רשות מקרקעי ישראל נ. תעשיות רדימיקס בע"מ

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1384/14 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערערת: רשות מקרקעי ישראל נ ג ד המשיבה: תעשיות רדימיקס בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 1661/06 שניתן ביום 19.12.2013 על ידי כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי בשם המערערת: עו"ד דינה דומיניץ בשם המשיבה: עו"ד אליה צונץ קולר, עו"ד שי גימלשטיין ועו"ד טל בר-לב פסק-דין השופט י' עמית: 1. בפסק דין רחב יריעה חייב בית המשפט המחוזי את המערערת (להלן: רמ"י) להתקשר עם המשיבה (להלן: רדימיקס) בהסכם חכירה ל-49 שנים בשטח של 52 דונם באזור בית נחמיה. על כך נסב הערעור שבפנינו, במסגרתו עתרה רמ"י לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי; לחלופין, עתרה רמ"י להורות על השבת הדיון להנהלת רמ"י על מנת לדון בשאלת יישומה של תקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות חובת המכרזים או התקנות); ולחלופי חלופין, להורות על השבת הדיון להנהלת רמ"י ביחס לשאלת היקף השטח שיש להחכיר לרדימיקס. 2. תביעת רדימיקס הוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2006 ופסק הדין ניתן בחודש דצמבר 2013. בעקבות דיון שהתקיים בפני בית משפט זה בהרכב אחר, פנו הצדדים לגישור, אך הליך הגישור שהתארך כדי שנה לא הסתייע, ומשכך חזרה הסוגיה אל שולחננו. לאחר שמיעת הצדדים, חזרנו והצענו כי הצדדים ינהלו משא ומתן ביניהם. ואכן, בין הצדדים התנהלו משך כשלוש שנים הליכי גישור ומשא ומתן של ממש, אך בחודש יולי 2020 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמות ומשכך אנו נדרשים ליתן פסק דין לגופו של ערעור. 3. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שלוש שאלות: זכותה של רדימיקס כי ייחתם עמה הסכם חכירה; גודל השטח; והתוכנית הרלוונטית שחלה על השטח. נדון להלן ובנפרד בכל אחת מהשאלות. הסכם חכירה 4. המחלוקת בין הצדדים משתרעת על פני עשרות שנים. אם מקלפים את המחלוקת משלל הסוגיות ועשרות המכתבים והתכתובות שהוחלפו בין הצדדים משך השנים – ואלו נסקרו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא – הרי שפתרון הסוגיה הוא פשוט ומתמקד בתקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים. עמדתה של רמ"י כיום היא כי יש להוציא את השטח מושא המחלוקת למכרז, בעוד שרדימיקס טוענת כי המקרה דנן מצדיק הקצאת השטח בפטור ממכרז. 5. ככלל, דרך המלך להקצאת קרקע היא במכרז. זו המדיניות הרצויה מבחינה ציבורית, אלא שהמחוקק הכיר בשורה של נסיבות המצדיקות פטור ממכרז, ולטעמי, המקרה שבפנינו מתאים ביותר למתן פטור כאמור, ועל דרך השלילה נאמר: אם לא זה המקרה לפטור ממכרז, לא ידענו מהו המקרה המתאים לכך. וזו לשון תקנה 25(1) לתקנות: פטור מחובת מכרז לעיסקה במקרקעין 25. נוסף על האמור בתקנה 3, התקשרות של מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) לביצוע עיסקה במקרקעין של המדינה, רשות הפיתוח או קרן קיימת לישראל, אינה טעונה מכרז כאשר נושא ההתקשרות הוא אחד מאלה: (1) הענקת זכויות במקרקעין למי שהוא בעל זכויות באותם מקרקעין או למי שיורה בעל הזכויות להעניקן; לענין זה, "בעל זכויות במקרקעין" - צד לחוזה פיתוח, לחוזה חכירה או חכירת משנה לתקופה של עשרים ואחת שנים לפחות, מי שזכאי כדין להיות צד לחוזה כאמור וכן מי שהיה צד לחוזה כאמור או מחזיק במקרקעין באופן רצוף, עשר שנים לפחות, בהסכמת המינהל; 6. משהעמדנו בפנינו את הוראת התקנה, אעמוד בתמצית שבתמצית על הנסיבות המיוחדות שבגינן אני סבור שענייננו נופל לתוך ד' אמותיה של התקנה (אזכיר לקורא כי רמ"י באה כיום בנעליו של מינהל מקרקעי ישראל). א. רדימיקס מחזיקה בשטח מושא הדיון החל מסוף שנות השישים, דהיינו כחמישים שנה, לאחר שרכשה את הזכויות מחברה אחרת (דיור לעולה), שהשתמשה בשטח כמחצבה. הרכישה נעשתה בשעתו בידיעתו של מינהל מקרקעי ישראל ובאישורו, ובין השנים 1972-1996 נחתמו עם רדימיקס הסכמי הרשאה לתקופות קצובות אשר נעו בין שנה לשלוש שנים. ב. רדימיקס יזמה ותכננה את חטיבת הקרקע עליה יושב מפעלה במסגרת תוכנית מפורטת גז/65, המייעדת את הקרקע לשימוש תעשייתי. ג. רדימיקס קיבלה במהלך השנים היתרי בנייה למבנים שונים, ומשך עשרות שנים פעל בשטח מפעל בטון ומערך לוגיסטי. ד. לאורך שנים ארוכות ניהלו הצדדים מגעים על מנת לאפשר לרדימיקס לחכור את הקרקע לתקופה של 49 שנים עם אופציה ל-49 שנים נוספות. פקידים בכירים ביותר במינהל מקרקעי ישראל – לרבות מנהלי מחוז מרכז של המינהל ששניים מהם התמנו לימים כראשי המינהל – המליצו להחכיר לרדימיקס את הקרקע, ואף ננקטו צעדים אופרטיביים על מנת להתקשר עמה בהסכם חכירה. בית משפט קמא פרט בפסק דינו את התכתובות שהתנהלו בין הצדדים במהלך השנים הרבות ואת המסמכים הרבים שהובאו על ידי הצדדים בהקשר זה, וגם הצדדים בסיכומיהם ובתיקי המוצגים שהגישו הרחיבו בנקודה זו. איני רואה צורך לחזור ולסקור בפירוט את המגעים בין הצדדים והמסמכים השונים. גם אם אדחה את טענת רדימיקס, לפיה ניתנה לה הבטחה מינהלית, הרי שענייננו במצב גבולי, שגם אם אינו מגיע עד כדי הבטחה מינהלית, ברי כי נוצרה ציפייה של רדימיקס ואף הסתמכות מצידה על מצגי המינהל כי ייחתם עמה הסכם חכירה, ובלשונו של בית משפט קמא בפסקה 177 לפסק הדין: "במצגי המינהל לאורך השנים היה כדי ליצור הבטחות כי המינהל יחתום עם רדימיקס על חוזה ארוך טווח על הקרקע". 7. מתוך שלל המסמכים, התכתובות והתרשומות הפנימיות, די אם אזכיר את הנקודות והמסמכים הבאים: (-) עוד בחודש יולי 1988 נשלח לרדימיקס מפרט כספי לגבי שטח של 51,860 מ"ר (מוצג 2(15) למוצגי רדימיקס), לאחר שהעסקה נדונה בוועדת עסקאות מחוזית, לאחר שכל המחלקות הרלוונטיות אישרו את ביצוע העסקה ורדימיקס חתמה על המפרט. בית משפט קמא עמד על כך שלהוצאת המפרט הכספי הייתה נפקות של ממש, מאחר שרק החל משנת 2006 נשלח המפרט הכספי לאחר אישור הנהלת המינהל את העסקה. לכן, הוצאת המפרט הכספי בשנת 1988 העידה על כך שההליך בשלבי אישור, ובית משפט קמא הגיע למסקנה כי הסכם החכירה לא נחתם לבסוף בשל טעות של המינהל לגבי אי אישורה של תב"ע גז/65. (-) ביום 20.7.1999 – לאחר התכתבויות בין הצדדים לגבי החובה לערוך מכרז – הורה מר מירון חורש, ממלא מקום מנהל מחוז מרכז במינהל, "להכין חוזה ל-49 שנה למתקנים לאישור ההנהלה" (מוצג 2 (26(ג) למוצגי רדימיקס). (-) במכתב מנהלת מחלקת עסקאות חקלאיות במינהל מיום 3.7.2000 (מוצג 2(28א) למוצגי רדימיקס) נכתב כי רדימיקס נדרשת לשלם 91% משומת השמאי הממשלתי, אך "איני יכולה להמציא מפרט כספי בשלב זה", מכיוון שבדעתה של רדימיקס להשיג על השומה. עוד נאמר באותו מכתב, כי להמשך הטיפול בהכנת העסקה, רדימיקס מתבקשת להמציא מפת מדידה מצבית עדכנית של השטח. (-) ביום 14.5.2001 שלח המינהל מכתב לרדימיקס שבו נאמר: "בהמשך לפגישה שנערכה בנדון עם מנהלת המחוז גב' יהודית כהן, הריני להודיעך כי המינהל יסכים להכנת עסקה לדיון בהנהלת המינהל לתקופה של 49 שנה עבור חב' רדימיקס בגין השטח המסומן באדום בתרשים המצורף, תוך פינוי שאר השטחים אשר מוחזקים על ידי החברה ללא חוזה וללא הסכמתנו. נא הודיעונו באם הינכם מעונינים בהכנת העסקה בגין השטח כאמור". (-) לאורך כל השנים המינהל המשיך להתקשר עם רדימיקס בהסכמים קצרי טווח, ואף העניק לרדימיקס שטח חלופי כפיצוי בגין שטחים שהופקעו לטובת סלילת כביש 6. כפי שציין בית משפט קמא בסעיף 55 לפסק דינו, קשה להלום שהמינהל היה מקצה לרדימיקס שטח חלופי אילו סבר שרדימיקס לא אמורה להמשיך לשבת בשטח. בהקשר זה אציין, כי איני מקבל את טענת רמ"י כי השטח החלופי ניתן לרדימיקס מאחר שהמינהל הסכים באותה עת להאריך בשנתיים את הסכם ההרשאה. זאת, בהינתן כי הודעת המינהל על מתן השטח החלופי נעשתה בסמוך לתום תקופת ההרשאה והפקעת השטח בפועל אף נעשתה לאחר סיום תקופת ההרשאה. (-) אין חולק כי מחוז המרכז במינהל המליץ לאשר את החכירה לרדימיקס, כפי שניתן ללמוד, בין היתר, מהחלטת הנהלת המחוז בעקבות הישיבה מיום 9.1.2005 שבסיומה נרשם סיכום כלהלן (מע/47 לסיכומי רמ"י): "מנהל המחוז הבהיר, כי הואיל וניתנו לא אחת התחייבויות, להעלות את בקשת רדימיקס לדיון בהנהלת המינהל, הנושא יובא לדיון בהנהלת המינהל, עם המלצת המחוז. יצוין, כי השטח שיומלץ להחכרה לרדימיקס יהא 52 דונמים. נציגי רדימיקס, מתכנן המחוז וממונה מח' מיפוי במינהל, יתאמו פגישה על מנת לקבוע סופית את גבולות ההרשאה המקורית". ובהמשך לכך התקבלה החלטה 1377 של הנהלת המחוז (מע/49 למוצגי רמ"י), שהשורה התחתונה שלה היא "המחוז ממליץ, בהמשך לסיכומי הדיון שנערכו משנות ה-90 להעביר את העסקה לוועדת הפטור". 8. די באמור לעיל כדי להסביר מדוע היתה לרדימיקס ציפיה סבירה, ושמא אף הבטחה מינהלית, כי הקרקע תוחכר לה. לאור זאת, אף דומה כי יש ממש בטענת רדימיקס כי ענייננו נופל גם לגדרה של הוראת סעיף 9(א)(1) לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, הקובעת כי החוק לא יחול על התקשרות כתוצאה "ממכרז פומבי או סגור, מפניה לקבלת הצעות או ממתן התחייבות, והכל אם נעשו לפני תחילתו של חוק זה בהתאם לכללים ולנהלים שהיו נוהגים לפני תחילתו של החוק". ודוק: מתן התחייבות ולאו דווקא חוזה חכירה שנכרת. 9. המקרה דנן קיצוני יותר בעובדותיו מאשר המקרה שנדון אך לאחרונה בבית משפט זה בעניין סלע (ע"א 979/17 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (19.4.2020); בקשה לדיון נוסף נדחתה – ד"נ 3367/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' סלע חברה למוצרי בטון בע"מ (30.7.2020)). גם בעניין סלע היה מדובר במפעל בטון שהחזיק במקרקעין משך שנים וניהל משך שנים רבות משא ומתן לקראת חתימת הסכם חכירה. בפסק הדין שם נקבע כי המינהל הפר את חובת תום הלב וההגינות, וניתן סעד המורה על הקצאת המקרקעין למפעל הבטון. גם במקרה דנן, ניתן לקבוע כי התנהלות המינהל אינה עומדת בחובת ההגינות ותום הלב, וכפי שאמרנו בעניין סלע: "עוצמתה של חובת תום הלב במשא ומתן הטרום חוזי הולכת וגוברת ככל שהמשא ומתן מגיע לשלבים מתקדמים" (שם, פסקה 10). עניינה של רדימיקס נסחב שנים רבות וניתנו לה התחייבויות שונות על ידי גורמים שונים במחוז פעם אחר פעם, ועל אף שכמעט הגיעה אל השוקת הנכספת בדמות הסכם חכירה ארוך טווח, בכל פעם נהדפה על ידי גלגלי הבירוקרטיה. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, ואין לי אלא להסכים עם הדברים, "מצד המינהל נעשו טעויות רבות לאורך כל התקופה הרלוונטית לדיון, טעויות משמעותיות שמעלות תמיהות של ממש על דרך התנהלותם המקצועית של אנשיה וזאת בלשון המעטה. יכול אתה לראות בתמונת המצב שהתגלתה - 'טרגדיה של טעויות' שכן בקומדיה אין עסקינן". 10. חוק חובת מכרזים נחקק בשנת 1992, לאחר שנים של מגעים שכבר התנהלו בין הצדדים. בהחלטה מס' 1578 מיום 16.3.2006 (מע/50 למוצגי רמ"י), המינהל עשה לראשונה "סיבוב פרסה" והחליט לאמץ את חוות דעתה של היועצת המשפטית של מחוז המרכז שלפיה אין מקום להקצאת הקרקע לחברה בפטור ממכרז. ככלל, טוב וראוי שהמינהל, כמו כל רשות ציבורית, ינהג כעצתו וכהנחייתו של שומר הסף בדמות היועץ המשפטי. אלא שבמקרה דנן, וכפי שבית משפט קמא עמד על כך בהרחבה בפסק דינו, היועצת המשפטית ליוותה את דיוני הנהלת המחוז לאורך הדרך מבלי להביע התנגדות להמלצת הנהלת המחוז להעביר את העסקה לאישור ועדת הפטור. בית משפט קמא פירט בפסקה 74 לפסק דינו שורה של טעויות עובדתיות שנפלו בחוות הדעת של היועצת המשפטית של המחוז. לצורך הדיון בלבד, אני נכון לקבל את טענות רמ"י כי בית משפט קמא שגה במספר נקודות בניתוח חוות הדעת של היועצת המשפטית, אולם על עובדה אחת לא יכולה להיות מחלוקת. אין בחוות הדעת כל התייחסות להוראת תקנה 25(1) ולאפשרות יישומה במקרה דנן, וכך מאשרת רמ"י בסיכומיה בפה מלא (סעיף 55 לסיכומים). גם בהמשך, המינהל לא דן בשאלת הפטור ממכרז, ולא נתן דעתו לנסיבות המיוחדות של המקרה. מטעם זה, איני רואה לקבל את הסעד החלופי לו עתרה רמ"י ולהשיב כעת את הדיון להנהלת רמ"י על מנת לדון בשאלת יישומה של תקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים. 11. המקרה שבפנינו אף מובהק יותר מהמקרה שנדון בבג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853 (1993). באותו מקרה נקבע כי המינהל סטה ללא הצדקה מהנחיות מינהליות בדבר הקצאת קרקע מצרנית ללא מכרז, ולא נהג כלפי העותר במידת ההגינות הנדרשת מרשות ציבורית. החשוב לענייננו הוא הדברים שנאמרו לגבי שיקול הדעת במתן פטור ממכרז. וכך נאמר: "המינהל קבע בהנחיות מינהליות את רשימת החריגים לכלל המורה על הקצאת קרקעות במכרזים פומביים. יחד עם זאת השאיר המינהל לעצמו את שיקול הדעת לסטות מן ההנחיות (וכאמור, רשות זו נתונה לו ממילא). ואולם, הסטייה מותרת רק מסיבות ענייניות וסבירות. החריגים משקפים את מדיניות הקצאת הקרקע במקרים שבהם האינטרס לרווח כלכלי מקסימלי ושיקולים נוספים שביסוד שיטת המכרזים הפומביים נסוגים מפני אינטרסים ציבוריים אחרים. מטרת ההנחיה הרלוואנטית היא לאפשר הקמת מפעלים תעשייתים והרחבתם. העדפת האינטרס הכלכלי במקרים הנכנסים לגדר ההנחיה המינהלית, תוך התעלמות מן האינטרסים שביסוד ההנחיה, מהווה סטייה בלתי מוצדקת, הפוסלת את ההחלטה. עמד על כך הנשיא שמגר בבג"ץ 653/89]: 'החלטות בעניין מקרקעין אינן יכולות להתעלם מן הצרכים החיוניים של מפעל, שהרי הרצון לפתח את התעשיה והמסחר ולאפשר קיומו של מפעל אף הם אינטרס לגיטימי. אם אכן מסתבר כי מפעל פלוני זקוק באופן חיוני לשם תפעולו הנאות לחלקה הצמודה לשטח שנמצא כבר בהחזקתו ואשר איננה חיונית במידה דומה לאף גורם אחר, אין הצדקה לכך שבעל המפעל יידרש להתחרות בתנאי מכרז עם צדדים מעוניינים נוספים שאין להם אותו צורך חיוני אשר אותו הוא מוכיח. אי-שקילת השיקול הרלבנטי האמור, היא, במקרה דנן, בעלת משמעות מיוחדת, שהרי העותר פנה וחזר ופנה וביקש את ההקצאה במשך שנים" (שם בעמ' 860, ההדגשה הוספה – י"ע). הנה כי כן, לאחר שנים ארוכות של מגעים בין הצדדים ונוכח המלצות והתחייבויות המגיעות עד כדי הבטחות שניתנו לרדימיקס; נוכח הפעילות התעשייתית בשטח משך כחמישים שנה; נוכח השקעות של רדימיקס במתקנים ובמבנים – כל אלה מצדיקים לטעמנו מתן פטור ממכרז בנסיבות המאוד מיוחדות של המקרה דנן. אף הקופה הציבורית לא תפגע, מאחר שבמהלך השנים שילמה רדימיקס את דמי השימוש שהושתו עליה, ומובן כי תהיה חייבת לשלם בגין דמי שימוש שטרם שולמו אם בכלל, וכן את דמי החכירה בהתאם להערכת השמאי ועל פי נהלי המינהל. מנגד, ספק אם הוצאת השטח למכרז על המבנים הבנויים בו ועל השקעותיה של רדימיקס, אכן תצלח. מה עוד, שלא הוצגה כל תכנית אחרת עבור הקרקע, שלטענת המינהל נמצאת כמובלעת בתוך שטח גן לאומי, ולא ידוע על מתעניין אחר בקרקע לצורך כזה או אחר ולא נטען שהקרקע דרושה לצורך ציבורי כלשהו. "דבקותה" של רמ"י בחובת המכרז וסירובה לאורך השנים לשקול אפילו את תחולת סעיף 25(1) לתקנות מעוררת תמיהה, שהרי לטענת המינהל ממילא לא ניתן לבנות בשטח ולהשתמש בו לייעוד תעשייתי בהיותו מעין מובלעת בתוך גן לאומי. אין חולק על התכליות הראויות של חוק חובת מכרזים, ואין חולק שהפטור הוא החריג לכלל (ראו, לדוגמה, עע"מ 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר בירושלים בע"מ נ' שימי הורן, פסקאות 32-31 (4.3.2009)). אולם התקנות נועדו במיוחד ל"מצבים בהם שיקולים כלכליים, חברתיים ופוליטיים מצדיקים מתן פטור מהחובה של עריכת מכרז פומבי" (שם, פסקה 31). הדברים נכונים לנסיבות כגון דא, שבהן החלת חובת המכרז אינה סבירה. מכל מקום, רדימיקס מחזיקה במקרקעין כדין מאז סוף שנות השישים, וככזו היא נופלת בד' אמות תקנה 25(1) המאפשרת פטור ממכרז ל"מחזיק במקרקעין באופן רצוף, עשר שנים לפחות, בהסכמת המינהל". גודל השטח 12. במהלך המגעים שהתנהלו בין הצדדים, ביקשה רדימיקס כי שטח החכירה יעמוד על כ-60 דונם, אך ממכלול המסמכים והתכתובות שהוחלפו בין הצדדים עולה כי בשלב מסויים דובר על שטח של כ-50 דונם. רדימיקס טענה לשטח של 52 דונם, כפי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי, ורמ"י טענה כי לאחר ההפקעה לטובת כביש 6 מדובר בשטח של 49 דונם, וכי יש להעמיד את השטח על כ-30 דונם, בהתאם לשטחי המתקנים. גם בנקודה זו איננו רואים מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, יש להבחין בין השטח ששימש בשעתו כמחצבה, וכבר איננו משמש ככזה, לבין השטח המשמש כמתקנים ותעשיה. אך גם לגבי שטח זה, בהסכמי ההרשאה הדו-שנתיים, בשומות השונות ובמפרט הכספי – בכל אלה מופיע השטח של כ-52 דונם (לדוגמה: שומות המינהל מיום 18.3.2004, מיום 1.8.2006 ומיום 30.5.2010 – מוצגים 3(60), (61) ו-(62) בהתאמה למוצגי רדימיקס). הנושא התכנוני 13. איני רואה להכריע בשאלה אם תוכנית גז/65 גוברת על תמ"מ 3 אם לאו, הגם שעל פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, דומה כי גם במישור זה יש ממש בטענותיה של רדימיקס. לדידי, לא ניתן להכריע בטענותיה של רדימיקס בנושא זה, מאחר שרשויות התכנון הרלוונטיות לא היו צד לדיון, כך שהמחלוקות השונות הנוגעות לנושא התכנוני (כמו המשמעות של השמטת גוש 4138 מההכרזה על קרקע חקלאית) אינן יכולות להיות מוכרעות במסגרת הערעור דנן. ככל שרדימיקס תבקש להקים מבנה בנוסף למבנים הישנים שנמצאים בשטח, יהא עליה לקבל את ההיתרים והאישורים הנדרשים מרשויות התכנון וכל טענותיה בנושא זה שמורות לה. בהיבט זה, ייתכן שפסק דיננו אינו מביא גאולה לרדימיקס ושמא יהא עליה להתמודד בעתיד עם רשויות התכנון. מכל מקום, לצורך הערעור דנן, החשוב לענייננו הוא שאין מניעה כי רמ"י תחכיר את השטח לייעוד תעשייתי, בהתאם למצב בשטח מזה כחמישים שנה. לכן, על רמ"י כבעל המקרקעין לחתום על תכניות ובקשות למתן היתרים שיוגשו על ידי רדימיקס בהסתמך על גז/65 ובנותיה (גז/1/65 או גז/2/65), כאשר מטבע הדברים, היא רשאית לציין כי הסכמתה כפופה לתוכניות החלות על השטח, וחזקה על רשויות התכנון הנוגעות בדבר כי יפעלו בהתאם לסמכותן ועל פי התוכניות שחלות בשטח. סוף דבר 14. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה והסעד שנקבע בסעיף 199 לפסק דינו של בית משפט קמא יעמוד על כנו. דהיינו, בכפוף לתשלומים השונים שעל רדימיקס לשלם לרמ"י עבור דמי החכירה ודמי שימוש עבור תקופת העבר, אם יידרשו, רמ"י תחתום עם רדימיקס חוזה חכירה ל-49 שנה מהיום עבור שטח של 52 דונם בבית נחמיה בהתאם לתוכנית גז/65. המינהל ישא בהוצאות רדימיקס בסך 50,000 ₪. בשולי הדברים נציין כי מהודעת המינהל נמצאנו למדים על מאמצים כנים להגיע להסדר עם רדימיקס, וכי המינהל אף שכר על חשבונו חברת סקרים לשם ביצוע סקר כלל ארצי על מנת למצוא עבור רדימיקס חלופות קרקע מתאימות ברחבי הארץ, אך הדבר לא נסתייע. גם כעת, משניתן פסק דיננו, לא ננעלו השערים וטוב יעשו הצדדים אם יגיעו להסדר מעשי, בהמשך למשא ומתן שהתנהל ביניהם. ניתן היום, ‏כ"ז בתשרי התשפ"א (‏15.10.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 14013840_E34.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1