ליאב יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ נ. עו"ד משה תורג'מן

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1378/21 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשת: ליאב יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד משה תורג'מן 2. עו"ד אסף דגני 3. הכונס הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 17.2.2021 בפר"ק 47162-07-18 שניתנה על ידי כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ בשם המבקשת: עו"ד ירדן פישר בשם המשיבים 1 ו-2: בעצמם בשם המשיב 3: עו"ד רועי נירון פסק דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ) בפר"ק 47162-07-18 מיום 17.2.2021, בגדרה התנה את הדיון בהתנגדות המבקשת לבקשה שהגישו המשיבים 1 ו-2 בתשלום כל ההוצאות שנפסקו לחובתה עד כה במסגרת ההליך. רקע והשתלשלות האירועים חברת אלמקס הנדסה ח.11 בע"מ (להלן: החברה) היא חברה יזמית אשר קידמה בעת הרלוונטית שני פרויקטים של התחדשות עירונית בשני בניינים ברחבי הארץ – האחד ברחוב הר הצופים 11 בחולון, והשני ברחוב זאב ברנדה 58 בפתח תקווה (להלן: פרויקט חולון ו-פרויקט פתח תקווה, בהתאמה. להלן יחד: הפרויקטים). המבקשת בהליך שלפניי, חברת ליאב יזמות וניהול פרויקטים בע"מ (להלן: המבקשת), שימשה כקבלן המבצע של שני הפרויקטים האמורים, והיא מחזיקה הן בשעבוד צף מדרגה ראשונה על מלוא זכויות החברה בפרויקטים ועל כל סכום כספי שייכנס לקופת החברה מאלה, והן בשעבוד ספציפי על דירה מס' 21 בפרויקט חולון (להלן: דירה 21). בשנים האחרונות חלה התדרדרות במצבה הכלכלי של החברה, וכתוצאה מכך ביום 7.1.2019 ניתן נגדה צו פירוק, והמשיבים 1 ו-2 מונו למנהלים המיוחדים שלה (להלן: המנהלים המיוחדים). ביום 25.12.2020, לאחר למעלה משנתיים בהן הושהו עבודות הבנייה בפרויקט חולון עקב קריסתה הכלכלית של החברה ומחדלים נטענים של המבקשת בביצוע העבודות, הגישו המנהלים המיוחדים לבית משפט של פירוק בקשה לאישור מתווה להשלמת עבודות הבנייה בפרויקט חולון, אשר קיבל את הסכמתם של כל בעלי הזכויות בבניין (להלן: המתווה ו-הבקשה לאישור המתווה, בהתאמה). עיקרו של המתווה בהשלמת הבנייה בפרויקט על ידי קבלן מבצע אחר, ומימונה, בין השאר, באמצעות מכירת שתי הדירות האחרונות שנותרו למכירה – דירה 15 ודירה 21, עליה רובץ, כאמור, שעבוד ספציפי לטובת המבקשת. על רקע האמור, ביום 30.12.2020 הורה בית המשפט על צירופה של המבקשת כמשיבה לבקשה לאישור המתווה. ביום 15.1.2021 הגישה המבקשת את תשובתה לבקשה, במסגרתה התנגדה נחרצות לאישור המתווה שהציעו המנהלים המיוחדים, והציעה מתווה חלופי מטעמה אותו התבקש בית המשפט לאשר. ביום 21.1.2021 פנו המנהלים המיוחדים לבית המשפט בבקשה לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, וזאת כתנאי לדיון בהתנגדותה (להלן: בקשת הערובה). את בקשתם האמורה סמכו המנהלים המיוחדים על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 519 ו-תקסד"א הישנות, בהתאמה) אשר מקנה לבית המשפט את הסמכות "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע" (ההדגשה הוספה). לשיטתם, תקנה זו חלה אף כשמדובר "במתנגד סרק בהליכי חדלות פירעון" (סעיף 16 לבקשה). על פי הנטען, יישום השיקולים המרכזיים שנקבעו בפסיקה להכרעה בבקשה שהוגשה לפי תקנה 519 על ענייננו מוביל למסקנה כי נתקיימו התנאים לחיוב בערובה להבטחת הוצאות. כך, לעניין סיכויי "ההתנגדות" להתקבל (כמקבילה של סיכויי התובענה), נטען כי אלה נמוכים עד מאד, שכן המתווה שמבוקש לאשרו, המתייחס לפרויקט חולון, זהה בעיקרו למתווה שהתבקש בעבר ביחס לפרויקט פתח תקווה – מתווה אשר אושר זה מכבר על ידי בית המשפט, תוך דחיית התנגדות המבקשת וחיובה בהוצאות. בדומה, לעניין השיקול של הבטחת תשלום הוצאותיו של הצד שכנגד, נטען כי המבקשת אינה משלמת הוצאות משפט שנפסקו לחובתה בהליך זה בסכום מצטבר של 60,000 ש"ח, באופן המלמד על הצורך "להבטיח מבעוד מועד את הוצאות הצדדים במסגרת קיום הליך ההתנגדות שהוגש[] מטעמה" (סעיף 20 לבקשה). בתגובתה לבקשת הערובה, טענה המבקשת כי לא ניתן להחיל את תקנה 519 על ענייננו, משתקנה זו שמורה למקרים בהם מדובר ביוזם ההליך. על כן, בהעדר מקור אחר שבדין לחיובה בערובה להבטחת הוצאות – דין הבקשה להידחות על הסף. הכונס הרשמי (המשיב 3. להלן: הכנ"ר) סבר אף הוא כי יש לדחות את בקשת הערובה, תוך שטען כי אמנם בית המשפט מוסמך לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, אולם מדובר ב"צעד חריג" אשר טרם בשלה העת לנקוט בו. זאת, בין השאר, בהינתן שטרם התברר מעמדה של המבקשת כנושה מובטחת (עניין אשר קיימת לגביו בקשה תלויה ועומדת בתיק); ומאחר שבית המשפט הורה מיוזמתו על צירופה של המבקשת כצד לבקשה ועל קבלת תגובתה בנדון, באופן המלמד על הצורך ליתן לה את יומה בבית המשפט ולדון בהתנגדותה. ביום 17.2.2021 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא "בפתקית" בבקשת הערובה. במסגרת החלטתו, בית המשפט אימץ אמנם את עמדת הכנ"ר לפיה אין מקום לחיובה של המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות "מהטעמים המפורטים בתגובתו", אולם באותה נשימה קבע כי "תנאי לדיון בהתנגדות [המבקשת] הוא תשלום ההוצאות שנפסקו כנגדה עד כה בסך 60,000 ש"ח". על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור, ממקדת המבקשת את טיעוניה במישור הסמכות. לטענתה, אין בסמכותו של בית המשפט לחייב "משיב" בבקשה, כתנאי לבירור התנגדותו לקבלתה, בתשלום ערובה להבטחת הוצאותיו של יוזם הבקשה, ומקל וחומר שאין בסמכותו לחייבו בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתו בעבר, כפי שעשה בית המשפט קמא במקרה שלפנינו. שגיאתו זו של המשפט קמא מתעצמת, כך לטענתה, בהינתן שחיוב כאמור הוטל ביוזמתו, היינו מבלי שהדבר התבקש על ידי מי מהצדדים. המבקשת מוסיפה וטוענת כי התניית בירור הבקשה בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתה בעבר מגבילה באופן לא מידתי את זכות הגישה שלה לערכאות, וכי היא תהווה "תקדים רוחבי מסוכן כי משיב שלא ישלם את ההוצאות שנפסקו נגדו בהליכים קודמים, לא תנתן לו אפשרות להגיש תגובה לבקשות אחרות המוגשות נגדו והמאיימות על זכויותיו" (סעיף 14 לבקשת רשות הערעור). המנהלים המיוחדים טוענים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על אתר, משהיא אינה עומדת באמות המידה להתערבות בשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בעניינים הנוגעים להפקדת ערובה. לגופו של עניין, טוענים המנהלים המיוחדים כי אפילו אם מבחינה פורמלית-טכנית המבקשת היא המשיבה לבקשה לאישור המתווה, הרי שמבחינה מהותית היא יוזמת הבקשה, וזאת בהינתן שיתר הגורמים הרלוונטיים הסכימו לאישור המתווה, כך שהתנגדותה של המבקשת היא שמחייבת את בירור הבקשה לגופה. אשר על כן, סבורים המנהלים המיוחדים כי לא ניתן לחלוק על העובדה שלבית המשפט מסורה הסמכות לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה להוצאות. אף על פי כן, במקרה הנדון בית המשפט קמא מצא שלא לחייב את המבקשת בתשלום ערובה להוצאות, כפי שביקשו המנהלים המיוחדים, אלא בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתה בעבר וטרם שולמו. החלטה זו, כך נטען, מהווה החלטה דיונית מובהקת המצויה בליבת שיקול דעתה של הערכאה המבררת, והיא אינה מעלה כל עילה להתערבות. הכנ"ר טוען, מנגד, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור בחלקה. את מסקנתו האמורה מבסס הכנ"ר על שניים: ראשית, לעניין זהות הגורם עליו מוטל החיוב, מקשיח הכנ"ר במידת מה את עמדתו בהליך קמא וטוען כי אין בסמכותו של בית המשפט לחייב את ה"צד הפסיבי" להליך בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. הכנ"ר סומך את טענתו האמורה על נוסחן של התקנות המסדירות את סמכותו הכללית של בית המשפט לחיוב בערובה להוצאות – תקנה 519 לתקסד"א הישנות ותקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 157 ו-תקסד"א החדשות, בהתאמה). תקנות אלו נוקבות במפורש במונח "תובע" בבחינת הגורם עליו ניתן להטיל את החיוב, והסנקציה הקבועה בהן בגין אי עמידה בתשלום החיוב היא מחיקת התביעה – סנקציה שלטענת הכנ"ר אינה רלוונטית מקום בו הגורם עליו מוטל החיוב הוא הנתבע. עוד טוען הכנ"ר כי התניית הדיון בהתנגדותו של ה"צד הפסיבי" בתשלום ערובה להבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד פוגעת פגיעה בלתי סבירה בזכות הגישה שלו לערכאות. שנית, לעניין מיהות החיוב, סבור הכנ"ר כי בית המשפט מוסמך להורות על חיוב בעל דין בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתו בעבר כתנאי לבירור הליך שיזם. לטענתו, על אף שאין עיגון סטטוטורי לסמכות האמורה, עיון בפסיקה מלמד כי בפועל בתי המשפט עושים זאת מעת לעת. יתרה מכך, הואיל וברמה המהותית מדובר בסעד מרוכך יותר מחיוב בהפקדת ערובה כספית – אותו מוסמך בית המשפט לפסוק במפורש מכוח תקנה 519 או תקנה 157 – הרי שמקל וחומר יש לבית המשפט סמכות לתתו. נוכח דברים אלו, סבור הכנ"ר כי בעוד שבית המשפט אינו מוסמך לחייב את המבקשת בערובה בכובעה כ"משיבה" לבקשה לאישור המתווה, הרי שבכל הנוגע להצעתה לאישור מתווה חלופי מטעמה ניתן לראותה כמעין "תובעת שכנגד", ומשכך אין מניעה לחייבה בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתה בעבר כתנאי לבירור טענותיה ביחס לרכיב זה. בתגובתה לתשובות המשיבים, מתמקדת המבקשת בעמדת הכנ"ר. לטענתה, כל מטרתה בשלב זה הייתה להביא לדחיית הבקשה לאישור המתווה, כאשר הצעתה החלופית נועדה אך לתמוך את טענתה לבעייתיות הגלומה בו, הא ותו לא. עוד מבהירה המבקשת כי "לאחר מכן, וככל ויהיה צורך בכך, תגיש המבקשת בקשה כדין למימוש הצעתה" (סעיף 6 לתגובת המבקשת). דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן.   בקשת רשות הערעור מעוררת שתי שאלות נפרדות: הראשונה, היא האם בסמכותו של בית המשפט לחייב את ה"צד הפסיבי" להליך – נתבע (ככל שההליך שבו מדובר הוא תביעה) או משיב (ככל שההליך שבו מדובר הוא ערעור, בקשה, או עתירה) – בתשלום ערובה להבטחת הוצאותיו של יוזם ההליך, וזאת כתנאי לבירור התנגדותו של הראשון להליך בו מדובר (להלן ייקראו מעתה: הצד הפסיבי ו-יוזם ההליך, בהתאמה); השנייה, היא האם בסמכותו של בית המשפט להתנות את בירור ההליך בתשלום הוצאות משפט שנפסקו בעבר, וזאת חלף החיוב בערובה להבטחת הוצאות או בנוסף לו. אשר לשאלה הראשונה – סבורני כי יש להשיב עליה בשלילה. ברירת המחדל שמכתיבות תקסד"א הישנות ביחס לפסיקת הוצאות בהליכים אזרחיים היא שכל צד נושא בהוצאותיו, כאשר בית המשפט מוסמך להורות בתום ההליך כי צד אחד יישא בהוצאותיו של האחר, ובאופן טיפוסי שהצד "המפסיד" בהליך יישא בהוצאותיו של בעל הדין שזכה בו (ראו: פרק ל"ד לתקסד"א הישנות, ובפרט תקנות 511 ו-512. לחריג למקרה הרגיל שבו מוטל החיוב כלפי הצד המפסיד, ראו תקנה 514 לתקסד"א הישנות ותקנה 156 לתקסד"א החדשות. ראו גם: ע"א 1818/19 שיך עלי נ' נור אדין, פסקה 4 (24.5.2021)). לעומת זאת, תקסד"א החדשות מכתיבות ברירת מחדל הפוכה של חיוב בהוצאות, כאשר על בית המשפט להצביע על טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן (תקנה 152 לתקסד"א החדשות). סמכותו של בית המשפט לחייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות (להלן: ערובה להוצאות או ערובה להבטחת הוצאות), נועדה איפוא להבטיח, כבר בשלב מוקדם של ההליך, כי מקום שבו יפעיל בית המשפט את סמכותו לחיוב בהוצאות בתום ההליך – ניתן יהיה לגבותן בפועל. ודוק: בעוד שסמכותו של בית המשפט לחייב בהוצאות חלה על שני הצדדים להליך – יוזם ההליך או הצד הפסיבי, הסמכות לחייב בערובה להוצאות מתייחסת ליוזם ההליך בלבד (ראו: רע"א 7687/18 מדינת ישראל – רשות המיסים – מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ, פסקה 8 (15.7.2020) (להלן: עניין מרעב); ע"א (ת"א) 1100/01 FRANCO BELGES נגד א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ, עמ' 9 לחוות דעתה של השופטת אסתר קובו (1.7.2004)). מסקנה זו נתמכת בשני שיקולים מצטברים: ראשית, כעניין של פרשנות לשונית פשוטה, עיון בהסדרים הסטטוטוריים השונים בעניין סמכותו של בית המשפט לחייב בערובה להוצאות מעלה כי הצד אותו ניתן לחייב בהפקדת ערובה הוא, ככלל, יוזם ההליך, בעוד שהצד שלטובתו תופקד הערובה הוא הצד הפסיבי. כך, למשל, תקנה 519 לתקסד"א הישנות (המוסדרת כיום בתקנה 157 לתקסד"א החדשות) – המהווה ההסדר הסטטוטורי המרכזי לעניין חיוב בערובה להוצאות – קובעת כי בסמכותו של בית המשפט שדן בתובענה לחייב "תובע" להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של "נתבע" ("תובענה", כהגדרתה בסעיף 1 לתקסד"א הישנות, כוללת גם "בקשות ושאר עניינים שמביא בעל דין לפני בית משפט"). בדומה, תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, שדנה בחיוב בערובה להוצאות בתביעה, מסמיכה את בית המשפט לחייב "תובע" בתשלום ערובה להוצאותיו של "נתבע" (כן ראו תקנה 2(ו) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, אשר אמנם נעדרת התייחסות לגורם עליו מוטל החיוב (התובע), אולם קובעת שחיוב כאמור מוטל "לתשלום הוצאותיו של נתבע"). כך גם תקנות 258לב, 427 ו-428 לתקסד"א הישנות (המוסדרות כיום בתקנה 135 לתקסד"א החדשות), אשר דנות בחיוב בערובה להוצאות בערעור, מחייבות את "המערער" בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות "המשיב"; ותקנה 404 לתקסד"א הישנות, העוסקת בבקשת רשות ערעור, מחייבת את "המבקש" בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות "המשיב" (יובהר כי הואיל ו"ערעור", כהגדרתו בתקנה 134(א) לתקסד"א החדשות, כולל גם "בקשת רשות ערעור", התקנה הרלוונטית בתקסד"א החדשות היא תקנה 135 לעיל). מכאן, שלשונם של ההסדרים הסטטוטוריים הרלוונטיים יכולה לסבול פרשנות אחת בלבד – והיא שסמכותו של בית המשפט לחייב צד להליך המשפטי בהפקדת ערובה להוצאות מצומצמת איפוא ליוזם ההליך, ולטובתו ולהגנתו של הצד הפסיבי. שנית, תוצאה פרשנית זו עולה בקנה אחד גם עם הפרשנות התכליתית המתבקשת בסוגיה בה עסקינן. בעניין מרעב, עמדתי על שתי התכליות המרכזיות העומדות ביסוד סמכות החיוב בערובה להוצאות: הראשונה והמרכזית מבין השתיים, היא הבטחת תשלום הוצאותיו של הצד הפסיבי, שההליך נכפה עליו, ככל שבסופו של יום יידחה ההליך נגדו וייפסקו הוצאות לטובתו; השנייה היא מניעת ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות והרתעה מפני הגשת הליכי סרק – תביעות, בקשות, או ערעורים, לפי העניין. ביסודה של תכלית אחרונה זו עומדת ההנחה כי הדרישה להפקדת ערובה להוצאות עשויה לשמש כאמצעי המבחין בין הליך שהצד שיזם אותו מאמין בצדקתו, לבין הליך שמוגש משיקולים אסטרטגיים גרידא (שם, בפסקה 9). והנה, שתי התכליות הללו אינן מצדיקות את חיובו של הצד הפסיבי בהפקדת ערובה להוצאות יוזם ההליך: יוזם ההליך הוא שבחר בפנייה להליכים משפטיים, ובמסגרת מכלול שיקוליו היה עליו להביא בחשבון את סיכויי הגביה מהצד שכנגד, ובכלל זה הסיכוי לגבות את הוצאות ההליך, ככל שיפסקו לטובתו; והצד הפסיבי מצדו נגרר בעל כורחו להליך משפטי – כך שמטבע הדברים החשש לניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות פוחת, ועמו גם הצורך להשפיע על מערך התמריצים הפועל עליו בהקשר זה. לא זו אף זו, משקל הנגד שיש להעניק לזכותו של הצד הפסיבי להתגונן, כמקבילה של זכות הגישה לערכאות של יוזם ההליך – הוא גבוה במיוחד (לזכות זו, ראו: דודי שוורץ סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות 105 (2007); ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 25 לחוות דעתה של השופטת אילה פרוקצ'יה (17.10.2010)). בפרט, נראה שכאשר מדובר בצד הפסיבי, אשר נגרר להליך השיפוטי בעל כורחו – הטלת החיוב בערובה להוצאות, אשר הפרתו גוררת אחריה גריעה של זכות או הטלת חיוב מבלי לקיים הליכי משפט כסדרם וכהלכתם, פוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכותו להתגונן ולהשמיע את טענותיו (והשוו: רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 839-838 (2003)). הערה: לרשות יוזם ההליך עומד מנגנון אחר, המיועד להגן על האפשרות לממש את פסק הדין. כוונתי לאפשרות (שאינה מוגבלת רק ליוזם ההליך, אך לרוב משמשת את הצד היוזם) לבקש סעדים זמניים, במטרה "להבטיח ... את ביצועו הראוי של פסק הדין" (תקנה 94 לתקסד"א החדשות). באמצעות סעדים זמניים מסוג זה (למשל, עיקול זמני) יכול יוזם ההליך להבטיח, במקרים המקיימים את התנאים לכך, כי פסק הדין, על מכלול רכיביו, ייפרע הלכה למעשה. מן המקובץ עולה כי הן פרשנות לשונית והן פרשנות תכליתית של ההסדרים הסטטוטוריים הרלוונטיים לעניין חיוב בערובה להוצאות, תומכות במסקנה לפיה הטלת חיוב כאמור יכול שתיעשה כלפי יוזם ההליך, ולטובת הצד הפסיבי, ולא להפך. וביישום הדברים לענייננו: ההליך בו מדובר הוא בקשת המנהלים המיוחדים לאישור המתווה להשלמת עבודות הבנייה בפרויקט חולון. מכאן, שהמנהלים המיוחדים, בכובעם כמגישי הבקשה, הם יוזמי ההליך; והמבקשת, בכובעה כמשיבה לבקשה, היא הצד הפסיבי להליך. בתשובתו לבקשת רשות הערעור, טוען הכנ"ר, כאמור, כי תגובת המבקשת לבקשה לאישור המתווה אינה מתמצית בהתנגדותה לאישור, אלא כוללת גם בקשה חדשה לאישור מתווה חלופי מטעמה, אשר בכל הנוגע אליה המבקשת היא "יוזמת ההליך". ואולם, בתגובתה לתשובת הכנ"ר, מבהירה המבקשת כי בקשתה לאישור מתווה חלופי אינה אלא אמצעי להמחשת התנגדותה לאישור המתווה שהציעו המנהלים המיוחדים, כאשר בהמשך הדרך, ככל שתראה צורך בכך, תגיש בקשה עצמאית בנושא בדרכים המקובלות. מכאן, כי לא היה בסיס משפטי לבקשת המנהלים המיוחדים לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. למען הסר ספק, יובהר כי ככל שתחדש המבקשת את בקשתה לאישור מתווה חלופי מטעמה, יוכל בית המשפט, ככל שימצא לנכון, לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בתנאים ובסכום שימצא לנכון. אלא שבכך לא תמה מלאכתנו – ויש להוסיף ולבחון האם היה מקום לחייב את המבקשת, חלף החיוב בערובה להוצאות, בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתה בעבר במסגרת ההליך, וזאת כתנאי לבירור התנגדותה לבקשת המנהלים המיוחדים לאישור המתווה. לטעמי, לא הייתה הצדקה לעשות כן. כאמור, סמכותו של בית המשפט לחייב צד להליך בתשלום הוצאותיו של יריבו מעוגנת בשורה ארוכה של הוראות דין, והיא מופעלת בהקשרים רבים ומגוונים בשלביו השונים של ההליך השיפוטי (ראו, מבין רבים: תקנה 38(ב) לתקסד"א החדשות; תקנה 53 לתקסד"א החדשות; תקנה 114א לתקסד"א הישנות ותקנה 60(א) ו-(ג) לתקסד"א החדשות; תקנה 152(ב) לתקסד"א הישנות ותקנה 175א(ז) לתקסד"א החדשות; תקנה 155 לתקסד"א הישנות; תקנה 214יא(ד)(10) לתקסד"א הישנות). דא עקא, שלא כמו עצם הטלת החיוב בהוצאות, אשר מסור לסמכותה הבלעדית של הערכאה שדנה בהליך, הסמכות לאכיפת החיוב מסורה, ברגיל, ללשכת ההוצאה לפועל (ראו: תקנה 515 לתקסד"א הישנות; רע"א 1772/14 מועצה מקומית ראמה נ' ג.א מהנדסי הצפון בע"מ, פסקה 4 (23.3.2014) (להלן: עניין ראמה). חלופה אחרת המוכרת בדין לאכיפת חיוב שהוטל מכוח הליך משפטי, אשר תתאפשר בנסיבות "מיוחדות וחריגות", היא מינויו של כונס נכסים על ידי בית המשפט. להרחבה על חלופה זו ראו: ע"א 4111/97 שם טוב נ' מורטזה, פ"ד נג(2) 616, 623-622 (1999) (להלן: עניין שם טוב)). ואכן, בית משפט זה כבר קבע בעבר כי על דרך כלל אין להתנות את המשך הדיון בהליך משפטי מסוים בתשלום הוצאות לאלתר, וזאת לאור העיקרון המושרש היטב לפיו בית המשפט אינו מוציא לפועל של החלטותיו, לצד הפגיעה הבלתי מידתית בזכות הגישה לערכאות של הגורם עליו מוטל החיוב (ראו: עניין ראמה, פסקה 4; רע"א 847/16 אבו חצירא נ' פקיד שומה היחידה הארצית לשומה, פסקה 5 (22.2.2016); והשוו: בש"א 7885/16 בסון נ' GFA Advanced System Ltd, פסקה 3 (27.10.2016). חריג סטטוטורי לכלל זה היה קיים בתקנה 155 לתקסד"א הישנות, אשר קבעה כי מקום שבו "הופסקה תובענה, והוגשה תובענה חדשה בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לה, לפני תשלום ההוצאות על התובענה שהופסקה, רשאי בית המשפט, אם נראה לו הדבר, לצוות על עיכוב התובענה החדשה עד לאחר תשלום ההוצאות כאמור". יוער כי לתקנה זו אין מקבילה בתקסד"א החדשות). הגיונו של כלל זה יפה במיוחד כאשר הגורם עליו מוטל החיוב הוא הצד הפסיבי, וזאת לאור פוטנציאל הפגיעה המשמעותי בזכותו להתגונן ולהשמיע טענותיו, עליו עמדנו לעיל. ויובהר, כשלעצמי, אינני שולל את האפשרות כי יתכנו מצבים בהם בית המשפט רשאי, מכוח סמכותו הטבועה, להורות כי בירור טענות שהעלה צד יותנה בתשלום הוצאות שנפסקו לחובתו במסגרת אותו הליך או אף במסגרת הליך קודם. כך, במיוחד כאשר התנהלותו של הצד עולה לכדי שימוש לרעה בהליך המשפטי (וראו תקנה 4 ותקנה 176(א) לתקסד"א החדשות). יחד עם זאת, השימוש בסמכות חריגה זו צריך להישמר למצבים יוצאי דופן ומובהקים בחומרתם, ואין להפוך אותו לכלל. בענייננו, כיוון שלפי שעה הבהירה המבקשת כי אין לראות בתגובתה משום בקשה לאישור מתווה חלופי מטעמה, הרי שהיא מהווה בשלב זה צד פסיבי בהליך. יתר על כן, עמדתה המתנגדת של המבקשת לבקשה לאישור המתווה הוגשה בהוראתו וביוזמתו של בית המשפט, באופן המדגיש את הצורך ליתן לה את ההזדמנות להשמיע טענותיה. בנוסף, אינני סבור כי ניתן למצוא בהתנהלות המבקשת בסיס מספיק לקביעה המחמירה שהגשת ההתנגדות מצידה עולה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט, ומכל מקום אף בית המשפט קמא לא קבע כן בהחלטתו הקצרצרה. מטעמים אלו הגעתי למסקנה כי המקרה הנדון אינו מצדיק חריגה מן הכלל לפיו אין לחייב צד להליך בתשלום הוצאות משפט שנפסקו לחובתו בעבר כתנאי לבירורו. סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת, במובן זה שהחלטתו של בית המשפט קמא המורה על חיובה של המבקשת בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתה עד כה כתנאי לדיון בהתנגדותה לבקשה לאישור המתווה – מתבטלת. המנהלים המיוחדים יישאו בהוצאות המבקשת במסגרת הליך זה בסכום של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ד באלול התשפ"א (‏22.8.2021). ש ו פ ט _________________________ 21013780_Y08.docx תצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1