מזאוי נאסיף נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 1389/98 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המבקש: מזאוי נאסיף נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. מזאוי שאוקי 3. רותם חב' לביטוח בע"מ 4. עזבון המנוח סביח עורסאן בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 22.1.98 בע"א 110/95, 122 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ, והשופטים: ג' גינת ומ' הס תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98) בשם המבקש: עו"ד פ. סלמן בשם המשיבה מס' 1: עו"ד זיו אלדן בשם המשיבה מס' 3: עו"ד חיים מנדלבאום פסק-דין השופט ח' אריאל: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 110/95), אשר קיבל את הערעור על פסק-הדין של בית משפט השלום בנצרת (ת"א 286/90), שניתן על-ידי כב' השופט י. גריל. 2. המבקש (התובע בבית משפט השלום - להלן: "התובע"), נסע ביום 4.2.86 לטיול בגליל, באזור כפר תבור, ברכב שהיה נהוג בידי בן-דודו הנהג מזאוי שאוקי (המשיב השני - להלן: "הנהג"). הרכב היה מבוטח כדין על ידי חב' הביטוח "רותם, חב' לביטוח בע"מ" (להלן: "רותם"), על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1976- (להלן: "חוק הפיצויים"). 3. באותו רכב נסע גם סביח עורסאן (להלן: "עורסאן"), שהיה אותה עת חייל בצה"ל ולאחר מכן נפטר עורסאן ז"ל (שלא עקב התאונה) ועזבונו בא במקומו (המשיב הרביעי, להלן: ה"חייל"). תוך כדי הנסיעה נפלט כדור מרובה גליל שהוחזק בידי החייל והתובע נפגע מאותו כדור. 4. התובע הגיש תביעה (לאחר שתוקנה) נגד החייל, בגין רשלנות ונגד המדינה (המשיבה הראשונה), כאחראית באחריות ישירה ושלוחית למעשיו ולמחדליו של החייל. לחלופין הוגשה התביעה גם נגד הנהג ו"רותם" בגין "תאונת דרכים", על-פי חוק הפיצויים. 5. בית משפט השלום קבע כי אין מדובר "בתאונת דרכים" ודחה את התביעה בגין עילה זו, אך קיבל את התביעה נגד החייל והמדינה וחייב אותם, אהדדי, לשלם לתובע פיצויים בסך 401,122.- ש"ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין וכן בתשלום דמי אשפוז לבית-החולים. 6. המדינה ערערה לפני בית המשפט המחוזי בנצרת על חיובה ובית המשפט המחוזי, כאמור, קיבל את הערעור וביטל את חיוב המדינה. בית המשפט המחוזי גם אישר את קביעת בית משפט השלום, בהתייחסות לטענות הצדדים, כי אכן אין מדובר "בתאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. 7. בבקשה שלפנינו לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הוצעה לצדדים הצעה לפשרה, אך באי-כוח הצדדים הודיעונו כי לא הגיעו להסדר וכי הם מבקשים החלטה על-פי החומר שלפנינו, לרבות הטענות שהוגשו בכתב, על-פי החלטת כב' השופט א. גולדברג מיום 21.4.98. באותה החלטה נקבע כי בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410, לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. החלטנו, איפוא, לראות את הבקשה לערעור כערעור ולתת פסק-דין בעניין. 8. בשעת האירוע ישב החייל שנאסף מביתו, לבוש במדי צה"ל ובידיו רובה גליל קצר, ליד הנהג. התובע שישב קודם לכן, שם, עבר למושב האחורי. ידו של החייל היתה אחוזה על הקת, כדי שהנשק לא יזוז. קנה הרובה היה מופנה לעבר המירווח שבין שני הכיסאות הקדמיים, לכיוון המושב האחורי. הרכב נסע בדרך עפר, בסמוך לקיבוץ גזית. תוך כדי הנסיעה נפלט כדור ששיפשף את מותן ימין של הנהג ופגע, כאמור, ברגלו של התובע, שישב מאחור. 9. הרכב עבר בדרכו קפיצות מחמת דרך עפר בה נסעו ומהמורות ובורות שהיו בדרך זו. הועלתה הטענה כי עקב הקפיצות זזה ידו של הנהג להדק ואז נפלטה יריה בשל כדור שהיה בבית הבליעה. המחסנית לא היתה צמודה לנשק. היו לעניין זה ראיות שונות, אך בית משפט השלום לא היה מוכן לקבוע קביעה כזו. כל מה שבית משפט השלום היה מוכן לקבוע הוא כי היה כדור בבית הבליעה וכי הניצרה לא היתה נצורה וכדור נפלט בשל רשלנותו, כאמור, של החייל, אשר תוך כדי נסיעה ואחיזה בנשק, נגע בהדק. 10. האירוע ארע לפני תיקון 8 לחוק הפיצויים (תיקון 8 הוחק בשנת תשנ"ח30.9.1990- והוא חל לגבי האירועים מאותו מועד). הגדרת תאונת-דרכים היתה בעת המקרה (סעיף 1 לחוק): "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". 11. השאלה הראשונה הניצבת בעניין זה היא אם יש לראות בפגיעה שנגרמה לתובע "תאונת דרכים" בשל הכדור שנפלט מהרובה בעת הנסיעה ברכב, שכן על פי סעיף 8 לחוק הפיצויים, קיים יחוד עילה ואם מדובר ב"תאונת דרכים", אין מקום וצורך לדון באחריות החייל והמדינה בשל עילת רשלנות על פי פקודת הנזיקין. במילים אחרות: האם ה"שימוש ברכב" הוא הגורם להפגעו של התובע בנסיבות המקרה שלפנינו, שכן האירוע ארע בעת נסיעת הרכב, כשהרובה, ממנו נפלט הכדור היה בתוך רכב זה, בעת הנסיעה. כאמור לעיל, דחו בתי-המשפט השלום והמחוזי עמדה זו, כשבבסיס קביעתם הנימוק של העדר קשר סיבתי בין נסיעת המערער לבין היפלטות הכדור מהנשק, משלא נקבעה קביעה חיובית שהכדור נפלט עקב טלטולי הדרך והמהמורות שבו ושסיכון של נשק ברכב אינו בבחינת סיכון "עקב שימוש ברכב". 12. דעתי שונה מקביעת בית המשפט קמא, שעל פסק-דינו נסוב הערעור, מבלי התערבות בקביעותיו העובדתיות. אני סבור כי לפנינו "תאונת דרכים", על-פי חוק הפיצויים ועל כן הפגיעה בה נפגע התובע היא פגיעה המזכה בפיצוי על פי חוק זה. 13. קביעתי באה, כאמור, בהנחה שלא הוכח קשר סיבתי בין טלטולי הדרך, כאמור, לבין היפלטות הכדור כפי שקבעו בתי-המשפט קמא, אף שבמוסגר אומר שלדעתי רשאים היו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לקבוע כי הדרך כשלעצמה היוותה גורם מאיץ ומסייע להיפלטות הכדור שהיה בלתי נצור בבית הבליעה שבקנה הרובה, עת אחז החייל בקת ונגע, שלא במתכוון, בהדק, אף אם לא היה זה הגורם הבלעדי. על פי חומר הראיות שהיה לפניו יכול היה בית המשפט להסיק כמסקנה הגיונית ומסתברת על פי כלל מאזן ההסתברות כי היה קשר כלשהו בין הנסיעה לבין היפלטות הכדור. כאמור אני מגיע למסקנה כי מדובר ב"תאונת דרכים", ללא עניין זה, של טלטולי הדרך. אני סבור כי יש לראות בנשק בתוך כלי הרכב כסיכון, הכרוך בנסיעה, היינו "עקב השימוש ברכב", כמו כל חפץ הנמצא בתוך הרכב. מה עוד שמדובר בחפץ מסוכן, המובל או מוסע בתוך הרכב וגורם לפגיעה. הרכב הסיע והוביל באותה נסיעה את החייל, את הנהג ואת התובע וגם את הרובה שהיה בידיו של החייל. רובה זה שהיה ברכב עקב נסיעת השלושה, במיוחד החייל, היה שם "עקב השימוש ברכב". פגיעתו בתובע נבעה, באופן בלתי אמצעי, מהכדור שנפלט ממנו, עקב אותה נסיעה ספציפית הקשורה, באותו חייל, עם אותו הרובה ואותו הכדור כחלק בלתי נפרד מאותה נסיעה ברכב. סיכון ההיפגעות מהרובה שחלק מסיכוניו הוא כדור הנורה או נפלט ממנו, היווה באותו מועד סיכון שבנסיעה ברכב, היינו עקב השימוש בו. הסיכון האמור היה באותה עת טבוע באותה נסיעה ספציפית, כחלק בלתי נפרד, מהרכב והשימוש בו, בדומה לחומר נפץ או חומר דליק או חומר כימי המובל ברכב והמהווה, כשלעצמו, סיכון לנהג ולנוסעים ברכב, אם יתפוצץ או ידלק החומר או יזיק בדרך אחרת, עקב גורם כלשהו. 14. נעבור עוד מעט קט להנמקה נוספת ולאחר מכן נדון, בקצרה ממש, גם בגורם של טלטולי הדרך עליו רמזנו קודם לכן, מעבר לדרוש לענייננו. 15. בא-כוח חברת הביטוח "רותם", הביא לפנינו במצורף לטענותיו העתקים ממספר פסקי-דין התומכים, לדעתו, בעמדתו שאין מדובר בתאונת דרכים. בין היתר, הוא ציין כי הוא מביא את פסק-הדין בע"א (חיפה) 194/91 דעיף יוסף מוחמד נ' "הסנה" חב' לביטוח בע"מ, מ' צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - הפסיקה והדין (תשמ"ז) 233 (לה)1, באשר למקרה דומה בו נפלט כדור מרובה שהיה למרגלות הנהג, שדרך עליו ושנפצע כתוצאה מכך. שם אמרתי בין היתר את הדברים הבאים: "...כבר חזרו כל השופטים והפרקליטים שדנו בעניין שלפנינו, כי פסק-הדין המנחה, למקרה כמו זה, הוא עניין שולמן ע"א 388/83 (פ"ד מב(2) 844), אין צורך שאחזור גם אני על כל אותם קטעים רלבנטיים שבפסק-דין זה, אלא אביא מספר שורות בלבד. ברצוני להוסיף, שאין להסתפק רק בדברים שנאמרו על-ידי כבוד השופט ברק באותו פסק דין, אלא יש לראות גם את פסקי-הדין האחרים המאוזכרים על-ידו, לגבי סיפור המעשה, שבכל אחד מהם, ולמסקנה הנובעת מהעובדות, ומיישום ההלכה, בכל מקרה ומקרה מהמקרים האלה. על פי הדברים האמורים, לראות כיצד ליישם עובדות של מקרה אחר, כמו המקרה שלפנינו, למסקנה הנובעת מאותו פסק דין שולמן, או מפסקי-הדין האחרים המאוזכרים על ידי השופט ברק, והמקובלים עליו. עוד אני סבור, כי מבין שאר המקרים, יש להזכיר כאן במיוחד את עניין בן טובים (ע"א 517/79 דרור בן טובים נגד 'מוסך נוע' שירותי מכוניות בע"מ ואח', פ"ד לד(4) 421). שם היתה דעת הרוב, כי אף שהמכונית היתה במצב של עמידה, והנהג שרגלו האחת עוד במכוניתו, הציב את כף רגלו השנייה, תוך יציאתו מהמכונית, על הגריז שעל ריצפת המוסך, התחלק על השמן ונפגע (עמ' 426 מול האות ג'): '...ניתן לומר כי גרסת התובע היא ששתי סיבות חברו יחד, וגרמו לתאונה: הגריז שעל ריצפת המוסך והעובדה שהתובע הציב עליו כף רגלו, תוך יציאתו מהמכונית. אם יצליח להוכיח שני אלה - הוכיח שתי עילות: האחת נגד המוסך, והשניה נגד חברת הביטוח'. (פסק-דין זה מאוזכר על ידי השופט ברק, בעניין שולמן, הן לעניין הפירוש הספציפי עמ' 854, הן לעניין הפעולות הנילוות של כניסה לרכב ויציאה ממנו, והשימוש בפעולות אלה, כאמצעי עזר ופעולות נילוות, עמ' 858 ועמ' 859). מתוך פסק-דין בעניין שולמן, ברצוני להביא, כאן, קטע אחד (עמ' 871-870): '...סיכוני 'השימוש' משתנים מטבע הדברים, לא הרי הסיכונים הכרוכים בשימושים העיקריים, כהרי הסיכונים הכרוכים בשימושי הלוואי. כל אחד מאלה משתנה מעניין לעניין, ממקום למקום ומזמן לזמן. טול, למשל, את הסיכונים הכרוכים בשימוש העיקרי של הנסיעה. אלה כוללים בוודאי, בראש ובראשונה, סיכונים תעבורתיים, כגון פגיעה באדם אי ברכוש כתוצאה מצורת הנהיגה, בתכונות הקרקע שעליה נוהגים, ומשאר הנסיבות, הסובבות את הנהיגה והמשפיעות על דרכי הגשמתה, האם אלה הם הסיכונים היחידים? לדעתי, התשובה מותנית במציאות שבמסגרתה מתבצעת הנסיעה. על כן סבור אני, כי סיכונים של זריקת אבנים לעבר רכב נוסע, מתוך מטרה לפגוע במצויים בו, הם סיכונים שהשימוש ברכב לצורכי נסיעתו גורר עמו בישראל. לעניין שימושי הלוואי, יש לבחון את היקף הסיכונים שהם טבעיים להם. על-כן בפריקת דלק ממכונית המובילה דלק, סיכון טבעי היא נזילת הדלק על הכביש, המדרכה והרכוש הסמוך להם. סכנת התלקחות של דלק זה נופלה למסגרת הסיכון שפריקתו גוררת אחריה...'. (וקטע נוסף עמ' 872): '31. אכן דעתי היא, כי נזק, הנגרם בשל התנעת המכונית או נסיעה בה והנובע מהתפוצצות מטען (בין אם המטען הוא בכלי הרכב עצמו, בין אם הוא מוקש שכלי הרכב מפעילו בשל משקלו, ובין בכל דרך אחרת), הוא נזק הנגרם 'עקב' השימוש בכלי רכב...'. הכוונה בפסק-דין שולמן, בהיקפו ובדוגמאות שהובאו שם, היתה, בין היתר, למנוע הבחנות שאינן ניתנות ליישום: 'אכן עלינו להימנע מיצירתן של הבחנות דקות ודקיקות שלא נוכל לעמוד בהן. עלינו לקבוע עקרון כללי, שיחיל דין אחד על מצבים דומים. דין זה מתייחס לסיכון שהשימוש ברכב גורר אחריו' (עמ' 873, מול האות ד'). על-פי העובדות של מומחה זה, הניח המערער את כלי הנשק על הטרקטור, סמוך לרגליו, והמשיך בנסיעה. זמן מה לאחר מכן, דרך המערער על כלי נשק זה, וכתוצאה מדריכה זו, נפלט הכדור שפגע בידו. העובדה שהנשק הונח סמוך לרגליו של הנהג, והנהג המשיך בנסיעתו, ותוך כדי דריכה, עליו, ברגליו ניפלט הכדור שפגע בו, מקשרת בין השימוש ברכב, לבין התוצאה. בידוע שהנוהג ברכב, משתמש ברגליו לצורך הנסיעה, ועל כן אם תוך כדי הנסיעה, דרך ברגלו על כלי הנשק שהיה ליד הרגל, לא ניתן לבודד באבחנה דקה או דקיקה ביותר, בין הנסיעה עם השימוש ברגל, לבין שימוש ברגל, ללא קשר עם הנסיעה. אבחנה כזו, תהיה אבחנה מלאכותית, וסטיה מהאמור בפסק דין שולמן. זאת ועוד, גם אם לא היתה הדריכה תוך כדי הפעלת המכונית ברגליים, אלא הנהג (או הנוסע), היה בכניסתו או ביציאתו מהרכב, או ביושבו ברכב, דורך על חפץ באופן מיקרי בין שהרכב בנסיעה, ובין שהרכב בעמידה, וכתוצאה מדריכה זו, נגרמת תוצאה מזיקה, שאינה זרה לשימוש ברכב (והובלת חפץ זה או אחר במכונית, לרבות הובלת או אחזקת כלי נשק ברכב, אינו שימוש זר במכונית, אלא אפילו חלק אינטגרלי של שימוש ברכב), יש לראותם על פי ההלכות האמורות, כשימוש ברכב, במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: "חוק הפיצויים"). לפיכך, דעתי היא, כי יש מקום לקבל את הערעור, ולקבוע כי הפגיעה במערער היתה פגיעה במסגרת חוק הפיצויים. במקרה שלפנינו, הסכימו באי-כוח הצדדים, כי המדובר בנהג שנפגע. לדעתי גם אילו היה נפגע הנוסע שלידו, גם אז (ואולי ביתר שאת), היתה זאת גם תאונה לגביו לפי חוק הפיצויים" (ההדגשות לא במקור). הנשיא י' מרגלית ז"ל, הסכים שם עם עמדתי ואילו הנשיא (בדימוס) מ' סלוצקי, הביע דעה אחרת. ניראה לי שהדברים שם טובים גם לעניין שלפנינו. צר לי שעלי לומר את הדברים הבאים. בא-כוח חב' הביטוח הביא מפסק-דין זה, שהיה מצורף לטענותיו, רק את הקטע של דברי כבוד השופט סלוצקי, מבלי אף לציין כי היתה גם דעה אחרת. אין לעבור על עניין זה מבלי שנעיר על כך. בטענותיו, ציין בא-כוח "רותם" כי כך, כפי שפסק השופט סלוצקי, הוחלט בערעור וכי הערעור נדחה. פסק-הדין הובא גם בערכאה הקודמת בבית המשפט המחוזי בנצרת, בסיכום הטענות וגם שם ציין בא-כוח "רותם" כי הערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום נדחה, כביכול, על פי דבריו של כב' הנשיא סלוצקי, בצורה שהקורא יחשוב שזה היה פסק-הדין היחידי באותו ערעור. יודגש כי בא-כוח "רותם" ציין כי הביא את פסק-הדין מאוסף פסקי-הדין בספרו של מ. צלנטר. דא עקא ששם הובאו כל הדעות באותו פסק-דין ואילו בא-כוח "רותם" הביא את חוות הדעת של הנשיא סלוצקי, בלבד שהיתה, בסופו של דבר, דעת המיעוט, מבלי שהביא את פסק-הדין בשלמותו ומבלי, שכאמור, ציין שהיתה גם דעה אחרת. דרך זו נראית לי כפסולה. 16. לא מכבר ניתן פסק-הדין המנחה והחשוב ביותר, לדעתי, לעניין חוק הפיצויים. כוונתי, כמובן, לפסק-הדין בעניין רע"א 8061/95 י. עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532 (להלן פסק-דין עוזר). עיקרו ורובו של פסק-הדין מתייחס למצב לאחר תיקון 8, אך הוא לא פסח גם על המצב הקודם, אשר בלהט העשייה הפך כבר להיות "הדין הישן", היינו הדין לפני תיקון 8 וגם בעניין זה הרחיב פסק-הדין. נביא מספר קטעים מדברים אלה, אף כי הם לא קצרים, בשל חשיבותם הרבה למקרה שלפנינו (עמ' 544-548): "הדין הישן 6. ידועה אימרתו של השופט הולמס כי "דף של היסטוריה שקול כנגד כרך של הגיון" (בפרשת 348 (New York Trust Co. v. Eisner (1921) [48], at. נכונותה של אימרה זו מודגמת היטב בפרשה שלפנינו. טיעון "הגיוני", גם אם ישתרע על מספר כרכים, לא יוכל לתת הסבר לתיקון מס' 8; אך דפים אחדים של היסטוריה שיפוטית וחקיקתית יוכלו להסביר את מהותו של התיקון. נפנה אפוא להיסטוריה זו. תחילתה בחקיקתו של חוק הפיצויים. חוק זה קבע אחריות "מוחלטת ומלאה" של הנוהג ברכב ושל בעל הרכב כלפי הנפגע בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה היה מעורב הרכב (סעיף 2 לחוק הפיצויים), מושג המפתח הוא "תאונת דרכים". מושג זה הוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים, בזו הלשון: '...מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו'. חוק הפיצויים לא הגדיר "מאורע" מהו. כן לא הוגדרו הדיבור "עקב" ו"שימוש". חוק הפיצויים הגדיר בסעיף 1 את הדיבור "נזק גוף" ("מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי") ואת הדיבור "רכב". מושג אחרון זה הוגדר כך, בסעיף 1 לחוק הפיצויים: '...רכב המונע בכוח מיכני לרבות אופנוע עם רכב צידי, תלת אופנוע, אופניים ותלת-אופן עם מנוע עזר ולרבות רכב הנגרר או נתמך על ידי רכב מנועי'. 7. עם חקיקתו של חוק הפיצויים ניצבו בתי המשפט לפני מערכת מורכבת וענפה של בעיות משפטיות אשר הגדרת הדיבור "תאונת דרכים" הציבה לפניהם. בעיות אלה התעוררו תחילה בעשרות רבות של פסקי-דין בבתי-משפט השלום והמחוזי ברחבי המדינה. הם הגיעו כעבור זמן מה להכרעת בית המשפט העליון. הקושי שניצב בפני בית המשפט העליון היה נעוץ ב"רקמה הפתוחה" של הגדרת "תאונת דרכים". עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: 'כל אחד מהיסודות המרכיבים הגדרה זו מעורר בעיות משלו. המחוקק השתמש במונחים 'עמומים' (vague), כלליים ובעלי רקמה פתוחה, היוצרים חוסר ודאות באשר לתחולתם על פרטים. לעתים חוסר ודאות זה מקורו בכך, שהמונח הסטטוטורי אינו כולל בחובו את התנאים (ההכרחיים והמספקים) לתחולתו. לעתים נעוץ חוסר הוודאות בכך, שאין לדעת אם תנאי מסוים הוא חיוני לתחולתו של מונח. לרוב נובעת העמימות מתוך כך שהמונח חל על סוג עניינים המצוי על רצף, שאין בו נקודת חיתוך טבעית" (ע"א 358/83 ר' שולמן ואח' נ' ציון חברה לבטוח בע"מ (להלן - פרשת שולמן [1]), בעמ' 853). ... 8. על בסיס תפיסה משפטית זו קבענו כי תכליתו של חוק הפיצויים הינה להעניק פיצוי למי שנפגע פגיעות גוף עקב השימוש של הרכב לייעודו הרגיל והטבעי (ע"א 326/80 פ' סואעד ואח' נ' טאהא ואח' (להלן - פרשת סואעד [8])). ייעודו הטבעי והרגיל של רכב פלוני עשוי להיות לתחבורה בלבד; ייעודו הטבעי והרגיל של רכב אלמוני עשוי להיות "רב-תכליתי" ולכלול הן ייעוד תעבורתי והן ייעודים נוספים. ... 9. מאורע הוא "תאונת דרכים" אם נזק הגוף נגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי. הדיבור "עקב" הוא בעל אופי "סיבתי". קבענו כי המבחן הסיבתי הטמון בדיבור "עקב" הוא מבחן כפול: מבחן סיבתי-עובדתי ומבחן סיבתי-משפטי (ע"א 199/81, 558 [10] הנ"ל). המבחן הסיבתי-עובדתי מתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין. המבחן הסיבתי-משפטי הוא מבחן של סיכון. נזק נגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי או המשני) ברכב יוצר (פרשת שולמן [1]) כך, למשל, נהיגה היא שימוש עיקרי ברכב. על-כן כל נזק הנופל למסגרת הסיכון שהנסיעה יוצרת נגרם "עקב" אותה נסיעה (ראה ע"א 199/81, 558 [10] הנ"ל). כך, למשל, נוסע שנפגע מרסיסי זכוכית של המכונית שנסע בה, שנגרמו על-ידי אבן שהושלכה לעבר המכונית הנוסעת, נפגע "עקב" שימוש ברכב מנועי (ע"א 198/85 קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ [17]). ירידה מרכב ועלייה אליו הן שימוש לוואי ברכב. כל נזק הנגרם במסגרת הסיכון ששימוש לוואי זה יוצר, הוא נזק הנגרם "עקב" אותו שימוש... לעומת זאת, נזק הנגרם בתוך רכב, ושהרכב משמש בו רק זירה לאירוע, בלא קשר לסיכון שהשימוש (העיקרי או המשני) יוצר, אינו נזק הנגרם "עקב" השימוש ברכב. על רקע גישתנו זו, פסקנו כי נזק המוסב על ידי פיצוץ שנגרם לרכב ממוקש שהוטמן בדרך - אם פגיעתו מהווה פעולת איבה על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל1970-, ואם לאו - מהווה נזק הנגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי (ראה ע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ [18]). בדומה פסקנו כי נזק המוסב בשל פיצוץ (שמקורו בחומר נפץ או במוקש) הנגרם על-ידי התנעת כלי הרכב הוא נזק הנגרם "עקב" שימוש ברכב (פרשת שולמן [1]). הוספנו ופסקנו כי נזק גוף הנגרם בשל התלקחות הדלק שבמכונית חונה הוא נזק שנגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי, שכן הסיכון של התלקחות דלק במכונית הוא סיכון שכל מכונית נושאת עמה (ע"א 236/81 ז' לסרי ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ [19])...". לעניין רכב המשמש "זירה לאירוע בלבד", אין פסק-דין מנחה וסוגייא זו לא התעוררה, במיוחד, בפסיקה. יש מקום, איפוא, לומר עוד מספר מלים, מעבר למה שכבר נאמר בעניין זה כאן. נראה לי מתוך פסק-דין זה (בעניין עוזר) ובעיקר מתוך פסק-דין שולמן, שאוזכר בו ושאר פסקי-הדין שאוזכרו בו, כי במקרה שלפנינו לא היווה הרכב "זירה לאירוע בלבד", אלא שהאירוע קשור בשמוש ברכב, כפי שציינתי לעיל. מהקטע שהבאתי מפסק-דין שולמן (סעיף 15 לפסק-דין זה) עולה דבר זה, כך נראה לי, בעליל. שם אומר הנשיא: "...לעניין שימוש הלוואי יש לבחון את היקף הסיכונים שהם טבעיים להם. על כן... בפריקת דלק ממכונית המובילה דלק, סיכון טבעי הוא נזילת הדלק על הכביש, המדרכה והרכוש הסמוך להם. סכנת התלקחות של דלק זה נופלת למסגרת הסיכון שפריקתו גוררת אחריה..." (שם, בע' 870-871). או (בע' 872 לאותו פסק-דין): "...או בנסיעה בה (במכונית - ח. א.) והנובע מהתפוצצות מטען (בין אם המטען הוא בכלי הרכב עצמו, בין אם הוא מוקש... ובין בכל דרך אחרת), הוא נזק הנגרם 'עקב השימוש בכלי רכב'..". אם בודקים דברים אלה והאמור בשאר פסקי-הדין, תוך שימוש בהיקש ובהגיון, מגיעים, איפוא, למסקנה כפי שציינתי, כי כל מטען המובל ברכב הוא חלק מהשימוש ברכב, כמו הנוסע עצמו. כפי שהתפוצצות של מטען המובל ברכב או דליקת חומר דליק הגורמים לפגיעה היא תאונת דרכים, כך גם כדור הנפלט מרובה המובל (או מוסע) ברכב, מהווה תאונת דרכים עקב השימוש ברכב, משהמכונית מסיעה (או מובילה) אנשים וחפצים הרי מה שקורה עמם בעת הנסיעה, באופן מקרי כסיכון הנובע מאותו חפץ מובל, הוא חלק טבעי ואינטגרלי מ"השימוש ברכב". לעומת זאת אם הנסיעה, לדוגמא, מהווה רק "תירוץ" לפגיעה מכוונת כשהרכב או הנסיעה ברכב מהווה רק זירה לאותו אירוע מכוון, בלבד, או אז אין מדובר בתאונת דרכים "עקב השימוש ברכב", כי הרי אז הרכב הוא רק "זירה", כעין אביזר אחר לאותו אירוע, שאינו קשור בנסיעה עצמה, כנסיעה. כן יכול הרכב להיות זירה לאירוע בלבד, בעמידתו, אף כי "עמידת" הרכב כלולה בהגדרה, למשל אם הוא משמש רק "אביזר אחר", כגון מחסה או מגן, בקטטה בין אנשים המתקוטטים ביניהם, או יורים אחד על השני, ללא קשר לרכב, כ"רכב" אלא, כאמור, כמחסום או מגן בין המתקוטטים. אין זה, רצוי, לדעתי, לקבוע מבחנים קבועים לשאלת "זירת האירוע בלבד". ההכרעה צריכה ליפול על פי הנסיבות, ההיקש, ההגיון, השכל הישר ותחושת המשפטן, באינטואיציה המשפטית, במובנה הרחב (ראה ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקרור והספקה בע"מ נ' מחמוד סובחי ואח', פ"ד נ(3) 819). די בדברים שהבאנו עד כה, כדי להגיע למסקנה כי האירוע שלפנינו נגרם "עקב השימוש ברכב" ועל כן מדובר ב"תאונת דרכים", על פי חוק הפיצויים, לפני תיקון 8. בשל כך יש לקבל את הערעור. אף שאין צורך להכריע, כאן, בעניין זה, אני סבור כי הדין הוא כזה גם לאחר תיקון 8. פסק הדין הנ"ל בעניין עוזר, בהמשך הדברים שצוטטו לעיל, תומך בכך (וראו את הסיפא להגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1). 17. מעבר לדרוש, לצורך הכרעה בתיק זה, אומר מספר מילים לעניין טלטולי הדרך. נראה לי כי בתי-משפט קמא החמירו עם עצמם, באשר חרף הראיות שהיו בעניין זה, לא היו מוכנים לקבוע ממצא חיובי כי הטלטולים גרמו לפליטת הכדור ואין אני מתערב בקביעות העובדתיות, אך לא היה, לדעתי, צורך לקבוע באופן חיובי שהטלטולים גרמו לפליטת הכדור. די להניח על פי "מאזן ההסתברות", כי משנפלט הכדור שהיה בבית הבליעה, כשהניצרה פתוחה, כי היתה השפעה כלשהי בנסיעה עצמה או בטלטולי הדרך, לכך שידיו של החייל שהחזיקו בקת, נעו ותרמו לאותה נגיעה בהדק שהביאה לפליטת הכדור. הרי אף אחד לא העלה טענה כי היתה יריה מכוונת. די בכך כדי לקשור קשר סיבתי של השימוש ברכב לעניין הפגיעה, שהיא "תאונת-דרכים", גם אליבא דבתי-משפט קמא. 18. אשר על-כן אני מציע לחבריי הנכבדים לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית משפט קמא ולקבוע כי מדובר בפגיעה עקב "תאונת דרכים" ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום, כדי שיקבע את הפיצוי ההולם, ש"רותם" חייבת בו, על-פי חוק הפיצויים (הפיצוי בבית משפט השלום נקבע שלא על פי חוק זה, אלא על פי פקודת הנזיקין). כן אני מציע לחייב את "רותם" לשלם למערער ולמדינה 10,000.- ש"ח לכל אחד מהם, כהוצאות משפט ושכ"ט עורך-דין. ש ו פ ט השופט י' טירקל: הרקע 1. ביום 4.2.86 נסע המבקש ברכב שהיה נהוג בידי המשיב מס' 2 (להלן - "הנהג"). לנסיעה הצטרף המנוח סביח עורסאן, שהמשיב מס' 4 הוא עזבונו, שהיה אז חייל צה"ל (להלן - "החייל") ונשא עמו רובה מסוג "גליל" (להלן - "הנשק"). החייל ישב במושב הקדמי לצד הנהג והמבקש ישב במושב האחורי. החייל החזיק בנשק כשקנהו פונה לאחור, לכיוון המושב האחורי. כדור שנפלט מהנשק פגע במבקש (להלן - "התאונה"). המבקש הגיש תביעה נגד החייל והמשיבה מס' 1 (להלן - "המדינה") בטענה כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של החייל ורשלנותה של המדינה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח1968- (להלן - "הפקודה"). לחלופין תבע את הנהג והמשיבה מס' 4 (להלן - "חברת הביטוח") בטענה כי מדובר בתאונת דרכים המזכה אותו בפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - "החוק"). 2. בית משפט השלום בנצרת (השופט י' גריל), בפסק דינו מיום 9.8.95, קבע כי התאונה ארעה במהלך הנסיעה. אשר לסיבת התאונה קבע, כי לא הוכח שטלטול הרכב במהלך הנסיעה גרם לטלטול של הנשק שכתוצאה ממנו נפלט הכדור שפגע במבקש; או שטלטול הרכב במהלך הנסיעה גרם לחייל ללחוץ על ההדק. לפיכך קבע "שלא הוכח במקרה שלפנינו קשר סיבתי-משפטי בין היפלטות היריה מרובה הגליל של החייל המנוח לבין הנסיעה ברכב. המסקנה היא שהארוע בו עסקינן איננו בגדר 'תאונת דרכים' לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים --- ". אשר לעילת התביעה על פי הפקודה קבע, כי "ניצרת הרובה היתה פתוחה והיה כדור בבית הבליעה", כי התאונה ארעה "מחמת העובדה שהמנוח (החייל - י' ט') לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים", וכי השימוש שעשה החייל בנשק "נמצא בתחום אחריותה של הנתבעת מס' 2 (המדינה - י' ט') ולכן עליה לשאת בנזקו של התובע (המבקש - י' ט') ביחד ולחוד עם עזבונו של המנוח --- ". לפיכך דחה את התביעה נגד הנהג וחברת הביטוח וחייב את עזבונו של החייל ואת המדינה לפצות את המבקש בסכום שפסק. המדינה ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום, על כל קביעותיו. המבקש ערער על הקביעה כי התאונה לא היתה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק וכן על שיעור הפיצוי שנפסק. בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ והשופטים ג' גינת ומ' הס), בפסק דינו מיום 22.1.98, אישר את הממצא העובדתי של בית משפט השלום, לפיו ארעה התאונה "כאשר החייל לחץ את אצבעו לעבר ההדק ברובה, אגב הנסיעה, אך ללא כל קשר למצב הדרך במקום", ואת המסקנה ש"אין מנוס, בנסיבות שהובהרו, אלא לומר שאין מדובר בתאונת דרכים --- אין תימה שנדחתה התובענה נגד הנהג וחברת הביטוח ולכן אין כל מקום להתערב במסקנה המשפטית שדחתה התובענה נגדם". כן קבע כי "יש חבות של החייל לפצות הנפגע בגין מעשיו ומחדליו". אשר לחבותה של המדינה קבע, כי "אין לראות את המדינה כאחראית למחדלו של החייל שלא הקפיד כהלכה, וכחייל מיומן, לנצור הנשק, או לבדוק אם לא נותר כדור בבית הבליעה". לפיכך התקבל ערעורה של המדינה וערעורו של המבקש נדחה. מכאן בקשתו של המבקש להרשות לו לערער (להלן - "הבקשה"), בה הוא טוען כי יש לחייב את המדינה לפצותו, ולחלופין - כי יש לקבוע שמדובר בתאונת דרכים ולחייב את הנהג ואת חברת הביטוח לפצותו. חברי הנכבד, השופט ח' אריאל, סבור שהתאונה היא בגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק ומכאן שיש לדון בבקשתו של המבקש כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור מטעם זה. אין דעתי כדעתו. הדיון בבקשה להרשות ערעור 3. אקדים ואומר, כי אילו נשמעה דעתי לענין הדיון בבקשה הייתי מציע לדחותה ככל שענינה הגדרתה של התאונה כתאונת דרכים; אולם לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ככל שענינה חבותה של המדינה. כפי שהערתי במקום אחר, לגבי שאלה שהתעוררה בדבר פרשנותו של סעיף בתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, שבעת הדיון כבר לא היה בתוקף: "לפיכך פג טעמה של השאלה שהועמדה להכרעה לגבי שינויים ברישום הבעלות שנעשו אחרי 1.1.96. כן ניתן לשער שמספרם של המקרים שאירעו לפני כן, שלגביהם התעוררה השאלה, הוא קטן. --- לאור משקלה היחסי של השאלה הנדונה, כפי שאני רואה אותה, ובעיקר לאור מידת תדירותה, שעליה עמדתי, אין, לדעתי, הצדקה לחזור ולדון בה בערכאה שלישית" (רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם)). התאונה הנדונה ארעה, כאמור, ביום 4.2.86. ביום 26.9.90 התקבל בכנסת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א1990- (להלן - "התיקון לחוק"), ששינה את הגדרתם של המונחים "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק. לדעתי ניתן לומר כי לאור התיקון לחוק והשינויים בפסיקה בענין תאונות דרכים שבאו בעקבותיו, גם בעניננו "פג טעמה של השאלה שהועמדה להכרעה" וכי "ניתן לשער שמספרם של המקרים שאירעו לפני כן" - דהיינו, לפני התיקון לחוק - "שלגביהם התעוררה השאלה, הוא קטן". מטעמים אלה וכן מן הטעם ששאלת הגדרתה של התאונה נדונה בשתי ערכאות, שסברו שתיהן שלא מדובר בתאונת דרכים, וכן בהתחשב בנסיבותיה העובדתיות המיוחדות של התאונה, סבורני שאין הצדקה לחזור ולדון בשאלה זאת בערכאה שלישית. אולם, מאחר שחברי סבורים כי יש לדון בשאלה לגופה, אדון בה גם אני. לפיכך מצרף אני דעתי להחלטה לדון בבקשתו של המבקש - על שני חלקיה - כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כאמור לעיל, חולק אני על פסק דינו של חברי לגבי השאלה אם יש לראות את התאונה כתאונת דרכים. האם מדובר ב"תאונת דרכים"? 4. לפי השקפתי, פליטת כדור מכלי יריה במהלך נסיעה ברכב איננה "תאונת דרכים" - אף לא לפי הגדרתה של "תאונת דרכים" לפני התיקון לחוק - אם הנסיעה, או שימוש אחר שנעשה ברכב, לא היו הגורם, או אחד הגורמים, לפליטת הכדור. אכן, התאונה ארעה במהלך הנסיעה, דהיינו, במהלך השימוש ברכב; אולם לדעתי לא ארעה התאונה עקב השימוש ברכב. על הקשר הסיבתי שעליו מצביע המונח "עקב שימוש ברכב" עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק: "המונח 'עקב' מצביע על מבחן סיבתי --- הוא בודאי כולל בחובו את המבחן הסיבתי-עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה בלעדיה אין --- יש לעמוד על קיומו של קשר סיבתי משפטי, בצד הקשר הסיבתי העובדתי. --- המבחן לקשר הסיבתי-המשפטי הנדרש בין השימוש ברכב המנועי לבין פגיעת הגוף שבאה כתוצאה מכך, הנו שהשימוש מהווה גורם ממשי לנזק הגוף, כלומר, שנזק הגוף נופל למסגרת הסיכון שהשימוש יוצר ושבגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. --- הסיכון שמתרחש בפועל ייפול למסגרת החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב כרגיל יוצר והחוק בא לפצות בגינו. ---" (ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (להלן - "ענין שולמן", 869-862. ההדגשות שלי - י' ט'). ובענין אחר אמרה השופטת ט' שטרסברג-כהן: "השימוש ברכב אינו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע. די בכך אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו --- בהצטרף מספר גורמים המביאים לאירוע, אין חשיבות לכך שאחד מהם - בענייננו התקלה בתומכות - נגרם במזיד, ובלבד שהגורם האחר, השימוש ברכב, היה אף הוא גורם ממשי לתאונה --- " (רע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ ואח' נ' ימין שמחון ואח' (טרם פורסם. ההדגשה שלי - י' ט'). (כן ראו סיכום הפסיקה בנושא זה לפני התיקון לחוק ברע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532 (להלן - "ענין עוזר", 548-544). 5. בתי המשפט בחנו גם מקרים שלא באו בגדר הסיכונים הרגילים שכלי רכב יוצר אלא שבהם שימש הרכב רק כזירה לאירוע התאונה. על כך, לדוגמא, אמר השופט (כתוארו אז) א' ברק: "עמדנו על כך, כי חניה היא שימוש לוואי. כל נזק שנופל למסגרת סיכון שחניה גורמת, נופל למסגרתו. --- לעומת זאת, אם אדם יושב ברכב חונה, ופלוני בא ומכה אותו מכות נמרצות או מבצע בו מעשה שוד, אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכה או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצרה. בצדק ציין השופט אור: "הרכב, בו נהג התובע, לא שימש אלא זירה למעשי שוד ותקיפה, שהם כשלעצמם אינם קשורים דווקא בשימוש ברכב. הרכב או כל חלק ממנו גם לא שמשו כלי תקיפה אלא, כאמור, זירה לאירוע המקרה בלבד. --- "" (ענין שולמן, בעמ' 869. ההדגשה שלי - י' ט'). יצוין, כי בדבריו באותה פרשה הציע השופט א' גולדברג לבחון את הקשר הסיבתי המשפטי במבחן "השכל הישר", "הבוחן את הקרבה (הרעיונית) של ה'שימוש' לנזק". כפי שאמר: "על-פי מבחן זה לא תהיה זו תאונת דרכים אם ניזוק אדם בהיותו ברכב מעץ שנפל על הרכב, מאבן או מרימון שנזרקו על רכב חולף או מרסיסיו של מוקש שהתפוצץ (שלא כתוצאה מעליית הרכב עליו ושלא כתוצאה מנסיעת הרכב). אולם תהיה זו תאונת דרכים אם כתוצאה מאחד האירועים הנזכרים איבד הנהג את שליטתו ברכב ונגרמה תאונה, או שנפגע הרכב, וכתוצאה מכך ארע הנזק (כגון שברי זכוכית של חלון הרכב שפצעו נוסע)" (ענין שולמן, בעמ' 877). דוגמא נוספת מופיעה בדבריו של השופט ג' בך באותה פרשה (ראו שם, בעמ' 878). את ההלכה בענין זה סיכם הנשיא א' ברק כך: "נזק הנגרם בתוך רכב, ושהרכב משמש בו רק זירה לאירוע, בלא קשר לסיכון שהשימוש (העיקרי או המשני) יוצר, אינו נזק הנגרם 'עקב' השימוש ברכב" (ענין עוזר, בעמ' 548, והאסמכתאות הנוספות הנזכרות שם). 6. גם בתי המשפט השלום ובתי המשפט המחוזיים הגיעו למסקנה שיש מקרים שבהם משמש הרכב רק זירה לאירוע התאונה, ומכאן שאין קשר סיבתי בין השימוש בו לבין התאונה (ראו: דברי השופט ת' אור בת"א (נצ') 230/86 אריה דמארי נ' מחמד בן עלי חטיף ואח' (לא פורסם); דברי הנשיא ו' זילר בת"א (י-ם) 731/91 סמירה סעד מוחראב נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם); דברי השופטת י' שטופמן בת"א (ת"א) 75323/92 חאג' יחיה זיאד נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם)). גם בע"א (חי') 194/91 דעיף יוסף מוחמד נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), שעליו עמד חברי השופט א' אריאל בפסק דינו, שבו נדונה שאלה דומה לזאת שבעניננו, סבר השופט מ' סלוצקי כי "הטרקטור שבו נהג המערער, לא שימש אלא זירה לארוע הירי. אין טענה ולא הוכחה שתנועת הטרקטור לכשעצמה או צורת הנהיגה היוו גורם ממשי לתאונה". לפיכך קבע כי לא הוכח "קיומו של קשר סיבתי-משפטי, הגיוני, בין השימוש בטרקטור לבין הנזק שנגרם למערער". אמנם דעתו של השופט סלוצקי באותה פרשה היתה דעת מיעוט, אולם נראה כי גם לדעת הרוב, מפי חברי, לא נשללה האפשרות לראות ברכב זירה בלבד לאירוע התאונה. יצוין כי באותו מקרה הגיע חברי למסקנה שמדובר בתאונת דרכים, משום שלדעתו היה שם קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה, משום שהתאונה ארעה כאשר דרך הנהג על הנשק שממנו נפלטה היריה, תוך כדי נהיגה ברכב. על סוגיה זאת אמר פרופ' י' אנגלרד: "בעיית הקשר הסיבתי מתעורר[ת] לא רק לגבי מעשים מכוונים, אלא גם לגבי תאונות שהן תוצאה של התרשלות או של מאורע בלתי נמנע. גם לגבי אירועים אלה, השימוש ברכב עשוי להיות ההזדמנות גרידא להתרחשותם, אך לא 'הגורם הממשי' הנדרש. דוגמא מוחשית ומעשית כאחת לבעייתיות זו היא פליטת כדור בתוך כלי הרכב כתוצאה מטיפול רשלני של נוסע ברובה, או מסיבה אחרת. --- לפי מבחן תעבורתי, הזכאות קיימת כאשר הכדור נפלט כתוצאה מתנועת הרכב, אך לא בנסיבות אחרות. דומה, כי למסקנה זהה אפשר להגיע גם על יסוד מבחן הסיכון המקובל על הפסיקה. בעיה מיוחדת קיימת כאשר התאונה קורית בעת פריקת הנשק מתוך המכונית. אנו נוטים לדעה כי אין זה סיכון הכרוך בהובלת הרובה ובפריקתו, משום שנשק אינו צריך להיות טעון" (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 51. ההדגשות שלי - י' ט'). מבחנים אלה מקובלים עלי. 7. במקרה שלפנינו קבע בית משפט השלום בפירוש שלא הוכח שטלטול הרכב במהלך הנסיעה גרם לתאונה, בין על ידי טלטול הנשק שגרם לפליטת הכדור, ובין שהחייל החזיק בנשק כשאצבעו על ההדק ועקב טלטול הרכב נלחצה אצבעו על ההדק ונפלט הכדור. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, "משתמע ממכלול הדברים בפסה"ד (של בית משפט השלום - י' ט') שפליטת הכדור היתה כאשר החייל לחץ את אצבעו לעבר ההדק ברובה, אגב הנסיעה, אך ללא כל קשר למצב הדרך במקום". בנסיבות אלה יש לקבוע כי הרכב שימש רק כזירה לאירוע התאונה, ולא היה הגורם או אחד מן הגורמים לארועה. הסיבה שהכדור נפלט אינה ידועה וניתן רק לשער שהיתה נעוצה בכך שהנשק היה טעון וכי החייל לחץ על ההדק. מכאן שהתאונה לא ארעה עקב השימוש ברכב. 8. חברי סבור כי "יש לראות בנשק בתוך כלי הרכב סיכון, הכרוך בנסיעה, היינו 'עקב השימוש ברכב', כמו כל חפץ הנמצא בתוך הרכב". כן הוא סבור כי "כל מטען המובל ברכב הוא חלק מהשימוש ברכב, כמו הנוסע עצמו". גם לכך אינני מסכים וגם כאן אין לי אלא לסמוך את ידי על דברי פרופ' י' אנגלרד בספרו הנזכר בענין "מקרי הובלה": "בעיות דומות קיימות לגבי נזקי גוף שנגרמים כתוצאה ממטען שמובל במכונית. הכוונה היא לא למקרי תאונה הקורים עקב הטעינה והפריקה או כתוצאה מתנועת הרכב, כגון עצירה פתאומית, אלא להתרחשויות הנובעות מתכונה מיוחדת של המטען עצמו --- בהקשר זה הובעה באנגליה הדעה, שחזרו עליה גם אצלנו, כי נזקים הנגרמים על ידי הסכנה הטמונה במטען עצמו אינם בגדר נזקים שנגרמו על ידי הרכב המנועי או עקב השימוש בו. דעה זו אין לקבלה עוד במסגרת החוק. אם רכב מיועד להובלת חומרים מסוכנים, כגון משאיות בעלות מיכלי דלק או גז, הרי יש בהובלה זו משום שימוש רגיל ברכב הנידון --- אם בעל הרכב משלם תוספת מיוחדת עבור הסיכון שבמטען, אין כל סיבה עניינית לשלול את הזכאות מן הנפגע שסבל נזקי גוף כתוצאה מסיכון זה" (י' אנגלרד, שם, 52. ההדגשות שלי - י' ט'). אכן, בענין לסרי (ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705) בא לידי ביטוי הרעיון לפיו נזק גוף הנגרם על ידי התממשות של סיכון הטמון במטען הוא בבחינת נזק הבא עקב שימוש ברכב, אולם לדעתי יש לסייג אבחנה זאת. בענין לסרי דובר על סיכון הטמון בדלק המובל במכונית, ולא בסיכון הטמון בכל מטען המובל במכונית. באותה פרשה ניתן היה לראות את הדלק המשמש לצורך נסיעתה של המכונית כאילו הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וכאילו הוא "חלק" המשמש לנסיעה. לא כך יש לראות מטענים אחרים המובלים במכונית - ונשק בכלל זה - שגלום בהם סיכון כשלעצמם, אלא שהתממשותו אינה קשורה בהכרח לשימוש ברכב. נשק אינו חלק של המכונית. בדרך כלל, אין כלי רכב משמשים להובלת כלי נשק ואף אין דרכם של נוסעים ברכב לטלטל עמם כלי נשק. גם אין דרכם של כלי נשק המוסעים ברכב לפלוט יריה. מכאן שהסיכון הגלום בנשק אינו מן הסיכונים שכלי רכב כרגיל יוצר. לפיכך, אם השימוש ברכב לא היה גורם ממשי, גורם כלשהו, או אחד מן הגורמים לפליטת הכדור - ואף אין למצוא זיקה אחרת כלשהי בין פליטת הכדור לבין נסיעתו של הרכב - הרי שיש לראות ברכב רק זירה לאירוע. מכאן שהנזק שנגרם אינו עקב השימוש ברכב. לסיכום נושא זה יפים דבריו של השופט ג' בך: " --- יש להציב גבולות סבירים ל'עקרון ההרחבה', שמא נגלוש למישורים בהם אין יותר קשר הגיוני בין המאורע ובין מה שמקובל לראותו כ'תאונת דרכים' --- על כן חשוב, כי בדוננו בכל מקרה ומקרה נשמור, במידת האפשר, על אמות מידה אחידות, תוך מגמה להרחיב ולא לצמצם את הזכאות על פי החוק, אך נעשה זאת תוך הקפדה על כך שיישום העקרון יעמוד במבחן ההגיון. נשיג מטרה אחרונה זו אם נכיר במאורע בתור 'תאונת דרכים' רק כאשר קיים קשר אמיתי בין הפעולה אשר בעטיה נגרמת הפגיעה ובין 'השימוש ברכב' במובן המקובל של דיבור זה (ענין לסרי, בעמ' 880-878. ההדגשות שלי - י' ט'). רשלנות המדינה 9. בית משפט השלום קבע כי המדינה חבה ברשלנות בגין נזקו של המבקש. את מסקנתו סמך על הוראת סעיף 38 לפקודה, לפיה היה מוטל על המדינה - כבעלים של כלי הנשק שגרם לנזק - הנטל להוכיח שאינה חבה ברשלנות. בנסיבות המקרה שלפנינו היה כדור בבית הבליעה של הנשק, שלא היה נצור, ולפיכך סבר בית משפט השלום כי "המדינה לא הרימה את נטל ההוכחה, ולא הוכיחה העדר רשלנות מצד המנוח ביחס לפליטת הכדור" וכי היא חבה באחריות ישירה לנזקו של המבקש. כמו כן סבר כי המדינה חבה גם באחריות שלוחית - "משרואים אנו כי [החייל] נשא נשק בזמן הארוע כפי שחייב היה לעשות בהתאם להוראות שקיבל --- חייבת [המדינה] לשאת גם בתוצאותיו של נזק שעלול להתרחש מחמת נשיאת הנשק". בית המשפט המחוזי ביטל את הכרעתו של בית משפט השלום בקבעו כי "התנהגותו של החייל, שלא ניתן היה לצפותה כלל מחייל מיומן ומנוסה, בהשאירו כדור בבית הבליעה, או בפתיחת הניצרה, היוותה לא "רשלנות סתם" אלא "רשלנות בדרגה גבוהה" אשר --- די בה כדי לראות במעשה שלו את "הסיבה המכרעת" לתאונה". מטעם זה סבר בית המשפט המחוזי כי "אין למדינה כל חבות לפצות את הנפגע". 10. סבורני שצדק בית משפט השלום בקובעו כי המדינה חבה בגין נזקו של המבקש. זאת, משני טעמים. א) כפי שנקבע, השתתף החייל במטווח ירי כשבוע לפני התאונה. כן נקבע כי בעת התאונה היה כדור בבית הבליעה של הנשק. המדינה הצביעה על כך ש"סיפקה לחייל נשק תקין, דאגה להכשירו לשימוש בו ---, [ו]דאגה להנחות את החייל כיצד לנוע עם הנשק". אולם, אין בכל זאת הסבר לעובדה כי נותר כדור בבית הבליעה וכי למרות ההדרכה נפלט כדור מן הנשק. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לאחר הירי במטווח "החייל לא בדק במידה מספקת את נשקו, ולא נקט באמצעי זהירות נדרשים והסתפק לטענתו רק בכך שלאחר הירי באמונים משך מספר פעמים לאחור את הסדן, ושיחררו, אך לא בדק אם נותר כדור בבית הבליעה". המדינה לא הביאה בפנינו כל הסבר שיש בו כדי לפטור אותה מאחריות למצב נשקו של החייל לאחר השלמת הירי במטווח. הואיל והיה על המדינה להוכיח כי מצב זה לא נבע מרשלנותה - ונטל זה לא הורם - יש לקבוע שהתאונה נגרמה עקב רשלנותה ולא די היה בטענה הכללית כי חייל מיומן צריך לוודא בעצמו כי אין כדור בבית הבליעה של נשקו. ב) זאת ועוד. לפי ההוראות שקיבל היה החייל חייב לשאת עימו את הנשק גם במהלך חופשתו. אפילו עשה, אפוא, החייל במהלך חופשתו פעולות שאינן במסגרת תפקידו כחייל, אין בחופשה כשלעצמה כדי לבטל את חבותה של המדינה. גם הדיון בטעמים שהניעו את החייל לשאת עימו את הנשק במקום להשאירו בביתו, שבו עסק בית המשפט המחוזי, אין בו כדי לסייע. משהופקד הנשק בידיו של החייל לא היה מקום להעביר את האחריות אל שכמו משום שבחר לשאתו עימו. גם כאשר היה החייל בטיול - שללא ספק אינו חלק מתפקידו - המשיכה החזקתו של הנשק בידיו להיות חלק ממילוי תפקידו, וזאת משום שהצבא הפקיד את הנשק בידיו בידיעה שיימצא בידיו גם כאשר הוא מבצע במהלך חופשתו פעולות שנועדו לצורך אינטרס אישי שלו. בנסיבות אלה יש לראות את פליטת הירי כתאונה שאירעה במסגרת תפקידו של החייל שהמדינה חבה בגינה באחריות שלוחית של מעביד לפי הוראת סעיף 13 לפקודה. 11. אעיר כאן שלא בכל מקרה שבו נגרם נזק על ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה יהיה על המדינה לשאת בנזק מכח אחריותה השלוחית. לדוגמא, במקרה שבו שימש הנשק בידי חייל לשם ביצוע עבירה, יש מקום לראות את השימוש בנשק כ"מעשה שעשה העובד למטרות עצמו ולא לענין המעביד", אשר המעביד אינו חב בגינו. לא כך היה במקרה שלפנינו, כאשר החזקתו של הנשק בעת התאונה היתה במסגרת מילוי תפקידו של החייל. פליטת הכדור היתה אמנם, כאמור בסעיף 13 לפקודה, "ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד", אך אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השלוחית של המדינה (השוו לע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין, פ"ד ל(1) 716, 726 מול האות ד'). סיכום 12. העולה מן המקובץ שהתאונה איננה תאונת דרכים לפי החוק, וכי החייל והמדינה אחראים לה לפי דיני הנזיקין. אני מציע, אפוא, לדחות את הערעור ככל שענינו הגדרת התאונה כתאונת דרכים וכן לקבוע כי על המדינה לשאת עם החייל, ביחד ולחוד, בנזקו של המבקש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יתבטל ופסק דינו של בית משפט השלום בנצרת - לרבות פסיקתו בענין גובה הנזק שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי - יעמוד על כנו. המדינה תישא בהוצאות המבקש והמשיבה 3 בסך 10,000 ש"ח לכל אחד. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. המחלוקת בין חברַי מתמקדת בשאלת ההבחנה בין נזק שנגרם "עקב שימוש ברכב מנועי" ומהווה תאונת דרכים (עמדת חברי השופט ח' אריאל) לבין היות הרכב זירת אירוע גרידא לקרות הנזק, שאז אין האירוע בבחינת "תאונת דרכים" (עמדת חברי השופט י' טירקל). אכן, ההבחנה אינה פשוטה כלל ועיקר. מלאכת תחימת הגבולות והצבת קריטריונים ברורים להבחנה זו, מלאכה קשה היא. עם זאת, ראוי הדבר להיעשות, על-מנת להקל על שיבוץ כל מערכת עובדתית של אירוע תאונתי, במשבצת המשפטית הנכונה, באופן שניתן יהיה להחליט בהתאם, אם ב"תאונת דרכים" עסקינן ואם לאו. 2. מהו, איפוא, הקו המבחין - או "נקודת החיתוך הטבעית" (השופט ברק בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 853) - בין אירועים בהם נגרם נזק גוף "עקב שימוש ברכב מנועי" ובין אלו בהם הרכב היווה זירת אירוע גרידא לקרות הנזק. ניתן לפסוע בתוואי האמפירי ולהחליט בכל מקרה על פי נסיבותיו הוא, תוך קביעת הבחנות דקות ודקיקות בין המקרים בהם נגרם הנזק "עקב שימוש ברכב מנועי" לבין המקרים בהם היה הרכב זירת אירוע גרידא להתרחשות הנזק; וניתן - מאידך - לנסות ולגבש מבחן עיוני, עקרוני, קוהרנטי ומופשט שיהווה אבן-בוחן למקרים מגוונים ושונים, שהניסיון הקיים מלמד כי אכן רבים הם. שתי הדרכים האמורות אינן חפות מקשיים - כל אחת וקשייה היא. יצירת הבחנות והבחנות-משנה מערימה קשיים ניכרים שכן במקרים רבים, אין בהבחנות אלה כדי ליתן קו מנחה חד וברור ליישום הדין על מגוון המקרים המגיעים להכרעה שיפוטית (ראו ע"א 358/83 לעיל, 855). הבחנות אלה חותרות תחת הוודאות הראויה ביישומו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים) (ראו רע"א 81/82 לה נסיונל, חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לז(1) 806, 810; וכן, רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 546). מנגד, ניסיון להתוות מבחן עיוני, שישמש אמת מידה עקרונית, עלול אף הוא להימצא חוטא בהפשטת יתר שחסרונה אף הוא בצידה. נראה לי, כי בבואנו לבור את המבחן הראוי, יש מקום לבחור במבחן משולב בין העיוני והפרטני אמפירי. 3. נראה, כי לענייננו ועל סמך העובדות שנקבעו בערכאות הקודמות שבהן אין מקום להתערב, די לנו במבחנים שנקבעו בפסיקה ומלאכתנו תתמצה ויישומם על העובדות שבפנינו. נקודת המוצא מצוייה במבחן הקשר הסיבתי - העובדתי והמשפטי - בין השימוש ברכב המנועי לבין הנזק שנגרם. מבחן זה גלום בתיבה "עקב שימוש ברכב מנועי" (סעיף 1 לחוק הפיצויים). ביטוי זה מעורר את השאלה מהו "שימוש ברכב" ומתי יחשב נזק לנגרם "עקב שימוש ברכב מנועי". יציקת תוכן לביטויים אלה - במישור הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי - תאפשר להבדיל בין תאונה הנגרמת "עקב שימוש ברכב מנועי" מחד גיסא, לבין מאורע שהרכב לא שימש אלא "זירה" להתרחשותו מאידך גיסא (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 43). על השאלה מהו "שימוש ברכב מנועי" השיב בית משפט זה בשורה ארוכה של פסק-דין. השימוש - כך נפסק - צריך להיעשות לאחד מייעודיו הרגילים והטבעיים של הרכב (ראו 326/80 סואעד נ טאהא, פ"ד לה(3) 197). יכול ויהיה זה שימושו הבלעדי או העיקרי של הרכב ויכול ויהיה זה שימוש לוואי. המבחן הנוהג בנדון הוא - במועד הרלבנטי למקרה דנן - ייעודו של הרכב; זהו המבחן הייעודי. לפי התפיסה הייעודית, כל שימוש ברכב לאחד מייעודיו הרגילים והטבעיים ייחשב ל"שימוש ברכב מנועי" (ראו ע"א 326/80 לעיל, 197). התפיסה הגלומה במבחן זה, מצאה את ביטוייה בהלכות רבות שיצאו מלפני בית משפט זה בפרשו את הביטוי "תאונת דרכים", עליה חל חוק הפיצויים בנוסח שקדם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א1990- (להלן: תיקון מס' 8). תפיסה זו הומרה בעקבות תיקון מס' 8, במבחן התחברותי (ראו ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 482), שאיננו מענייננו. 4. משנמצא, כי נעשה שימוש ברכב וכי השימוש נעשה לאחד מייעודיו הטבעיים והרגילים של הרכב, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש לנזק הגוף שנגרם. אופן בחינת הקשר הסיבתי העובדתי אינו מיוחד לחוק הפיצויים ולצורך העניין אין הבדל בין אחריות לפי אשם לבין אחריות מוחלטת (ראו ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 559). קיומו של קשר סיבתי משפטי נשלט על ידי מבחן הסיכון. מקום שנזק הגוף שנגרם נופל בגדרו של הסיכון שנוצר על-ידי השימוש - עיקרי או לוואי - ברכב המנועי לייעודיו הטבעיים והרגילים, הרי שמתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק (ראו ע"א 358/83 לעיל, 866-868; ע"א 6000/93 לעיל, 670). ראוי להעיר, כי אין בשינוי הגישות - קרי: המעבר מן המבחן הייעודי שנהג לפני תיקון מס' 8 לעבר המבחן התעבורתי הנוהג לאחר התיקון - כדי לשנות את טיבו ומהותו של מבחן הסיכון כמבחן החולש על בחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב המנועי לבין הנזק שנגרם (ראו ע"א 6000/93, לעיל, 671; ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 482; וכן, רע"א 8061/95, לעיל, 563). 5. לפי מבחן הסיכון, יחשב נזק כנגרם "עקב שימוש ברכב מנועי", אם הוא נופל בתחום הסיכון שהשימוש העיקרי או שימוש הלוואי ברכב המנועי, יוצר. במבחן זה משתלב מבחן השכל הישר (ראו ע"א 6000/93 לעיל, 671, ע"א 358/83 לעיל, 876-877). "מבחן 'השכל הישר' .. בוחן את הקרבה (הרעיונית) של 'השימוש' לנזק. במלים אחרות, הקובע לפי מבחן זה הוא מידת תרומתו של ה'שימוש' ברכב להתהוות התוצאה המזיקה. תרומה יחידה או תרומה של ממש, ממילא תהיה גם 'גורם ממשי' לנזק" (ראו ע"א 358/83 לעיל, 877). (ראו גם א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (תשנ"ו) 128-129). מבחן השכל הישר מציב, איפוא, את השאלה אם התנהגותו של המזיק תרמה בפועל להתהוות התוצאה המזיקה הנובעת מן הסיכון שאותו מבקש חוק הפיצויים להסדיר. משנמצא כי הנזק שנגרם נופל בגדר הסיכון הכרוך בשימוש ברכב המנועי לייעודו הטבעי והרגיל, עדיין שומה לבדוק אם שימוש זה תרם תרומה ממשית לגרימת הנזק. אם יימצא שכך הוא הדבר, אזי ניתן יהא לומר שקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש שנעשה ברכב ובין הנזק שנגרם בעטיו. 6. הכללים והעקרונות הנ"ל, מנחים לצורך קביעת הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם, שבהתקיימו, לפנינו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, ברורים הם. הקושי בא לידי ביטוי ביישומם על המקרים הנקרים בדרכנו, בהם מתעוררת השאלה האם מאורע מזיק ארע "עקב שימוש ברכב" או שמא שימש הרכב "זירת אירוע" גרידא לקרות הנזק, ואין בין השימוש ברכב לבין הנזק, קשר סיבתי משפטי. 7. ניסיון להתחקות אחר פסיקת בתי-המשפט לערכאותיהם מגלה מבוכה, חוסר עקביות, חילוקי דעות וקביעות סותרות לעתים במקרים דומים. בתי-המשפט עשו ניסיונות להבחין הבחנות שונות על-מנת לזהות מקרים בהם היה הרכב לזירת אירוע גרידא. כך למשל, הבחנה שהוצעה בין פגיעה באדם המצוי בתוך רכב בהיות הרכב בנסיעה לעומת מצב בו הרכב בעמידה, איננה נותנת תשובה היפה בכל מקרה. הוא הדין בהבחנה התולה את יהבה במקור הפגיעה ובוחנת אם מקורה מחוץ לרכב או מתוכו (ראו ת"א (1651/90) אלרוב נ' "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, צלטנר 1604; אנגלרד לעיל, 35). גם ההבחנה בין פגיעה ישירה לפגיעה עקיפה לא נמצאה יעילה (ראו ע"א 198/85 קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 156 וכן, ת"א 4412/90 נעים נ' המטייל נתניה, צלטנר 240(לא); ראו י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב, תשנ"ו) 35) גם ההבחנה בדבר קיומה של כוונה פלילית מצד הגורם לנזק או העדרה, אינה יפה לכל מקרה (ראו ת.א. (ת"א) 1869/80 ביטון נ' שמש, פ"מ תשמ"ט(ג) 165; ת"א (נצ') 230/86 דמארי נ' בן עלי חטיף, צלטנר 233(לג); ת.א. (ת"א) 1869/80 ביטון נ' שמש, פ"מ תשמ"ט(ג) 165). על חלק מהמבחנים שנקבעו, נמתחה ביקורת (ראו: אנגלרד לעיל, 35, 51). לשיטתו של פרופ' אנגלרד - חלק מפסיקת בתי המשפט המחוזיים אינו קוהרנטי עם פסיקת בית-משפט זה. בית משפט זה קבע בפרשת שולמן, כי נזק שנגרם כתוצאה מנפילת עץ המצוי בשולי דרך על מכונית או נזק הנגרם מזריקת רימון לעבר מכונית, הוא בבחינת תאונת דרכים ובלשונו של השופט ברק (כתוארו אז) "מוקשים, רימונים, אבנים ומטעני-דרך הם סיכונים, שנוסעי רכב נתקלים בהם מדי פעם בתוך המכונית, וזו יוצרת סיכון מיוחד של מעין 'מלכודת' בה 'נתפס' הנוהג" (ראו ע"א 358/83 לעיל, 874). 8. לגבי מקרים של נזקי-גוף שנגרמו כתוצאה ממטען שהובל במכונית כתוצאה מתכונה מיוחדת של המטען, הובעה בזמנו דעה, הן באנגליה והן בארץ, כי נזקים הנגרמים על-ידי הסכנה הטמונה במטען עצמו אינם בגדר נזקים שנגרמו בתאונת דרכים ראו אנגלרד לעיל, 58. לדעתו, אין לקבל דעה זו במסגרת חוק הפיצויים, שכן, אם רכב מיועד להובלת חומרים מסוכנים יש בהובלה זו שימוש רגיל ברכב שזהו שימושו העיקרי. בע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705, 710 נתקבל הרעיון לפיו נזק גוף הנגרם על-ידי התממשות סיכון הטמון במטען, הוא בבחינת נזק הבא עקב שימוש ברכב. דברים אלה נקבעו על אף שהדליקה שם פרצה מחוץ לרכב, מסיבה שאינה קשורה בו ותרומתם של כלי הרכב החונים הייתה הגברת עוצמת השריפה כתוצאה מהתלקחות מכלי הדלק. 9. דוגמא בעייתית בהקשר הנדון היא פליטת כדור רובה בתוך כלי רכב כתוצאה מטיפול רשלני של נוסע ברובה. דוגמא מוחשית לבעייתיות זו באה לידי ביטוי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בע"א (חי') 194/91 דעיף יוסף נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 233(לה)1. באותו מקרה נפגע נהג מפליטת כדור של רובה שהוּבל עמו בטרקטור בו נהג אותה עת. שופטי הרוב - השופטים ח' אריאל וי' מרגלית - קבעו כי המדובר בתאונת דרכים שכן, דריכת הנהג על הנשק - שגרמה לפליטת הכדור - קושרת בין השימוש ברכב לבין הפגיעה. לעומת זאת, השופט מ' סלוצקי - שדעתו נותרה דעת מיעוט - קבע כי הטרקטור שימש זירת אירוע גרידא וכי אין המדובר בתאונת דרכים. יישום המבחן התחברותי שננקט לאחר תיקון 8 ובדיקת השפעתו של הרכב על פליטת כדור רובה נעשתה על ידי השופטת י' שטופמן בת"א (75323/92) זיאד נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, צלטנר 2678. השופטת לא קבלה את טענת התובע לפיה הג'יפ בו נסע היטלטל וכתוצאה מתנועת הטלטול לחצה אצבעו על ההדק ונפלט הכדור. במצב דברים זה קבעה השופטת כי הכדור נפלט בעוד הרכב עמד ובמצב דבירם זה שימש הרכב זירה בלבד לקורת הנזק. המירב שניתן לומר לסיכום, הוא, כי בערכאות השונות נסתמנו גישות שונות וננקטו עמדות שונות בשאלה אם רכב שימש רק זירת אירוע או שתאונה נגרמה עקב השימוש בו. יישום המבחנים על נסיבות כל מקרה ומקרה, לא הביא לתוצאות אחידות. 10. מכאן לענייננו. במקרה דנן נורה - במהלך נסיעת הרכב - כדור מרובה שהוחזק בידי החייל שנסע ברכב וישב לצד הנהג. קנהו של הרובה היה מכוון לאחור, דרך המרווח המפריד בין שני המושבים הקדמיים. המבקש, שישב במושב האחורי של הרכב, נפגע ברגלו מן הכדור שנורה. אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום, לפיהן הכדור לא נורה מעצמו עקב טלטולי הדרך בה נסעה המכונית אותה עת, אלא נורה בשל רשלנותו של החייל, שנגע בהדק של נשקו במהלך הנסיעה כתוצאה מלחיצת הדק בלתי מכוונת. הרכב בו נסע המבקש היה מיועד להסעת נוסעים על מטענם האישי לסוגיו. נשיאת הנשק, שהיה מצוי ברכב, כמטען נלווה לחייל הנוסע, נכללת בין השימושים הטבעיים והרגילים של הרכב. אין חולק כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הימצאות החיל, הנשק והנוסע - הנפגע במכונית ובין פליטת הכדור ופציעת הנוסע. מטען המוסע ברכב יחד עם מי מהנוסעים בו, עלול - מסיבות שונות - להסב לנוסעי הרכב נזקים, בין מעצמו ובין על-ידי טיפול בו. 11. נזק הנגרם לנוסע ברכב שנפגע ממטען שהוסע בו, נמצא בגדרו של הסיכון הנוצר על-ידי הובלת אותו מטען ברכב, יחד עם הנוסע. הנזק שנגרם למבקש מן הכדור שנורה, נמצא בתחום הסיכון שנוצר על-ידי הובלת מטענם האישי של הנוסעים ברכב, שכן, הכדור שנורה יכול להיפלט הן מחמת טלטולי הדרך, הן מחמת תנועה של הנהג החיונית להפעלת הרכב והן מסיבות אחרות שאינן קשורות בתנועת הרכב אבל קשורות גם קשורות בייעודו של הרכב המוביל נוסעים על מטענם ובסיכון שייעוד זה טומן בחובו לנוסעים ברכב המוסעים בו על מטענם במסגרת ייעודו. הנזק שנגרם נופל בתחום הסיכון של השימוש ברכב וזה תרם תרומה ממשית לגרימתו. אינני רואה הבדל רעיוני בין מצב בו מובל מטען מסוכן ברכב המיועד להובלתו והמטען גורם נזק לנוסע, לבין מצב בו מובל נוסע עם מטענו ועל ידי טיפול רשלני במטען בתוך הרכב, גורם המטען לפגיעה בנוסע אחר. אינני סבורה שרק אם טלטולי הדרך גורמים לכדור להיפלט, תהיה התאונה תאונת דרכים; עמדתי היא, כי גם מעשה בלתי מכוון של נוסע, הגורם - תוך נסיעה ברכב - לפליטת הכדור ולפציעת נוסע אחר, מהווה תאונת דרכים, באשר הרכב משמש לייעודו הטבעי, שהוא הובלת נוסע עם מטען העלול לגרום נזק; זהו ייעוד היוצר סיכון והסיכון מתממש על-ידי היגרמות הנזק על-ידי מעשה בלתי מכוון של הנוסע. אשר על כן, מצרפת אני דעתי לדעתו של חברי השופט ח' אריאל וכמוהו סבורה גם אני כי התאונה היא תאונת דרכים. ש ו פ ט ת אשר על כן הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט ח' אריאל כנגד דעתו החולקת של השופט י' טירקל. ניתן היום, י"ט בסיון תשנ"ט (3.6.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ138998 - S04