סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ. מוסד הטכניון למחקר ו

פסק-דין בתיק ע"א 1386/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1386/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערערת: סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ ג ד המשיב.: 1. מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ משיבים פורמליים: 2. א. אקסלרוד י. שחר מהנדסים 3. אביבי אקסלרוד 4. יוסף שחר 5. אהרון אנטלר ואח' 6. מקרקעי מרכז בע"מ 7. ש.א.פ בע"מ ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 16.11.06 בת.א. 1273/03 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברוך תאריך הישיבה: כ"ה בחשון תשס"ז (16.11.06) בשם המערערת: עו"ד ש' רוזנבלט; עו"ד ש' שנירמן בשם המשיב: עו"ד ד' גולדשטיין; עו"ד י' אדלר פסק-דין השופט ד' חשין: הערעור שבפנינו עניינו בשאלת המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי. רקע 1. תחילת הפרשה בתביעה שהגישו המשיבים הפורמליים 4, דיירים בבניין שברח' ברזיל 1 בתל אביב (להלן – הדיירים), בשנת 1989, לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 13695/89). התביעה הוגשה נגד המשיבים הפורמליים 5 ו-6 (להלן – המשיבים 5 ו-6) - מקרקעי מרכז בע"מ, החברה שמכרה להם את הדירות, וש.א.פ בע"מ, החברה שבנתה את הבניין - בגין ליקויים ואי התאמות בבניין, כולל במעטפת החיצונית שלו. בעקבות התביעה המתוקנת שהגישו הדיירים בשנת 1995, הגישו המשיבים 5 ו-6 ביום 22.10.95 הודעה לצד שלישי נגד המערערת, סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ (להלן – המערערת), יצרנית האלמנטים הטרומיים המרכיבים את קירותיו החיצוניים של הבניין, ונגד המתכננים, המשיבים הפורמליים 1-3 (להלן – המתכננים) בסכום של כ-100,000₪. המערערת הגישה כתב הגנה (ביום 1.1.96). במסגרת דיון שהתקיים ביום 29.1.96 נמחקה ההודעה לצד שלישי שהגישו המשיבים 5 ו-6 נגד המערערת, לאחר שבא כוחם הודיע כי הגיעו עימה להסכם כולל ולכן הם חוזרים בהם מההודעה. לאחר שד"ר מ' בן בסט, המומחה מטעם בית המשפט, קבע את אחריותה של המערערת לליקויי המעטפת, ביקשו המשיבים 5 ו-6 לצרפה להליך, ובקשתם אושרה. לפיכך, ביום 5.1.97 הגישו המשיבים 5 ו-6 הודעה לצד שלישי נגד המערערת ונגד המתכננים. ביום 4.2.97 הגישה המערערת כתב הגנה. ביום 1.7.99 מינה בית המשפט מומחה (המהנדס ס' שוורץ) כדי שיכריע בשאלת אחריותה של המערערת לליקויי המעטפת. ביום 15.10.02 נתקבלה אצל המערערת חוות דעתו של המומחה, שאימץ את רוב מסקנות קודמו וחילק את האחריות בין המערערת לבין המשיבים 5 ו-6, באופן שאחריותה של המערערת הועמדה על 80%. לאחר שהעלות המשוערת של תיקוני המעטפת הועמדה על כארבעה מיליון ₪, הועבר הדיון (ביום 4.3.03) לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1309/03). ביום 19.6.03 הגישה המערערת תביעה (ת"א 1723/03) נגד המשיבה, מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (להלן – המשיבה), נגד המתכננים, ונגד המגן חברה לביטוח בע"מ, שבגדרה תבעה לשפותה בגין כל סעד שייפסק נגדה במסגרת תביעתם של הדיירים. עילת התביעה הנטענת נגד המשיבה היתה מחדלה בבדיקתם של האלמנטים הטרומיים בתחילת שנת 1986. המשיבה וחברת המגן הגישו בקשות לסילוק התביעה נגדן על הסף. ביום 28.3.04 דחה כבוד השופט ע' אזר ז"ל את התביעה נגד חברת הביטוח מחמת התיישנות. בהחלטתו מיום 26.12.04 דחה כבוד הרשם ש' ברוך את התביעה נגד המשיבה מחמת התיישנות. על החלטתו הוגש הערעור שבפנינו. החלטתו של בית משפט קמא 2. השאלה המרכזית שניצבה בפני בית משפט היתה, האם המועד הקובע את תחילת מרוץ ההתיישנות הוא, לכל המאוחר, מועד המצאת ההודעה הראשונה לצד שלישי, כטענת המשיבה, או מועד מתן פסק הדין בתביעת הדיירים (שטרם ניתן למיטב ידיעתנו), כטענת המערערת. בית המשפט הניח כי המערערת והמשיבה הן מעוולות יחד כהגדרתן בסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), ועל כן המערערת זכאית להשתתפות מצד המשיבה מכוח סעיף 84 לפקודה. בית המשפט הניח לטובת המערערת כי עד שנמסרה לה ההודעה לצד שלישי הראשונה לא ידעה על קיומה של עילה נגדה, ולפיכך, היום הקובע הינו ה- 22.10.95, שבו הוגשה נגדה ההודעה. משכך, התביעה שהוגשה כשמונה שנים לאחר מועד זה - התיישנה. בית המשפט נדרש לפסק הדין בע"א 493/63 קופת חולים נ' קבוצת כנרת, פ"ד יח(2) 225 (להלן – עניין כנרת), וקבע כי המקרה שנדון שם איננו רלוונטי לענייננו. זאת, משום שהמשיבה לא נתבעה בתביעה העיקרית ואף לא במסגרת ההודעה למערערת, ומשום שהשאלות שהתעוררו בעניין כנרת אינן מקבילות לשאלות שהוא דן בהן - להוציא הערתו של השופט זוסמן - באשר הדיון שם התמקד בשאלה האם דחייה על הסף מהווה מעשה בית דין. בית המשפט לא קיבל את טענת המערערת כי מחיקת ההודעה נגדה קטעה את מירוץ ההתיישנות. בית המשפט גם לא קיבל את טענתה, כי רק משהתברר שיעורו של הנזק היה עליה להגיש את התביעה. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי המשיבה הודתה בזכות, וכי לכן יחול סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשיח-1958, הדוחה את תחילת ההתיישנות למועד ההודאה. עיקרי טענות הצדדים 3. המערערת טוענת כי על פי ההלכה שנקבעה בעניין כנרת ולא שונתה עד היום, תביעת השיפוי שהגישה נגד המשיבה, בשונה מתביעת הדיירים, לא רק שלא התיישנה, אלא אף לא החל המירוץ להתיישנותה. לפיכך, לדבריה, יום היווצרות העילה שלה נגד המשיבה, בשונה מעילת התביעה של הדיירים, יחול במועד התשלום בפועל למשיבים 5 ו-6 (אם יינתן נגדה פסק דין בהליכי צד שלישי), או למיצער ביום שיינתן נגדה פסק הדין. המערערת נסמכת בטענתה גם על סעיף 23 להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (להלן – הצעת חוק ההתיישנות), ועל דברי ההסבר לסעיף. המערערת טוענת כי המשיבה, בין כ"מעוול יחד" עימה - משעה שלא ניתן להפריד בין הנזק שגרמו שתיהן - ובין "באופן אחר", נכנסת לגדרו של סעיף 84 לפקודה, המעניק לה, למערערת, זכות לתביעת שיפוי נגדה. 4. המשיבה טוענת מנגד, כי אין לקבל את טענת המערערת, הדוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות למועד מתן פסק הדין, וזאת מכמה טעמים: ראשית, הטענה מביאה לידי אבסורד וחוסר הגיון עסקי, כלכלי וחברתי, משום שלשיטת המערערת ניתן יהיה להגיש תביעת שיפוי גם לאחר עשרות שנים, על כל המשתמע מכך לגבי הצגת ראיות ועשיית ביטוח; שנית, המגמה השלטת כיום היא לצמצם את תקופת ההתיישנות, וגם בכך יש כדי להדגיש את חוסר הסבירות שבטענת המערערת; שלישית, פסק דין בעניין כנרת איננו קובע את ההלכה המיוחסת לו. לטענתה, השאלה היחידה שנדונה בפסק הדין היתה, האם הצדדים שם הם מעוולים במשותף, ואילו השאלה מהי תקופת ההתיישנות בתביעת שיפוי לא עמדה שם לדיון ולא הוכרעה, ועל כן לא נקבעה שם הלכה בעניין, וודאי שלא הלכה מחייבת. יתר על כן, לטענתה, גם אם נקבעה הלכה כזו בעניין כנרת, הרי שיש לסטות ממנה לאור הזמן שחלף מאז, המגמה לצמצום תקופת ההתיישנות, האינטרסים החברתיים והכלכליים, המגמה העולה מהצעת החוק והאבסורד העולה מטענות המערערת. לחלופין, טוענת היא, כי הנסיבות בעניין כנרת שונות מהנסיבות שבפנינו ועל כן אין להחילו בענייננו; רביעית, בכל מקרה, היא והמערערת אינן מעוולות במשותף, ועל כן פסק הדין בעניין כנרת איננו רלוונטי. לטענתה, בית המשפט לא דן בעניין זה, והטענה היא טענה חדשה שלא הועלתה בכתב תביעתה, ועל כן יש למחקה. לגופו של עניין טוענת היא, כי הקשר שבינה לבין נפילת האריחים, אם קיים בכלל (דבר המוכחש על ידה), הינו רחוק ביותר. לדבריה, גם אם תתקבל טענת המערערת וייקבע כי הבדיקות שביצעה לא היו תקינות, לא יהיה בכך כדי לעשותן למעוולות במשותף, משום שאין בכך כדי להחליף את אחריות המתכננים, שתכננו אותם, או של המערערת שייצרה אותם. לפיכך, לדבריה, לא ייתכן מצב שבו היתה מחוייבת, אילו נתבעה לבדה, במלוא נזקם של הדיירים. דיון 5. בעניין כנרת הבחין בית משפט זה בין תביעות נזיקין לבין תביעות להשתתפות בין מעוולים במשותף. השופט ח' כהן ציין, כי בעוד שעילתה של הראשונה נעוצה במעשה העוולה והנזק שנגרם בעקבותיו, נעוצה עילתה של השניה באחריות המזיק לפצות את הניזק על הנזק ההוא, וציטט בהסכמה מדברי הלורד Keith, לפיהם: "עילת התביעה בתביעת דמי-השתתפות אינה נולדת אלא במועד מתן פסק-הדין נגד המערערים (התובעים דמי-השתתפות) ... האנומליה הלכאורית הזאת מקורה בכך שעילת התביעה בשני המקרים מתייחסת לנקודת זמן שונה" (שם, בעמ' 231-232). השופט ח' כהן המשיך וקבע כי המצב אצלנו איננו שונה. זאת, על אף שניתן להגיש תביעת השתתפות בעת ובעונה אחת עם תביעת הניזק לפיצויים, ועל אף האפשרות הדיונית לברר את שתי התביעות במסגרת דיונית אחת. השופט לנדוי הביע הסכמתו לדברי השופט ח' כהן. השופט זוסמן הוסיף ואמר: "עילת הנזיקין של מזרחי נולדה כאשר נעשה מעשה הנזיקין ואילו עילת השיפוי לא תבוא לעולם עד שלא יתחייבו המשיבים בדין, ואולי אפילו רק כאשר הם ישלמו למזרחי, ואין בכך כלום שהמשיבים זכאים לתבוע כבר עכשיו על דרך של הודעה לצד שלישי ... ראיה לכך שבעילות שונות עסקינן היא שתקופת ההתיישנות של עילת ההשתתפות אינה מתחילה עם מעשה הנזיקין שהוליד את עילת הנזיקין" (שם, בעמ' 234-235). הגם שבעניין כנרת נדונה שאלת קיומו של מעשה בית דין, הרי ששלושת השופטים לא רק שהסכימו לגבי ההבחנה בין התביעה העיקרית, הנזיקית, לבין תביעת ההשתתפות, אלא שמדברי השופט ח' כהן ניתן להסיק כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעת השיפוי לא יכול להיות קודם למועד מתן פסק הדין, כאשר השופט זוסמן אומר את הדברים מפורשות. 6. כך גם התייחס לדברים בית משפט זה בפסיקתו שלאחר מכן. בהחלטתו בדנ"א 5916/02 "משמר" נ' אליהו חברה לביטוח, ציין השופט מ' חשין בהתייחסו לפסק הדין בעניין כנרת, כי עילת ההשתתפות בין המעוולים בצוותא נולדת רק עם חיובו בדין של מעוול הנתבע באחריות לנזק (פיסקה 8 להחלטתו). בדומה ציין השופט אנגלרד בפסק דינו בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433, בהפנותו בין היתר לעניין כנרת, כי בתביעות שיפוי עצמאיות בהקשר הנזיקי, כגון בין מעוולים יחד, מתחיל מירוץ ההתיישנות רק עם התשלום בפועל (שם, בעמ' 461). כך גם, בהחלטה שניתנה לאחרונה (ביום 11.5.08) ברע"א 1607/08 יורם גזית נ' בית יערה בע"מ, (להלן ­– עניין גזית) קיבל השופט דנציגר את דעתה של כבוד השופטת וילנר (בפסק הדין בע"א (חיפה) 3696/06), לפיה מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל רק ממועד החיוב בתשלום החוב (פיסקה 10 להחלטתו). 7. גם המלומדים ראו במועד מתן פסק הדין, או מועד התשלום על פיו, כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות שיפוי בין מעוולים במשותף. כך, בדיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז), אומר א' ברק: "עצמאותה של זכות ההשתתפות מתבטאת גם במועדי תחולתה והתיישנותה: זכות ההשתתפות נולדת עם ביצוע התשלום על ידי המזיק לניזוק, או לכל המוקדם עם צאת פסק הדין המכיר בחיוב המזיק כלפי הניזוק, או עם הודאתו של (המזיק) באחריותו" (עמ' 495). בהקשר דברים זה, מציין המחבר כי ההשקפה לפיה זכות השיפוי מתחילה עם ביצוע מעשה הנזיקין לא התקבלה על דעת איש (שם, בה"ש 16; וראו גם ז' יהודאי דיני ההתיישנות בישראל (1991) כרך א, בעמ' 75-76, וד"ר ע' הרמן מבוא לדיני נזיקין (2006) בעמ' 216). 8. לעומת הדברים האלה, הובעה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים גם עמדה אחרת , הדומה לזו של המערערת, עמדה שנסמכה על פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה שניתן בעניין תלמוד תורה. שם נדונה שאלת תחילת מרוץ ההתיישנות של תביעות השיפוי של הוועדה המקומית נגד בעל קרקע הזוכה על פי התכנית, בעקבות תביעה כלפיה לתשלום דמי איזון מצד בעל קרקע שנפגע ממנה. דעתה של השופטת פרוקצ'יה היתה, כי: "מאחר שהמבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות נעוץ בקיומה של יכולת דיונית להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית, הרי במקרה זה נתונה לוועדה יכולת כזו גם אם תביעת הוועדה כלפי הזוכה אחוזה ומותנית בתוצאות תביעת הנפגע נגדה" (שם, בעמ' 457). מירוץ ההתיישנות של תביעת השיפוי של הוועדה, קבעה השופטת פרוקצ'יה, יחל אפוא ממועד הגשת תביעת הנפגע לתשלום דמי האיזון. בפסק דינו שם אומר הנשיא ברק, כי התלבט בשאלה, אך סיכומו של דבר, לאור הקורלציה שבין התביעות השונות, הוא מסכים עם השופטת פרוקצ'יה. כפי שראינו לעיל, השופט אנגלרד, לעומת זאת, הביע דעתו כי מירוץ ההתיישנות של תביעות השיפוי של הוועדה המקומית מתחיל רק עם תשלום דמי האיזון בפועל, כפי שהוא המצב בתביעות שיפוי בהקשר הנזיקי. בעניין גזית עלתה בפני השופט דנציגר הטענה כי בעקבות פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, יש לנקוט במבחן היכולת הדיונית להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית. הטענה לא נתקבלה, והשופט דנציגר קבע, כאמור לעיל, כי מירוץ ההתיישנות של תביעות שיפוי מתחיל במועד חיובו של התובע לשלם לניזוק. 9. העולה מן האמור, כי להוציא דעת הרוב בעניין תלמוד תורה, שניתנה בסיטואציה הספציפית של תשלומי איזון, על פי פסיקתו של בית משפט זה, מירוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל, לכל המוקדם, עם מתן פסק הדין בתביעה הנזיקית, המחייב את המעוול שנתבע בתשלום לניזוק. 10. אלא שאפילו כך, טוענת המשיבה, כאמור, כי יש לסטות מהלכה זו או שלא להחילה בנסיבות המקרה דנן. אקדים ואומר כי אין בידי לקבל לא את טענתה הראשונה ואף לא את זו השניה. 11. לצד המגמה של קיצור תקופת ההתיישנות, ממשיך להתקיים האינטרס הציבורי שבמניעת התדיינויות מיותרות. הקדמתו של מועד תחילת ההתיישנות לעת הגשת התביעה העיקרית, סביר שיביא להגשתן של תביעות שיפוי נגד צדדים שלישיים, רביעיים וחמישיים, שאינן מוגשות כיום, שעה שהמעוול הנתבע יכול להמתין עד שיינתן פסק הדין בתביעה נגדו. הקיצור המוצע של תקופת ההתיישנות ל-4 שנים, אף יגביר מגמה זו, משום שהסיכוי כי יינתן פסק דין בתוך 4 שנות ההתיישנות המוצעות, קטן מהסיכוי שיינתן בתוך 7 שנים. כלומר, השילוב של הקדמת תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעות השיפוי בקיצור תקופת ההתיישנות, יגדיל את היקף תביעות השיפוי שיוגשו, ובכללן את אלה המיותרות. לפיכך, המגמה של קיצור תקופת ההתיישנות, עליה מצביעה המשיבה, איננה תומכת בטענתה להקדמת מועד תחילת ההתיישנות של תביעות השיפוי הנזקיות. גם הצעת חוק ההתיישנות, שבגדרה מוצע קיצור תקופת ההתיישנות, איננה תומכת בטענות המשיבה להקדמת מועד תחילת ההתיישנות של תביעות שיפוי. וכך נאמר בדברי ההסבר לסעיף 23 להצעת החוק, שעניינו "תקופת התקרה בתביעה להשתתפות או להשבה": "מבחינת דין ההתיישנות, לעומת זאת, תביעות אלה הן תביעות נפרדות, שההתיישנות לגביהן מתחילה לא ביום הפגיעה, אלא ביום שבו החייב האחר או המיטיב שילמו לנפגע את חובם כלפיו. לכן התיישנות תביעות אלה תהיה, בדרך כלל, מאוחרת להתיישנות תביעת הנפגע". 12. אף את טענת המשיבה כי איננה מעוולת יחד עם המערערת ולפיכך לא חלה עליה הלכת כנרת, אין בידי לקבל. אם תוכיח המערערת את טענתה לפיה המשיבה חדלה כלפיה בבדיקת האלמנטים הטרומיים, בהם נתגלו הפגמים שבעטייים נתבעה המערערת על ידי המשיבים 5 ו-6, הרי שתתקיים במשיבה דרישת סעיף 84 לפקודה, שאילו נתבעה היתה חבה על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר. 13. לסיכום, אציע לחבריי לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר התיק אליו כדי שידון בתביעתה של המערערת נגד המשיבה. כן הייתי מחייב את המשיבה בהוצאות המערערת בשתי הערכאות וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, כ"ט בסיון תשס"ח (2.7.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05013860_F06.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il