פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1385/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1385/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא השופט א' אמינוף וכבוד השופטות נ' מוניץ וג' (דה ליאו) לוי) בפ"ח 1068/04 תאריך הישיבה: ב' בטבת התשס"ט (29.12.2008) בשם המערער: עו"ד ד' דרבקין בשם המשיבה: עו"ד ל' בלומנפלד-מגד פסק-דין השופט י' דנציגר: המערער הורשע בביצוע מספר רב של מעשי סדום בנסיבות מחמירות ובעבירה של הדחה בחקירה. בגין הרשעתו הושת עליו עונש של 18 שנות מאסר לריצוי בפועל (שמתוכן תנוכה תקופת המעצר) וכן שלוש שנות מאסר על תנאי. כמו כן נקבע כי על המערער לפצות את המתלונן בסכום של 50,000 ₪. הערעור שלפנינו מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא השופט א' אמינוף וכבוד השופטות נ' מוניץ וג' (דה ליאו) לוי) בתפ"ח 1068/04. מהטעמים שיפורטו בהמשך, החלטנו לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל את הערעור על גזר הדין באופן חלקי, במובן זה שעונש המאסר בפועל שיושת על המערער יעמוד על 16 שנות מאסר. כתב האישום 1. ביום 27.10.2004 הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן שבו יוחסו לו מספר מקרים רב של מעשי סדום בנסיבות מחמירות [עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] וכן עבירה של הדחה בחקירה (עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין). 2. על פי כתב האישום, המתלונן, יליד שנת 1990, התגורר בזמנים הרלבנטיים עם משפחתו בשכנות למערער. במהלך השנים, עקב היות המתלונן נער דחוי אשר סבל הטרדות מצד ילדי השכונה, נהג לבקש עזרה מהמערער, וכך רכש האחרון את אמונו של המתלונן. עוד נטען בכתב האישום כי בהזדמנויות רבות, בתדירות של כפעם בשבוע, במשך כשנה עובר להגשת כתב האישום ועד שמלאו למתלונן 14 שנים, ביצע המערער במתלונן מעשי סדום, בין היתר כמתואר להלן: כשנה עובר להגשת כתב האישום, ביקש המערער מהמתלונן כי יתלווה אליו לדירה. המתלונן התלווה למערער והשניים נכנסו לדירה שהייתה ריקה מאדם. המתלונן התיישב על ספה בסלון והמערער התיישב לידו והחל מלטף את ירכו ומעסה את ישבנו. המערער נעמד, פשט את מכנסיו ותחתוניו ונעמד מול המתלונן. המתלונן הפשיל את מכנסיו ותחתוניו ונשכב על בטנו על הספה. המערער נשכב על המתלונן והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן תוך שהוא מסב לו כאבים, עד שהגיע לסיפוקו וקם מעליו. במקרה אחר, כעבור זמן מה, פנה המערער שוב למתלונן וביקש ממנו להתלוות אליו לדירה. בהגיעם לדירה, הכניס המערער את המתלונן לאחד מחדרי השינה בדירה, פשט את מכנסיו ותחתוניו ואז הוריד מהמתלונן את בגדיו. המערער נשכב על המתלונן והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן עד שהגיע לסיפוקו. המערער המשיך וביצע במתלונן מעשי סדום בהזדמנויות נוספות בטרם מלאו למתלונן 14 שנים. במקרים נוספים, לקח המערער את המתלונן למרתף שמתחת לדירתו, שם העמיד את המתלונן עם פניו לקיר והפשיל את מכנסיו ותחתוניו שלו ושל המתלונן. המתלונן התכופף ונאחז בדלת ברזל שבמרתף והמערער החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן עד שהגיע לסיפוק, לעתים תוך הסבת כאבים למתלונן. במספר מקרים אחרים, בחשיכה, לקח המערער את המתלונן לנסיעה במכוניתו. לאחר שעצר את המכונית בצד הכביש, בעודו יושב במושב הנהג, הפשיל המערער את מכנסיו ותחתוניו וביקש מהמתלונן להתיישב עליו כשבגדיו מופשלים אף הם. המתלונן ציית, התיישב על איבר מינו של המערער והתנועע מעלה ומטה עד שהמערער הגיע לסיפוק. לאחר ביצוע המעשים המתוארים לעיל, היה המערער מזהיר את המתלונן לבל יספר על כך לאיש. כתוצאה ממעשי המערער בו, איבד המתלונן את השליטה על סוגריו ובמספר מקרים עשה את צרכיו במכנסיו. כמו כן נטען בכתב האישום כי המערער ניסה להניא את המתלונן מלמסור הודעה בחקירה. הכרעת הדין 3. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת שניתנה מפי כבוד השופטת נ' מוניץ ובהסכמת שני שופטי ההרכב הנוספים, הורשע המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו. בפתח הדברים צויין כי סיפור המעשה חושף מסכת עגומה של ניצול חולשתו של נער תמים במיוחד (הלומד בכיתה לחינוך מיוחד) בידי שכן המבוגר ממנו בארבעים וחמש שנים, שהוא נתן בו את אמונו. 4. המערער הכחיש את המיוחס לו וטען כי לא היו דברים מעולם. בית המשפט המחוזי ציין כי מכיוון שמדובר במעשים שנעשים ללא עדים, יש להכריע את הכף בעיקר על פי עדות מהימנה אחת אשר נמצאו לה תמיכות של ממש. לשם כך, ציין בית המשפט המחוזי, יש חשיבות רבה להבנת אישיותו של המתלונן, בייחוד במקרה דנן, הן בשל אישיותו המיוחדת והן בשל מרכזיותה וחשיבותה של עדותו. בית המשפט המחוזי שמע את עדויותיהם של הורי המתלונן, המערער ובת זוגו וכן התרשם מהמתלונן במהלך עדותו. בית המשפט המחוזי תיאר את המתלונן כילד לא רגיל. מהעדויות עלה כי התנהגותו בחיי היומיום אינה מתאימה לנער בגילו, על כן הוא לומד בכיתה לחינוך מיוחד ומתנהג באופן שונה מאחרים. המתלונן נהג להסתובב מרבית היום בחוץ בין אנשים מבוגרים ונזקק לטיפול נוירולוגי. לדברי בית המשפט המחוזי, אישיותו של המתלונן ילדותית עד מאוד, הוא איננו יכול לשקר ואין לו כל דמיון. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי התנהגותו של המתלונן במהלך מסירת העדות התאימה לתיאור זה. לדבריו, המתלונן נהג באופן כן וישר ללא כל תחכום. גרסתו נמסרה בתמימות רבה, אך יחד עם זאת, בדיוק רב ובכנות רבה. מהעדויות שבאו בפני בית המשפט המחוזי עלה כי המערער פרס את חסותו על המתלונן, אשר נזקק להגנת מבוגר, והיווה עבורו משענת ומגן מפני אחרים שפגעו בו, ובכך רכש את אמונו המלא של המתלונן. 5. עדותו של המתלונן היא העדות המרכזית שעליה נסמכה התביעה. בית המשפט המחוזי מצא כי דבריו של המתלונן מהימנים לחלוטין וציין כי המתלונן דייק בדבריו וסיפר בכנות את אשר ארע לו, תוך שהוא תיאר את השתלשלות האירועים ואת המעשים המיניים שביצע בו המערער בשטף, בהתרגשות רבה, בפירוט ובכנות. המתלונן מסר גרסה עקבית וקוהרנטית - הן במשטרה והן בחקירה הנגדית. באשר לתדירות ביצוע המעשים, לא ידע המתלונן לנקוב במספר מדויק, אלא סיפר כי שלוש פעמים עשה זאת המערער בחדרו שבדירה. אך מעדותו למד בית המשפט המחוזי כי המעשים נעשו בו פעמים רבות, ולפחות עשר פעמים. בית המשפט המחוזי ציין כי בשל אישיותו המיוחדת של המתלונן ובשל החוויות הקשות שעבר, התקשה לזכור את מספרם המדויק של המעשים ועל כך אין להתפלא. עוד התרשם בית המשפט המחוזי כי תיאורו של המתלונן את תחושותיו, כאביו ופחדיו היו כנים, אמיתיים ויוצאים מן הלב. לשאלה מדוע לא סיפר על החוויות הקשות לאיש השיב כי פחד וכי המערער "אמר לי לא לספר". בית המשפט המחוזי הוסיף כי המתלונן לא "צבע" את האמת בצבעים נוחים, אלא אמר בתום לב ובילדותיות את אשר אירע, כפי הבנתו. המתלונן היה עקבי בתשובותיו, השיב בכנות ובדייקנות ותיאר מאורעות לפרטיהם. בית המשפט המחוזי התרשם כי המתלונן לא הפריז ולא הגזים בתיאור האירועים ולא ניסה להעצים את חומרת מעשיו של המערער, אלא השתדל ככל יכולתו לדייק בפרטים. לדברי בית המשפט המחוזי, נדבך נוסף לאמינות עדות המתלונן מהווה יכולתו לתאר את דירת המערער, אשר היוותה חלק מזירת ביצוע העבירה. המתלונן תיאר את חדרו של המערער, שם נעשו המעשים על המיטה, וידע היכן מקומו של כל פרט בחדר ובדירה. לסיכום נקודה זו ציין בית המשפט המחוזי כי לאור אישיותו המיוחדת של המתלונן והיחסים המיוחדים שנרקמו בינו לבין המערער, ברור כי עדותו המפורטת הייתה אוטנטית וכנה. המתלונן תיאר את המעשים שבוצעו בו לפרטיהם, תיאר את ההתרחשויות באופן משכנע שאלמלא בוצעו בו לא היה בידו של נער צעיר, תמים במיוחד, לתארם כפי שתיאר. במהלך מסירת העדות בבית המשפט הייתה גרסתו אחת, קוהרנטית, הגיונית, מוצקה, ללא סתירות, ובית המשפט נתן בה אמון מלא. השופטת ג' (דה ליאו) לוי הוסיפה כי "המתלונן על אף היותו ילד הלומד בחינוך המיוחד, השאיר רושם עז של ילד שהבין בדיוק מה נעשה לו, ידע להסביר בפרטים את כל שארע, גילה סימני בושה כשהיה צריך לדבר על הדברים האינטימיים, הסביר את הקשר הנלוז שטווה עמו הנאשם בלשון פשוטה וברורה, ועדותו היתה אמינה ומהימנה לכל אורכה". 6. בית המשפט המחוזי מצא כי לעדותו של המתלונן נמצאו חיזוקים לרוב, הן בעדויות של עדים אשר שמעו מפי המתלונן, לאחר האירוע, אודות המעשים המיניים שבוצעו בו ואשר תיארו את מצבו הנפשי הקשה שהצביע על הטראומה הקשה שעבר, והן בראיות אובייקטיביות. אביו של המתלונן העיד אודות בעיותיו של המתלונן בשליטה על סוגריו, תופעה שהחלה מספר חודשים קודם למסירת הודעתו במשטרה ונמשכה מספר חודשים. עוד העיד האב כי לראשונה שמע על היחסים שבין המתלונן למערער מפי שני בחורים שהזהירו אותו כי "[המתלונן] עם [המערער] ביחד זה לא טוב" אולם בשל כך שהוא עסוק כל היום בעבודה ובפרנסת המשפחה, לא ייחס חשיבות לדברים אלו. נקודה נוספת שעלתה בעדות האב היא פנייתו של המערער אליו, לאחר שנודע לו כי שני הבחורים הנ"ל יודעים אודות מעשיו, ואז טען בפני האב כי מעלילים עליו בניסיון לסחוט אותו, ובמסגרת שיחה זו אף טען המערער בפני האב כי הוא סובל מאין-אונות (ולכן לא יכול היה לבצע את המעשים המיוחסים לו). בית המשפט המחוזי התרשם כי עדות האב, הן בחקירתו במשטרה והן בבית המשפט, הייתה עדות מהימנה אשר שפכה אור על תוצאות המעשים שנעשו במתלונן ובכך מהווה חיזוק משמעותי לעדות המתלונן. אמו של המתלונן העידה אף היא לעניין היעדר השליטה של המתלונן בסוגריו והשינוי שחל בהתנהגותו בעקבות האירועים נשוא כתב האישום וכן העידה אודות הפרטים ששמעה מפיו של המתלונן על המעשים שביצע בו המערער. אמנם התגלו סתירות בין הודעתה הראשונה של האם במשטרה, אז טענה כי לא הבחינה בשינוי כלשהו בהתנהגותו של המתלונן וכי המתלונן מעולם לא סיפר לה על דברים שהמערער עשה עמו, לבין הודעתה השנייה ועדותה בבית המשפט, אז סיפרה על השינוי בהתנהגותו וכן סיפרה כי המתלונן אמר לה כי המערער "נותן לו שקל ועושה עוד דברים ש[המערער] ביקש לא לספר לאף אחד". יחד עם זאת, האמין בית המשפט המחוזי להסבריה כי בעת הודעתה הראשונה במשטרה הייתה בלחץ רב ומופתעת מהדברים שנמסרו לה על ידי החוקר. בית המשפט המחוזי מצא כי על אף אי דיוקים קלים בהודעותיה במשטרה, הייתה עדות האם מהימנה והיא סיפרה בכנות על אשר שמעה מהמתלונן, בסמוך לחשיפת הפרשה, וקבע כי אין לראות באי דיוקים קלים אלו סתירות של ממש. בית המשפט המחוזי מצא כי עדות האם המהימנה מחזקת את דברי המתלונן ודברי אביו, בעיקר באשר להתנהגותו של המתלונן בעקבות האירועים. חברתו לחיים של המערער, ב.פ., העידה אף היא, ובית המשפט המחוזי התרשם כי דבריה תומכים בדברי המתלונן שאמר כי המערער לא הכניסו לדירה בעת שחברתו הייתה שם. בנוסף היא תיארה את הדירה באופן זהה לתיאור של המתלונן ואישרה כי יחסי המין בינה לבין המערער היו נורמאליים וטובים, בניגוד לטענת המערער בפני אביו של המתלונן, שלפיה לא יכול היה לבצע את המעשים המיוחסים לו, בשל בעיות אין אונות. בית המשפט מצא כי עדותה של ב.פ. מהימנה ותומכת בגרסת המתלונן, הן באשר לתיאור הדירה והן באשר ליכולתו המינית של המערער. א.א. הוא האדם הראשון שהמתלונן סיפר לו אודות מעשיו של המערער בו. א.א. הכיר את המערער במשך שמונה שנים וכן הכיר את המתלונן. מששמע על סיפור המעשה רכש את אמונו של המתלונן והאחרון לבסוף התרצה וסיפר לו על המעשים שביצע בו המערער, בתמורה לסוכריה או שקל. א.א. ידע לתאר את תדירות המעשים ואת המקומות בהם התבצעו. הוא החליט לערוך עימות בין המערער לבין המתלונן והוא פנה אל המערער בתואנה כי הוא מעוניין למכור את רכבו, הזמין אותו לביתו ואז, לטענתו, ערך בביתו בירור עם המערער בנוכחות המתלונן (אם כי המערער טען כי המתלונן לא היה נוכח). בית המשפט המחוזי ציין כי עדותו של א.א. הייתה פשוטה, ברורה ואמינה, והיא תומכת בגרסתו של המתלונן. 7. המערער העיד בבית המשפט המחוזי ובעדותו התנער מכל קשר למעשים המתוארים וטען כי מדובר בתלונת שווא ועלילה וכי א.א. וחברו ניסו לסחוט ממנו 7,000 דולר. את דבריו סיכם בית המשפט המחוזי כ"רצופים בסתירות, תמיהות, ותהיות לרוב. ה[מערער] שינה את גרסאותיו במשטרה על מנת להתאימן לחומר הראיות שנחשף בפניו". כך, למשל, גרסתו לא הייתה עקבית באשר לשאלה האם המתלונן נכח בבירור שנערך בדירתו של א.א., וכן באשר לשאלה האם היה המתלונן בדירתו של המערער. כמו כן, "שכח" שאמר לאביו של המתלונן כי הוא חסר כוח גברא, וכשנשאל האם הוא סובל מאימפוטנציה השיב כי אין מדובר באימפוטנציה מוחלטת אלא בחולשה. עדת ההגנה ר.פ., שכנה של המערער, טענה כי שוחחה עם המתלונן והבינה כי הוא אומר מילים שהוכנסו לפיו על ידי אחרים, וכן אמרה כי אינה מאמינה שהמערער מסוגל לפגוע בילדים. אלא שבית המשפט המחוזי קבע כי אין בעדותה כדי לשפוך אור על האירועים כלל, אלא יש בעדותה משום הבעת דעה בלבד. 8. בית המשפט המחוזי התייחס לחובה המוטלת עליו על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), בדבר הצורך בהנמקה מיוחדת כאשר בית המשפט מרשיע נאשם בהתבסס על עדות יחידה של מתלונן בעבירות מין. בית המשפט המחוזי סבר כי פריסת הראיות, תוך התייחסות לשילובן זו בזו, יש בהן כשלעצמן, מענה לדרישת חובת ההנמקה. בית המשפט המחוזי מצא כי דרישת ההנמקה מקבלת מענה ממצבו הנפשי של המתלונן בעקבות האירועים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי הן בתיאוריהם של הוריו והן בעדותו בבית המשפט ובעת השחזור. כמו כן, הצביע בית המשפט המחוזי על ראיות נוספות אשר עונות על דרישת ההנמקה המיוחדת, ובהן: יכולתו של המתלונן לתאר את דירת המערער והמצוי בה ותיאורו את החניה והמרתף שאליהם הובא על ידי המערער, שם בוצעו בו המעשים המיניים, והובלת השוטרים למקומות אלה בעת השחזור. בית המשפט המחוזי הוסיף כי שקריו של המערער גם הם תומכים ומאששים את גרסת המתלונן. בית המשפט המחוזי הוסיף כי במהלך עדותו של המתלונן ניכרו היטב אותות האמת בדבריו. בית המשפט המחוזי קבע כי בחינת עדות המתלונן, יחד עם העדויות האחרות והחיזוקים הרבים שנמצאו לה, הציגו תמונה שלמה וברורה. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בתמונת ראיות התביעה, גם אם נמצאו סתירות קלות בין דברי המתלונן לבין דברי הוריו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער כי המתלונן חבר לא.א. ולחברו כדי להעליל עליו עלילות שווא. 9. אשר ליסוד השלילי בדבר העדר הסכמה חופשית, ציין בית המשפט המחוזי כי על רקע בחינת אישיותו של המתלונן, הוא חסר יכולת לעמוד מול המערער ולהתנגד לו. חולשתו של המתלונן הייתה בולטת ומוכרת לסביבה ואף למערער עצמו. בנוסף, ביום ביצוע העבירות טרם מלאו למתלונן 14 שנים, ולכן על פי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין הסכמתו ממילא אינה רלבנטית. 10. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח שהמערער נקט באמצעים פסולים כלפי המתלונן, בדרך של ניצול תמימותו והפחדתו שאם יגלה זאת אנשים יצחקו עליו. נקבע, כי איום מעין זה בהחלט עלול להרתיע את המתלונן מלספר אודות המעשים, וזאת על רקע אישיותו המיוחדת והיותו מנודה מחברים. מכאן הוכח שהנאשם ביצע גם את עבירת ההדחה שיוחסה לו. גזר הדין 11. בגזר דינו ציין בית המשפט המחוזי כי תסקיר הנפגע מעלה תמונה קשה ועצובה באשר להשפעה הקשה וההרסנית של המעשים על המתלונן ובני משפחתו. הוא עמד על כך שעל בית המשפט לנקוט באמצעים קשים למען יצא מסר ברור כי הפוגע בגופם ובנפשם הרכה של קטינים ייענש בחומרה וקבע כי נסיבותיו האישיות של המערער נדחות מפני הצורך לשרש תופעות כגון אלה, כמו גם לאור חומרת המעשים והניצול הציני של מצוקת הקטין בעל הצרכים המיוחדים. עוד צויין כי גילו המתקדם של המערער מפחית באופן ממשי את הצורך בשיקולי השיקום. בנסיבות אלה, נקודת המוצא של בית המשפט הייתה העונש המקסימאלי הקבוע בחוק. במקרה דנן, ציין, אין נסיבות לקולא זולת גילו המבוגר של המערער ומחלת הכבד בה לקה, לצד העדר עבר פלילי. לפיכך, גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש כמפורט בפתח הדברים. טענות המערער 12. תחילה הגיש המערער ערעור המופנה אך ורק כלפי גזר הדין. בעקבות החלפת ייצוג, בהסכמת הצדדים ועל פי החלטת כבוד הנשיאה ד' ביניש, הגיש המערער הודעת ערעור מתוקנת ובמסגרתה ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. 13. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי התעלם מקיומם של קשיים מהותיים בחומר הראיות, התעלם מכך שפרטים מסוימים אינם מתיישבים זה עם זה והעניק משקל יתר למצבו המנטאלי והנפשי של המתלונן. המערער טוען כי גישתו של בית המשפט כלפי המתלונן כמי ש"אינו יכול לשקר ואין לו כל דמיון" הטתה את ניתוחו וממצאיו לגבי חומר הראיות באופן שהביא לפרשנות לא אובייקטיבית של הראיות ולהתעלמות גורפת מראיות, ממצאים ונתונים שיש בהם כדי לעורר ספק בגרסת המשיבה. המערער מוסיף וטוען כי דווקא בשל אישיותו הייחודית של המתלונן והחסך בו הוא לוקה, היה מקום לקבל חוות דעת של פסיכולוג או פסיכיאטר שתתייחס להשפעה של מצבו על יכולתו למסור גרסה אמיתית או מהימנה של מסכת אירועים כה קשה וייחודית. היעדרה של חוות דעת כאמור פגעה קשות באפשרות להעריך את פרטי התלונה כראוי. עוד טוען המערער כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המתלונן חווה תחושות של כאב ופחד בזמן המעשים המיניים ולאחריהם אין על מה לסמוך, שכן היא עומדת בסתירה להסכמתו של המתלונן לחזור ולשהות שוב ושוב לבד עם המערער לצורך ביצועם החוזר והנשנה של מעשי הסדום בו, ללא התנגדות ואף תוך שיתוף פעולה חלקי. שיתוף פעולה זה, לטענת המערער, היה צריך לעורר ספק אצל הערכאה הדיונית. 14. טענה נוספת של המערער היא כי לכאורה השינוי לרעה במצבו של המתלונן - ההידרדרות במצבו הנפשי וחוסר השליטה על סוגריו - לא אירע במהלך התרחשות האירועים המיניים, אלא דווקא לאחר התגלות הפרשה וחשיפתה במשטרה, דבר שמעיד על כך שהמצוקה של המערער לא הייתה בגין האירועים אלא בגין חשיפת הפרשה. 15. המערער מצביע על סתירות בעדות אמו של המתלונן. לטענתו, בחקירתה הראשונה במשטרה טענה שלא שמה לב לשינוי כלשהו בהתנהגותו של המתלונן. בחקירתה השנייה במשטרה "נזכרה" לתאר את אובדן השליטה על הסוגרים, וכן סיפרה לראשונה שהמתלונן אמר לה ש"המערער עושה עוד דברים שהוא ביקש לא לספר". במהלך עדותה בבית המשפט מסרה פרטים נרחבים יותר הן על השינוי במצבו הנפשי של המתלונן והן על הפרטים שסיפר לה בנוגע למעשיו עם המערער. המערער טוען כי ההתפתחות בגרסתה של האם אינה התפתחות טבעית והדרגתית המהווה השלמת פרטים או היזכרות בפרטים נוספים, כי אם שינויים מהותיים ודרסטיים הנוגדים באופן חזיתי פרטים שנמסרו קודם לכן. עוד טוען המערער כי מעדותו של המתלונן בבית המשפט עולה כי הוא מעולם לא סיפר לאם מאומה לגבי יחסיו עם המערער. לפיכך, מכלול עדותה של האם בנוגע לקשריו של המתלונן עם המערער אינה אמינה. המערער מוסיף כי הסתירות בעדות האם משליכות גם על שאלת מצבו הנפשי של המתלונן בזמן אמת. 16. המערער מוסיף וטוען כי גם בעדותו של המתלונן נפלו פגמים רבים ומהותיים המעלים חשד לגבי מהימנותה. כך למשל, קיימת אי בהירות מהותית לגבי מספר הפעמים בהם בוצעו המעשים ותדירותם (לטענתו, בכתב האישום נטען כי מדובר בתקופה של שנה בתדירות של כפעם שבוע, ואילו מדברי המתלונן בעדותו עולה כי מדובר לכאורה על 11 פעמים בלבד). לטענת המערער, הדבר משליך גם על שאלת הקשר הסיבתי בין האירועים לבין חוסר השליטה על הסוגרים, שעל פי הטענה אירע על פני תקופת זמן מוגבלת. 17. עוד טוען המערער כי תיאור מעשי הסדום שקרו לכאורה ברכבו אינו אפשרי מבחינה פיסית, וכן כי לא ייתכן שהמערער ביצע במתלונן מעשי סדום בחניון שבו טען המתלונן כי נעשו הדברים, שכן מדובר במקום מרכזי ושוקק חיים. פרט תמוה נוסף בנוגע לגרסת המתלונן, לטענת המערער, נוגע לטיב המעשים שנעשו בו וחווייתו אותם. המתלונן לא טען בשום שלב כי עבר חוויה כואבת וברוב המקרים לא הייתה שום התייחסות מצדו למה שחש במהלך המעשים. 18. המערער טוען עוד כי קיים חוסר בהירות לגבי נסיבות הפסקתם של המעשים, שכן לא הובהר מדוע פתאום הפסיק המתלונן לבוא אל המערער. בנוסף, בעוד המתלונן טען כי הוא פנה לא.א. וחברו על מנת שיסייעו לו, הרי על פי עדותו של א.א., הוא היה זה שפנה באופן יזום למתלונן ושמע ממנו על המעשים. 19. אשר לעדותו של א.א., טוען המערער כי למעשה זו החלישה את הראיות נגד המערער. א.א. טען כי בשכונה "הסתובב" סיפור על כך שיש מישהו שאונס ילד. בהודעתו במשטרה אמר כי מי שמסר לו את המידע היה "איזשהו זקן שתוי" אך בעדותו בבית המשפט טען שהמתלונן הוא זה שסיפר לו את הדברים. לטענת המערער, גרסה זו בלתי מהימנה לחלוטין ותמוה שהמשטרה לא חקרה בעניין זה ולא איתרה כל אדם נוסף שידע על הפרשה. גם בעניין ה"עימות" שלכאורה ערך א.א. עם המערער, קיימת סתירה בין עדותו לעדות המתלונן, אשר טען כי מעולם לא היה בדירתו של א.א.. 20. המערער מצביע על קשיים נוספים, לטענתו, בראיות המשיבה. לדבריו, לא ברור מדוע לא בוצעה הקלטת שיחה של המתלונן עם המערער, למרות שהדבר הוצע לאמו של המתלונן על ידי המשטרה. עוד טוען המערער כי עם תחילת החקירה ערכה המשיבה בדיקה של פי הטבעת של המתלונן, אך תוצאות בדיקה זו לא נחשפו בפני בית המשפט קמא. לטענת המערער, לתוצאות בדיקה זו חשיבות רבה, שכן אם היה מתברר כי מבחינה פתולוגית לא נמצאו ממצאים אובייקטיביים שלפיהם אירעה חדירה, היה בכך כדי להפריך לחלוטין את האישומים המיוחסים למערער. לטענת המערער, חזקה על המשיבה שאם ממצאי הבדיקה היו תומכים באישום, היא הייתה חושפת אותם. 21. אשר לגזר הדין, טוען המערער כי העונש שהושת עליו חמור וחורג באופן קיצוני לחומרא מן הענישה במקרים דומים. על פי הנטען, לא מדובר בעבריין מין סדרתי, אלא באדם בן למעלה מ-60 שנים ללא כל עבר פלילי. מעבר לעצם ביצוע העבירות, לא נכרך בהם כל מעשה כפייה או אלימות כלפי המתלונן. בנוסף, המערער לא ניסה להימלט מן הדין. בקשה להגשת ראיה חדשה בשלב הערעור 22. ביום 18.2.2008 הגיש המערער "בקשה להגשת ראייה חדשה במסגרת הערעור ומתן צו לויתור סודיות רפואית בעניין המתלונן". בבקשה זו טען המערער כי למרות שבידי המשיבה נמצאה חוות דעת של מומחה פתולוגי אשר בדק את המתלונן ובפרט את אזור פי הטבעת שלו, חוות דעת זו לא הוגשה כראיה מטעם המשיבה. לטענת בא כוח המערער, עם קבלת הטיפול בערעור, הוא קיבל העתק של חוות הדעת מידי המשיבה והעביר אותה לעיון מומחה מטעמו, ד"ר חן קוגל, אשר חיווה את דעתו כי יש לקבל תמונה מקיפה של מצבו הרפואי של המתלונן, ובפרט העתק מלא של תיקו הרפואי, בטרם מתן חוות דעת נגדית. המערער מבקש להגיש חוות דעת של מספר מומחים רפואיים, לרבות פתולוג, סקסולוג ואורולוג, אשר לטענתו הן בעלות חשיבות עצומה ומכרעת לקביעת מהימנותה של טענת המתלונן בדבר ביצוע מעשה אינוס על ידי המערער. לדבריו, מחד גיסא, בבדיקה מטעם המשיבה לא אותרו סימנים או צלקות כלשהם בפי הטבעת של המתלונן המעידים על חדירה, ומאידך גיסא, נטען כי איבר מינו של המערער הוא בגודל יוצא מגדר הרגיל באופן שהסיכוי להותרת סימנים בפי הטבעת של המתלונן היה רב למדיי. עוד טוען המערער כי בתקופה הרלוונטית לאירועים נשוא התיק קיבל המערער טיפולים תרופתיים בגין מחלת שחמת הכבד שממנה סבל, שבגינם סבל מתופעת לוואי של אין אונות. 23. המשיבה התנגדה לבקשה. אשר לתיקו הרפואי של המתלונן ולחוות הדעת שנערכה מטעם המשיבה, טוענת המשיבה כי אמנם בשלב החקירה נערכה חוות דעת רפואית בנוגע למתלונן, על ידי ד"ר חן קוגל, שעבד אז במכון לרפואה משפטית, ומסקנתו העיקרית הייתה שאף כי לא נמצאו סימני חבלה טרייה בפי הטבעת של המתלונן אין הדבר שולל את התלונה. חוות דעת זו נמסרה להגנה עם הגשת כתב האישום כחלק מחומר החקירה. בהתחשב במסקנת כותב חוות הדעת, שלא היה בה כדי לתמוך בגרסת התביעה או בגרסת ההגנה, לא הוגש המסמך כראיה מטעם מי מהצדדים. המומחה שחיווה דעתו עבור בא כוח המערער הוא אותו ד"ר חן קוגל, שפרש מאז מעבודתו במכון לרפואה משפטית. המשיבה מציינת כי לפחות לכאורה עולה ממכתבו של ד"ר קוגל לבא כוחו של המערער כי יש למומחה ביקורת נוקבת על מהלכיו שלו עצמו, והוא סבור כי רופא משפטי בנעליו היה חייב לקבל לידיו חומר רפואי בעניין טענת המתלונן בנוגע לאי שליטה בסוגרים בטרם כתב חוות דעת מקיפה בעניינו. המשיבה טוענת כי בהינתן כל אלה, המערער לא העמיד עילה טובה להגשת ראיה חדשה בערעור, וגם לגופו של עניין קשה לראות כיצד הגשת חוות דעת זו עשויה לשנות את תוצאות המשפט. המשיבה מוסיפה כי כיוון שהמתלונן לא נתבקש לוותר על סודיות רפואית, עומד לו חיסיון רופא-מטופל שאינו מאפשר את מסירת תיקו הרפואי להגנה או לתביעה. המשיבה טוענת עוד כי אם ההגנה במשפטו של המערער הייתה סבורה שמן הראוי לברר עניינים אלו, חזקה עליה שהייתה פועלת בעניין זה. לטענת המשיבה, חוות הדעת החדשות שאותן מבקש המערער להגיש וכן תיקו הרפואי של המתלונן אינם צפויים להועיל להגנה במידה המצדיקה את הגשתם בשלב זה: ראשית, ד"ר קוגל עצמו קבע בשעתו כי העדר סימני חבלה בפי הטבעת של המתלונן אינו שולל את עיקרי התלונה. שנית, אין חולק כי המתלונן לא פנה לקבלת טיפול רפואי בגין בעיית חוסר השליטה בסוגרים. אשר לחוות הדעת המתייחסות למערער עצמו, מצבו הרפואי וגודל איבר מינו, טוענת המשיבה, כי המועד המתאים להגשת ראיות אלה היה בזמן ניהול המשפט ואין בפי המערער כל הסבר לכך שלא הגישן במועד. טענות המשיבה 24. בדיון שלפנינו טענה המשיבה כי מדובר בערעור על הכרעת דין המבוססת על ממצאי מהימנות. לטענתה, בית המשפט המחוזי התרשם מסימני האמת בעדותו של המתלונן, כגון יכולתו לתאר בפרוטרוט את דירתו של המערער. המשיבה הוסיפה כי המתלונן הוא ילד שאינו מסוגל לשקר, עקב מבנה האישיות שלו, ובעדותו נהג בגילוי לב כפי שהתרשם בית המשפט המחוזי. לדבריה, המערער עצמו חשף את יכולתו לשלוט במתלונן באמצעות פיתויים קטנים שהבטיח לו, כגון סוכרייה או כסף קטן. הפרטים שנמסרו על ידי המערער, כגון עדותו לפיה הוא הגן על המתלונן מפני ילדים שלעגו לו, משתלבים בעדותו של המתלונן. לכך מתווספים השקרים והסתירות בגרסתו של המערער, כגון טענתו כי המתלונן מעולם לא היה בדירתו. 25. אשר לערעור על גזר הדין, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הולם את נסיבות העניין. המשיבה טוענת כי המתלונן סבל מכך שילדים אחרים לעגו לו והמערער שהיה איש אמונו, ניצל בסופו של יום את המתלונן בצורה קשה. שיקול נוסף לחומרה הוא העובדה שהמערער חולה במחלת צהבת נגיפית מסוג C, מחלה מידבקת, ובכך סיכן את המתלונן בקיום המגע המיני עמו. המשיבה הוסיפה והפנתה לתסקיר הקורבן שממנו עולה כי המתלונן חש אשמה וכי לועגים לו בבית הספר. פקידת הסעד התרשמה שהמתלונן חווה השפלה. לדבריה, יש חשיבות להעביר מסר הרתעתי לחברה כאשר מדובר בעבירה שנעשית כלפי קטין חסר ישע. דיון והכרעה - הבקשה להגשת ראיה חדשה בשלב הערעור 26. ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג לכלל הקובע כי על בעלי הדין להביא ראיותיהם בפני הערכאה הראשונה בלבד. בית המשפט שבפניו נשמע הערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן [סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בעניין זה ראו למשל: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 295-296 (1997); ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, (לא פורסם, 11.3.2004), סעיף 13 לפסק הדין]. השיקולים שבהם על בית המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שני אלו: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בפני הערכאה הדיונית. בעניין זה נקבע כי במידה והראיות לא הוצגו בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות במבקש, תינתן לו האפשרות להגישן בפני ערכאת הערעור, בכפוף לשאר השיקולים. ואולם, מקום שאי הגשת הראיות נבע מהתרשלותו של המבקש, לא ישתמש בית המשפט בסמכות זו. שנית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת [ראו: ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857, 870 (1990); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249 (2001); ע"פ 2771/02 אבני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 913, 930 (2005)]. 27. שני השיקולים הנזכרים לעיל פועלים לרעתו של המערער. אשר לשיקול בדבר היכולת להביא את הראיות שהגשתן מתבקשת כעת בערכאה הדיונית - המערער לא הצביע על נימוק מדוע נמנע ממנו להביא את חוות הדעת מטעמו כבר בשלב הדיון בערכאה הדיונית, מלבד טענה שנטענה לראשונה במסגרת הבקשה להגשת ראיות נוספות ולפיה "המערער לא שלט על התהליך [בפני הערכאה הראשונה]" ולכן "נמנע ממנו מיצוי הגנתו בתיק בפני הערכאה הדיונית". בכך מרמז המערער לטענה בדבר כשל בייצוג, וזו כידוע טענה שעל בית המשפט להיזהר בה, שכן נקודת המוצא היא כי סנגורים עושים מלאכתם נאמנה [ע"פ 3914/08 עאסלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2008), סעיף יא(2) לפסק הדין]. חילופי סנגורים לעתים קרובות מביאים להחלטה על ניהול הגנה בדרך שונה. קל מאוד להשמיע ביקורת בדיעבד ולמצוא משגים ותקלות בהתנהלות של עורך הדין שהוחלף, וגם מטעם זה יש להיזהר בטענות כגון אלה [ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 45 (2002)]. העובדה שהוחלף פרקליט אין בה כדי להצדיק קו הגנה שונה שיידון בערכאת הערעור מחדש [ראו: ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 30.4.2007), סעיף 11 לפסק הדין]. נטל כבד מוטל על הסנגור החדש להראות כי אכן נפל כשל ממשי בייצוג וכי אין מדובר בחוכמה לאחר מעשה [ע"פ 3683/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.6.2008)]. בא כוח המערער בדיון שלפנינו לא עמד בנטל זה, שכן הוא העלה את הטענה בחצי פה ומבלי נימוק ממשי. הטלת דופי בעלמא באופן שבו נוהלה ההגנה קודם לכן, אין לה מקום וראוי להימנע ממנה [ע"פ 3471/08 אבו נאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.1.2009), סעיף 7 לפסק הדין]. בנוסף, לא עמד בא כוח המערער בנטל המוטל על המעלה טענה לכשל בייצוג להביא את עמדתו של הסנגור הקודם שיוכל להגיב על הביקורת המכוונת כלפיו [ראו: מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 22.11.2005), סעיף 10 להחלטה; ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2008)]. 28. גם השיקול השני, בדבר הסיכוי שהגשת הראיות החדשות תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הדיונית, אינו פועל לטובת המערער. מאחר שאין מחלוקת שהמתלונן לא פנה לקבלת טיפול רפואי עקב בעיית אי השליטה בסוגרים, לא ברור מה יועיל תיקו הרפואי להגנת המערער. בנוסף, טענת האין-אונות נטענה בפני הערכאה הדיונית ונדחתה, לא רק מכיוון שלא הוכחה מן הפן הרפואי, אלא אף בהתבסס על עדותה של חברתו לחיים של המערער שהעידה כי המערער קיים עמה יחסי מין באופן תקין. כמו כן, לא ברורות טענותיו של המערער ביחס לחוות הדעת שנערכה מטעם המשיבה ואשר מתייחסת לבדיקת המתלונן. לדברי המשיבה, ממצאי חוות הדעת היו לא-קונקלוסיביים. כלומר, אמנם לא נמצאו סימני חבלה בפי הטבעת של המתלונן, אולם המומחה קבע כי אין בכך כדי לשלול את תלונותיו. הדבר מתיישב גם עם העדויות שלפיהן לפני קיום יחסי המין עם המתלונן נהג המערער למרוח משחה (כנראה וזלין) על איבר מינו. לא למותר להוסיף ולציין כי תמוה כיצד תועיל למערער חוות דעת של מומחה אשר סותר את עצמו - תחילה נתן חוות דעת למשיבה וכעת, בחברו לסנגוריה, מטיל הוא באותה חוות דעת דופי. 29. הנה כי כן, שני הטעמים מצביעים על כך שאין מקום להיעתר לבקשתו של המערער להגיש ראיות נוספות בערעור. דיון והכרעה - הכרעת הדין 30. טענותיו של המערער נגד הרשעתו מופנות רובן ככולן נגד ממצאי עובדה ובעיקר נגד קביעות שבמהימנות. הכללים לעניין התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות ובממצאים אלו ידועים וברורים. למעלה מן הצורך אחזור על עיקרי ההלכות לעניין זה. 31. קביעת מהימנותם של עדים מסורה בידי בית המשפט, על פי סעיף 53 לפקודת הראיות: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". אם כן, המחוקק מורה כי על בית המשפט לקבוע את מהימנות העדים ואת המשקל שיינתן לעדותם על פי שלוש אמות מידה: התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט. קביעת ממצאי מהימנות אינה עניין לתחושות גרידא, אלא היא צריכה להיות פרי מכלול של שיקולים, כגון הגיונה הפנימי של העדות, עמידתה במבחן יתר הראיות בתיק, הקוהרנטיות הפנימית שלה, סימני האמת העולים מן העדות וההתרשמות מאופן מסירתה. יחד עם זאת, להתרשמות מן העד יש חלק נכבד בהערכתו של שופט את עדותו ואת מהימנותה. ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדויות, מן האופן בו מוסרים העדים את דבריהם, מהתנהגותם לאורך מתן עדותם, היא מיתרונותיה הגדולים של הערכאה הדיונית [ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.9.2008)]. 32. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית, השומעת את הראיות ומתרשמת מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים [ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007), סעיף 37 לפסק הדין (להלן: עניין וקנין)]. רק במקרים חריגים יתערב בית המשפט שלערעור בקביעות עובדתיות, וזאת למשל, במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגרסה שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה וחסרת כל היגיון [עניין יומטוביאן, עמ' 645; ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.2007), סעיף 22 לפסק הדין (להלן: עניין אברוטין)]. על מנת שערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, "אין די בהצבעה על שורה של תמיהות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, וגם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן" (עניין וקנין, פסקה 40); אלא יש להראות כי מחומר הראיות ומפסק הדין של בית משפט קמא עולה כי "שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר" (ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.1990) סעיף 4 לפסק הדין; עניין אברוטין, סעיף 22 לפסק הדין; ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2006), סעיף 13 לפסק הדין; ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2007)]. 33. לעיתים, דווקא בתיקים הקשים ביותר של עבירות מין המתבצעות בקטין, ובפרט כאשר המעשים מבוצעים על ידי בן משפחה או גורם בעל סמכות כלפי הקטין, עשויים לחבור גורמים שונים המקשים במידה ניכרת על יכולתו של קרבן העבירה לספר סיפור מפורט ומדויק שיש לו תימוכין בראיות חיצוניות. קשיים אלו ראוי שיילקחו בחשבון בעת בחינת העדות ועמם ההכרה בכך שדווקא בתיקים אלו יש חשיבות יתרה להתרשמות ממתן העדות [ע"פ 10432/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2007), סעיף 16 לפסק הדין]. הקושי שהוא מנת חלקם של נפגעי עבירות מין בכלל וקטינים בפרט, לפתוח את סגור ליבם ולספר את שאירע להם, הביא לקביעת מבחן גמיש במיוחד באשר להסבר שניתן לקבלו כסביר וכמתקבל על הדעת לגבי כבישת עדות מצידם ולגבי סתירות בעדותם [ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008), סעיף 2 לחוות דעתה של כבוד השופטת א' חיות]. בשל תובנות אלה החל בית המשפט במרוצת השנים "לגלות נכונות להכיר במאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין, ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויות" (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007), סעיף 14 לפסק הדין). 34. כפי שציין בית המשפט המחוזי, סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע דרישת "הנמקה מיוחדת", שמכוחה רשאי בית המשפט לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, ובלבד שינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה. כפי שנפסק, מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהא "ממשית", ושיעורה הראוי ייקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, ובהתאם לחוזקה או חולשתה של העדות העיקרית [ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 216 (2002); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 424-425 (2004) (להלן: עניין בבקוב); ע"פ 4187/04 גנטשקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2006)]. מתן אמון מלא ומפורש בגרסתו של אחד הצדדים יש בו כדי לענות על דרישת ההנמקה, לא כל שכן מקום בו נמצאו לעדות חיזוקים חיצוניים [ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2008), סעיף 34 לפסק הדין]. 35. מתוך הכרה באופיין המיוחד של עדויות נפגעי עבירות מין ראה בית משפט זה להדגיש כי ההלכה המושרשת בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, להוציא מקרים חריגים, נכונה במיוחד כאשר מדובר בממצאים הנוגעים לעדותו של נפגע או נפגעת בעבירות מין. "במקרה כזה", כך נפסק, "מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן - כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (עניין בבקוב, עמ' 425-426; ראו גם ע"פ 10432/05 לעיל, סעיף 16; ע"פ 2977/06 לעיל, סעיף 2 לחוות דעתה של כבוד השופטת א' חיות]. 36. ומן הכלל אל הפרט. שלושת שופטי בית המשפט המחוזי התרשמו מעדותו של המתלונן, מתיאור האירועים על ידו בשטף, בהתרגשות רבה, בפירוט ובכנות ומצאו את דבריו "מהימנים לחלוטין". בהכרעת הדין צויין כי המתלונן מסר גרסה עקבית וקוהרנטית וכי הוא לא "צבע" את האמת בצבעים נוחים אלא אמר בתום לב ובילדותיות את אשר אירע, כפי הבנתו. בית המשפט המחוזי התרשם כי המתלונן לא הפריז ולא הגזים בתיאור האירועים, ולא ניסה להעצים את חומרת מעשיו של המערער אלא השתדל ככל יכולתו לדייק בפרטים. כל זאת יש להבין גם על רקע אישיותו המיוחדת של המתלונן שבית המשפט המחוזי קבע - בהתבסס על העדויות שבאו לפניו - כי הוא "איננו ילד רגיל" וכי אישיותו "ילדותית עד מאוד, איננו יכול לשקר ואין לו כל דמיון". בנוסף, כפי שצויין בהכרעת הדין, מתחזקת עדותו של המתלונן בעדויותיהם של הוריו בדבר מצבו הנפשי והתופעה של היעדר שליטה בסוגרים שחלה בסמוך לקרות האירועים נשוא כתב האישום. בית המשפט המחוזי התרשם גם מעדותו של המערער ומצא כי דבריו אינם מהימנים, רצופים בסתירות, תמיהות ותהיות לרוב. התמונה העובדתית המצטיירת מפסק הדין של בית המשפט המחוזי היא מלאה למדי, הגיונית ומתיישבת עם עיקרי הטענות והראיות, תוך שלגרסת המתלונן נמצאות אחיזות בעדויות של עדים נוספים ובראיות חיצוניות, בעוד גרסת המערער נמצאה לא מהימנה ואף ניבעו בה סדקים אשר גרמו לבית המשפט המחוזי לא לקבל את גרסתו. 37. טענותיו של המערער מתמקדות בקשיים מהותיים שהוא סבור שקיימים בחומר הראיות שעליו הסתמך בית המשפט המחוזי, כאשר הוא מצביע על סתירות וקשיים בראיות התביעה, אשר מעלים, לטענתו, ספק ניכר בנוגע לאשמתו בעבירות שבהן הורשע. כך, הצביע המערער בין היתר על שינויים שחלו, לטענתו, בגרסתה של האם בין הודעתה הראשונה במשטרה לבין הודעתה השנייה במשטרה ועדותה בבית המשפט, הן בנוגע לפרטים שמסר לה המתלונן על האירועים והן בנוגע להיעדר השליטה בסוגרים והשינוי בהתנהגותו של המתלונן. סעיף 57 לפקודת הראיות קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות" והכלל בכל הנוגע לפגיעה במהימנותו של עד בהקשר זה הוא כי מהימנותו נפגעת פגיעה של ממש רק מקום שבו קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, בלא שניתן להן הסבר סביר ומתקבל על הדעת [ע"פ 2977/06 לעיל, סעיף 2 לחוות דעתה של כבוד השופטת א' חיות]. בית המשפט המחוזי היה מודע לכך שנתגלו סתירות בעדותה של האם, אלא שסבר כי סתירות אלה "אינן משמעותיות ואין בהן כדי לפגום במהימנות עדותה". כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי האם נתנה הסבר לשוני בין הודעותיה, קרי, הלחץ שבו הייתה נתונה בעת הודעתה הראשונה במשטרה, עת נודע לה לראשונה על המעשים שביצע המערער בבנה. על אף הסתירות הקלות, מצא בית המשפט המחוזי כי עדותה של האם הייתה "פשוטה, קוהרנטית וברורה" ולכן קבע כי היא מהימנה. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בממצאים אלו של בית המשפט המחוזי, בייחוד משום שעדותה של האם אינה נוגעת ללבם של האישומים נגד המערער. 38. המערער מוסיף וטוען לפגמים וסתירות "רבים ומהותיים", כדבריו, בעדותו של המתלונן. כך, למשל, מצביע המערער על אי בהירות בנוגע למספר הפעמים ותדירותם של המעשים שביצע המערער במתלונן. כן טען המערער לחוסר סבירות בגרסתו של המתלונן בנוגע למקום שבו התבצעו המעשים (ברכבו של המערער, בחניון הציבורי). סתירה נוספת, לטענת המערער, נוגעת לשאלה האם נכח המתלונן בעת ה"עימות" בביתו של א.א.. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי התרשם מעדותו של המתלונן, על רקע אישיותו המיוחדת, כעדות "אותנטית וכנה", "קוהרנטית, הגיונית, מוצקה, ללא סתירות". לאחר שקראתי את חומר הראיות בתיק, לרבות עדותו של המתלונן, מצאתי כי אין מקום להתערב בממצאים אלו של שופטי בית המשפט המחוזי, אשר זכו להתרשם מהמתלונן, לראותו מעיד לנגד עיניהם ולשמוע את נימת קולו ודבריו. כמו כן לא מצאתי כי הסתירות הנטענות בדבריו של המתלונן יש בהן כדי להעלות ספק סביר בגרסתו. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2007): "לסתירות ולאי-ההתאמות עשויים להיות הסברים שונים. אפשר שחלקם נובעים מחלוף הזמן מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה ואפשר שחלקם נבע מעומס נפשי שרבץ על המתלונן ושהיה עשוי להביאה [כך במקור - י.ד.] לעיתים לידי בלבול, אי דיוק ואף לחוסר עקביות (ראו: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249 (2001); ע"פ 7595/03 הנ"ל). גם במקרה בו קיימים כמה תמיהות וחללים עובדתיים, כך למשל, בנוגע להתנהגות לא מוסברת של המתלונן עליה מצביע המערער בכך שהמשיך לשהות בקרבתו, או בסתירות מסוימות בגרסאותיו, הרי שאין בטענות אלו כדי לקעקע את אמינותו של המתלונן." 39. בנוסף, לא שוכנעתי כי יתר ה"סתירות והקשיים" שעליהם מצביע המערער יש בהם כדי לפגום בגרסת המשיבה שנמצאה מהימנה וקוהרנטית על ידי בית המשפט המחוזי. כפי שכבר נאמר, לא תמיד ההליך הפלילי מספק תשובות לכל השאלות העולות במהלך הדיון, "חרף זאת, רשאי בית המשפט לגבש מסקנה מרשיעה, ובלבד ששוכנע כי יש בראיות התביעה כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר" [ע"פ 9886/03 ריזק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2005), סעיף 5 לפסק הדין]. מצאתי לנכון להתייחס לטענתו של המערער כי אירע "מחדל חמור" בכך שהמשיבה לא חשפה את ממצאי הבדיקה שנערכה למתלונן, ולדבריו, תוצאות הבדיקה היו יכולות להפריך לחלוטין את האישומים המיוחסים למערער. נראה כי אין חולק שממצאי הבדיקה שנערכה למתלונן הועברו לידי הסנגוריה לאחר הגשת כתב האישום יחד עם יתר חומרי החקירה. אם הבדיקה אכן יכולה הייתה להפריך את האישומים המיוחסים למערער, אין לו אלא להלין על עצמו שהוא בחר שלא לעשות שימוש בבדיקה זו, אשר הייתה בידיו לאורך כל הדרך. דיון והכרעה - גזר הדין 40. המערער טוען כי יש להפחית את עונשו, בין היתר, נוכח השיקולים הבאים: עברו הנקי, העובדה שהמעשים נעשו ללא אלימות או כפייה, והתנהגותו הטובה של המערער. בדיון שלפנינו הזכיר בא כוח המערער גם את גילו המבוגר כשיקול להקלה בעונשו. המשיבה מתנגדת וטוענת כי מידת העונש תואמת את חומרת המעשים. 41. כידוע, מלאכת גזירת הדין היא קשה ומורכבת. היא מצריכה עריכת איזון עדין ורגיש בין שיקולי הענישה השונים, ובין נתוניו של הנאשם הקונקרטי והנסיבות שבהן נעברה העבירה, לבין שיקולי מדיניות מגוונים והצורך בהתוויית מדיניות עונשית ברורה שיש בה כדי לקדם ערכים חברתיים [ע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.2008), סעיף 1 לחוות דעתה של כבוד השופטת ע' ארבל]. בבוא בית המשפט לגזור את דינו של נאשם, עליו להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כגון חומרת העבירה ועד כמה היא נפוצה בציבור, הגנה על שלום הציבור ובטחונו, הרתעת הנאשם ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. אחד מהשיקולים החשובים הוא נסיבותיו האישיות של הנאשם [ע"פ 4223/07 לעיל, סעיף 31 לפסק הדין]. 42. כאשר מדובר בגזירת הדין בתיקי עבירות מין, אחד השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון הוא הרצון להגן על ערכים חברתיים ובראש ובראשונה שלומם הגופני והנפשי של קטינים וחסרי ישע. העונש צריך לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים (ראו: ע"פ 2677/06 לעיל; ע"פ 241/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2005), סעיף 13 לפסק הדין). 43. מהמעשים שתוארו לעיל כמו גם מתסקיר הקורבן שנערך ביחס למתלונן עולה כי מעשיו של המערער פגעו במתלונן ובמשפחתו בצורה קשה. מדובר בילד אשר ממילא הושם ללעג בידי בני גילו והוא מעיד על עצמו כי אין לו חברים. דימויו העצמי הנמוך ממילא נרמס עוד יותר. המתלונן חווה תחושות של בושה עזה והוא מבקש לשכוח את הפרשה אך מתקשה בכך. הוא נזקק לטיפולים פסיכיאטריים עקב הידרדרות בהתנהגותו הרגשית ובלימודיו. חומרת המעשים מועצמת כאשר לומדים כי המערער ניצל את תמימותו הרבה של המתלונן אשר סמך עליו ונתן בו את אמונו כמי שסייע לו כאשר ילדים אחרים לעגו לו והכו אותו. מעשיו האיומים של המערער, שנועדו לסיפוק צרכיו המיניים, לא היו חד פעמיים, אלא נמשכו פרק זמן של כשנה. 44. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון במסגרת שיקוליו את הפגיעה הקשה במתלונן ואת חומרתן של העבירות. כן הביא הוא בחשבון את שיקולי ההרתעה בכל הנוגע לניצול מיני של קטינים חסרי הגנה. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי לא מצא נסיבות לקולא, פרט לכך שהמערער לקה במחלת כבד, גילו המבוגר והעובדה שאין בעברו הרשעות קודמות. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי "אין מקום להפחית את עונשו של [המערער] מעונש החובה הנקוב בחוק". 45. לאחר שקראתי את גזר הדין ושמעתי את טיעוני בא כוח המערער כמו גם את טיעוני באת כוח המשיבה, סבורני כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המערער. אמנם צדק בית המשפט המחוזי בכך שהעבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות ביותר והן נעשו בנסיבות מחפירות תוך ניצול מצוקתו של נער תמים, ולא ניתן להקל בכך ראש. יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות העניין שלפנינו, לא ניתן להתעלם מגילו המבוגר של המערער, למצב בריאותו הרופף ולכך שעד להרשעתו בעבירות דנן, גיליון הרשעותיו נקי [השוו: ע"פ 388/08 בלפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.2008)]. בנסיבות העניין, אמליץ לחבריי להפחית את עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער ל-16 שנות מאסר. יתר רכיבי גזר הדין ייוותרו בעינם. סיכום 46. אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער ולקבל את הערעור על גזר הדין באופן חלקי במובן זה שיופחת עונש המאסר בפועל ל-16 שנים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ב בניסן תשס"ט (6.4.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06013850_W05.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il