אמיר אלטאוויל נ. ברוך נחמיאס

פסק-דין בתיק ע"א 1393/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1393/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' דנציגר המערער (המשיב שכנגד): אמיר אלטאוויל נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. ברוך נחמיאס 2. הראל חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.2.06 בת.א. 394/98 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' אלטוביה תאריך הישיבה: כ"ח בטבת התשס"ח (6.1.08) בשם המערער (המשיב שכנגד): עו"ד אילן קנר בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד יעל איפרמן פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המערער (המשיב שכנגד) נפגע בתאונת דרכים ביום 18.9.1995. הוא נפגע מרכב שבו נהג המשיב (המערער שכנגד), בעת שהוא – המערער – נהג באופנוע בעל נפח מנוע של 750 סמ"ק, אף כי הרישיון שבו החזיק התיר לו לנהוג באופנוע בעל נפח מנוע של 50 סמ"ק בלבד. השימוש באופנוע גם לא היה מבוטח בביטוח חובה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי לא קמה למערער עילת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), אולם עומדת לו עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). על קביעה זו האחרונה איש אינו חולק ואין היא עומדת להכרעה בפנינו. המחלוקת נסבה איפוא על סוגיית האשם התורם ועל סוגיית גובה הפיצוי. 2. אשר לסוגיית האשם התורם: במקרה זה, כאמור, היו מעורבים בתאונה שני כלי-רכב: המכונית שבה נסע המשיב והאופנוע שבו נסע המערער. המשיב מצדו הורשע על-פי הודאתו בעבירה של נהיגה בחוסר-זהירות. הוא נסע בכביש הבינעירוני שמספרו 444, ובשלב מסוים עצר בצדי הדרך. כשהחליט להמשיך בדרכו, הוא עלה מן השוליים לכביש והחל בביצוע פניית פרסה. כך חסם את נתיב נסיעתו של המערער שרכב על האופנוע, והתוצאה – התנגשות. בית המשפט המחוזי בתביעה הנזיקית נשען על הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, בקבעו על-בסיס ממצאי ההרשעה הפלילית כי המשיב נושא באחריות לתאונה. בית המשפט המחוזי לא ראה לייחס למערער אשם תורם, בהתבסס על שתי קביעות מרכזיות: האחת, כי המערער נהג בדרך בינעירונית במהירות של 90-80 קמ"ש, כשמסלול נסיעתו פנוי, וכי המשיב הפתיע אותו בעת שנכנס לכביש וניסה לבצע פניית פרסה. השנייה, כי המשיב אמנם נהג ללא רישיון מתאים וללא ביטוח, אולם לא הוכח קשר סיבתי כלשהו בין העובדה הזו לבין קרות התאונה. המערערים שכנגד משיגים על המסקנה הזו בדבר היעדר אשם תורם. בעניין זה לא מצאתי עילה להתערבותנו. המערערים שכנגד חוזרים וטוענים כי המערער נהג בפראות וכי היה ביכולתו לבלום את הרכב ובכך למנוע את התאונה, אולם לא עלה בידם להוכיח טענות אלה בערכאה המבררת ואין מקום לקביעת ממצאים שונים היום. גם מבחינת הנפקות המיוחסת לנהיגה ללא רישיון וביטוח, על סוגיית האשם התורם, לא מצאנו עילה להתערבות, משבית המשפט בא לכלל מסקנה שבמקרה זה לא התקיים קשר סיבתי בין ה"אשם" הזה לבין התרחשות התאונה (ראו והשוו ע"א 10365/04 איצקוביץ נ' ליבוביץ (לא פורסם, ניתן בתאריך 18.11.07)). 3. אשר לגובה הנזק: שני הצדדים העלו השגות בהקשר זה, ולאחר שבחנו את פסק-הדין ואת הטענות לא מצאנו מקום להתערבותנו למעט בעניין אחד. בכל הקשור לשיעורי הנכות הרפואית, הסתמך בית המשפט קמא על חווֹת-דעת המומחים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט, וכאשר היתה מחלוקת בין המומחים, הכריע בה לפי שיקול דעתו ובהתחשב במידע שהיה בפניו (שבחלק מהעניינים לא היה מלא). בסיכומו של עניין נמצא כי המערער סובל מ-5% נכות בתחום האורתופדי, 10% נכות בתחום הפסיכיאטרי (בנוסף ל-20% שאינם קשורים לתאונה), ו-30% בתחום האורולוגי. הנכות המשוקללת הועמדה אפוא על 38.85%, ובהתחשב במשמעות התפקודית של מרכיבי הנכות ולבעיות שונות שהמערער נתקל בהן עוד קודם לתאונה, הועמדה הנכות התפקודית על 14.5%. בכל אלה, כאמור, לא מצאתי משום קיפוח של מי מן הצדדים, ועל כן אין מקום להתערב בממצאיו ובשיקול דעתו של השופט בערכאה הדיונית. 4. בית המשפט המחוזי נתקל בקושי בבואו להעריך את הפסדי ההשתכרות של המערער, וזאת בשל העמימות הרבה לגבי השתכרותו בעבר, היעדר דיווח למס הכנסה ונתונים שונים שהובאו לגבי קשיי ההסתגלות שהמערער נתקל בהם בעבר. בסופו של דבר בחר בית המשפט להעמיד את בסיס השכר על שכר המינימום במשק וערך את החישוב עד לגיל 65 שנים. אלה הן קביעות סבירות בנסיבות העניין. עם זאת, יש לקבל את טענת המערער כי לסכום הפיצוי עבור הפסדי העבר יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. 5. ביתר העניינים שהוזכרו בערעור ובערעור שכנגד אין מקום להתערבותנו בממצאים ובשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. אסתפק בהערה אחת לגבי הפיצוי עבור כאב וסבל. בית המשפט המחוזי פסק בראש נזק זה סכום של 91,969 ש"ח - הסכום המתקבל בחישוב לפי הנוסחה שבחוק הפיצויים. בית המשפט כתב לעניין זה כי הוא התלבט בנדון בשל "פגיעתו של התובע, ואף מצבו הנפשי", אולם הגיע למסקנה שאליה הגיע "בשקלול שיעור הנכויות, ובהתחשב בכך שמדובר בתאונה אשר אינה שורה תחת כנפיו של חוק הפלת"ד, אך כי התובע נהג ברכב ללא רישיון וללא ביטוח". בהקשר זה מתעוררת השאלה, אם במקרה שבו נשללה זכאותו של הנפגע לפי חוק הפיצויים והוא תובע בעילה לפי פקודת הנזיקין, חלות עליו המגבלות הנוגעות לתקרת הפיצוי המנויות בחוק הפיצויים (סעיף 4). בהצעת החוק נכללה הוראה מפורשת שלפיה "נפגע שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה, רשאי להגיש תביעתו על פי פקודת הנזיקין, בסייגים האמורים בפסקאות (א)(1), (2) ו- (3) של סעיף 4" (ה"ח 1079, תשל"ג, עמ' 408). הוראה זו לא צלחה את נתיבי החקיקה ובנוסח שהתקבל נקבע, בסעיף 8(ג), כי "אין בהוראת סעיף קטן (א) [ייחוד העילה – א' ר'] כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה". ניתן להבין מכך כי מי שנשללה זכותו לתבוע לפי חוק הפיצויים רשאי להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין, ואינו נתון לסייגים בדבר גובה הפיצוי. פירוש זה עשוי להיתקל בביקורת, המתמקדת בקושי לאפשר פיצוי גבוה יותר למי שנהג בניגוד לתקנת הציבור ונשללה זכאותו לפי חוק הפיצויים, מאשר למי שנהג כשורה וקמה לו עילה לפי החוק. לא ראיתי להכריע בכל אלה היום, כיוון שכאמור אין מחלוקת באשר לעצם זכותו של המערער במקרה זה להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין, ובכל הנוגע לסכום הפיצוי בגין כאב וסבל, הרי שגם בהתעלם מנוסחת החישוב הקבועה בחוק הפיצויים – מדובר בסכום סביר בנסיבות העניין. התוצאה היא שהערעור מתקבל בעניין אחד, לאמור: הוספת ריבית על הפיצוי בעבר בגין הפסד השתכרות; הערעור שכנגד נדחה. המשיבים יישאו בהוצאות המשפט של המערער ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ג' באדר ב' התשס"ח (10.3.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06013930_P06.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il