מוחמד גאבר נ. מדינת ישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1392/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המערער: מוחמד גאבר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 09.01.2020 בת"פ 26513-03-18 שניתן על ידי השופטת ר' פרידמן-פלדמן תאריך הישיבה: כ"ג בסיון התש"ף (15.06.20) בשם המערער: עו"ד רמי עותמאן בשם המשיבה: בשם שרות מבחן למבוגרים: עו"ד יוסף קנפו גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שטיין: אדם מן היישוב, שאיננו בקי ברזי המשפט, יתקשה להאמין כי שודד שנטל את רכוש קורבנו בכוח הזרוע יכול גם שלא להישלח לכלא. מעשה שוד הוא בגדר malum in se: עבירה שחומרתה ידועה ומובנת לכל בר-דעת אשר נענשת, בדרך כלל, בחומרה רבה גם באין נסיבות מחמירות כמשמען בסעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ראו: ע"פ 4125/14 חרב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (6.1.2015)). עונשים חמורים כאמור הם בגדר כלל, אשר לצדו קיימים יוצאים מן הכלל (ראו והשוו: ע"פ 772/13 יחיא נ' מדינת ישראל (29.6.2014)). כדי לעמוד על טיבם של אלו, טול מקרה – כדוגמת זה שניצב לפנינו – של שודד אשר מחליט לחזור בתשובה, להשיב לקורבנו את אשר לקח ממנו ולהביע חרטה כנה והתנצלות על אשר עשה. ככלל, על שודד כזה מן הראוי להטיל מאסר מופחת לריצוי בכלא. ואולם, שיקולי שיקום העבריין, וכן הרצון לתמרץ חרטה והשבת הרכוש שנשדד יכולים, לעתים, לתמוך בהחלטת בית המשפט לפתוח בפני הנאשם את שערי הרחמים ולהשית עליו עונש מקל שאינו כולל שלילת חירות. כך יכול שיעשה עם נאשמים נטולי הרשעות קודמות שחזרו למוטב ותיקנו את אשר קלקלו. נאשם שזכה לעונש מקל כאמור, חרף הרשעתו בשוד, צריך לאחוז בעונש זה בשתי ידיו ולהודות למערכת המשפט על שנתנה בו אמון ונמנעה מלשלול את חירותו. הגשת ערעור אשר מלין על כך שהעונש הקל לא היה קל מספיק אף מעלה ספק באשר להפנמת החומרה שבמעשי המערער וללקיחת האחריות על מעשיו הפליליים כחלק מתהליך השיקום. הערעור שלפנינו מלין על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים אשר ניתן ביום 9.1.2020 בגדרו של ת"פ 26513-03-18 (השופטת ר' פרידמן-פלדמן), ואשר גזר על המערער – בעקבות הרשעתו, במסגרת הסדר טיעון, בקשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, ובשוד, עבירה לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 29 לחוק – מאסר לתקופה בת תשעה חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות, לצדו של מאסר על תנאי. עונש מקל זה הושת על המערער על רקע העובדות כדלקמן: במהלך חודש נובמבר 2017, המערער הכיר את אסיל הודלי (להלן: אסיל) וניהל עמה יחסי קרבה וחברות. אסיל ביצעה שליחויות עבור המתלונן, תושב בית סאחור, שעסק במכירת מוצרי חשמל בבית לחם. שליחויות אלה כללו העברת סכומי כסף מזומן לישראל. אסיל נהגה להגיע לביתו של המתלונן בשעות הבוקר המוקדמות, לקבל ממנו סכום כסף של למעלה מ-100,000 ₪ ולהעבירו למפעל בראשון לציון, אשר סיפק למתלונן את מוצרי החשמל. בעד כל שליחות כאמור, קיבלה אסיל מהמתלונן סכום של 400 ₪. אסיל סיפרה על כך למערער, והלה הציע לה לשדוד כסף מהמתלונן. המערער ביקש כי אסיל תודיע לו מראש על העברת הכסף המתוכננת, וזו הבטיחה לו שכך תעשה. בהמשך, יידעה אסיל את המערער (בין היתר) על העברת הכסף שתוכננה להתבצע ביום 30.1.2018. המערער גייס שותף נוסף למזימה, שתפקידו היה לבצע את השוד עצמו (להלן: השותף). ביום 30.1.2018, בסביבות השעה 6:00, הגיע השותף לקרבת ביתו של המתלונן בבית סאחור כדי להוציא לפועל את תכנית השוד שרקמו הנאשם ואסיל. המערער התמקם בקרבת הבית באותה שעה. כחצי שעה לאחר מכן, הגיעה אסיל לביתו של המתלונן וקיבלה ממנו חבילה קטנה שהכילה כ-90,000 ₪. השותף האחר סבר כי המתלונן העביר לאסיל שיקים ולא כסף מזומן, ולפיכך בחר לדחות את ביצוע המזימה למועד אחר. ביום 20.2.2018 התקשר המתלונן לאסיל, וביקש ממנה להגיע אליו למחרת, כדי להעביר באמצעותה סכום כסף לישראל. אסיל סיפרה על כך למערער והשניים החליטו להוציא את מזימתם מן הכוח אל הפועל. למחרת בבוקר, הגיעה אסיל לביתו של המתלונן בבית סאחור בזמן שהמערער והשותף שהו בקרבת המקום. בהתאם לתיאום עם אסיל והמערער, השותף ארב ליציאת המתלונן מביתו ווידא שהמתלונן מחזיק בידו חבילה. או אז רץ השותף לעבר המתלונן, ריסס גז מדמיע על פניו ודחפו בעוצמה. כתוצאה מכך, נפל המתלונן על הכביש והחבילה נשמטה מידו. השותף נטל את החבילה עם הכסף שבתוכה וברח מהמקום. המערער החליט לבסוף להחזיר למתלונן את כל הכסף שנשדד, וכך עשה. המערער איננו חולק על כך שזכה לעונש קל. לצד זאת, הוא דורש הקלה נוספת בעונשו בהתבססו על העיקרון של אחידות בענישה – זאת, לנוכח העובדה שאסיל, שותפתו למעשה השוד ולקשר הפלילי שקדם לו, נדונה לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. המערער טוען כי אסיל והוא, חד הם, ולאחר שידענו שהמדינה לא הגישה ערעור על עונשה הקל של אסיל, מן הדין להשוות את עונשו לעונשה. בטענה זו אין ממש. כפי שתואר לעיל, המערער היה זה שהגה ויזם את מעשה השוד, והוא אף גייס את השותף אשר ביצע את השוד גופו תוך שימוש באלימות ובגז מדמיע. נסיבה מחמירה זו מספיקה כדי להצדיק את ההבדל שבין שני העונשים, ולדחות את הערעור. ברם, מלאכתי לא תהא שלמה אם לא אוסיף ואדגיש כי לא הייתי מקל בעונשו של המערער גם באין הבחנה ברורה בינו לבין אסיל. במקרה כזה, הייתי קובע כי אסיל קיבלה הקלה בעונש שלא מגיעה לה. באין ערעור המדינה על קולת עונשה של אסיל – אם זו אכן קיבלה עונש שמקל עמה יתר על המידה – אין בידינו לתקן את המעוות, אך אין זו דרכנו להוסיף קלקול על קלקול. הקלה בעונש שניתנת ללא הצדקה לנאשם פלוני אינה מהווה סיבה למתן הקלה בעונשו של נאשם אחר, אשר ביצע את אותו מעשה עבירה. העיקרון של אחדות הענישה דורש השוואה בין עונשים ראויים, ואין לראות בו פלטפורמה להנצחת טעויות ולשכפול העיוותים (ראו ע"פ 7907/14 ואזנה נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (22.2.2015); ע"פ 10173/16 מדינת ישראל נ' טאהא, פסקה 9 (14.2.2017)). בנסיבות אלו, אינני רואה צורך לדון ולהכריע בתלונת המערער על אופן עריכתו של תסקיר שירות המבחן אשר הוגש בעניינו. התסקיר שהוגש בעניינו של המערער לבית משפט קמא בוודאי לא הזיק לו: העונש הקל שהלה קיבל מעיד על כך כמאה עדים. הנני מציע אפוא לחברותיי כי נדחה את הערעור. בהתחשב בהשלכות של מגפת הקורונה על פרנסת המערער, הנני מציע כי נדחה את מועד התייצבותו לעבודות שירות ליום 2.8.2020. עבודות השירות תבוצענה בהתאם לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות וההוראות אשר ניתנו בפסקה 14א לפסק הדין קמא. בכפוף לכך, פסק הדין קמא יעמוד על כנו על כל חלקיו. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן ביום, ‏ב' בתמוז התש"ף (‏24.6.2020). תוקן היום, ו' בתמוז התש"ף (28.6.2020). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20013920_F06.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1