה, ומשהלך אברהם לעולמו המשיכה לטפל בה עד לפטירתה. 3. ביום 23.11.1987 חתמה וידה לפני נוטריון על נוסח מודפס סטנדרטי הנושא את הכותרת "יפוי כח כללי". בחתימתה על מסמך זה (מוצג נ/2) ייפתה וידה את כוחו של אברהם לעשות בשמה ובמקומה פעולות משפטיות רבות ומגוונות, ובכלל זה להתקשר בעסקאות ובחוזים בקשר לרכושה וכן לחתום על ייפויי כוח למיניהם. לימים לקה אברהם במחלה קשה. משהחריף מצבו אושפז בבית-חולים בו הוחזק עד לפטירתו. ביום 20.5.1992 - שישה ימים לפני מותו - חתם אברהם לפני עורכת-הדין אסתר קריספין (באת-כוחה של המערערת בהליך שלפנינו), על שלושה מסמכים בהם ייפה את כוחה של המערערת לעשות בשמו ובמקומו שורה של פעולות משפטיות, בין היתר ביחס לזכויותיו בדירה ובחנות, וכן ביחס לזכויותיה של וידה בדירה ובחנות, שלגביהן הורשה על-ידי וידה לפעול בהתאם לייפוי הכוח נ/2. 4. שני המסמכים הראשונים שעליהם חתם אברהם (מוצגים נ/3 ו-נ/4) נערכו על גבי טפסים מודפסים סטנדרטיים, זהים בצורתם ובתוכנם למוצג נ/2, אלא שמתחת לכותרת המודפסת "יפוי כח כללי" - בכל אחד משניהם - הוספו, במכונת כתיבה, המילים "בלתי חוזר". בסופו של הנוסח המודפס, בכל אחד מייפויי כוח אלה, הוספה פיסקה, שאף היא נכתבה במכונת כתיבה. בפיסקה שהוספה לייפוי הכוח נ/3, ואשר התייחסה לזכויות החכירה בחנות, נכתב: יפוי כח זה הוא בלתי חוזר הואיל ותלויות בו זכויות צד ג' וישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחייב את יורשי ויורשי יורשי. וכן כל הקשור בחנות ברח' חשמונאים 91 בת"א הידועה כחכירה מעירית ת"א בחלקה 111 בגוש 7100 [החנות] לרבות העברת חלקה של אשתי וידה בן עזרא ת.ז 357980 על שמי על פי יפוי כח מס' נ/4/מ"ח [ייפוי הכוח נ/2] והעברת כל חלקי שיש לי ושיהיה לי ע"ש אחותי נסקה לוי ת.ז 3837648 [המערערת] מכירתה ו/או השכרתה וכל הקשור ו/או הנובע ממנה. ואילו בפיסקה שהוספה לייפוי הכוח נ/4, והתייחסה לזכויות בדירה, נכתב: וכן כל הקשור בדירה ברחוב נח 4 רמת אביב הידועה כחלקה 5/76 בגוש 6770 [הדירה] לרבות העברת חלקה של אשתי וידה בן עזרא ת.ז 357980 על שמי לפי יפוי הכוח מס' נ/4/מח [ייפוי הכוח נ/2] והעברת כל חלקי שיש לי ושיהיה לי על שם אחותי נסקה לוי 3837648 מכירתה או השכרתה וכל הקשור ו/או הנובע ממנה. יפוי כח זה הוא בלתי חוזר הואיל וזכויות צד ג' תלויות בו. יפוי כח זה ישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחיב את יורשי ואת יורשי ואת יורשי יורשי [כך במקור] הואיל וכאמור תלויות בו זכויות צד ג'. באותו המעמד חתם אברהם על מסמך נוסף (נ/5). במסמך זה, שנערך על גבי טופס מודפס הנושא את הכותרת "יפוי כח בלתי חוזר", הצהיר אברהם בשמו ובשמה של וידה, כי הוא מייפה את כוחן של המערערת ושל עורכת-הדין קריספין, ביחד ולחוד, להעביר על-שמו את חלקה של וידה בדירה, ולאחר מכן, להעביר את מלוא הזכויות בדירה על-שמה של המערערת. בייפוי כוח זה צוין, כי "העברת הזכויות ב-2 ההעברות נעשית במתנה וללא תמורה". 5. בעקבות פטירתו של אברהם ביקש היועץ המשפטי לממשלה מבית-המשפט המחוזי למנות את המערערת כאפוטרופסית על וידה. בבקשתו נטען, כי בשל מחלתה אין וידה מסוגלת לדאוג לענייניה, וכי המערערת - שמאז החמרת מצבו של אברהם מטפלת בה במסירות - מסכימה לשמש לה כאפוטרופסית. ביום 20.8.1992 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה ומינה את המערערת כאפוטרופסית כאמור. יצוין, כי בבקשתו לא עתר היועץ המשפטי להכרזתה של וידה כפסולת-דין. 6. חודשים מספר לאחר מינויה עשתה המערערת שימוש בייפויי הכוח שקיבלה מאברהם. ביום 23.10.1992 חתמה על שני שטרי שכירות, כשלפי הראשון העבירה לאברהם את זכויותיה של וידה בחנות ולפי השני העבירה את מכלול הזכויות בחנות משמו של אברהם לשמה שלה. ביום 22.12.1992 חתמה המערערת על שני שטרי שכירות נוספים, שבאמצעותם העבירה לשמה (באותה השיטה) את מלוא זכויותיהם של בני הזוג בדירה. על כל שטרי השכירות, שעל-פיהם בוצעו העברות הזכויות בחנות ובדירה, חתמה המערערת הן בשם המעבירים (וידה ואברהם) והן כמקבלת ההעברות. 7. משהלכה וידה לעולמה, ובהיעדר יורשים ידועים על-פי דין לעיזבונה, הורה בית-המשפט המחוזי למשיב (ביום 13.3.1995) לנהל את נכסיה של וידה כנכסים עזובים, בהתאם לסעיף 6(א) לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978. בעקבות זאת הגיש המשיב את תביעתו כנגד המערערת. בתביעתו נטען, כי המערערת לא הייתה רשאית להשתמש בייפויי הכוח שניתנו לה על-ידי אברהם, להעברת זכויותיהם של וידה ואברהם בחנות ובדירה לבעלותה. לאור זאת עתר המשיב למתן פסק-דין הצהרתי, כי הזכויות בדירה ובחנות נותרו בבעלותם של בני הזוג המנוחים, ולמתן צו המורה לרשם המקרקעין לחזור ולרשום את זכויות החכירה בחנות ובדירה על שמותיהם. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 8. בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב. השופטת המלומדת קבעה, כי ייפוי הכוח הכללי שנתנה וידה לאברהם העניק לו אך כוח וסמכות (כלפי צדדים שלישיים) להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו או לאחר. אך משלא הובאה ראיה לקיומה של עסקת יסוד, שבמסגרתה התחייבה וידה להעביר לאברהם את זכויותיה בנכסים האמורים, לא קמה לאברהם זכות לעשות שימוש בייפוי הכוח להעברת זכויותיה של וידה לעצמו, וממילא אף לא למערערת. כן ציינה השופטת, כי אפילו הוכיחה המערערת את טענתה, שבמתן ייפוי הכוח הכללי חפצה וידה לאפשר לאברהם להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות, לעצמו או למערערת, הרי שבהיעדר מסמך בכתב, התומך ברצונה הנטען של וידה, לא היה בכך כדי להועיל. שכן, בין אם המדובר בהתחייבות מצד וידה לעשיית עסקה במקרקעין, ובין אם המדובר בהתחייבותה להעניק את זכויותיה במתנה, התחייבותה הייתה טעונה מסמך בכתב כתנאי לשכלולה. בהקשר זה ציינה השופטת, כי שאלת קיומה של עסקת יסוד לא הועלתה לפניה על-ידי מי מהצדדים. אך משמצאה להעלות שאלה זו מיוזמתה, נתנה לבעלי הדין הזדמנות לטעון את טענותיהם לגביה. בנסיבות אלו, ומשהונחה לפניה התשתית העובדתית הנחוצה לבחינת השאלה, לא ראתה מניעה להכריע בשאלה לגופה. טעם נוסף לכך שאברהם לא היה רשאי להעביר לעצמו את זכויותיה של וידה בדירה ובחנות מצאה השופטת בהוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, המורה כי "באין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות", שלוח "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו". השופטת קבעה, כי בהשתמשו בייפוי הכוח הכללי שניתן לו על-ידי וידה, להעברת זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו, פעל אברהם בניגוד לאיסורו של סעיף 8(3) הנ"ל; ומשעשה כן, הרי שהעברת הזכויות, לעצמו ולמערערת, בטלה. 9. לפנים מצורכי ההכרעה נדרש בית-המשפט לשאלה - שבה מיקדו הצדדים את עיקרי טיעוניהם - והיא, אם לנוכח מצבה המנטאלי הלקוי של וידה, רשאי היה אברהם להשתמש בייפוי הכוח שהעניקה לו ולהעניק למערערת את ייפויי הכוח שבהם הסמיך אותה, בין היתר, להעביר על-שמה את חלקיה של וידה בזכויות המשותפות. בקבלה את עמדת המשיב קבעה השופטת, כי בנקודת הזמן שבה העניק אברהם למערערת את ייפויי הכוח הייתה וידה במצב שכלי לקוי וכי במצבה שוב לא הייתה מסוגלת לגבש גמירת-דעת עצמאית. השופטת נמנעה מלהכריע בשאלה, אם חרף אי-הכרזתה של וידה כפסולת-דין, די במה שהוכח לגבי מצב דעתה כדי להוביל למסקנה כי המדובר ב"גריעת כשרותה", שלפי סעיף 14(א) לחוק השליחות די בה כדי להביא את השליחות לסיומה. עם זאת קבעה, כי האירועים המביאים לפקיעתה של השליחות, המנויים בסעיף 14(א) הנ"ל, אינם מהווים רשימה סגורה; וכי לנוכח אופיים האישי המיוחד של יחסי שליחות יש להכיר במצב שבו השולח אינו מסוגל מבחינה מנטאלית להיות מודע לפעולות השלוח - וממילא אף לא לפקח עליהן - כמצב המביא לפקיעת השליחות. מטעם זה, ולנוכח ממצאה כי במועד שבו השתמש אברהם בייפוי הכוח שהעניקה לו וידה, לא הייתה וידה מסוגלת לדעת ולהבין את פעולותיו, קבעה השופטת כי שליחותו של אברהם פקעה ודין הפעולות שעשה מכוחה להתבטל. 10. להלן נפנה בית-המשפט המחוזי לבחון, אם מכוח ייפויי הכוח שהעניק אברהם למערערת רשאית הייתה היא להעביר לעצמה, למצער, את חלקו הוא בזכויות החכירה בדירה ובחנות. לעניין זה טענה המערערת, כי משלא הציג צו ירושה המעיד כי וידה ירשה את זכויותיו של אברהם, לא קמה למשיב - כמנהל נכסיה של וידה - "זכות עמידה" ביחס לחלקו של אברהם ברכוש. השופטת דחתה טענה זו. ראשית, מן הטעם שהמערערת העלתה אותה לראשונה בסיכומי טענותיה. ושנית, משום שעל אף טענתה בדבר קיום צוואה שלפיה הוריש לה אברהם את כל רכושו, לא הציגה המערערת את הצוואה הנטענת כראיה מטעמה. מכאן שהמערערת לא סתרה את החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שבהיעדר צוואה תיעשה הירושה על-פי דין. בדחותה את טענת המערערת לגופה, קבעה השופטת, כי מאחר ועורכת-הדין קריספין אישרה את ייפויי הכוח, שעליהם חתם אברהם, מבלי שהוצגה לפניה תעודת רופא ביחס למצבו - כנדרש בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 - היה על המערערת להוכיח את כשירותו המנטאלית של אברהם בעת החתימה עליהם. ומשלא הגישה המערערת חוות-דעת רפואית או ראיה אחרת המבססת את דבר כשירותו של אברהם - ואף לא נתנה הסבר מניח את הדעת למחדלה של עורכת-הדין קריספין לדרוש תעודת רופא על מצבו, קודם שאישרה את חתימתו על ייפויי הכוח - לא נשאה המערערת את הנטל שרבץ עליה. מסקנת השופטת הייתה אפוא, כי ייפויי הכוח הבלתי חוזרים שעליהם חתם אברהם, אף ככל שהתייחסו לזכויותיו שלו בדירה ובחנות, משוללים כל תוקף וכי כל הפעולות המשפטיות שעשתה המערערת בהסתמכה על ייפויי כוח אלה בטלות מעיקרן. בהקשר זה הזכירה השופטת, כי על-פי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי דין, תשכ"א-1961, ייפוי כוח הניתן לעורך-דין "אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין", וכי בייפוי הכוח נ/5 הסמיך אברהם, בנוסף למערערת גם את עורכת-הדין קריספין, להעביר למערערת את זכויותיו בדירה. השופטת הניחה, כי תוקפו של ייפוי כוח זה - ככל שהתייחס לעורכת-הדין קריספין - לא נפגם, אף שבטרם נחתם לא הוצגה תעודת רופא על אודות כשירותו של אברהם. אך משהוברר, כי העברת הזכויות למערערת, מכוחו של ייפוי כוח זה, נעשתה על-ידי המערערת ולא על-ידי עורכת-הדין קריספין, אין בהכללת שמה של עורכת-הדין בייפוי הכוח כדי לשנות מן המסקנה בדבר בטלות העברתן של הזכויות. טענות הצדדים 11. בערעורה שלפנינו השיגה המערערת על צדקת קביעותיו ומסקנותיו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, שגה בית-המשפט בקובעו כי העברת זכויותיה של וידה לאברהם - וכפועל-יוצא מכך, גם העברת זכויותיה מאברהם למערערת - בטלות מחמת היעדרה של עסקת יסוד, שבגדרה התחייבה וידה להעביר את זכויותיה לאברהם. ראשית, מן הטעם שטענה לעניין זה כלל לא הועלתה על-ידי המשיב ובית-המשפט לא היה רשאי להעלותה מיוזמתו. ושנית, משום שעסקת יסוד, כאמור, אכן הוכחה. כן טענה המערערת, כי ביום בו עשה אברהם שימוש בייפוי הכוח שהעניקה לו וידה, היה מצבה המנטאלי תקין; ואף אם במועד האמור לקתה צלילות דעתה, הרי משלא הוכרזה כפסולת דין, אין לראותה כמי שנגרעה כשרותה במשמעות האמורה בסעיף 14(א) לחוק השליחות. עוד טענה המערערת, כי בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי, אברהם לא הפר את הוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, הן משום שפעולת השליחות שעשה לא הייתה לטובת עצמו, אלא לטובתה של וידה, והן משום שעל-פי תנאי שליחותו מטעמה של וידה רשאי היה לעשות כן. בהתייחסה לתוקף ההעברה שמכוחה נרשמו על שמה זכויותיו של אברהם עצמו בחנות ובדירה, חזרה המערערת על טענתה, כי למשיב כלל לא קמה זכות לטעון, בשמה של וידה, לחלק בזכויות הללו. כן טענה, כי הגם שלפני עורכת-הדין קריספין לא הוצגה תעודה רפואית המאשרת את כשירותו של אברהם לחתום על ייפויי הכוח, עמדה היא בנטל להוכיח את כשירותו. מכאן, שייפויי הכוח הללו תקפים, והמערערת הייתה רשאית להעביר לעצמה, מכוחם, את זכויותיהם של בני הזוג בדירה ובחנות. 12. המשיב סמך את ידיו על רוב קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, טען, רשאי היה בית-המשפט להעלות מיוזמתו את שאלת קיומה של עסקת יסוד שהקימה לאברהם זכות להעביר לעצמו את זכויותיה של וידה, ובדין קבע בפסק-דינו שקיומה של עסקה כזאת לא הוכח. כן תמך המשיב בקביעת פסק-הדין, כי בעת שאברהם עשה שימוש בייפוי הכוח שניתן לו על-ידי וידה, נגרע כושרה השכלי של וידה ונפגעה יכולתה לגבש גמירת-דעת עצמאית; דבר שהביא, על-פי סעיף 14(א) לחוק השליחות, לסיומה של השליחות. מכל מקום, טען המשיב, כי בכך שהעביר את זכויותיה של וידה בדירה ובחנות לעצמו, פעל אברהם בניגוד להוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, וגם מטעם זה יש לראות את פעולותיו כבטלות. כן תמך המשיב בקביעת בית-המשפט, כי המערערת לא עמדה בנטל שרבץ עליה להוכיח כי בעת שאברהם חתם על ייפויי הכוח שהעניק לה, היה הוא במצב מנטאלי שאיפשר לו להבין את משמעות חתימתו על המסמכים. בנסיבות אלו, טען המשיב, צדק בית-המשפט בקובעו כי את ייפויי הכוח שעליהם חתם אברהם יש לראות כבטלים ככל שהם מתייחסים למערערת; אלא שלטענתו - וזאת בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי - את ייפוי הכוח נ/5 מן הדין לראות כבטל אף ככל שהוא מתייחס לעורכת-הדין קריספין, וזאת בשל "פגם ברצון" שנפל בעריכתו. לבסוף טען המשיב, כי בטרם העבירה המערערת לעצמה את זכויותיהם של וידה ושל אברהם בחנות ובדירה, חלה עליה חובה לקבל את אישור בית-המשפט לפעולותיה, בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. ומשלא ביקשה - וממילא לא קיבלה - את אישור בית-המשפט כאמור, דינן של פעולותיה להיפסל אף מטעם זה. דיון 13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אתייחס תחילה לתוקף העברת חלקה של וידה בדירה ובחנות לידי אברהם, ולאחר מכן אדון בתוקף העברת חלקו של אברהם בזכויות המשותפות לידי המערערת. תוקף העברת זכויותיה של וידה לאברהם 14. הטעם העיקרי שבגינו פסק בית-המשפט המחוזי כי העברת זכויותיה של וידה לידי אברהם - ולאחר מכן לידי המערערת - בטלה, נעוץ בקביעתו כי לא הוכח קיומה של עסקת יסוד בין בני הזוג ביחס להעברת הזכויות בדירה ובחנות. קביעה זו, לגופה, היא ללא ספק נכונה. הלכה פסוקה היא, כי מקום שתוכן ההתחייבות שלמימושה ניתן ייפוי כוח, אינו נלמד מייפוי הכוח גופו, רואים את ייפוי הכוח אך כמכשיר למימושה של עסקה, שדבר קיומה ומהותה טעונים הוכחה (ראו: דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, 325; ע"א 3991/96 וילוזני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278, 286-285; וע"א 6426/98 קייקוב נ' טל, פ"ד נו(3) 790, 796). בייפוי הכוח הכללי, שבו הסמיכה וידה את אברהם לבצע בשמה ומטעמה פעולות משפטיות רבות ומגוונות, לא הוזכרו כלל זכויותיה של וידה בדירה ובחנות ולא נכללה בו הסמכה מפורשת לאברהם, להעביר לעצמו או למערערת, זכויות אלו. ממילא לא פורטו בייפוי הכוח רכיבי ההסכמה שבלעדיהם אין ייפוי הכוח ראוי להיחשב כהתחייבות בכתב לעשיית עסקה במקרקעין, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, או כהתחייבות בכתב להעניק מתנה, לפי סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (השוו: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 423; ע"א 3991/96 (פרשת וילוז'ני הנ"ל) 286; וע"א 3205/00 נאטור נ' יאסין, פ"ד נה(4) 145, 150). 15. בתביעתו ובסיכומיו לפני בית-המשפט המחוזי לא טען המשיב, כי בהיעדר ראיה לדבר קיומה ולמהותה של עסקה שלמימושה נתנה וידה לאברהם את ייפוי הכוח, לא היה אברהם רשאי לעשות שימוש בייפוי הכוח לביצוע פעולות הנוגעות לזכויותיה בחנות ובדירה. ובהיעדר טענה לעניין זה מטעם המשיב, אף המערערת לא טענה לגביה. משמצאה השופטת להעלות שאלה זו מיוזמתה, הזמינה את באי-כוח הצדדים להשיב עליה. עתה טענה המערערת, כי בייפוי הכוח הכללי שהעניקה לאברהם ביקשה וידה להבטיח כי אברהם ידאג לשלומה ולעתידה, תוך שהותירה בידיו שיקול-דעת כיצד לעשות כן. לחלופין טענה, כי אף אם בעת עשיית ייפוי הכוח טרם התגבשה עסקת היסוד, הרי שעסקה זו התגבשה מאוחר יותר, מכוח התנהגות הצדדים, בכך שאברהם והמערערת סעדו את וידה וטיפלו בה במהלך שנותיה האחרונות. חוששני שבטענות אלו לא ניתן מענה לשאלה שהשופטת הציגה לפני הצדדים. מן הנתונים שנמצאו לפני בית-המשפט המחוזי עלה כי וידה לקתה במחלת אלצהיימר כחמש או שש שנים לפני פטירתה. בית-המשפט המחוזי הניח, כי במועד חתימתה על ייפוי הכוח וידה הייתה עדיין מסוגלת להבין את פשר עשייתה. אך להנחה הניצבת ביסוד טיעוניה של המערערת, כי הסכמת וידה להעברת זכויותיה בדירה ובחנות התגבשה במועד מאוחר יותר, לאחר שמחלתה החמירה והיא נזקקה לסיעודם ולטיפולם של אברהם ושל המערערת, לא מצאתי עיגון בראיות. למותר להזכיר, כי אפילו הנחנו כי וידה הייתה כשירה להסכים להעברת זכויותיה, הרי שבהיעדר מסמך בכתב אין במה שנאמר על אודות תוכן הסכמתה כדי להקים התחייבות משפטית אכיפה. 16. כלום בנסיבות המקרה נהגה השופטת כראוי בעוררה מיוזמתה את שאלת קיומה של עסקת יסוד? ככלל, כידוע, מוטל על בית-המשפט לפסוק במחלוקת שבין הצדדים, כפי שהללו הציגוה בטענותיהם לפניו (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה, בעריכת ש' לוין) 153; וא' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (תשנ"ב) 4); ואך כצעד חריג - שבידו לנקוט כאשר דרישות הצדק מחייבות זאת - רשאי בית-המשפט לחרוג ממידתו הרגילה ולהאיר את עיני הצדדים בדבר טענה משפטית שאיש מהם לא עורר (ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617, 625; וע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 764). כלל זה, שהוא מיסודות השיטה האדוורסרית, נועד להבטיח את קיומו של הליך הוגן. ואכן, העלאת טענה חדשה ביוזמת השופט עלולה לא פעם לסייע לעמדת אחד הצדדים כנגד יריבו ולקפח זכות דיונית או מהותית של היריב. השופטת המלומדת סברה, כי בענייננו התקיימו שיקולים של צדק אשר חייבוה להעמיד לבירור מיוזמתה את השאלה שבעלי הדין לא עוררוה. בפסק-דינה צוין, כי תביעת המשיב נועדה להגן על זכויותיה של וידה בעיזבונו של אברהם וכפועל-יוצא מכך על זכות יורשיה האפשריים של וידה לרשת את זכויותיה בדירה ובחנות ובכלל אלו גם את חלקה בזכויות שהוריש לה אברהם. מן האמור במכתב של עורכת-הדין קריספין, שהעתקו צורף לתצהירה של המערערת, עלה, כי לוידה היו שני אחים ואחות, שלפי הידוע נפטרו בחוץ-לארץ, וכי מאז עלותם ארצה של וידה ואברהם (בשנת 1930) לא התקיים כל קשר בין וידה לבין מי מהם. בהסתמכה על האמור במכתב זה ציינה השופטת, כי האפשרות כי לוידה יש יורשים אינה נראית תיאורטית. העיון בנימוקי השופטת הניח את דעתי, כי בנסיבות העניין הייתה היא רשאית לעורר מיוזמתה את שאלת קיומה של עסקה שייפוי הכוח נ/2 נועד לאפשר את מימושה. אפשר אמנם כי ההסתברות שמי מיורשיה העלומים של וידה יופיע יום אחד ויתבע את חלקו בעיזבונה אינה כה גבוהה. אך בכגון דא רשאית הייתה השופטת לעמוד על הצורך לשמור על עניינם של יורשים פוטנציאליים, גם אם ההסתברות להופעתם היא נמוכה. כן יצוין, כי בטרם הכריעה בשאלה האמורה נתנה השופטת למערערת הזדמנות הוגנת להשמיע ראיות וטענות חדשות. 17. בהיעדר ראיה כי בין וידה לבין אברהם נקשרה עסקה, שבגדרה התחייבה וידה להעביר לאברהם את זכויותיה בדירה ובחנות, אברהם לא היה רשאי להשתמש בייפוי הכוח נ/2 לביצוע פעולה כלשהי בזכויותיה של וידה; לא כל שכן שלא היה רשאי להשתמש בייפוי הכוח לעשיית פעולת שליחות לטובת עצמו, המנוגדת להוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות. בכך מתייתרת ההכרעה בשאלה אם ייפוי הכוח נ/2 היה עדיין בתוקף במועד שבו חתם אברהם על ייפויי הכוח נ/3, נ/4 ו-נ/5. הנחת השופטת, כזכור, הייתה כי די היה במצבה המנטאלי הלקוי של וידה - וחרף אי-הכרזתה כפסולת-דין - כדי להוביל לסיום שליחותו של אברהם. המערערת טענה לפנינו, כי סיום השליחות עקב "גריעת כשרותו" של השולח, כמשמעה בסעיף 14(א) לחוק השליחות, עשוי להתרחש רק בעקבות הכרזתו של השולח כפסול-דין. עמדה זו עולה בקנה אחד עם גישתו של פרופ' אנגלרד (י' אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס' 13-1 (פירוש לחוקי החוזים) (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 157). אך דומה שגישה זו צופנת קשיים. הן במישור המשפטי-פרשני (ראו: א' ברק חוק השליחות (תשנ"ו, כרך ב') 1228-1227), והן במישור המעשי. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, שבענייננו אינה טעונה הכרעה, אין, לדעתי, לשלול מצבים שבהם די יהיה בגריעת כושרו המנטאלי של השולח - הגם שלא הוכרז כפסול-דין, ואף לא התבקשה הכרזתו כאמור - כדי להביא לפקיעת תוקפה של השליחות. יחסי השליחות בין השולח לבין השלוח מבוססים על הקשר האישי הקיים ביניהם והמטיל על כל אחד משניהם חובת אמון מיוחדת ומוקפדת כלפי זולתו. גריעת כושרו המנטאלי של השולח, שיש בה כדי לשלול או לפגוע ביכולתו הסבירה לעקוב אחר הפעולות ששלוחו עושה במסגרת שליחותו, או להחליט בכל זמן נתון כי ברצונו להביא את השליחות לקיצה, אינה מתיישבת עם המשך קיומה של השליחות. ניתן לכאורה לומר, כי פקיעת השליחות בנסיבות המתוארות מתחייבת מן התפיסה כי בהמשכת פעולותיו מטעמו של השולח - בהיותו מודע לגריעת כושרו המנטאלי - מפר השלוח את חובת האמון המוטלת עליו כלפי השולח. כשלעצמי אני סבור, כי את המונח "גריעת כשרותו", האמור בסעיף 14(א), ניתן וראוי לפרש כמשקף מגוון יותר רחב של מצבים מן המצב שבו גריעת כשרותו של השולח נובעת מהכרזתו הפורמאלית כפסול-דין. נמצא כי לעניין סיומה של השליחות מחמת גריעת כשרותו של השולח איננו נזקקים לשאלה אם רשימת העילות לסיומה של השליחות, המנויות בסעיף 14(א) לחוק, מהווה רשימה סגורה. תוקף העברת זכויותיו של אברהם למערערת 18. כלום ייפויי הכוח, שבהם הסמיך אברהם את המערערת להעביר לעצמה את זכויות החכירה בחנות ובדירה, היו תקפים ביחס להעברת חלקו שלו בזכויות אלו? השופטת המלומדת השיבה לשאלה זו בשלילה, ואף בחלק זה של הכרעתה אינני רואה יסוד להתערב. הואיל ואברהם חתם על ייפויי הכוח בהיותו מאושפז בבית-חולים, אימות חתימתו עליהם על-ידי עורכת-דין קריספין, בהתאם לסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, היה מותנה בהצגת תעודה רפואית, כמצוות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, הקובעת לאמור: לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון. בעוד שבמקרה רגיל, שבו נדרש נוטריון לאשר פעולה משפטית הנעשית לפניו, יוכל הנוטריון לאשר את הפעולה אם "שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה", כמצוות תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, הרי שביחס למצב שבו מבצע הפעולה מאושפז בבית-חולים, או מרותק למיטתו, אין די בשכנועו העצמי של הנוטריון ומוטלת עליו חובה לדרוש כי תוצג לפניו תעודה רפואית, כאמור בתקנה 4(ה). מנוסח הטופס שנקבע בתוספת הראשונה לתקנות לעריכת התעודה הרפואית עולה, כי נדרשת תעודה רפואית המאשרת כי עושה הפעולה המשפטית מצוי "בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת על מעשיו/ה וכשיר/ה לעשיית פעולה בפני נוטריון". הצגתה של תעודה רפואית, המשקפת את מצבו של החולה במועד עשייתה של פעולה משפטית, נועדה להבטיח כי מבצע הפעולה המשפטית מסוגל להבין את משמעות הפעולה והשפעתה על מצבו המשפטי (ראו: ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3) 184, 188). 19. אין חולקין, כי אברהם חתם על ייפויי הכוח, ועורכת-דין קריספין אימתה את חתימותיו עליהם, מבלי שהוצגה לפניה תעודת רופא כמצוות תקנה 4(ה). מה נפקותה המשפטית של עובדה זו לעניין תוקף ייפויי הכוח שעליהם חתם אברהם? סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים קובע, כי יפוי-כח כללי ויפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על-פיו. הסעיף קובע אפוא, כי ייפוי כוח מן הסוג שעליו חתם אברהם אינו בר-תוקף אלא אם אומת על-ידי נוטריון "כאמור בחוק זה ובתקנות על-פיו". מלשון הסעיף לכאורה מתחייב, כי ייפוי כוח נוטריוני שאמנם אומת על-ידי נוטריון, אך תוך הפרת הוראתה של תקנה 4(ה), הינו משולל תוקף. עם זאת, ביחס לתוקפה של צוואה שאושרה על-ידי נוטריון מבלי שהוצגה לפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה) נפסק, שאי הצגתה של תעודה כנ"ל אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה (ע"א 36/88 (פרשת זלוף הנ"ל) שם; וכן ע"א 4885/00 כהן נ' גזולי, פ"ד נה(5), 941, 947). הלכה זו, שהתבססה על הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, לכאורה אינה חלה על מקרה כדוגמת פרשתנו, כשהמסמך בו המדובר אינו צוואה אלא ייפוי כוח. מכל מקום, אף אם נניח כי הגיונה של הלכה זו יפה אף למקרה שלפנינו, אין בכך כדי להועיל למערערת, שעל-פי קביעת בית-המשפט המחוזי לא יצאה ידי חובתה להוכיח כי בעת שאברהם חתם על ייפויי הכוח, בהם הסמיכה להעביר לשמה את זכויותיו בחנות ובדירה, הייתה דעתו צלולה והיה מוכשר ומסוגל להבין את מהות מעשיו ואת תוצאותיהם המשפטיות. בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב. יצוין כי מפסק-דינה של השופטת עולה, כי לא זה בלבד שהמערערת לא הביאה כל ראיה המוכיחה, באופן פוזיטיווי, כי במועד חתימתו על ייפוי הכוח היה אברהם במצב מנטאלי תקין, אלא שמן הראיות שהובאו (הגיליון הרפואי ועדות רופא) עלה, כי בזמן הרלוונטי נזקק אברהם לתרופות שעלולות היו לגרום לו "לבלבול ולחוסר הבנה, שמשמעותם הפרעות בחשיבה, שעלולה לפגוע בכושר לקבלת החלטות". בנסיבות אלה, לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח את גמירת-דעתו של אברהם בעת שחתם על ייפויי הכוח. נמצא, כי אף את זכויותיו של אברהם לא הייתה המערערת רשאית להעביר לעצמה. משהגעתי למסקנה זו, אינני נדרש להכריע בשאלה אם בפעולותיה על-פי ייפויי הכוח השונים הפרה המערערת אלו מהוראות חוק הכשרות המשפטית. 20. בייפוי הכוח נ/5 הסמיך אברהם כזכור הן את המערערת והן את עורכת-הדין קריספין, אלא שמי שבפועל השתמשה בייפוי כוח זה להעברת הזכויות בדירה לשמה הייתה המערערת. לעניין תוקפו של ייפוי כוח זה מצאה השופטת יסוד להבחין בין תקפות הרשאתה של המערערת לבין תקפות הרשאתה של עורכת-הדין קריספין. ביחס לאחרונה סברה השופטת, תקפותו של ייפוי הכוח לא נפגמה, וזאת לנוכח הוראתו של סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין. המשיב חלק על צדקת קביעתה של השופטת בנקודה זו, אך כיוון שהשאלה אינה מצריכה הכרעה בפרשתנו נימנע מנקיטת עמדה לגביה. 21. המערערת, כזכור, טענה, כי בהיעדר צו ירושה המכריז על זכותה של וידה לרשת בעיזבונו של אברהם, אין למשיב "זכות עמידה" לטעון לעניין זכויותיו של אברהם בחנות ובדירה; זאת מאחר ומעמדו של המשיב נקנה לו אך ממינויו לנהל את עיזבונה של וידה. בדין דחה בית-המשפט המחוזי טענה זו. מעיקרה הסתמכה טענה זו על סברת כרס, שמא אברהם הותיר אחריו צוואה שבה ציווה את רכושו ליורשים אחרים זולת וידה. אלא שבסברה זו לא היה כדי לסתור את הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 2 לחוק הירושה, ולפיו "ירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". עורכת-הדין קריספין אף טענה, כי בהתאם לבקשתו של אברהם, היא אף הכינה בעבורו צוואה שלפיה ציווה למערערת את כל רכושו, אלא שבשל ההרעה שחלה במצבו של המנוח לא עלה בידה להחתימו על צוואה זו. מסופקני אם היה בהוכחתה של טענה זו כדי להועיל למערערת, אלא שהטענה כלל לא הוכחה. 22. דעתי היא, אפוא, כי דין הערעור להידחות, אך בנסיבות העניין הייתי נמנע מחיובה של המערערת בתשלום הוצאות. המשנה לנשיא השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא. ניתן היום, כ"ג בטבת תשס"ה (4.1.05). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02013950_F03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.