פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1388/21
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ע' גרוסקופף
כבוד השופט א' שטיין
העותרים:
1. אפרים צימרמן
2. עמיחי ישראל ניימן
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו
2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים
3. הממונה על ההקדשות הדתיים בבית הדין הרבני, עו"ד רחל שקרג'י
4. משרד המשפטים
5. היועץ המשפטי לממשלה
6. עו"ד רם ז'אן, המנהל המיוחד להקדשות ביקור חולים
7. עמותת עזרת נשים
8. יואל קרויס
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד ערן אפלקר, עו"ד שי הניג
עו"ד אפלקר ערן
פסק-דין
השופט י' עמית:
העתירה שלפנינו, הנפרשת על פני 35 עמודים ועשרות נספחים, מכוונת נגד החלטותיו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי) מיום 8.1.2020 ומיום 16.3.2020 (תיק 1031195/1), במסגרתן ניתן צו איסור דיספוזיציה בנכס המקרקעין מושא העתירה; וכנגד פסק דינו של בית הדין הגדול מיום 12.1.2021 (תיקים 1273461/2; 1273461/3; 1273461/4), במסגרתו נדחה ערעורם של העותרים על החלטותיו של בית הדין האזורי. לטענת העותרים, הן החלטות בית הדין האזורי והן פסק דינו של בית הדין הגדול ניתנו בחוסר סמכות, ועל כן דינם להתבטל.
תמצית העובדות הצריכות לעניין והליכים קודמים
1. על פי העתירה ונספחיה, בנכס המקרקעין המצוי ברחוב חגיז 12 ירושלים, הידוע כגוש 30066 חלוקה 43 (להלן: המקרקעין או הנכס) התקיים הקדש דתי הידוע כ"הקדש שלמה קרק" במשך שנים רבות. בשטר ההקדש נקבע כי נהני ההקדש הם כדלקמן: בית החולים ביקור חולים הוספיטל בירושלים (להלן: ביקור חולים), בשיעור של 2/5 מהזכויות בנכס; ת"ת הכללי וישיבת עץ חיים (להלן: עץ חיים), בשיעור של 2/5 מהזכויות בנכס; ובית החולים "עזרת נשים", הוא המשיבה 7 (להלן: עזרת נשים), בשיעור של 1/5 מהזכויות בנכס.
2. ביום 15.4.2012 בית הדין האזורי אישר עסקת מכר בין המשיב 8 (להלן: קרויס) לבין עץ חיים, לפיה קרויס ירכוש מעץ חיים את זכויותיה בנכס. העסקה הושלמה ונרשמה ברשם המקרעין.
3. ביום 9.2.2015 הוגשה לאישורו של בית הדין האזורי עסקת מכר בין עזרת נשים לבין העותר 2 (להלן: ניימן), לפיה ניימן ירכוש מעזרת נשים את זכויותיה בנכס תמורת סך של 385,000 ₪. ביום 10.2.2015 אישר בית הדין האזורי לנאמנים של עזרת נשים לחתום על ההסכם. בהמשך, ההסכם מומש והתמורה שולמה (להלן: עסקת המכר הראשונה).
4. ביום 28.4.2015 נחתם הסכם שיתוף במקרקעין בין ביקור חולים, קרויס וניימן, שאושר על ידי בית הדין האזורי (להלן: הסכם השיתוף).
5. ביום 24.12.2015 נחתמה עסקת מכר בין קרויס לבין העותרים, לפיה העותרים ירכשו מקרויס את זכויותיו בנכס (להלן: עסקת המכר השנייה).
6. בימים 28.12.2015 ו-11.5.2017 נרשמו הערות אזהרה לטובת העותרים בגין עסקת המכר השנייה ולטובת ניימן בגין עסקת המכר הראשונה, בהתאמה.
7. במועדים שלא צוינו על ידי העותרים, הוגשו שתי בקשות נפרדות ללשכת רישום המקרקעין להשלמת עסקת המכר הראשונה – רישום 1/5 מהזכויות בנכס על שם ניימן; ולהשלמת עסקת המכר השנייה – רישום 2/5 מהזכויות בנכס על שם העותרים.
8. ביום 6.8.2019, כארבע וחצי שנים לאחר שבית הדין האזורי אישר את עסקת המכר הראשונה, דחה רשם המקרקעין את הבקשה לרשום את הזכויות בנכס על שמו של ניימן. צוין, בין היתר, כי חסרה החלטה של בית הדין האזורי בעניין עסקת המכר הראשונה שתקבע "מי יחתום בשטר בשם ההקדש".
9. בהחלטתו מיום 15.8.2019, במסגרת הליך נוסף שהתנהל בעניין הנכס (תיק 1154933/2), מינה בית הדין האזורי את המשיב 6 למנהל המיוחד להקדש ביקור חולים (להלן: המנהל המיוחד) (נציין כי החלטה זו לא צורפה כנספח לעתירה).
10. לצורך השלמת הרישום של עסקת המכר הראשונה, פנו העותרים לבית הדין האזורי לשם קבלת ההחלטה החסרה. בית הדין האזורי קיים מספר דיונים בעניין, ולבקשתו של המנהל המיוחד הורה לעזרת נשים להעביר לו מסמכים לצורך בחינת עסקת המכר הראשונה. ביני לביני, הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן צו איסור דיספוזיציה בנכס, זאת לנוכח גילויים חדשים שהקימו חשש שזכויותיה של ביקור חולים קופחו במסגרת העסקאות שנעשו בנכס. על כן, המנהל המיוחד ביקש להקפיא את המצב בנכס עד שישלים בדיקתו. בהחלטתו מיום 8.1.2020 הורה בית הדין האזורי על איסור דיספוזיציה בנכס (להלן: הצו). צוין, בין היתר, כי ההתנהלות סביב העסקאות השונות שנעשו במקרקעין – ובכלל זה, חוות הדעת השמאיות שהתעלמו מהפוטציאל לקבלת זכויות בניה בנכס; טענתו של המנהל המיוחד כי ייתכן וישנו שינוי מהותי בין נוסח הסכם השיתוף שנכרת בין בעלי הזכויות בנכס לבין הנוסח שהוגש לאישורו של בית הדין; וטענתו כי ייתכן וכלל לא נכרת הסכם שיתוף ביחס למקרקעין – מקימה חשש שזכויות ביקור חולים נפגעו במסגרת העסקאות שנעשו בנכס.
11. מספר ימים לאחר מכן, ביום 16.1.2020, וכארבע שנים לאחר החתימה על עסקת המכר השנייה, דחה רשם המקרעין את הבקשה לרשום 2/5 מהזכויות בנכס על שם העותרים. צוין, בין היתר, כי לא ניתן לבצע את הפעולה מאחר שקיים צו מניעה בנוגע לנכס.
12. בהחלטתו מיום 26.2.2020 הרחיב בית הדין האזורי את המינוי של המנהל המיוחד כך שיחול גם על הקדש שלמה קרק, זאת בנוסף להקדש ביקור חולים.
13. ביום 4.3.2020 התקיים דיון בבית הדין האזורי במעמד הצדדים בעניין בקשת העותרים לביטול הצו. בהחלטתו מיום 16.3.2020 קבע בית הדין האזורי כי הצו ייוותר על כנו; וכי על העותרים להעביר למנהל המיוחד מסמכים שהתבקשו על ידו והנוגעים לעסקאות בנכס (נציין כי החלטה זו לא צורפה כנספח לעתירה). העותרים הגישו לבית הדין הרבני הגדול בקשה לעיכוב ביצוע מסירת המסמכים למנהל המיוחד, וזו נדחתה בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 16.6.2020 (תיק 1268320/2).
ביום 26.5.2020 הגישו העותרים בקשה לפסלות המותב בבית הדין האזורי, שנדחתה בהחלטתו של בית הדין האזורי מיום 17.12.2020 (תיק 1268372/1).
14. על החלטתו של בית הדין האזורי מיום 8.1.2020, שבמסגרתה ניתן הצו, הגישו העותרים ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 12.1.2021 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור. נקבע, בין היתר, כי החלטתו של בית הדין האזורי ניתנה בסמכות שכן בית הדין האזורי ביקש לבחון אם שגה בשעתו כאשר אישר את העסקאות שנעשו, וזאת לנוכח גילויים חדשים שלפיהם, לכאורה, חוות הדעת השמאיות שעליהן התבסס עת אישר את העסקאות, התעלמו מפוטנציאל זכויות הבניה בנכס; כי סמכותו של בית הדין האזורי לחזור ולבחון את האישורים שניתנו על ידו מעוגנת בסעיף קכח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון); כי בית הדין האזורי לא הכריע בתוקף העסקאות שנעשו בנכס; כי ניתן צו איסור דיספוזיציה בנכס אך כדי להקפיא את המצב ולאפשר לבית הדין האזורי לבחון את האישורים שניתנו; כי בית הדין האזורי ציין בהחלטתו כי ככל שיימצא שיש להגיש תביעה לביטול העסקאות, הדבר ייעשה בערכאה המתאימה; וכי טענת חוסר הסמכות של בית הדין האזורי לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ודי בכך כדי לדחותה.
טענות העותרים
15. טענתם העיקרית של העותרים היא שהצו ופסק דינו של בית הדין הגדול ניתנו בחוסר סמכות, הואיל וסמכותו של בית הדין האזורי מוגבלת ליצירה ולניהולו הפנימי של הקדש דתי. עוד נטען, בין היתר, כי עם השלמת עסקת המכר הראשונה, הפך ניימן לבעלים של 1/5 מהזכויות בנכס; כי בית הדין האזורי אישר את עסקת המכר הראשונה במספר החלטות שניתנו אחריה כך שהוא נעדר סמכות לעצור את רישום הזכויות על שם ניימן; כי מאחר שעסקת המכר השנייה נערכה בין גורמים פרטיים, לבית הדין האזורי לא הייתה סמכות לדון בה; כי הצו ניתן במסגרת הליך שהעותרים לא היו צד לו, ובלי שניתנה להם הזכות להגיב לבקשה או להשמיע את טיעוניהם בפני ההרכב – דבר שעולה כדי פגם מהותי המחייב את ביטולו; כי הצו פוגע באינטרס ההסתמכות והציפייה של העותרים; וכי במסגרת ההליך בבית הדין האזורי נפלו פגמים העולים כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי.
דיון והכרעה
16. דין העתירה להידחות על הסף.
דין העתירה להידחות ולו מן הטעם שהעותרים נקטו לשון חריפה ומשתלחת כנגד בית הדין הרבני: "ההחלטה בבקשת הפסלות ניתנה במתוזמן מספר ימים לפני הדיון שנקבע בערעור על מנת לתת לעותרים 'מכה בכנף'. זוהי שיטת העבודה של בית הדין האזורי שיורד בעצמו למערכה ומנהל אותה כנגד העותרים באופן אישי, שרירותי ומושחת [...] אם זה לא הליך מוטה איננו יודעים הליך מוטה מה הוא [...] מתן הצו משיקולים זרים". לא כך מתבטא בעל דין כלפי ערכאת שיפוט.
17. זאת ועוד. הלכה ידועה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים חריגים בהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 6631/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לים, בפסקה 8 (26.1.2021); בג"ץ 5346/19 פלוני נ' פלונית, בפסקה 5 (5.9.2019); בג"ץ 2484/15 פלוני נ' פלונית, בפסקה 7 (20.4.2015)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף עת מדובר בהחלטת ביניים של בית הדין הרבני, כבענייננו (ראו: בג"ץ 10063/06 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, בפסקה 4 (30.01.2007); בג"ץ 2695/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, בפסקה 10 (27.5.2018)).
18. המקרה שבפנינו אכן אינו שגרתי, אך אינו מאותם מקרים חריגים אשר מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.
בית הדין האזורי עיגן את סמכותו בתקנה קכח לתקנות הדיון. התקנה נמצאת בפרק י"ד לתקנות, שכותרתו "סתירת הדין ודיון מחדש" והיא קובעת כלהלן:
קכח. חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.
השימוש בתקנה זו הוא חריג, אך בשלב זה, כל שביקש בית הדין האזורי לעשות הוא לחזור ולבחון את העסקה שאישר בשעתו, לאור החשש שלא הוצגו בפניו כל הנתונים הצריכים לעניין. כך, מהפרוטוקולים של הדיון עולה כי בית הדין האזורי התקשה להבין את הגיונו של הסכם השיתוף, שעל פיו הגג וזכויות הבנייה הוקנו לניימן, בעוד שביקור חולים קיבל דירה התפוסה על ידי דייר מוגן. הפה שהתיר והפה שאישר הוא גם הפה שרשאי לחזור ולבחון את החלטותיו, ככל שהן נוגעות להקדש. מכל מקום, המדובר בצו זמני בלבד, והעותרים סתמו ולא פירשו מה הנזק שנגרם להם עקב האיסור לבצע דיספוזיציה בנכס, בהינתן שחלפו מספר שנים מאז ביצוע העסקאות, ואלה טרם הסתיימו ברישום. העותרים יכולים היו להסכים, וכך הוצע להם, להתחייב שלא לבצע דיספוזיציה בנכס לאחר שזה יירשם על שמם, אך העותרים לא נתנו הסכמתם לכך, ומטבע הדברים מתעורר החשש שאם יבוטל הצו, זכויות העותרים יועברו לצד רביעי.
19. כאמור, החלטת בית הדין האזורי מושא העתירה היא החלטת ביניים שנועדה אך לשמר את המצב הקיים עד שיתברר אם נפלו פגמים באישורים שניתנו על ידו ביחס לעסקאות שנעשו בנכס. בפסק דין מנומק, עמד בית הדין הרבני הגדול על סמכותו של בית הדין האזורי לחזור ולבחון את האישורים שניתנו על ידו בנוגע לעסקאות שנעשו בנכס. נקבע במפורש כי במידה ויימצא שנפלו פגמים כאלו ואחרים באישור העסקאות בנכס, אשר מחייבים הגשת תביעה לביטולן, הדבר ייעשה בערכאה המתאימה לכך. מכאן, שסוגית הסמכות העניינית לא נעלמה מעיני בית הדין האזורי וחזקה עליו כי יפעל במסגרת סמכותו העניינית. כך, בעתירה דומה, לגבי נכס אחר שאף עליו הוצא צו איסור דיספוזיציה (בג"ץ 7117/20) הורה בית הדין למנהל המיוחד לבחון אפשרות להגיש תביעה מתאימה בערכאה המשפטית המוסמכת.
20. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ה' בניסן התשפ"א (18.3.2021).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
21013880_E01.docx עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il