בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1382/00
בפני: כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' א' לוי
המערער: עמית
בן ארויה
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.1.00
בע.פ 071205/99 שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' אחיטוב
תאריך הישיבה: ט' בסיון התשס"ב
(20.5.2002)
בשם
המערער: עו"ד שמאי ליבוביץ
בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
השופטת
ד' ביניש:
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התקבל ערעורו
של המערער על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה, והוא זוכה מעבירה של נהיגה במהירות
מופרזת בדרך עירונית. בקשתו להשבת הוצאות משפט לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין,
התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") נדחתה, ועל
כך הערעור בפנינו.
1. למערער ניתן דו"ח תנועה בו נטען כי נהג
במהירות של 75 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש, עבירה
לפי תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות").
מדו"ח התנועה עולה כי המערער נעצר בשעה 00:55 ברחוב סרלין בחולון בגין נהיגה
במהירות מופרזת בדרך עירונית, על-סמך מדידה של שוטר שהפעיל ממל"ז.
בשל בקשתו להישפט, הועבר עניינו של המערער
לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו. בישיבה הראשונה העידה השוטרת שרשמה את
הדו"ח נגד המערער (ת/1), וכן השוטר שהפעיל את הממל"ז. עדותו של מפעיל
הממל"ז נשענה רובה ככולה על הדו"ח ת/ 1, אשר כלל פרק הדן בהפעלת
הממל"ז שנערך ונחתם על-ידו. לפי עדותו של מפעיל הממל"ז, הוא בדק את
מכשיר המדידה אותו הפעיל בתחילת המשמרת ובסיומה, והבדיקות הראו כי המכשיר תקין.
עוד העיד כי הקפיד שקו הראיה יהיה נקי מהפרעות פיזיות, כי היה בקשר עין רצוף עם
הרכב הנמדד עד עצירתו, כי בעת המדידה לא ירד גשם והמקום היה מואר בתאורת רחוב, וכי
רכב המטרה היה בודד בטווח גילוי של 200.1 מטר. הדיון נדחה לישיבה נוספת של בית
המשפט, לשם הבאת דף יומן המפעיל של המכשיר. במועד זה לא הגיע השוטר עם יומן
המפעיל. בא-כוח המערער התנגד להגשת צילום מהיומן, ואף המערער נמנע מלהעיד להגנתו.
בהכרעת-הדין נקבע כי עדותו של השוטר שהפעיל את הממל"ז בדבר המהירות המותרת
ברחוב הרלוונטי לאישום, לא נסתרה. כן נקבע כי התביעה אמנם "התרשלה באי הבאה פיזית
של 'יומן-המפעיל' לדיון", אולם רישום זהה ואף מפורט יותר ביחס ליומן-המפעיל,
מצוי בדו"ח ת/1 עליו חתום השוטר המפעיל, אשר עדותו נתקבלה כמהימנה על
בית-המשפט. אשר על כן, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו, והושת עליו קנס בסך 850
ש"ח. על פסק-הדין המרשיע הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על ההרשעה
וזיכה את המערער. נקבע כי לא הוכח שהדרך בה מדובר היא דרך עירונית. עוד נקבע כי
מאחר ולא הובא בפני בית-המשפט יומן המפעיל לגבי תקינות המכשיר, לא הוכח היסוד השני
של העבירה, לפיו נהג המערער במהירות העולה על המותר. בעקבות הזיכוי ביקש סניגורו
של המערער פסיקת הוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי דחה את
הבקשה בקובעו כי לא כל מקרה של זיכוי מלא מקנה זכות לפסיקת הוצאות, והדבר תלוי
בנסיבות המקרה. בעניינו של המערער, קבע בית-המשפט קמא כי מדובר בעבירת תעבורה
ובזיכוי הנובע מכך שלא הוכחו חלק מיסודותיה, ובנסיבות אלה אין לפסוק הוצאות. על
החלטה זו הוגש הערעור לפנינו.
2. טענתו של בא-כוח המערער הינה כי מרשו זוכה
זיכוי "מלא ומוחלט", כלשונו, ועל כן זכאי המערער להשבת הוצאות הגנתו. את
טיעוניו ביקש בא-כוח המערער לתמוך בדעת הרוב ברע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת
ישראל, פ"ד נג(4) 294 (להלן: פרשת מקמילן).
בתשובתה המפורטת בכתב ובטיעוניה בעל-פה ביקשה
באת-כוח המדינה לדחות את הערעור, בהסתמכה על ההלכה שנפסקה בע"פ 4466/98 דבש
נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת דבש) שנדון בהרכב מורחב של בית
משפט זה. לטענתה, אין בידי המערער עילה המצדיקה פיצוי ושיפוי.
3. על-פי לשונו הברורה של סעיף 80(א) לחוק
העונשין, יפסוק בית-המשפט פיצויים לנאשם שזוכה, אך בגין מעצרו או מאסרו. בהתחשב
בכך, בקשתו של המערער אינה יכולה להתייחס אלא להשבת הוצאות הגנתו.
כידוע, קובע סעיף 80(א) לחוק העונשין שתי
עילות לפסיקת הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה במשפט פלילי שנפתח שלא על דרך קובלנה:
האחת, שראה בית-המשפט שלא היה יסוד לאשמה; והשניה, שראה כי מתקיימות נסיבות אחרות
המצדיקות זאת. בעיקרי הטיעון שהגיש לנו, לא חלק בא-כוח המערער על התקיימות העילה
הראשונה. ואמנם, הדו"ח ת/1 שנרשם על-בסיס הבדיקה שנערכה במכשיר הממל"ז,
היווה תשתית לכאורית מספקת להגשת כתב-האישום. לפיכך, יתמקד דיוננו בשאלת התחולה של
העילה השניה על נסיבות המקרה שלפנינו. בפתח הדיון, אזכיר כי הכלל הנהוג בפסיקתו של
בית-משפט זה הוא שפסיקת הוצאות ופיצוי נתון לשיקול-דעתה של הערכאה שזיכתה את
הנאשם, ובית-המשפט שלערעור לא ימהר להתערב בהחלטתה (ראו: פרשת דבש, פיסקה
54 לפסק-דינו של השופט חשין).
4. החלופה של "נסיבות אחרות המצדיקות
זאת" בסעיף 80(א) לחוק העונשין, נועדה להרחיב את מסגרת המקרים בהם יינתן
פיצוי לנאשם שזוכה, והיא מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב לעניין פיצוי ושיפוי. עם
זאת, הרחבה זו אינה ללא מצרים ועל בית-המשפט המפעיל את שיקול-דעתו לאזן בין מכלול
השיקולים הניצבים בפניו, ובהם הגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו או לשפותו בגין
הפגיעה בו עקב האישום; אל מול האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין בהתקיים
ראיות מספיקות לאישום, בלא הרתעת יתר של התביעה. בהקשר זה, ציינתי בע"פ
700/00 טוויל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת טוויל) כי:
"בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לכיסוי הוצאות
הגנתו ולפיצויים, על בית המשפט לבחון את שאלת נזקו של הנאשם ולאזנה עם מכלול רחב
של שיקולים. כך יונחו על כפות המאזניים מחד - התנהגות המשטרה והתביעה, אם וככל
שאלה פגעו באופן בלתי מידתי בנאשם מחמת אי חוקיות או מעשה זדון ויתכן אף ברשלנות.
מנגד יונחו על הכף הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן
במהלך המשפט. שיקולים אלה אינם רשימה סגורה; אל לו לבית המשפט להתייחס אל פן בודד
של הסוגייה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין
הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע
עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי
נסיבותיו הקונקרטיות" (שם, בפיסקה 4 לחוות-דעתי).
שופטי בית-משפט זה הסכימו כי זיכוי באשר הוא,
אין בו כדי להקים עילה המחייבת את המדינה לשלם לנאשם פיצויים בשל מאסרו או מעצרו,
או לשאת בהוצאות הגנתו (ראו: פרשת דבש, פיסקה 48). עמדה על כך גם השופטת
דורנר בפסק דינה בפרשת מקמילן, בציינה כי על-פי הדין המצוי
"זיכוי כשלעצמו אינו מספיק לשם תשלום הוצאות או פיצויים", אף שלדעתה זהו
המצב הרצוי (פיסקאות 8 ו-13). עוד מוסכם כי זיכוי מן הסוג המכונה "זיכוי
מוחלט", מהווה שיקול בעל חשיבות - אף כי לא שיקול בלעדי - לטובת פסיקת הוצאות
ופיצויים. עמדה זו מתייחסת בעיקר למקרים בהם נקבע כי העבירה לא בוצעה, אם מחמת
שהמעשים לא היוו עבירה ואם מחמת שנקבע כי הנאשם לא הוא שביצע אותה. ודוק, מדובר
בכלל שאינו מוחלט, ועשויים להיות לו חריגים שייבחנו בנסיבותיו של כל מקרה (ראו:
דברי השופט חשין בפיסקאות 57 ו-62 לפסק-דינו בפרשת דבש). כך גם עולה מדבריה
של השופטת דורנר בפרשת מקמילן (פיסקה 14 לפסק-דינה):
"... הכלל המוצע, שלפיו יפסוק בית-המשפט הוצאות
ופיצויים לנאשמים שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם, אינו מוחלט.
עשויים להיות מצבים...שבהם לא ייפסקו הוצאות או פיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי
מוחלט, או שסכום ההוצאות והפיצויים שייפסק יהיה מופחת... אך מצבים כאלה, מטבע
הדברים, יהיו נדירים. הכלל צריך להיות תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי
מוחלט" (ההדגשה אינה במקור).
אף השופט אנגלרד בפרשת מקמילן סבר כי
"זיכוי מלא" שישמש שיקול מרכזי לטובת פסיקת פיצוי או שיפוי, הוא זיכוי
הנובע מקביעה ברורה כי העבירה לא בוצעה. זו היתה אף גישתו של השופט אור בפרשת מקמילן
(פיסקה 4 לפסק-דינו), אשר עמדתו היתה במיעוט בהתייחסו לשאלה שאינה מתעוררת בפנינו-
האם חזרה של התביעה מאישום מהווה "זיכוי מוחלט". הנה כי כן,
זיכוי "מוחלט" המשמש ככלל שיקול מרכזי לטובת פסיקת פיצויים או הוצאות,
מושתת בעיקרו על קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר עבירה. מאידך, זיכוי מחמת הספק
או זיכוי "טכני" בהעדר קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר את העבירה, הם
כשלעצמם, אינם מצדיקים פיצוי נאשם או שיפויו. אבחנה זו מקובלת לא רק בשיטת המשפט
שלנו, אלא גם בשיטות משפט אחרות (ראו: פרשת טוויל, בפיסקה 6 לחוות-דעתי).
הדברים האמורים נכונים במיוחד בנוגע לעבירות
תעבורה מסוג של ברירת-משפט. מדובר בעבירות קלות שעונשן קנס והן אינן נושאות עימן
סטיגמה פלילית. בהתחשב בכך, ונוכח השאיפה להקל על המאבק בעבירות התנועה הכוללות
פוטנציאל לפגיעה בגוף וברכוש, קבע המחוקק סדרי דין מיוחדים של ברירת-משפט, שתכליתם
לעודד תשלום קנס ללא התדיינות. לפיכך, תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, הרשעה ונשיאה
בעונש. מאידך, אם בחר המקבל הודעת תשלום קנס להישפט, הנטל על התביעה לשכנע כי ביצע
את העבירה. במקרים בהם נעשה שימוש במכשיר טכני (כגון מצלמה בכביש או ממל"ז
למדידת מהירות נסיעה), על התביעה להוכיח את תקינותו ואופן הפעלתו של המכשיר. זכותו
של אדם לבחור במשפט, ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה. ואולם הבוחר להישפט נוטל
על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך
קביעה שלא עבר עבירה - כגון אם יתברר כי המעשה לא היווה עבירה, או שהנאשם לא היה
מי שביצע את העבירה והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או בירוקרטית - כי
אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות
הגנתו. מאידך גיסא, במקרים בהם זוכה הנאשם זיכוי "טכני" מחמת העדר הוכחה
- כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר
להוכחה, בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה - הרי ככלל ובהעדר נסיבות
חריגות כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו. זוהי
בעינינו נוסחת האיזון הראויה בין זכותו של אדם להגנה במשפט לבין האינטרס הציבורי.
אם לא נאמר כן, עלולים אנו לעודד התדיינות ולסכל את מטרת המחוקק לפישוט ולקיצור
הליכים בעבירות תעבורה, כחלק מהלחימה בעבירות תנועה.
5. במקרה שלפנינו, הושתת זיכויו של המערער על שני
אדנים: האחד, קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי לא הוכח שהדרך בה נהג המערער היא דרך
עירונית (אף כי דובר ברחוב בתוך העיר חולון); והשני, מחדלה של התביעה להביא בפני
בית-המשפט את יומן המפעיל של מכשיר הממל"ז. אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה
פוזיטיבית כי המערער לא ביצע את העבירה שיוחסה לו. המערער אף לא טען זאת בפני
השוטר שהפעיל את הממל"ז, והוא גם בחר שלא להעיד במשפט. התביעה אמנם התרשלה
ביחס להבאת יומן המפעיל בישיבת בית-המשפט שנדחתה לצורך כך. עם זאת, אין בכך כדי
להוות התרשלות המצדיקה כשלעצמה שיפוי המערער; זאת במיוחד בהתחשב בכך שהתביעה הציגה
את הדו"ח ת/1 בו פירט מפעיל הממל"ז במשבצות המיועדות לכך בטופס, את
הבדיקות שערך למכשיר ואת תנאי הפעלתו, ואף העיד על כך בפני בית-המשפט קמא. בנסיבות
אלה, ובמיוחד נוכח העובדה שמדובר בעבירת תעבורה שלא הוכחה אך לא נקבע פוזיטיבית כי
המערער לא ביצע אותה, אין מקום להתערבותנו בהחלטת בית-המשפט קמא לפיה אין מתקיימת
עילה לשיפוי המערער בגין הוצאות הגנתו. נוסיף עוד כי הסניגור המלומד הפנה אותנו
לפסק-הדין בע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 793, אך
הפנייה זו אינה מסייעת לו. שם הסכימה המדינה לתשלום ההוצאות, תוך שנפסק כי לא היה
יסוד להגשת כתב-האישום. לא זה מצב הדברים בעניינו של המערער.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ש
ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד'
ביניש.
ניתן היום, כ"ו בסיון התשס"ב
(6.6.2002).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00013820.N04 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il