יהודה זרובבלי נ. עלומים ,קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שי

פסק-דין בתיק ע"א 1394/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1394/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערער: יהודה זרובבלי נ ג ד המשיב: עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ג' לוין) מיום 31.12.2017 בת"א 3115/09 תאריך הישיבה: י"ח בכסלו התשע"ט (26.11.2018) בשם המערער: עו"ד מיכאל אסולין בשם המשיב: עו"ד עומר כהן פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על פסק דינו מיום 31.12.2017 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ג' לוין) בת"א 3115-09, אשר דחה את תביעת המערער בעיקרה. המדובר בתביעה כספית על סך 5 מיליון ₪ שהגיש המערער נגד המשיב, קיבוץ שיתופי אליו הצטרף כחבר בשנת 1979 יחד עם אשתו (להלן - הקיבוץ). התביעה עסקה בטענות שונות שהעלה המערער נגד הקיבוץ שעניינם קיפוח ופגיעה בזכויותיו במהלך שנות חברותו בקיבוץ ועם סיומה. תמצית רקע והליכים 2. לאחר תאונת עבודה שעבר המערער בשנת 1988, בגינה נקבעה לו נכות מסוימת, ותביעה שהגיש המערער נגד הקיבוץ ונגד מבטחו בשנת 1991, שהסתיימה בפשרה, נתגלעו מחלוקות שונות בין המערער לבין הקיבוץ. במהלך התקופה שלאחר מכן התקיימו מגעים בין הצדדים לסיום חברותו של המערער בקיבוץ, אולם מגעים אלה לא צלחו, וביום 11.7.2006 הודיע המערער על עזיבתו את הקיבוץ. 3. עם עזיבת המערער את הקיבוץ, לא הגיעו הצדדים להסכמות בעניין תשלום דמי עזיבה ויתר עניינים כספיים. בחודש יולי 2009 הוגשה התביעה מושא ערעור זה על ידי המערער ואשתו נגד הקיבוץ, שעמדה במקורה על סך של 7.2 מיליון ₪. בהמשך תוקנה התביעה פעמיים, כאשר בפעם השנייה הוסרה אשת המערער כתובעת בתביעה. טענות המערער בתביעתו התייחסו בין היתר להפליה לרעה של המערער לעומת חברים אחרים בקיבוץ, לסירוב הקיבוץ להגיש לו עזרה רפואית ושיקום נפשי ומקצועי, להבטחות שהקיבוץ הפר כנטען, לפיקדונות שהפקיד בקיבוץ, למחיקת חופשותיו על ידי הקיבוץ, ועוד. יצוין כי לאחר הגשת התביעה שילם הקיבוץ למערער דמי עזיבה בסך של כ- 181,000 ₪ וכן קצבה חודשית בסך 2,582 ₪ (החל מחודש אוקטובר 2013), וזאת מכוח הכללים המהווים את התוספת הראשונה והשניה לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1972 (להלן: כללי העזיבה). כן יוער, כי בשנת 2005 הגיש המערער תביעה נזיקית נגד הקיבוץ לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתנאי עבודתו שם, אך התביעה נמחקה בנובמבר 2011 משלא הגיש תצהירי עדות ראשית. 4. בפסק דינו מיום 31.12.2017 דחה בית המשפט את עיקר תביעתו של המערער. פסק הדין מפורט מאוד ומנומק כדבעי. בעיקרם של דברים נקבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח את ראש התביעה הנזיקי העולה מתביעתו בגין נזקים רפואיים שנגרמו לו לטענתו במסגרת עבודות שהקיבוץ הטיל עליו. לא הוכח כי תנאי ההעסקה של המערער היו בלתי סבירים או בלתי הולמים ומשכך לא הוכחה התרשלות מצד הקיבוץ. בנוסף לא הוכח קשר סיבתי בין ביצוע העבודות לבין ההידרדרות במצבו הרפואי של המערער, ואף חוות הדעת הרפואית שצירף המערער לתביעתו אינה מבססת את תביעתו ולמעשה שומטת את הקרקע תחת קיומו של קשר סיבתי. כן נדחתה טענת המערער בדבר קיפוחו ביחס ליתר חברי הקיבוץ, משנקבע כי לא עלה בידיו להוכיח את קיפוחו, שכן המערער הסתפק בהעלאת טענות כלליות לקיפוח בנושאים שונים ללא שנפרשה מטעמו תשתית ראייתית מינימלית להוכחת הדברים. אשר לטענות המערער בנוגע ללחצים שהופעלו עליו מטעם הקיבוץ בניהול תביעתו בגין תאונת העבודה, שהסתיימה כאמור בפשרה, נקבע כי המערער לא הגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כך שהתביעה שהגיש עתה מהווה ניסיון להתגבר על פסק דין חלוט ולעקוף את ההלכה לפיה הדרך הדיונית היא לתבוע את ביטול ההסכם. כמו כן, הסכם הפשרה נחתם בשנת 1991, ומאז ועד הגשת התביעה חלפו כ- 18 שנים, כך שהעילה גם התיישנה, ולמצער קמה ההנחה כי אפילו נפל פגם בכריתה, המערער השלים עמו. אף לגופו של עניין, נקבע כי לא הוכח ולמעשה גם לא נטען כי המערער לא היה מסוגל לקבל החלטות בעת ניהול התביעה, ובכלל זאת לסרב להסכם הפשרה שהוצע. בהתייחס לטענות בדבר התנהגות פוגענית ומתעמרת שחווה המערער מצד הקיבוץ, צוין בין היתר, כי חלק מהאירועים שהמערער טוען להם אירעו לפני זמן רב והעילה בגינם התיישנה. עסקינן במערכת יחסים שנפרשה על פני כשלושה עשורים וידעה עליות ומורדות. מכל מקום, נקבע כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה לגבי טענותיו, כך שלא נדרש להכריע בשאלת ההתיישנות. גם טענת המערער בדבר זכאות לתשלום בגין ימי חופשה נדחתה. צוין כי במשך תקופה של למעלה משנה המערער שהה מחוץ לקיבוץ מבלי להודיע על הפסקת חברותו, ואין ספק כי באותה תקופה המערער קיבל תקציב אף שלא עבד לטובת הקיבוץ, כך שגם אם עמדו לזכותו ימי החופשה הנטענים הרי שהם נוצלו במלואם. לבסוף, באשר לדמי העזיבה ולקצבה החודשית להם היה זכאי המערער. נקבע כי בהתאם לכללים, הסכום הכולל של דמי עזיבה לו זכאי המערער הוא 183,449 ₪. אשר למועד תשלום דמי העזיבה, נקבע כי משלא הגיעו הצדדים להסכמה לעניין הסכום, היה על הקיבוץ לפי הכללים לשלם למערער בכל חודש קלנדרי סכום שלא יפחת מהסכום הבסיסי (על חשבון דמי העזיבה). אין חולק כי הקיבוץ לא ביצע תשלומים למערער משנת 2006 ועד סוף שנת 2009, ומשכך חויב הקיבוץ בתשלום סך של 60,509 ₪ בגין יתרת חוב והפרשי הצמדה וריבית. ובאשר לקצבה החודשית, נקבע כי הקצבה לה היה זכאי המערער מחודש נובמבר 2010 היא בסך 2,234 ₪. מאחר והקיבוץ החל לשלם למערער קצבה חודשית רק בחודש אוקטובר 2013, חויב הקיבוץ בתשלום הפרשים בסך 84,886 ₪, וכן נקבע כי החל מחודש ינואר 2018 תשולם למערער הקצבה החודשית לפי כללי העזיבה ובהתאם להצמדה כמתחייב שם. סיכומו של דבר שהתביעה נדחתה בעיקרה, למעט חיוב הקיבוץ בתשלום הסכומים המפורטים לעיל כיתרה והפרשים בגין דמי עזיבה וקצבה חודשית. 5. בערעור שהגיש המערער הוא חוזר למעשה על כל טענותיו בבית משפט קמא, ובכלל זאת נטען כי הקיבוץ שלל ממנו את זכותו לנהל כהבנתו את תביעתו בגין התאונה שעבר וכפה עליו פשרה; כי הקיבוץ הפעיל עליו לחצים ודרש ממנו לעבוד בעבודות שלא היו נחוצות לקיבוץ ומזיקות לבריאותו בניגוד להמלצות רפואיות שניתנו בעניינו; כי הקיבוץ היה מחויב לספק לו טיפולים רפואיים, טיפולי שיניים, טיפולים נפשיים ומכשירי שמיעה ולא עשה כן; כי הקיבוץ הבטיח לו ולמשפחתו כי אם יסכימו לעזוב ייתן להם כספים שיאפשרו להם לחיות ברמה סבירה; וכי הקיבוץ צריך לשלם לו קצבה חודשית בסכום גבוה מזה שנפסק לו. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי העובדה שהקיבוץ פעל להפסקת חברותו בקיבוץ אין בה פסול כשלעצמה, וכי שגה בית המשפט בקבעו דרגת הוכחה מעבר לנדרש בתביעה אזרחית. לאור כל האמור, עתר המערער לביטול פסק הדין וחיוב הקיבוץ בסכומים שתבע בתביעתו. 6. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא ומדגיש כי עיקר הערעור מהווה ניסיון לדיון מחודש בהליך שכבר הסתיים בפני הערכאה הדיונית, אשר שמעה את מכלול הראיות שהובאו בפניה והכריעה בו כדבעי. התמונה השחורה והקודרת אותה מנסה המערער לצייר הפוכה מן המציאות, שכן חברי הקיבוץ עשו מעל ומעבר, כך נטען, על מנת להכיל את המערער, ולא רק שהוא לא קופח אלא אף נהנה במקרים רבים מתמיכת הקיבוץ ומהטיפול שהעניק לו לאור צרכיו המיוחדים. נטען כי הכרעותיו של בית משפט קמא בכל הטענות שהעלה המערער חדות וברורות, ואין כל מקום להתערבות בהן. כך בנוגע לנזקים הבריאותיים, עבודות המערער, האפליה לה טען ויתר הסוגיות שהביא בתביעתו. כן נטען, כי המערער לא התמודד כלל עם טענת ההתיישנות שהעלה הקיבוץ לגבי העילות השונות בכתב התביעה, ועל כן הוא מושתק מלהתנגד לה. עוד נטען כי המערער לא הביא לעדות אף לא אחד מחברי הקיבוץ או מהדמויות הרבות האחרות הנזכרות בתצהירי העדות הראשית מטעמו לתמיכה בטענותיו. מחדל זה מקים חזקה לפיה לו היה המערער מזמנם הם היו מפריכים את גרסתו. לפיכך, ביקש המשיב לדחות את הערעור ולהטיל על המערער הוצאות, בין היתר בשים לב לכך שלא הוטלו עליו הוצאות בהליך קמא שעיקרו נדחה לאחר ניהול תביעה במשך לא פחות מ- 9 שנים. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינו בפסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי, כמו גם בסיכומי טענות הצדדים, ולאחר ששמענו טיעון מפורט בעל פה, לא מצאנו כל עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, ועל כן החלטנו לדחות את הערעור. 8. הערעור נסב, רובו ככולו, על ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא. הטענות, שהועלו בפני בית משפט קמא והמועלות עתה בשנית, נדחו בפסק דין מפורט, מנומק ומבוסס כדבעי, והמערער לא השכיל לבסס עילה כלשהיא העשויה להצדיק את התערבותנו בפסק הדין של בית משפט קמא. כידוע, אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 857 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 99 (1988); ע"א 8419/13 פלוני נ' עיריית ירושלים (9.3.2015); ע"א 7863/16 גורדו נ' ימין (19.7.2018)). 9. אשר על כן, ראינו לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולדחות את הערעור בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. 10. הערעור נדחה אפוא. בהתחשב בנסיבות, המערער יישא בהוצאות המשיב בשיעור מופחת בסך כולל של 5,000 ₪. ניתן היום, ‏י"ט בכסלו התשע"ט (‏27.11.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18013940_B08.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il