סלומון דלויה נ. עדי קציר

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1380/24 רע"א 1388/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש ברע"א 1380/24 והמשיב 4 ברע"א 1388/24: סלומון דלויה המבקש ברע"א 1388/24 והמשיב 4 ברע"א 1388/24: רועי תבור נ ג ד המשיבים: 1. עדי קציר 2. דורון חלבה 3. וולקאם החלוץ 124 בע"מ בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.11.2023 בת"א 20017-09-23 שניתנה על ידי כב' השופט י' דנינו בשם המבקש ברע"א 1380/24 והמשיב 4 ברע"א 1388/24: עו"ד דני אליגון המבקש ברע"א 1388/24 והמשיב 4 ברע"א 1388/24: עו"ד דוד סולמא; עו"ד ליעד ז'יטניצקי בשם המשיבים 3-1: עו"ד עזר אברהמי פסק-דין לפניי בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' דנינו) מיום 29.11.2023 בת"א 20017-09-23, בה התקבלה בקשת המשיבים 3-1 למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה במקרקעין נושא הבקשות. רקע והשתלשלות העניינים במוקד המחלוקת בין הצדדים הזכויות בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 319 בגוש 38003 ברחוב החלוץ 124 בבאר שבע (להלן: המקרקעין). ביום 18.9.2019 התקשרו המשיבים 2-1 – עדי קציר ודורון חלבה, בשם המשיבה 3 – חברת וולקאם החלוץ 124 בע"מ (להלן הם יכונו ביחד: הרוכשים), בהסכמי מכר זהים לרכישת 12.5% מזכויותיו של סלומון דלויה (הוא המבקש ברע"א 1380/24; להלן: דלויה) במקרקעין, ולרכישת 12.5% מזכויותיו של ראובן רועי תבור (הוא המבקש ברע"א 1388/24; להלן: תבור; וביחד יכונו דלויה ותבור: המוכרים) במקרקעין (להלן: הסכמי המכר). בהסכמי המכר נקבע כי בעבור הזכויות במקרקעין ישלמו הרוכשים תמורה בסך של 1,375,000 ש"ח לכל אחד מהמוכרים; כאשר התשלום הראשון בסך של 250,000 ש"ח יועבר במועד החתימה, ויתרת התמורה תשולם בתוך 30 יום ממועד קבלת היתר בניה (סעיף 8.2 להסכמי המכר). כן הוסכם כי ככל שלא יתקבל היתר בניה בתוך 4 שנים ממועד החתימה על הסכמי המכר, ההסכמים יבואו לסיומם ויתרת התמורה לא תשולם למוכרים (סעיף 8.2.2.1 להסכמי המכר; להלן: התנאי המתלה). במקביל, נחתמו בין הרוכשים לבין המוכרים הסכמי שיתוף שנועדו לאפשר לצדדים למצות את זכויותיהם במקרקעין לצורך בניה משותפת של פרויקט בניה להשכרה במקרקעין (להלן: הפרויקט). להשלמת התמונה, יצוין כי לצד הסכמי המכר עם המוכרים, התקשרו הרוכשים בהסכם מכר לרכישת 25% נוספים מהזכויות במקרקעין מצד שלישי. עסקה זו הושלמה, והמשיבה 3 נרשמה כבעלת הזכויות בחלק זה של המקרקעין. משכך, נכון לעת הזו מצב הזכויות במקרקעין על פי הרישום בפנקסי המקרקעין הוא כדלקמן: 25% מהזכויות בבעלות המשיבה 3, 25% מהזכויות בבעלות דלויה, ו-50% מהזכויות בבעלות תבור. בשל מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, הגישו הרוכשים בשנת 2021 תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המוכרים בה התבקש סעד הצהרתי לפיו הסכמי המכר תקפים (ת"א 57420-04-21). בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמות אשר ייתרו את ההליך נכון לאותה עת; ועל כן ניתן ביום 21.5.2023 פסק דין מוסכם לפיו טענות הצדדים ביחס לתוקפם של הסכמי המכר שמורות להם, כמו גם הזכות להגיש תביעה מתאימה בהמשך. במקביל, הגישו המוכרים תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע נגד הרוכשים לפירוק השיתוף במקרקעין (ת"א 26967-07-21). גם בהליך זה הגיעו הצדדים להסכמות, וביום 16.5.2023 ניתן פסק דין מוסכם לפיו יפורק השיתוף. בפסק הדין צוין כי בשל המחלוקת שקיימת בין הצדדים ביחס לרכישת 25% מזכויות המוכרים במקרקעין על ידי הרוכשים, תיוותר התמורה בגין מכירת חלק זה מהמקרקעין בנאמנות בידי בעל תפקיד שימונה לבצע את פירוק השיתוף. כן צוין כי לצדדים תהיה אפשרות להסכים על פירוק השיתוף בדרך של התמחרות פנימית עד ליום 1.6.2023; וכי ככל שלא יסכימו עד למועד זה – פירוק השיתוף ייעשה בדרך של מכירה לצד שלישי. לעניין זה, הובהר כי הצדדים רשאים להשתתף ככל משתתף בהליכי המכירה לצד שלישי. יוער כי אין חולק כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ביחס להתמחרות פנימית עד למועד שנקבע. בהמשך, התקשרו דלויה ותבור ביום 12.7.2023 בהסכמי מכר לפיו דלויה ימכור לתבור את כל זכויותיו במקרקעין: ההסכם הראשון התייחס ל-12.5% מזכויותיו של דלויה אשר אינן מצויות במחלוקת משפטית (קרי החלק שלא נמכר על ידיו לרוכשים), ונקבע כי הן יועברו לבעלותו של תבור בתמורה לתשלום מסוים. ההסכם השני התייחס ל-12.5% הנוספים שבבעלות דלויה (קרי החלק שלגביו התקשר דלויה בהסכם מכר עם הרוכשים), שלגביהן צוין כי הן מצויות במחלוקת משפטית. בהסכם זה צוין כי בהסכם המכר בו התקשר דלויה עם הרוכשים נקבע תנאי מתלה לפיו אם עד ליום 18.9.2023 לא יינתן היתר בניה במקרקעין – יגיע ההסכם לסיומו. על כן, הסכימו דלויה ותבור כי ההסכם ביניהם ביחס לזכויות השנויות במחלוקת ייכנס לתוקפו רק בתנאי שעד ליום 18.9.2023 לא יינתן היתר בניה במקרקעין; במקרה זה יועברו גם הזכויות השנויות במחלוקות לבעלותו של תבור (להלן יכונו שני ההסכמים יחד: העסקה בין דלויה ותבור). למחרת, נרשמה הערת אזהרה לטובת תבור על זכויותיו של דלויה במקרקעין. על רקע זה, הגישו הרוכשים ביום 10.9.2023 תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המוכרים בה ביקשו סעד הצהרתי לאכיפת הסכמי המכר; סעד הצהרתי למחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת תבור על זכויות דלויה; ופיצויים מוסכמים בסך של 275,000 ש"ח. בתביעה נטען כי המוכרים הפרו את הסכמי המכר הפרות יסודיות, וכן פעלו במזיד כדי למנוע מהרוכשים לקבל היתר בניה לפרויקט, או למצער כדי לעכב באופן משמעותי את קבלתו. בכך, טענו המוכרים, פעלו הרוכשים במכוון לסיכול התנאי המתלה שנקבע בהסכמי המכר, ועל כן הם אינם זכאים להסתמך על אי-קיומו לצורך ביטול הסכמי המכר. לצד התביעה, הגישו הרוכשים בקשה לצו מניעה זמני המונע ביצוע כל דיספוזיציה בזכויות במקרקעין, לרבות השלמת העסקה בין דלויה לתבור, וזאת עד להכרעה בהליך העיקרי. החלטת בית משפט קמא ביום 29.11.2023 נעתר בית משפט קמא לבקשה לצו מניעה זמני. ראשית, התייחס בית המשפט לשאלת סיכויי התביעה להתקבל. הוא ציין כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלת האם הסכמי המכר באו לסיומם ביום 18.9.2023 בשל כך שלא התקבל היתר בניה; או שמא לנוכח טענת הרוכשים כי המוכרים סיכלו במכוון את האפשרות לקבל היתר בניה – יש להאריך את המועד שנקבע כתנאי מתלה. לאחר שבחן את טענות הצדדים מזה ומזה, קבע בית משפט קמא כי טענת הרוכשים לפיה המוכרים סיכלו את קבלת היתר הבניה מחייבת הרמת נטל הוכחה וצליחת משוכה גבוהה. עם זאת, הוא ציין כי הרוכשים הפנו למסמכים שונים שעשויים לכאורה לתמוך בטענתם. בהתאם הוא מצא כי אכן קיים סיכוי שייקבע כי המוכרים פעלו לסיכול קיומו של התנאי המתלה. באשר למאזן הנוחות, ציין בית משפט קמא כי הוא נוטה לטובת הרוכשים. זאת שכן ככל שהעסקה בין דלויה ותבור תתקדם, ייתכן שחלקו של מי מהם יימכר לצד שלישי, לרבות הזכויות שנמכרו לרוכשים בהסכמי המכר. במקרה כזה, אם יינתן פסק דין לטובת הרוכשים, לא ניתן יהיה לבצעו. לצד האמור, מצא בית המשפט כי בקשת הרוכשים לצו מניעה זמני הוגשה בשיהוי לא מבוטל. זאת בשים לב לעובדה שהם ידעו על העסקה בין דלויה ותבור כבר בחודש יולי 2023. עם זאת, באיזון בין כלל השיקולים שוכנע בית המשפט כי עדיין יש מקום להיעתר לבקשה. אשר על כן, הורה בית משפט קמא על מתן צו מניעה זמני האוסר על המוכרים לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיהם במקרקעין, ובכלל זאת למכור את זכויותיהם לצד שלישי. כן נאסר על דלויה ותבור להשלים את העסקה ביניהם. מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי. עיקרי טענות הצדדים דלויה ותבור הגישו שניהם בקשות רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא. הואיל והטענות שהועלו בשתי הבקשות דומות בעיקרן, תובא להלן תמציתן במאוחד. ראשית, המוכרים טוענים כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי הרוכשים הניחו תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה. כך, נטען כי הנימוקים שהציגו הרוכשים לתמיכה בטענתם לפיה המוכרים הביאו לסיכול האפשרות לקבל היתר בניה לפרויקט – נעדרים כל בסיס. כן נטען כי במסגרת ההליכים הקודמים בין הצדדים, הרוכשים עצמם הודו כי הם כלל לא זקוקים לשיתוף פעולה מצד המוכרים לצורך קבלת היתר בניה, וכי הם קרובים מאוד לקבלתו. בנוסף, נטען כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, מאזן הנוחות נוטה לטובת המוכרים. לעניין זה, טוענים המוכרים כי בית משפט קמא התעלם מפסק הדין המוסכם שניתן במסגרת הליך פירוק השיתוף, בו הוסכם כי השיתוף יפורק בדרך של מכירת המקרקעין לצד שלישי. מפסק דין זה עולה כי המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת כספית בלבד, שהרי הם כבר הסכימו למכירת המקרקעין לכל המרבה במחיר. כן נטען כי בפסק דין זה אף הוסכם כי התמורה בגין 25% מהזכויות במקרקעין תוחזק בנאמנות עד להכרעה בסכסוך בין הצדדים, כך שממילא לא צפוי להיגרם לרוכשים כל נזק. מן העבר השני, טוענים המוכרים כי צו המניעה הזמני מוביל לפגיעה ממשית בזכויות הקנייניות שלהם. מעבר לאמור, מוסיפים המוכרים כי בקשת הרוכשים לצו מניעה זמני הוגשה בשיהוי, כפי שקבע בית משפט קמא בעצמו – ודי היה בטעם זה כדי להביא לדחייתה. כן נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, שכן היא מנוגדת לפסק הדין המוסכם שהורה על פירוק השיתוף בין הצדדים. בהקשר זה, מדגישים המוכרים כי החלטת בית משפט קמא להיעתר לבקשה עומדת בניגוד לפסק הדין המוסכם – שכן היא אינה מאפשרת את פירוק השיתוף בין הצדדים בדרך שנקבעה; והיא אף מנוגדת לתקנת הציבור, מאחר שהיא סותרת את הכלל לפיו כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף. עוד טוענים המוכרים כי הרוכשים פעלו בהיעדר ניקיון כפיים בכך שהסתירו מבית משפט קמא עובדות שונות שהיה עליהם להביא לידיעתו, ובכלל זה את המועד בו נודע להם על העסקה בין דלויה ותבור; את העובדה כי הם מחזיקים בייפוי כוח בלתי חוזר הניתן להעברה; ועוד. לבסוף, טוענים המוכרים כי שגה בית משפט קמא בכך שהטיל את צו המניעה הזמני על מלוא חלקו של דלויה במקרקעין (25%), ולא רק על החלק שנמכר לרוכשים במסגרת הסכמי המכר (12.5%). לטענתם, אין כל הצדקה למתן צו מניעה על זכויות במקרקעין שכלל לא הועברו בהסכמי המכר ואשר לרוכשים לא יכולה להיות כל טענה לגביהן. הרוכשים מצדם טוענים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, וסומכים את ידיהם על החלטת בית משפט קמא. כך, בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה לכאורה – נטען בין היתר כי בית המשפט קבע אומנם כי טענת הרוכשים לפיה המוכרים סיכלו את קבלת היתר הבניה מחייבת צליחת משוכה גבוהה, ואולם הוסיף וקבע כי הוצגו בפניו מסמכים שעשויים לתמוך בטענה זו. כן נטען כי בית המשפט קבע שטענות המוכרים לפיהן הם לא נקטו בפעולות לעיכוב היתר הבניה הן טענות עובדתיות המחייבות בירור, ולכן לא ניתן להכריע בהן כבר בשלב זה. אשר על כן, סבורים הרוכשים כי בדין קבע בית משפט קמא כי הם הוכיחו זכות הראויה לליבון. באשר למאזן הנוחות, נטען כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי ככל שהעסקה בין דלויה לתבור תצא לפועל, וייתכן שחלקו של מי מהם יימכר לצד שלישי, הרוכשים לא יוכלו לקבל את הסעד העיקרי המבוקש על ידיהם אם בסופו של דבר יינתן פסק דין לזכותם. הרוכשים מוסיפים וטוענים כי לא צפוי להיגרם למוכרים כל נזק ממתן צו המניעה הזמני, שכן ממילא הם כלל לא מבקשים לפתח את המקרקעין; נהפוך הוא – המוכרים פועלים לסיכול האפשרות לקבלת היתר בניה לפיתוחם. באשר לטענת המבקשים לעניין פסק הדין המורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירה לצד שלישי – נטען כי אין בה כדי להועיל למוכרים. זאת שכן הם כלל לא ביקשו למכור את זכויותיהם לצד שלישי אלא ביצעו עסקה פנימית ביניהם בחוסר תום לב, תוך יצירת יתרון בלתי הוגן לתבור בעת מכירת המקרקעין. בנוסף, נטען כי בפסק הדין האמור נקבע כי אין בו כדי לגרוע מטענות הצדדים ביחס לאכיפת הסכמי המכר. כן טוענים הרוכשים כי המוכרים יכלו לפעול למימוש פסק הדין לפירוק השיתוף באופן מיידי ולהתחיל בהליך הכינוס המתאים בהתאם לשיעור האחזקות שהיה קיים במקרקעין, אך הם לא עשו כן ופעלו בחוסר תום לב לביצוע עסקה נוגדת. בהקשר זה, נטען גם כי אין ממש בטענת המוכרים לפיה צו המניעה הזמני שניתן מנוגד לפסק הדין שהורה על פירוק השיתוף. זאת, הן מאחר שמדובר בפסק דין שניתן בהסכמה מבלי שמוצו ההליכים בין הצדדים ומבלי לגרוע מכל טענה ביחס לאכיפת הסכמי המכר; והן מאחר שדווקא המוכרים הם אלה שהפרו את הסכמות הצדדים בכך שביצעו עסקה העומדת בניגוד לפסק הדין, תוך שינוי שיעור אחזקותיהם במקרקעין ויצירת יתרון לא הוגן לתבור. לבסוף, גורסים הרוכשים כי טענת המוכרים בדבר שיהוי משוללת יסוד. לעניין זה, נטען כי הרוכשים כלל לא ידעו ביום 12.7.2023 על העסקה בין דלויה לתבור, שכן האחרונים פעלו מאחורי גבם. מכל מקום, נטען כי בית משפט קמא הביא עניין זה בחשבון במסגרת החלטתו, והחליט כי האיזון בין השיקולים השונים מוביל לתוצאה כי יש ליתן את הסעד הזמני המבוקש. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיפורט להלן, דין הערעור להתקבל באופן חלקי. כידוע, בבואו לדון בבקשה לסעד זמני על בית המשפט לתת דעתו לשני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה – במסגרתו יש לבחון האם קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה; ומאזן הנוחות – בו נבחנת השאלה האם אי-מתן הסעד הזמני עלול להסב למבקש נזק העולה על הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד (ראו תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", ואולם נהוג לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו מהעת האחרונה: רע"א 1230/24 פלוני נ' פלוני, פסקה 13 וההפניות שם (7.3.2024)). בכל הנוגע לשיקול של סיכויי התביעה – לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר ניתנו בהתבסס על מכלול החומר הראייתי שהוצג בפניו ובהתחשב בשלב המוקדם בו מצוי בהליך. שונים הם פני הדברים ביחס למאזן הנוחות. ביחס לשיקול זה, קבע בית משפט קמא בקצרה בהחלטתו כי "בשלב זה [מאזן הנוחות] נוטה לטובת [הרוכשים], על רקע העובדה כי אם עסקת המכר בין [המוכרים] לבין עצמם תתקדם, ואפשר גם כי חלקו של מי מהם יימכר לצד שלישי, לרבות ביחס לזכויות שנמכרו ל[רוכשים] בהסכמי המכר מחודש ספטמבר 2019, כי אז אילו עמדתם של [הרוכשים] תתקבל בפסק הדין, לא יוכלו הם להיבנות מתוצאותיו" (ראו עמוד 12 להחלטת בית משפט קמא). אין בידי להסכים עם קביעה זו באופן מלא. אכן, ככל שהזכויות שמכרו דלויה ותבור לרוכשים בהסכמי המכר יועברו לצדדים שלישיים – עלול להיווצר מצב בלתי הפיך, אשר יעמיד את הרוכשים בפני שוקת שבורה ככל שבסופו של דבר יינתן פסק דין לטובתם. ואולם, הדבר אינו נכון ככל שהדברים נוגעים להעברת הזכויות בין המוכרים לבין עצמם. כך, תבור בעצמו הוא צד להליך, ולכן גם אם תושלם העסקה בינו לבין דלויה, ממילא היא תהיה כפופה לתוצאת פסק הדין שיינתן. הווה אומר – ככל שבסופו של דבר יינתן פסק הדין המורה על אכיפת הסכמי המכר, ברי כי יהיה על תבור להעביר את הזכויות שמכר דלויה לרוכשים בהסכמי המכר ואשר הועברו אליו במסגרת העסקה בינו לבין דלויה בחזרה לרוכשים. משכך, לטעמי ניתן היה להסתפק בצו מניעה זמני האוסר על תבור לבצע דיספוזיציה בזכויות במקרקעין שנמכרו במסגרת הסכמי המכר לרוכשים (הן הזכויות שלו והן הזכויות של דלויה), מבלי לאסור על ביצוע העסקה בין דלויה לתבור – אשר אין בה כדי לייצר מצב בלתי הפיך עבור הרוכשים. בנוסף, אינני מוצאת כל הצדקה לאסור על המוכרים להעביר את הזכויות במקרקעין אשר נותרו בידיהם לאחר מכירת חלק מהזכויות לרוכשים במסגרת הסכמי המכר. כזכור, עובר להסכמי המכר החזיק דלויה ב-25% מזכויות הבעלות במקרקעין, ותבור – ב-50% מהזכויות. בהסכמי המכר נמכרו לרוכשים רק 12.5% מזכויותיו של דלויה ו-12.5% מזכויותיו של תבור. משכך, ברי כי לרוכשים אין כל טענה לגיטימית ביחס לחלק הזכויות אשר לא אמור היה לעבור לידיהם מכוח הסכמי המכר, כך שהמוכרים חופשיים לפעול בו כרצונם. משאלה הם פני הדברים, אינני סבורה כי היה מקום להחיל את צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא גם על זכויות המוכרים אשר לא נמכרו לרוכשים במסגרת הסכמי המכר. למען הסר ספק, יצוין כי לא נעלמה מעיניי טענת הרוכשים לפיה השלמת העסקה בין דלויה ותבור צפויה להקנות לתבור יתרון בלתי הוגן בעת ביצוע ההתמחרות ביחס למקרקעין (לאור החלק הגדול בו מחזיק תבור שיאפשר לו להציע הצעות מחיר גבוהות יותר). ואולם, אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי להטות את הכף לטובת הרוכשים. כך, ככל שדלויה ותבור ביקשו לשתף פעולה ביניהם, הם היו יכולים לעשות זאת גם אלמלא הייתה מתבצעת ביניהם עסקה "רשמית" להעברת זכויותיו של דלויה במקרקעין לתבור. שיתוף פעולה אפשרי כזה בהתמחרות היה מקנה להם אותו יתרון אל מול הרוכשים, שהרוכשים חוששים ממנו כעת. משכך, אינני סבורה כי יש בעצם השלמתה של העסקה בין דלויה ותבור כדי לגרום נזק לרוכשים. אשר על כן, אני סבורה כי יש לצמצם את צו המניעה הזמני שניתן בהחלטתו של בית משפט קמא כך שיאסור על העברת הזכויות אותן התחייבו דלויה ותבור למכור לרוכשים במסגרת הסכמי המכר לצדדים שלישיים. המשמעות היא שהמוכרים יהיו רשאים להשלים את העסקה ביניהם למכירת זכויותיו של דלויה במקרקעין לתבור; ולאחר השלמת העסקה יהיה תבור מנוע מביצוע כל דיספוזיציה ב-25% מהזכויות במקרקעין (הן החלק שנמכר לרוכשים במסגרת הסכמי המכר), וזאת עד להכרעה בהליך העיקרי. סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי, בהתאם לאמור בסעיף 14 לעיל. המשיבים יישאו בהוצאות דלויה ותבור בסך של 3,500 ש"ח לכל אחד (ובסה"כ 7,000 ש"ח). ניתן היום, ‏ב' בניסן התשפ"ד (‏10.4.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 24013800_P04.docx שר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1