אהרון משולם נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1377/94 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי המערער: אהרון משולם נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 13.2.94 בת.פ.ח. 113/92 שניתן על ידי כבוד השופט נ' עמית תאריך הישיבה: כ"ו בטבת התשנ"ז (05.01.97) בשם המערער: עו"ד יהודה וינשטיין בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער הואשם, לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כי במסגרת קשר לביצוע פשע, שקשר בישראל עם אחרים בארצות הברית, ביצעו האחרים כלפי תושב ניו-יורק, בבית-מגוריו בניו-יורק, עבירות סחיטה באיומים וסחיטה בכוח וכן עבירת הצתה. בכתב האישום, שהוגש לבית המשפט בשנת 1992 - משמע לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- - יוחסו למערער אחריות לקשירת הקשר הנטענת, וכן לניסיון לקשירת קשר (קודם) שנועד לאותה מטרה, וכן אחריות (מכוח דיני השותפות לעבירה ודיני הקשר) לביצוען של העבירות נשוא הקשר, שבפועל בוצעו בידי האחרים, בארצות הברית. כתב האישום שהוגש נגד המערער מנה חמש עבירות, בניגוד לחוק העונשין, התשל"ז1977-, כלהלן: קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(1) - כנוסחו לפני התיקון - בקשר עם סעיפים 448(א), 427(א) ו428- לחוק); ניסיון לקשירת קשר כאמור (לפי סעיפים 499(1) ו32-); סחיטה באיומים (לפי סעיפים 428 רישא ו26-(3)); סחיטה בכוח (לפי סעיפים 427 רישא ו26-(3)); והצתה (לפי סעיפים 448(א) רישא ו26-(3) לחוק). לאחר שמיעת הראיות פסק בית המשפט המחוזי (השופט נ' עמית) להרשיע את המערער בחמש העבירות בהן הואשם. בעקבות הרשעתו נידון המערער לשלוש שנות מאסר, מחצית התקופה לריצוי בפועל ומחציתה על-תנאי, ולתשלום קנס בסך 30,000 ש"ח או ריצוי שישה חודשי מאסר תחתיו. 2. עיקרו של הערעור שלפנינו - שלחלופין נסב גם על חומרת העונש - מופנה כנגד ההרשעה בדין. טענתו המרכזית של הסניגור המלומד היא, כי לא הובאה כל ראיה שאיזו מן העבירות, שיוחסו למערער, נעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל, ומכאן שלא הונחה תשתית שבכוחה להחיל על המעשים (או על איזה מהם) את דיני העונשין של ישראל. אני סבור, כי טענה זו בדין יסודה, והגם שלא מצאתי יסוד לפקפק שלמערער אכן היה חלק בגרימת המעשים שנעשו בארצות הברית, אשר נועדו לפגוע ובחלקם אף פגעו במתלונן, די בקבלת טענתו האמורה של הסניגור כדי לחייב את קבלת הערעור וביטול ההרשעה. הסכסוך האזרחי 3. המערער הוא יהלומן, חבר בורסת היהלומים בישראל, המנהל את עסקיו בבית הבורסה ברמת-גן. המתלונן, אלי מירזיוף, הוא סוחר יהלומים תושב ארצות הברית, המנהל את עסקיו (באמצעות חברה שבשליטתו) בבורסת היהלומים בניו-יורק. בעקבות עיסקאות של סחר ביהלומים שעשו ביניהם (החל משנת 1979 ובתקופה הסמוכה לכך), דרש המתלונן מן המערער לשלם לחברה שבשליטתו יתרת חוב של כ100,000- דולר (ולפי גירסה אחרת של כ50,000- דולר). המערער כפר בקיומו של חוב כלשהו, ועל רקע זה פרץ בין השניים סכסוך. הניסיונות שנעשו ליישוב הסכסוך לא עלו יפה, הזמן חלף וסכום החוב הנטען תפח. בשנת 1989 הוגשה (מטעם החברה שבשליטת המתלונן) תובענה כספית נגד המערער. 4. במהלך בירור התובענה, לפני בית-משפט השלום בכפר-סבא, הגיעו הצדדים (ביום 21.10.91) להסדר פשרה. על-פי ההסדר ניתן נגד המערער פסק-דין המחייבו לשלם (לחברה התובעת) סכום השווה ל150,000- דולר, בצירוף ריבית בשיעור 12.5% לשנה מיום 1.10.91, אך הותנה (בגוף פסק הדין) כי אם ישלם לתובעת סכום כולל השווה לסך 100,000 דולר, בעשרה שיעורים חודשיים שווים, בכל 5 לחודש, החל מיום 5.11.91 ואילך, ייחשב המערער כמי שסילק את מלוא חיוביו לפי פסק הדין. ההתרחשויות בארצות הברית 5. המערער שילם, במועדיהם, את התשלומים לשיעורים שנקבעו בהסדר הפשרה. אך, במקביל, נעשה המתלונן יעד להטרדות ולאמצעי הפחדה שנועדו להניעו לוותר על גביית חובו. המעשה הראשון התרחש במוצאי יום 1.12.91, ימים ספורים לפני מועד תשלומו של השיעור השני. אותו ערב (בשעה 23:30) נתקבלה בבית המתלונן בניו-יורק שיחת טלפון. הדובר, שכתיאורו של המתלונן "היה בעל מיבטא ישראלי מאוד בולט", אמר למתלונן: "היה טוב אם היית מתקשר עם מר משולם ומסדיר את העניין". המתלונן השיב כי "אין לו כל בעיות עם מר משולם ושהכול כבר יושב". הוא שאל מי הדובר, ומשסירב הלה להזדהות, טרק המתלונן את הטלפון. כעבור כחצי שעה התקשר האלמוני עם המתלונן פעם נוספת ואמר: "אתה תהיה אדם מת בזמן קרוב מאוד". המתלונן, שביקש לברר את פשר האיומים, יצר קשר עם המערער, הן במישרין והן באמצעות אחותו (הגרה בישראל), אך המערער הכחיש כל נגיעה לאיומים. שיחת המערער עם אחותו של המתלונן קוימה ביום 4.12.91 והנה באותו ערב (בשעה 23:00 שעון ניו-יורק) הוצת מבנה החניה שליד בית המתלונן. האש כובתה עד מהרה, אך למחרת (5.12.91) - מועד תשלום השיעור השני לפי הסדר הפשרה, שגם הוא שולם במועדו - קיבלה אשת המתלונן שיחת טלפון; והדובר האלמוני, שנשמע כמרמז על ההצתה מליל אמש, אמר: "תגידי לבעלך שזו היתה אזהרה ובפעם הבא נפגע בו". למחרת (6.12.91) קיבל המתלונן, הפעם במשרדו, שיחת טלפון בה הוזהר, כי "זאת רק ההתחלה ובפעם הבאה אתה תהיה מת". במשך שבועות אחדים הוטרדו המתלונן ואשתו, בעיקר בלילות, על-ידי מטלפנים אלמוניים שעם הרמת השפורפרת מיהרו לנתק את השיחה. שלוש שיחות נוספות שנתקבלו בבית המתלונן (בתאריכים 16, 19 ו26- בינואר 1992) כללו איומים מפורשים על חיי המתלונן אם לא ימהר "לסדר את העניין" או "לשלם לבוס שלי", וקצבו לו זמן של "חמישה ימים להסדיר את העניין". בשיחת טלפון נוספת (ואחרונה), שנתקבלה בבית המתלונן ביום 12.2.92, נאמר לאשתו, כי משבעלה "לא הסדיר את העניין עם הקבוצה שלנו", יתחילו (המאיימים) "את עשר המכות" וכי "המכה הראשונה תתחיל בשבוע הבא". המעקב שקוים בארצות הברית העלה, שכל שיחות הטלפון האנונימיות שקיבל המתלונן, זולת השיחה האחרונה, חויגו מתחומי ארצות הברית. שיחת הטלפון האחרונה (מיום 12.2.92) חויגה מישראל. אך לא נמצאה כל ראיה שבכוחה לזהות את מי מהמתקשרים, או לקשור לכך את המערער עצמו. החקירה 6. במועד בו נתקבלה בביתו שיחת הטלפון האחרונה שהה המתלונן בישראל. השיחות שנתקבלו בביתו במהלך חודש ינואר הטרידו את מנוחתו והוא החל לחשוש. אחותו, הגרה בישראל, פנתה בשמו למשטרת ישראל. אך משדיווחה לו, כי במשטרה מבקשים שיבוא בעצמו ארצה, יצא לדרך וביום 10.2.92 התייצב במשטרה ומסר תלונה מפורטת על המערער. בהנחיית המשטרה נפגש עם המערער, תחילה לשיחה אחת ואחר-כך לשיחה נוספת, ואת שתי השיחות הקליט בעזרת מכשיר הקלטה סמוי שהתקינה המשטרה מתחת לבגדיו. ליצירת המיפגש הראשון (שקוים במלון "רמדה" בתל-אביב, בו התאכסן המתלונן) נעזר המתלונן ביהלומן יובל גפני, שבעבר פנה אליו בשליחות המערער בעניין חובותיו. וגפני (לכאורה איש אמונו של המערער) גם השתתף בפגישה. לפגישה השניה, שהתקיימה במשרדו של המערער בבורסת היהלומים ברמת-גן, הלך המתלונן בגפו. ומדברי המערער, בשתי השיחות הללו, עלה בבירור, כי הוא אינו מכחיש שהאיומים על המתלונן קשורים בכך שהוא ממשיך לגבות את חובו מהמערער, שלמערער היתה מעורבות בגרימת ההצתה במוסכו של המתלונן, כי השליטה על מעשיהם של המאיימים נתונה בידו ושאם יצהיר המתלונן בחתימתו כי הוא מוותר על חובו, בידי המערער לגרום לכך שהאיומים כלפיו ייפסקו לאלתר. הפן העובדתי 7. בהתייחסו לשאלת חלקו של המערער בייזום ובהנעת המעשים הפליליים, שנעשו כלפי המתלונן בארצות הברית, אמר השופט המלומד בהכרעת הדין: "... אני חייב לומר ולהדגיש שמהבחינה העובדתית-ראייתית אין לי כל ספקות לקבוע, הן על סמך הראיות הנסיבתיות והן על סמך הודיותיו וראשית הודיותיו של הנאשם, שכל החוטים מובילים לנאשם כמי שמשך בהם והפעיל את המאיימים השונים כמו מריונטות." בהכרעה עובדתית זו אין כל מקום להתערב. למעורבותו הפעילה של המערער בייזום ובהנעת הפעילות הפלילית כלפי המתלונן בארצות הברית מצוי עיגון ברור וחד-משמעי בהתבטאויות המערער עצמו. בראש ובראשונה - בדבריו של המערער בשתי השיחות שקיים עמו המתלונן, בהכוונת המשטרה, ושהוקלטו במלואן. המערער טען להגנתו, כי במיפגשיו עם המתלונן העריך והניח כי הלה מקליט את דבריו; ודווקא בשל כך, ומתוך שהאמין כי חשד השווא שהמתלונן ייחס לו אינו עשוי לעורר אמון, החליט לשטות בו ולקנטר אותו באמירת דברים שכביכול יש בהם משום הודיה. אלא שהסבר דחוק ומוזר זה נדחה על-ידי השופט המלומד כחסר כל ממש; ועל צדקת ההערכה הזאת אין כל יסוד לחלוק. מן הראוי להזכיר, בהקשר זה, כי בהתייחסו לדברי המערער בשתי השיחות המוקלטות, קבע השופט, כי שתי השיחות האמורות אינן רק ראיה למעורבותו של המערער בהנעת מעשי הסחיטה כלפי המתלונן בארצות הברית, אלא שבהן עצמן, ולפחות בשיחה השניה - שבגדרה אמר המערער למתלונן שכדי שייפסקו האיומים עליו לחתום על כתב ויתור לגבי חובו - יש משום עבירת סחיטה חדשה ועצמאית. ולקביעה זו, שלנטען בכתב האישום כלל לא נדרשה, עוד אשוב בהקשר אחר. 8. על כל פנים, לקביעת השופט, כי היה זה המערער אשר יזם את מעשי הסחיטה (באיומים ובמעשה הצתה) שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, מצויות ראיות נוספות. אחותו של המתלונן העידה, שכאשר התקשרה עם המערער כדי לברר עמו את פשר האיומים על אחיה, המערער הכחיש כי ידו בדבר, אך הוא לא תמה שהדברים מתרחשים, אלא ניסה להסבירם: "אז יכול להיות שמישהו אחר כואב לו הדבר", "זה יכול לבוא מיד שניה או שלישית", וכדומה. דברים יותר מפורשים אמר המערער לעד גפני. כשנשאל בחקירה אם המערער סיפר לו דבר-מה אודות האיומים על המתלונן, השיב גפני, שבהיותם בדרך למלונו של המתלונן, לפגישה שהועידו עמו, שח לו המערער, כי "הכול בסדר, כבר מטפלים בו שם" ו"שהאנשים ששלח שרפו לו את הגרז' ומאיימים עליו". באימרה אחרת הוסיף, שכאשר שאל את המערער, בהזדמנות קודמת, אודות הסדר חובו למתלונן, השיב לו המערער: "על כל תשלום שאני משלם לו מצלצלים אליו". ובעדותו במשפט אישר גפני את נכונות הדברים החמורים שייחס למערער באמרותיו. העבירות בראי הסמכות 9. ביחס לשתיים מבין העבירות שיוחסו למערער נאמר בכתב האישום, כי הן בוצעו על-ידיו בתוך שטח ישראל. המדובר בניסיון לקשירת קשר ובקשירת קשר לביצוע פשע. ביחס לעבירת הניסיון, שנכרכה בשמו של היהלומן יובל גפני, נטען בכתב האישום, כי בראשית אוקטובר 1991, במשרדי הבורסה ברמת-גן, שאל המערער את גפני אם הוא מכיר אנשים בארצות הברית, שיאיימו על המתלונן או יפעילו עליו לחץ, במטרה להניעו לבטל את תביעתו ולוותר על גביית החוב. וביחס לעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע נטען, כי בסמוך למועד (בתחילת חודש נובמבר 1991) בו שילם למתלונן את השיעור הראשון מסכום פסק הדין, קשר המערער "קשר בישראל עם אנשים בלתי ידועים בארצות הברית", לפיו יטלפנו האחרים אל המתלונן, לביתו בניו-יורק, יאיימו עליו בפגיעה בחייו ובחיי בני משפחתו, וישתמשו כלפיו גם בכוח, וזאת כדי להניעו לוותר למערער על חובו. לא כן שלוש העבירות האחרות: סחיטה באיומים, סחיטה בכוח והצתה. הללו יוחסו למערער על יסוד מעשים שנעשו, בידי אחרים, בארצות הברית; ויצוין כי אף ביחס לאיום היחיד, שלפי נתוני המעקב נעשה בשיחת טלפון שחויגה מישראל לארצות הברית, לא נטען ולא הוכח כי נעשה בשידולו של המערער בהיותו בישראל. האשמתו של המערער בעבירות הסחיטה וההצתה, שבוצעו בידי אחרים בארצות הברית, נתבססה על הטענה, כי עבירות אלו בוצעו "במסגרת הקשר ולשם מימושו". 10. ייחוסן למערער של עבירות סחיטה ואיומים, שבפועל בוצעו בארצות הברית, הצריך הכרעה בשאלה המשפטית אם דיני העונשין של ישראל חלים על עבירות אלו. ההבחנה הבסיסית, כידוע, היא טריטוריאלית. במושגיו החדשים של תיקון מס' 39 לחוק העונשין, דיני העונשין של ישראל חלים על עבירות שנעברו ב"שטח ישראל" (כהגדרתו בסעיף 7(ג) לחוק). אלו הן "עבירות-פנים"; ו"עבירת-פנים" (כהגדרתה בסעיף 7(א) לחוק) היא "עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל". בדין זה, שלפנים נקבע בסעיף 3 לחוק העונשין, אין כל חידוש. שאלה זו אפשר שלא היתה מתעוררת, אילו בשל חלקו בעבירות שבוצעו בארצות הברית היה המערער מואשם - בידי היועץ המשפטי לממשלה, או בהסכמתו בכתב (כמצוות סעיף 10(א) דאז, סעיף 9(ב) דהיום) - ב"עבירות-חוץ" (כהגדרתן החדשה בסעיף 7(ב) לחוק). אילו כך נעשה, ובהתקיים התנאים הנוספים הקבועים לכך, היה בית המשפט קונה סמכות לשפוט את המערער, לפי דיני העונשין של ישראל, גם על העבירות שבוצעו בחוץ-לארץ; זאת מכוח סעיף 15 לחוק (לפנים סעיף 7א), המחיל את דיני העונשין של ישראל על עבירה מסוג פשע, או עוון, שנעברה שלא בשטח ישראל בידי אזרח ישראלי או תושב ישראל. אך, משבחרה התביעה (או, שמא, נבצר ממנה) שלא לילך בדרך מיוחדת זו, והגישה נגד המערער כתב-אישום "רגיל", תחולת דיני העונשין של ישראל על שלוש העבירות, אשר יוחסו לו בשל מעשים שנעשו בידי אחרים בארצות הברית, מותנית בסיווג העבירות הללו כעבירות-פנים; משמע עבירות שלפחות "מקצתן" נעברו בתוך שטח ישראל. 11. השופט המלומד סבר, כי הונחה בפניו התשתית הדרושה לסיווג העבירות שיוחסו למערער כעבירות-פנים. בהכרעת הדין נקבע, שמכוח דיני הקשר נושא המערער באחריות לעבירות שבוצעו בחוץ-לארץ, במסגרת הקשר ולשם מימושו, על-ידי הקושרים האחרים. נטען לפניו על-ידי הסניגוריה, כי המאשימה כלל לא הוכיחה את טענתה, כי הקשר שקשר המערער, לביצוע עבירות הסחיטה וההצתה, נקשר (לפחות מצדו של המערער) בישראל. השופט לא נדרש לטענה זו. לדידו, יש לבחון את כל פרשת המעשים כמכלול אחד. עבירת הקשר כרוכה בכישלון ניסיונו של המערער לקשור קשר עם גפני; ובעקבות עבירות הסחיטה וההצתה, אותן ביצעו אחרים (בארצות הברית) למימוש מטרת הקשר שקשרו עם המערער, חזר המערער וביצע כלפי המתלונן - בעצמו ובישראל - עבירות נוספות של סחיטה באיומים. בכך כיוון השופט להתבטאויותיו של המערער בשתי הפגישות שקיים עמו המתלונן בהנחיית המשטרה (הפגישה במלון "רמדה" בתל-אביב והפגישה במשרדו של המערער בבורסה ברמת-גן). לדעת השופט, את שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל, לשפוט את המערער על העבירות בהן הואשם, אין לבחון ביחס לכל אחת מן העבירות שיוחסו לו לחוד, אלא ביחס לכל פרשת העבירות כמכלול אחד. כדי שיימצא שלבית המשפט נתונה סמכות לשפוט את המערער על כל עבירותיו, די להיווכח שמקצת העבירות נעברו בישראל; ואילו בענייננו, לא רק מקצתן נעברו בישראל, אלא רובן. וכך, בלשון הכרעת הדין, חתם השופט את דבריו: "בעקבות קשירת הקשר באו האיומים הטלפוניים ובאה ההצתה, ובסיום באו הסחיטה בכוח והסחיטה באיומים. שתי העבירות האחרונות, כפי שכבר קבעתי לעיל, בוצעו על ידי הנאשם עצמו, בארץ, בשיחותיו הישירות עם המתלונן במלון 'רמדה' ובמשרדו בבורסה, שבהן הניע הנאשם את המתלונן בכוח ובאיומים לחתום על הצהרה וויתור שהוא, המתלונן, אינו חייב לנאשם כספים. ברור שההצתה בוצעה בביתו של המתלונן בחוץ לארץ, ואילו שתי העבירות האחרות בוצעו ברובן המכריע בארץ. אם משקיפים על כל מערכת הנסיבות כמיקשה אחת - וכך צריך להסתכל עליה - לא יכול להיות כל ספק שלא רק 'מקצת' העבירות בוצעו בתחום השיפוט של המדינה, אלא רובן". 12. הנמקה זו משקפת את עמדת השופט בשלוש סוגיות: ראשית, סברת השופט, כי "מקצת" העבירה - אף חלק מסדרת עבירות קשורות במשמע. שנית, הנחת השופט, כי די בעובדות שהוכחו לעניין קשירת הקשר, כדי להטיל על המערער אחריות, לפי דיני העונשין של ישראל, גם לעבירות שבוצעו בידי אחרים בארצות הברית לשם מימוש הקשר; ולא למותר להזכיר, כי בהקשר זה יש לבחון גם את הנחת השופט אודות זיקתה של קשירת הקשר לעבירת הניסיון, שקדמה לה, לקשור קשר עם גפני. ושלישית, כי בגדר סדרת העבירות, שלצורך הקמת הסמכות יש לבחנן כ"מכלול אחד", יש לכלול גם את "העבירות הנוספות", אשר (לפי סברת השופט) עבר המערער בשתי שיחותיו עם המתלונן שקוימו בישראל; וזאת למרות שבשל אמירותיו בשתי השיחות האמורות לא הועמד המערער לדין, וגם בית המשפט (שלמד עליהן מן הראיות) נמנע מלהרשיעו בהן. אתייחס, בקצרה, לכל אחד משלושת הנושאים. "מקצת העבירה" 13. אני סבור, כי פירושו של השופט ל"מקצת העבירה" אינו יכול להתקבל. סיווגה של עבירה כעבירת-פנים מותנה בכך שלפחות מקצתה של העבירה נעברה בתוך שטח ישראל; והכלל הוא, "ש'מקצת העבירה' צריך להיות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א', תשמ"ד), 260, וראו גם האמור בעמ' 266-261). הווי אומר: קיומו של ה"מקצת" חייב להיבחן ביחס ליסודה העובדתי של "אותה עבירה", היינו ביחס לכל עבירה ועבירה בנפרד (ליישומה בפסיקה של תפיסה זו ראו: ע"פ 400/88 ע'ית נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 778). כתב האישום ייחס למערער אשמה בגין עבירות סחיטה והצתה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית. בהכרעת הדין לא נקבע, כי חלק כלשהו מן העשייה הנדרשת למילוי היסוד העובדתי של איזו מן העבירות הללו בוצע על-ידי המערער בישראל. השופט, שכדבריו בחר להשקיף על מערכת הנסיבות כולה כעל מיקשה אחת, לא ראה צורך בקביעה כזאת. וגם בא-כוח המדינה, בתשובתו לערעור, לא יכול להראות שהוקם יסוד עובדתי לקביעה כזאת. עבירות הקשר 14. לקשירת הקשר לא הובאה ראיה ישירה, אך מקובלת עלי קביעת השופט שעל היותו של המערער שותף לקשירת הקשר ניתן ללמוד, באורח נסיבתי, מביצוען של העבירות נשוא הקשר וממעורבותו המוכחת של המערער בייזום העבירות הללו ובהנעת מבצעיהן. דא עקא שנסיבות אלו, העשויות להעיד על עצם קשירתו של הקשר, אינן מלמדות מאומה על מקום קשירתו. ובטיעונו לפנינו הודה בא-כוח המדינה, כי התביעה לא הביאה כל ראיה לטענתה כי עבירת הקשר בוצעה על-ידי המערער בישראל. בכך נשמט בסיס הרשעתו של המערער גם ביחס לעבירת הקשר. בנסיבות אלו אינני רואה צורך להידרש לשאלה - אותה עורר הסניגור המלומד - אם הרשעת המערער בעבירת הקשר (היינו, אילו הוכח שהקשר, לפחות מצדו, נקשר בישראל) עשויה היתה להטיל עליו אחריות גם לעבירות שבוצעו בארצות הברית (כלשון כתב האישום) "במסגרת הקשר ולשם מימושו". זו, כשלעצמה, שאלה נכבדה. הנחת התביעה, שהוכחת אחריותו של המערער לעבירת הקשר תטיל עליו, מניה וביה, אחריות גם לעבירות נשוא הקשר, נסמכה אל-נכון על האמור בפסק-דינו של השופט בך בע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל, פ"ד מד(2) 133. בפסק-דין זה נתקבלה התפיסה "לפיה יש לראות בכל קושר משום אדם המשדל והמסית את יתר הקושרים לביצוע מעשי העבירה המתוכננים" (בעמ' 143) וכי, לעניין החלת דיני העונשין של המדינה על עבירה שנעברה בחוץ-לארץ, "יש בשידול זה כדי להוות חלק מביצוע העבירה המוגמרת" (בעמ' 144). לשיטה זו, הרואה בכל קושר גם משדל, "ניתן להעמיד אדם בישראל בגין עבירה שבוצעה בחו"ל על-ידי אחר, לאחר שהלה שודל לבצעה על-ידי הנאשם בישראל, מהטעם שיש לראות במעשה השידול משום 'מקצת העבירה המושלמת', וכך גם ביחס לשותף לקשירת קשר שנעשה בארץ, אשר לקידומו מבוצעות עבירות שונות מחוץ לישראל" (דברי השופט מלץ בע"פ 331/88 חלובה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 141, בעמ' 147). אלא שלאחר פסיקתה של הילכת אברג'יל (ואף לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו) הוחק סעיף 499(ב) לחוק העונשין (שהוסף לחוק בגדר תיקון מס' 39), המורה כי "(ב) הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'". לנוכח הוראה זו, המתנה את אחריות הקושר לעבירה נשוא הקשר בהיותו "צד לעשייתה", ולאור הוראת סעיף 5(א) לחוק, ספק אם ניתן היה - אף לוא נמצא בסיס להרשעת המערער בקשירת הקשר גופה - להטיל עליו אחריות גם לביצוע עבירות הסחיטה וההצתה בארצות הברית. אך משהודה בא-כוח המדינה, כי התביעה לא הוכיחה את טענתה שעבירת הקשר נעברה על-ידי המערער בישראל, נתייתר הצורך לעסוק בשאלה האמורה. 15. המערער הורשע גם בניסיון לקשור קשר עם גפני, שמטרתו (כפי שכבר נזכר) לגייס "אנשים בארצות הברית" שיאיימו על המתלונן שם. באישום נאמר, כי פניית המערער אל גפני בעניין זה היתה "במועד בלתי ידוע בתחילת אוקטובר 1991", וכי גפני השיב למערער כי הוא "אינו מתעסק בדברים כאלה", אך שבהיותו בקרוב בארצות הברית ייפגש עם המתלונן וישוחח עמו על חובו של המערער. אלא שמעדות המתלונן עלה, כי גפני ביקר במשרדו בניו-יורק בשליחות המערער פעם אחת ויחידה, וכי ביקור זה התקיים במהלך הקיץ (לכל המאוחר בחודש אוגוסט) של שנת 1991. בעדותו בבית המשפט אמר גפני, כי פניית המערער אליו בדבר גיוס אנשים בארצות הברית שיאיימו על המתלונן נעשתה רק לאחר שחזר מארצות הברית, ודיווח למערער שהמתלונן אינו מוכן לשאת ולתת עמו. בכך סטה מגירסתו בחקירה, שלפיה התקיימה השיחה לפני יציאתו לארצות הברית. משעומת העד עם גירסתו הקודמת, חזר בו מגירסתו החדשה. אך גם קבלת גירסתו המקורית לא היתה נקיה מקושי, בשל בלבול רב במועדי וסדר המאורעות, ובסופו של דבר קבע בית המשפט כי "שבטרם נסע גפני לארצות הברית לא שאל אותו הנאשם 'אם הוא מכיר אנשים היכולים לגרום ללחץ', אלא רק לאחר שחזר מארצות הברית". ודומני שלקביעה עובדתית זו לא היתה אחיזה מספקת בראיות. בפתח טיעונו לפנינו הודיע בא-כוח המדינה, כי מבלי לגרוע מן התשתית העובדתית שעליה נתבססה הרשעת המערער בעבירת הניסיון, אין המדינה עומדת על קיומה בעינה של ההרשעה גופה. את הרשעת המערער בעבירה זו יש איפוא לבטל. ואילו בתשתית העובדתית אין, לדעתי, כדי להוסיף דבר, לעניין ההכרעה בשאלה אם הקשר, שמכוחו בוצעו עבירות הסחיטה וההצתה כלפי המתלונן בארצות הברית, נקשר על-ידי המערער בישראל. "העבירות הנוספות" 16. השופט המלומד סבר, כי בגדר העבירות, שלעניין בחינת שאלת הסמכות יש להשקיף עליהן כעל מיקשה אחת, יש לכלול גם את עבירות הסחיטה שביצע המערער (כך, על-כל-פנים, קבע השופט) בשתי הפגישות שקיים עם המתלונן בישראל, פעם במלונו של המתלונן ופעם נוספת במשרדו של המערער. היוזמה לעריכת הפגישות באה, כזכור, מצד המתלונן, שהונחה לכך על-ידי המשטרה, ואשר הקליט, בחשאי, את כל מה שנאמר במהלכן. מימצאי חקירת המשטרה, בכללם דברי המערער בשתי השיחות האמורות, הובילו להגשת כתב האישום. אך בכתב האישום אין זכר לקיום הפגישות, ובגין דבריו באיזו מהן, לא יוחסה למערער כל עבירה. אין זאת אלא שבהגישה את כתב האישום נגד המערער סברה התביעה, כי בהתבטאויות המערער, בשתי השיחות המוקלטות, יש ראיה רק למעורבותו בעבירות הסחיטה וההצתה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, אך אין בהן ראיה לביצוען, על-ידיו, של עבירות סחיטה נוספות כלפי המתלונן בישראל. גם במהלך המשפט לא חל, כמדומה, שינוי בגישה זו. שכן, גם משהביאה התביעה את ראיותיה אודות שתי הפגישות - השמיעה את עדות המתלונן והגישה את התיעוד, המוקלט והמתומלל, של דברי המערער במהלכן - לא ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום ולהאשים את המערער בעבירות נוספות של סחיטה באיומים בשל התבטאויותיו בשיחות הללו. ויצוין כי גם בית המשפט, אף שקבע כי המערער אכן עבר עבירות נוספות, הרשיעו, כלשון הכרעת הדין, רק "בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום". נראה שבצרפו את "העבירות הנוספות" למכלול לא ביקש השופט אלא להראות, כי אם משקיפים על כל המעשים כעל מיקשה אחת, ניתן להגיע להחלת דיני העונשין של ישראל גם על העבירות שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית. חוששני שלגישה זו אין אחיזה; ומכל האמור עולה, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתו של המערער. האם מוצדק להרשיע את המערער ב"עבירות הנוספות"? 17. בא-כוח המדינה טען, כי אם יימצא שאי-אפשר לקיים בעינה את הרשעת המערער על יסוד העובדות שנטענו בכתב האישום, יש על-כל-פנים להרשיעו ב"עבירות הנוספות"; היינו עבירות הסחיטה באיומים אותן ביצע המערער - כקביעת בית המשפט קמא - בשתי הפגישות שקיים עם המתלונן בישראל. עמדה זו סמך הפרקליט המלומד על הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, הקובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". בפרשתנו, טען בא-כוח המדינה, מתקיימים תנאיו של הסעיף להרשעת המערער על-פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, ובנסיבות העניין, מן הדין שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 184. הפרקליט מודה, כי התובע שייצג את המדינה במשפטו של המערער, לא האשים ולא ביקש להאשים את המערער בעבירות הנוספות, אף לא ביקש מבית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסעיף 184 ולהרשיע את המערער בעבירות אלו; ושגם בית המשפט, מיוזמתו, אף לא הזכיר אפשרות זו. אך, לגישתו, ניתן להשלים את החסר בערכאתנו. 18. כשלעצמי, איני סמוך ובטוח כי דברי המערער, בשתי שיחותיו עם המתלונן, מהווים ראיה מספקת להרשעתו של המערער בעבירות סחיטה באיומים עצמאיות. אכן, בדבריו האמורים כלולה הודיה ברורה במעורבותו בעבירות הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית. ואפשר שכמה מהתבטאויותיו, היותר בוטות, אכן עשויות להתפרש כאיומי סחיטה. אך אינני בטוח כי לא ייתכן גם פירוש אחר. דומה שזו היתה גם הבחנתה של התביעה בעת הגשת כתב האישום. אילמלא כן חזקה עליה שלא היתה מסתפקת בהוכחת תוכנן של השיחות הללו כראיה למעורבותו של המערער בעבירות שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, אלא היתה מבססת עליהן אישום נוסף ונפרד בעבירת סחיטה באיומים. לכאורה, די בכך כדי להוביל לדחיית בקשתו של בא-כוח המדינה. הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו עושה שימוש בסמכותו לפי סעיף 184, להרשיע נאשם בעבירה שלא הואשם בה ושאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אלא אם נוכח שלנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן גם מפני העבירה האחרת (ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615; בג"צ 724/83 מדינת ישראל נ' שופט בית-משפט השלום בנתניה, פ"ד לח(3) 701, 706; ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מדינת ישראל, מג(2) 316, 323; וע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227, 239-238). מן הראוי להדגיש, כי בעשיית שימוש בסמכות האמורה מצווה בית המשפט לנהוג זהירות רבה. עוד בע"פ 154/52 שמעיה נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז 778, שנפסק לפני קרוב לארבעים-וארבע שנים, הטעים השופט (לימים מ"מ הנשיא) חשין, כי "במקום שיש צל של חשש (ההדגש שלי - א' מ') שמא קופחה זכותו של הנאשם והאפשרות נשללה ממנו להתגונן כראוי בפני האישום החדש", בית המשפט לא יעשה שימוש בסמכותו להרשיע נאשם בעבירה שלא הואשם בה. אני סבור, כי היענות לבקשת המדינה בענייננו מקימה חשש (ולמצער, צל של חשש) לקיפוח זכותו של המערער להתגונן כראוי מפני ההרשעה בעבירות הנוספות. הבקשה להרשיעו בעבירות שונות מאלו שבהן הואשם, ושמפניהן התגונן, הועלתה על-ידי המדינה לראשונה בשלב הערעור. בע"פ 2125/94 כהן נ' מדינת ישראל (תקדין-עליון, כרך 94(2) 121), נתקבל ערעורם של המערערים על הרשעתם במעשה שבגינו לא הואשמו, אף שהמעשה הוזכר בכתב האישום כחלק מן הרקע העובדתי. בקשת המדינה להסתייע, בשלב הערעור, בסעיף 184 נדחתה מן הטעם שלמערערים לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה במעשה האמור. וכך אמרתי (בפיסקה 6 לפסק הדין): "... במהלך הדיון לפני בית המשפט קמא לא נתבקש השופט להעמיד את המערערים - ובפועל לא העמידם - על הסיכון שיורשעו בעבירה על מעשיהם בשלב הראשון של האירוע, שבכתב האישום הובא כתיאור של רקע עובדתי בלבד. אכן נכון הדבר, שסיפוק התנאי בדבר מתן הזדמנות סבירה להתגונן אינו חייב להתבטא, בהכרח ובכל הנסיבות, בהשמעת אזהרה מפורשת באוזני הנאשם במהלך הדיון (ראה ע"פ 545/88 בן-עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 316, בעמ' 323). אך יש מקרים שבהם מתעורר צורך באזהרה מפורשת כזאת. וכזה הוא, לכאורה, המקרה שלפנינו, שכן מן הנטען בכתב האישום עשויים היו המערערים להעלות, כי התביעה נמנתה וגמרה לבקש את הרשעתם רק בעבירה המתחייבת מן הירי ברגליו של המתלונן; ושאילו ביקשה להאשימם בעבירות נוספות, על יסוד חלק אחר של התשתית העובדתית הנטענת, היה בידה לעשות כן". אף בענייננו אין לשלול את האפשרות, שאילו הואשם בעבירות אלו מעיקרא, או אף אילו העלתה התביעה את בקשתה להרשיעו בהן במהלך שמיעת הראיות לפני הערכאה הראשונה, היה בפי המערער הסבר שבכוחו לנקותו מן האשמה בעבירות הנוספות. כדי להיחלץ מהרשעה בעבירות הנוספות יכול, למשל, לבקש לשכנע את בית המשפט, שאת דבריו בשיחות עם המתלונן ניתן לפרש רק כהודיה במעורבותו במעשים שבוצעו בארצות הברית, ואין לפרשם כאיומי סחיטה חדשים. 19. אך אבקש להאיר פן נוסף. גם אילו נוכחתי, שדברי המערער בשיחותיו עם המתלונן אינם ניתנים להתפרש אלא כאיומי סחיטה חדשים, אף אז לא הייתי רואה מקום לקבל את בקשתו של בא-כוח המדינה. הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 184 היא סמכות שבשיקול-דעת, ואף במקום בו נוכח בית המשפט שלנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן, עליו לבחון, על-פי שיקול-דעתו ולאור נסיבותיו של המקרה שלפניו, אם ראוי לו לעשות שימוש בסמכות האמורה (ע"פ 534/84 אריה (פנחס) נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 561, דברי השופט בן-דרור בעמ' 572). גם בשקלו שאלה זו מוטל על בית המשפט לנהוג בזהירות. עליו לזכור, שככלל, על המשפט להתנהל בגבולות הטיעון העובדתי שבכתב האישום, "שמטרתו, כידוע, היא להעמיד את הנאשם - בבירור, מראש ובמפורש - על גירסתה הנטענת של התביעה, למען יידע מה מבקשים להוכיח כנגדו, במה יבקשו להרשיעו ומפני מה הינו מצופה להתגונן" (פרשת בן עזרא, ע"פ 545/88 הנ"ל, בעמ' 323). סעיף 184 אינו מיועד להפר את הכלל, "אלא לענות על מצבים מיוחדים, יוצאים מן הכלל" (פרשת אריה, ע"פ 534/88 הנ"ל, בעמ' 574). התכלית שביסוד הסעיף, הנלמדת מלשונו, היא להעמיד לבית המשפט סמכות "להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו". השאלה המתבקשת היא, מה פירוש "נתגלתה"? האם רק לבית המשפט, או שמא גם לתביעה? לשון אחר: כלום עשוי הסעיף לחול גם אם כל העובדות המעידות על אשמת הנאשם היו ידועות לתביעה בעת הגשת כתב האישום (ואפשר אף הוזכרו בו), אלא שהתביעה - משיקולים כאלה ואחרים - נמנעה מלהאשימו על-פיהן? בע"פ 2463/90 מגירא נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון כרך 91(3) 1911, רמזתי על השאלה, אך לא ראיתי צורך להכריע בה: "בהעדר טענה מצד התביעה, שהראיות שהובאו הניחו תשתית מספקת להרשעתו של מגירא בעבירה אחרת מזו שבה הואשם, לא אבדוק שאלה זו, וממילא - גם לא את השאלה, אם בנסיבות העניין, כשכל העובדות שהיו דרושות להאשמת מגירא בגניבה בידי מורשה היו ידועות לתביעה ואף נכללו באישום המתוקן, ראוי היה שבית המשפט (אף אילו נוכח שנתמלאו התנאים לכך) יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-" (בפיסקה 11 לפסק הדין). בפרשתנו חוזרת השאלה וניצבת לפנינו וביתר שאת. העובדות שעל יסודן מבקשנו בא-כוח המדינה לעשות שימוש בסעיף 184, ולהרשיע את המערער בעבירות הנוספות, אינן "חדשות" ולא "נתגלו" לתביעה מן הראיות שהובאו במשפט. עובדות אלו נודעו למשטרה עוד בשלב החקירה והיוו חלק מפירות החקירה. הן נמצאו לנגד עיניה של התביעה בעת הכנת כתב האישום. אך התביעה בחרה שלא להאשים את המערער, על יסוד העובדות הללו, בעבירה נוספת כלשהי שבוצעה על-ידיו בישראל; אלא להביאן רק כראיה למעורבותו של המערער בעבירות הסחיטה וההצתה שבוצעו כלפי המתלונן בידי אחרים בארצות הברית. מטעם זה נמנעה התביעה מלהזכיר את העובדות האמורות בכתב האישום, ולפני בית המשפט הובאו הן לראשונה כחלק מפרשת הראיות. בנסיבות אלו אין, לדעתי, כל בסיס לעשיית שימוש בהוראת סעיף 184. הכלל, כאמור, הוא שאת המשפט יש לנהל בגבולות הטיעון העובדתי שבכתב האישום. הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 184 אינה מכוונת להתיר סטיות מכלל זה, אלא להעמיד לרשות בית המשפט סמכות שהוא עשוי להיזקק לה במקרים מיוחדים, בהם אשמת הנאשם בעבירה שלא הואשם בה מתגלה לראשונה מן העובדות המוכחות לפניו במשפט. אכן, על-פי לשונו ותכליתו של סעיף 184, את הביטוי "נתגלתה" שבו ראוי כי נפרש כ"נתגלתה לראשונה"; משמע, לא רק לבית המשפט, אלא בכלל. מכאן עולה המסקנה, כי הסמכות הנתונה לבית המשפט, להרשיע נאשם בעבירה שלא הואשם בה, או להרשיעו על יסוד עובדות שלא נטענו בכתב האישום, מוגבלת למקרים בהם אשמתו בביצוע העבירה המסוימת לא היתה ידועה לתביעה בזמן הגשת כתב האישום, ונתגלתה לראשונה בשלב הראיות. וגם תנאי זה להחלתו של סעיף 184 - שמבחינת הסדר קודם לתנאי בדבר "מתן הזדמנות להתגונן" - אינו מתקיים בענייננו. בעקבות קריאת חוות הדעת של השופטים חשין וקדמי 20. לאחר כתיבת הדברים הללו קיבלתי את חוות הדעת של חבריי: תחילה את חוות-דעתו של השופט קדמי, לאחר מכן את חוות-דעתו של השופט חשין, ולבסוף - השלמה מאת השופט קדמי בעקבות קריאת חוות-דעתו של השופט חשין. שני חבריי סבורים, בניגוד לדעתי, כי יש להותיר על כנה את הרשעת המערער בגין עבירות הסחיטה באיומים שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית. השופט קדמי מציע, כי נוסיף ונרשיע את המערער, בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, גם במה שכיניתי לעיל "העבירות הנוספות", היינו בעבירות סחיטה באיומים אותן עבר המערער, לפי קביעת השופט המלומד, בשני מיפגשיו עם המתלונן בישראל. גם חבריי מסכימים, כי בהיעדר ראיה שאיזו מן העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום - בגין מעשי סחיטה באיומים שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית - בוצעה, כולה או מקצתה, בישראל, לא הונחה בפני בית המשפט קמא תשתית שבכוחה להחיל על חלקו של המערער במעשים אלה את דיני העונשין של ישראל. שורש מסקנתם המשותפת, שבידנו לאשר את הרשעת המערער בעבירות האמורות, טמון בפרשת "העבירות הנוספות". חבריי סבורים כי הראיות שהובאו במשפט ביססו את אשמת המערער גם בעבירות הנוספות; כי למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפניהן, כדרישת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי; ושהמערער, בפועל, אף התגונן גם מפניהן. חבריי תמימי-דעים, שכלל מעשי הסחיטה שלפי קביעת השופט המלומד הוכחו נגד המערער - אלה שנעשו בארצות הברית ואלה שנעשו בישראל - מהווים "עבירת שרשרת". לשיטה זו, מעשי הסחיטה שבוצעו על-ידי המערער בישראל מהווים "מקצת העבירה" מ"עבירת שרשרת", שיתר חוליותיה בוצעו בארצות הברית. 21. בדרכו אל המסקנה, התולה את סמכות בית המשפט בתפיסה ש"העבירות הנוספות" מהוות "מקצת העבירה" מ"עבירת שרשרת", עוסק כל אחד מחבריי בשאלה אם להקמת סמכותנו לאשר את הרשעת המערער בעבירות בהן הואשם די כי ניווכח שהוכחה אשמתו בעבירות הנוספות, אף מבלי להרשיעו בהן, או שמא קניית הסמכות לאשר את הרשעתו מותנית בכך שנרשיעו גם בעבירות הנוספות. בהתייחסותם לסוגיה זו נוקטים חבריי גישות שונות. השופט חשין סבור, כי אף שנתמלאו תנאיו של סעיף 184, ולבית המשפט המחוזי היתה סמכות להרשיע את המערער בעבירות הנוספות, הרי שבנסיבות העניין, "לא יהיה זה ראוי" (כך לשונו) "להפוך את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל... ולחייב את (המערער) בטפל (כביכול), אשר אף בכתב-האישום לא נזכר". ברם, לגישת השופט חשין, להעמדת סמכותנו לאשר את הרשעת המערער בעבירות בהן הואשם, די בכך ש"מבחינה מהותית" גם העבירות הנוספות הוכחו נגדו. מכאן שהרשעתו בעבירות הנוספות, שלעניין הקמת הסמכות כלל אינה מעלה, אף אינה דרושה. השופט קדמי, שאינו רואה קושי להרשיע את המערער בעבירות הנוספות, מקשה בדבר ה"צורך" להרשיעו בהן כתנאי לקניית הסמכות לדונו בגין העבירות בהן הואשם. בסופו של דבר (לאחר שעיין בפסק-דינו של השופט חשין) אמנם מסכים הוא "שלעניין סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניינו של המערער, ניתן היה - מבחינת הדין - להסתפק ב'מימצא' כי ה'עבירות הנוספות' בוצעו על-ידי המערער; ולא היה הכרח להאשימו ולהרשיעו בהן". עם זאת, לטעמו, "ראוי היה להרשיע ולא להסתפק בקביעת מימצא"; ומשנמנע בית המשפט המחוזי מלהרשיע את המערער בעבירות הנוספות, סבור השופט קדמי, מוטל עלינו לעשות זאת במקומו. "עבירת שרשרת" וסמכות שיפוט 22. כשלעצמי, הריני מפקפק אם הנוסחה של "עבירת שרשרת" היא ישימה בפרשתנו. ראשית, גם אם אקבל כי במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית התקיימו סימני ייחוד שבכוחם לכרוך סדרת עבירות לכלל אירוע עברייני אחד, הריני מתקשה לקבל כי גם פגישות המערער עם המתלונן בישראל היוו חוליות נוספות באותה שרשרת. הבחנה זו מתחייבת, לפחות, מנסיבות עריכתן של הפגישות. העובדה שהיוזמה לעריכת הפגישות לא באה מצד המערער אלא מצד המתלונן, והעובדה שהן קוימו תחת עינה הפקוחה של המשטרה וכחלק מחקירה סמויה בה הוטל על המתלונן לדובב את המערער, משוות לפגישות אופי של מעשה "חדש"; ואין המדובר בשרשרת שלא ניתן לפצל בין חוליותיה. גם בהנחה (שבעיניי אינה כה מיוסדת), כי דברים שאמר המערער למתלונן בשתי הפגישות בישראל אכן מבססים את אשמתו בעבירות נוספות של סחיטה באיומים, נוטה הייתי להגדיר את היחס שבין העבירות הנוספות לבין שרשרת מעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, למירב, כיחס שבין עבירות בסדרה ולא כחוליות בעבירת שרשרת. ולשיטתי - כפי שכבר ציינתי בהתייחסותי להנמקת השופט המלומד - עבירה המהווה חלק מסדרת עבירות אינה, לעניין קיום סמכות השיפוט, בבחינת "מקצת העבירה". ושנית, משלא הונח יסוד להחלת דיני העונשין של ישראל על עבירות הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, אינני רואה כיצד מעשים יותר מאוחרים שנעשו בישראל, יכולים, בדיעבד, להקים סמכות במקום שמלכתחילה סמכות כזאת כלל לא היתה. ההסתמכות על דוקטרינת ה"שרשרת", בנסיבות אלו, עולה בעיניי כדי יצירת סמכות יש מאין. ברם, אפילו הדין עם חבריי, שהתבטאויות המערער בשיחותיו עם המתלונן בישראל אמנם ראויות להיחשב כאיומי סחיטה המהווים חוליות נוספות באותה עבירת שרשרת שחוליותיה הקודמות נחרזו במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, האפשרות להיבנות מהן, לעניין קניית הסמכות, כלל אינה פתוחה בפנינו. לעיל (בפיסקאות 19-17) נימקתי בהרחבה על שום מה, בנסיבות העניין, לא יהיה זה כדין, ואף לא מן המידה, להיענות לבקשת בא-כוח המדינה ולהרשיע את המערער בעבירות הנוספות. עתה, משנוכחתי שחברי השופט חשין תמים-דעים עמי (הגם שלא מכל, ואף לא מעיקר נימוקיי), כי אין להרשיע את המערער בעבירות הנוספות, אבקש להוסיף, שלדידי, אישור הרשעתו של המערער בעבירות בהן הואשם - על יסוד התפיסה שהמדובר ב"עבירת שרשרת" - מותנה ותלוי בכך שיהיה זה כדין, ואף ראוי, להרשיעו גם בעבירות הנוספות. 23. תנאי לסמכות בית המשפט לדון בעבירה (ולענייננו, ב"עבירת שרשרת"), שבוצעה מחוץ לתחום השיפוט, הוא ש"מקצת העבירה" בוצעה בישראל. אילו הואשם המערער בכל המעשים - הן אלה שנעשו בארצות הברית והן אלה שנעשו בישראל - היה בקבלת העמדה, שכל המעשים מהווים עבירת שרשרת, כדי להוביל למסקנה שלבית המשפט נתונה סמכות לדון את המערער, לא רק בשל המעשים שנעשו בישראל אלא גם בגין המעשים שנעשו בארצות הברית. אך בענייננו, המערער הואשם רק בשל המעשים שנעשו בארצות הברית. ככל שאכן מדובר בעבירת שרשרת, יוחסה לו אשמה רק בגין אותן חוליות בשרשרת שהתרחשו מחוץ לתחום השיפוט. החוליות המהוות את מקצת העבירה שנעברה בישראל נקטעו מן השרשרת, קודם שזו הונחה על שולחנו של בית המשפט. בגין החוליות החסרות מן האישום לא היה בית המשפט רשאי להרשיע את המערער (לשיטתי, אף לא בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי); ובהיעדר אפשרות חוקית להרשיע את המערער במקצת "עבירת השרשרת" שנעברה בישראל, לא קמה לבית המשפט סמכות להרשיעו גם בעיקריה שנעברו מחוץ לישראל. דעתי היא שעל חסר זה יכול השופט חשין להתגבר רק אילו שוכנע, כי בנסיבות העניין, לא רק ניתן, אלא אף ראוי להרשיע את המערער בעבירות הנוספות, בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. משסבר חברי, כדבריו, כי "לא יהיה זה ראוי" להרשיע את המערער בעבירות הנוספות, התחייבה מכך המסקנה שגם לא ניתן לאשר את הרשעת המערער בעבירות בהן הואשם. הגישה שלפיה יכול בית המשפט לקנות סמכות שיפוט בגין עבירה שבוצעה (רובה ועיקרה) מחוץ לתחום השיפוט, מבלי להרשיע את העבריין בגין מקצת העבירה שבוצעה בישראל, ושבה עצמה טמונה העילה לקיום סמכותו, היא בבחינת חידוש; וחידוש זה אינו נראה לי. בנתון ליוצאים-מן-הכלל שאין עניינם לכאן, אמת המידה היחידה המוכרת לי, להכרעת בית המשפט שפלוני ביצע מעשה-עבירה, היא בהחלטת בית המשפט להרשיעו בדין. כך גם מתחייב מחזקת החפות, שאינה נסתרת ואינה נגרעת אלא בכוחה הסותר של הרשעה בדין. מכאן שהרשעת נאשם ב"מקצת העבירה" שנעברה בישראל מהווה תנאי-בלעדיו-אין לכוחו של בית המשפט לדונו גם על חלקי-עבירתו שנעברו מחוץ לתחום השיפוט. בקביעת בית המשפט, כי אשמת הנאשם ב"מקצת העבירה" הוכחה, תוך מתן טעמים להימנעות מהרשעתו, אין כדי למלא את התנאי. וכך מתחייב, לדעתי, גם לעניין הכרעתנו בדינו של המערער. הרשעה מעבר לדרוש 24. עיקר מחלוקתי עם חברי השופט קדמי הוא בדבר עצם האפשרות להחיל על ענייננו את סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. את גישתי בנושא זה כבר הסברתי; ואת גישת חברי בנושא זה, שאינני מסכים לה, אני מבין. אך פחות מובנת לי, בכל הכבוד, קביעת השופט קדמי, כי הגם שלעניין קיום הסמכות לדון את המערער על העבירות שבוצעו בארצות הברית, די בקביעת "מימצא" בדבר ביצוען של העבירות הנוספות, אף מבלי להרשיעו בהן, הרי שבפועל אין להסתפק בקביעת "מימצא", אלא יש להרשיע את המערער גם בעבירות הנוספות. לנוכח השקפת חברי, כי בית המשפט המחוזי רשאי היה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 184, וכי כוח זה נתון גם בידנו, עשוי הייתי להבין את את עמידת חברי על הרשעת המערער בעבירות הנוספות, אילו נוכחתי שלגישתו (כמו לגישתי) הרשעה זו מהווה תנאי לסמכותנו לאשר את הרשעתו של המערער בעבירות בהן הואשם. דומה שמלכתחילה גם השופט קדמי נטה לכרוך את כוחנו לאשר את הרשעת המערער בכוחנו להרשיעו גם בעבירות הנוספות. כך לכאורה עולה מאמירתו, בפיסקה 2(ה) לחוות-דעתו, כי "ההרשעה ב'עבירות הנוספות' דרושה להקמת סמכותו של בית המשפט לדון ב'עבירות העיקריות', שבגינן הוגש כתב האישום" (ההדגש שלי - א' מ'). וכך לכאורה עולה גם מהמשך דבריו, בפיסקה 2(ו) לפסק-דינו, לאמור: "במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער גם ב'עבירות הנוספות'; ומשנמנע מלעשות כן משום שסבר שאין צורך בכך, רשאים אנו לעשות זאת במקומו, אם נראה לנו שהדבר דרוש להקמת סמכותו של בית המשפט לדון ב'עבירות העיקריות'" (ההדגשים שלי - א' מ'). אלא שבבואו לעסוק בסוגיה לגופה זונח השופט קדמי את נקודת המוצא, שעיקרה בשאלה אם הרשעה בעבירות הנוספות הינה אכן "דרושה" להקמת הסמכות. עתה הוא קובע, כי משנתמלאו התנאים להרשעת המערער בעבירות הנוספות, "מתייתר, במקרה דנן, הצורך לדון בשאלה, אם לעניין סמכותו של בית המשפט המחוזי ניתן להסתפק ב'מימצא' כי נעברו ה'עבירות הנוספות' - המהוות 'חלק' מעבירת השרשרת שתחילתה בניו-יורק - או שמא יש צורך ב'הרשעה' בהן דווקא" (פיסקה 3(ד)(5) לפסק-דינו). ייאמר מיד, כי מיפנה זה בגישת חברי מוקשה הוא בעיניי. שאם מלכתחילה נראה לחברי, כי רשאים אנו להרשיע את המערער בעבירות הנוספות "אם נראה לנו שהדבר דרוש להקמת סמכותו של בית המשפט לדון ב'עבירות העיקריות'", כיצד יכול חברי לומר, כי משנמצא שאנו רשאים להרשיע את המערער בעבירות הנוספות, "מתייתר הצורך" להכריע בשאלה אם הרשעה כזאת אכן דרושה?! 25. ברם, בעקבות קריאת חוות-דעתו של השופט חשין, עושה חברי מהלך נוסף שהוא יותר מרחיק-לכת מקודמו. בפיסקה 3(ד)(6) אומר השופט קדמי: "לאחר שכתבתי את פסק-דיני, עיינתי בפסק-דינו של חברי השופט חשין, ומקובל גם עלי, שלעניין סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניינו של המערער, ניתן היה - מבחינת הדין - להסתפק ב'מימצא' כי ה'עבירות הנוספות' בוצעו על-ידי המערער; ולא היה הכרח להאשימו ולהרשיעו בהן". בכך מצטרף השופט קדמי להשקפת השופט חשין, כי הרשעת המערער בעבירות בהן הואשם אינה מותנית בהרשעתו בעבירות הנוספות. ולהלן הוא אף מוסיף נימוקים לתמיכת מסקנתו, כי "עמידה בתנאי הסמכות לחוד, והרשעה בעבירה הגלומה בתנאים אלה - אם יש כזאת לחוד". אך הצטרפותו לעמדת השופט חשין היא להלכה בלבד, בעוד שלמעשה אין השופט קדמי חוזר בו מהחלטתו להרשיע את המערער גם בעבירות הנוספות. לגישתו, אף שלהעמדת סמכותו לדון בעניינו של המערער, רשאי היה בית המשפט המחוזי להסתפק בקביעת "מימצא" בדבר ביצוען של העבירות הנוספות, הרי שבפועל "ראוי היה להרשיע ולא להסתפק בקביעת מימצא". נראה שלדעת השופט קדמי, משנמנע בית המשפט המחוזי מהרשעה, עלינו להשלים את המלאכה. מכאן, בסופו של דיון, הצעתו כי נוסיף ונרשיע את המערער גם בעבירות הנוספות. עמדה זו, בכל הכבוד, אינה מובנת לי. הלוא המערער הואשם רק במעשי הסחיטה שבוצעו בארצות הברית. במהלך הדיון לפני בית המשפט המחוזי לא ביקשה התביעה להרשיעו גם בעבירות הנוספות. גם בית המשפט, מיוזמתו, לא נדרש לעניין זה כלל והרשיע את המערער רק בעבירות בהן הואשם. הערעור שלפנינו הוא מצד המערער, המשיג על צדקת הרשעתו. מצד המדינה לא הוגש ערעור שמטרתו לשכנענו כי, גם בהיעדר בקשה מצד התביעה, היה על בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער גם בעבירות הנוספות. כלום ייתכן, על רקע דיוני זה, שלא נסתפק בדחיית ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירות הסחיטה באיומים שיוחסו לו, אלא נוסיף ונרשיעו בעבירות סחיטה באיומים נוספות, שמעולם לא נדרש ליתן עליהן את הדין?! אכן, אילו קבע השופט קדמי, כי הרשעה נוספת זו מהווה תנאי לאישור הרשעתו של המערער בעבירות בהן הואשם, יכולתי לרדת לסוף דעתו בדבר התכלית הגלומה בהרשעת המערער בעבירות הנוספות. אך משהסכים השופט קדמי לדעת השופט חשין, כי בסמכותנו לאשר את הרשעת המערער בעבירות הסחיטה בהן הואשם והורשע, מבלי להרשיעו בעבירות הנוספות, אני מתקשה להבין על שום מה סבור השופט קדמי, כי ראוי להרשיע את המערער גם בעבירות הנוספות וכי אין להסתפק בפחות מכך. הלוא גם לשיטתו, הרשעה כזו היא מעבר לדרוש להקמת הסמכות. 26. סיכומו של דבר הוא, כי גם משעיינתי בחוות הדעת של חבריי הנכבדים נותרתי איתן במסקנתי - אותה פירשתי בפתח הדברים - כי יש לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתו של המערער. ש ו פ ט השופט י. קדמי 1. פתח דבר א. לצערי, לא אוכל להצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט מצא, בקשר לעבירות הסחיטה באיומים, שיוחסו למערער בכתב האישום (להלן: "העבירות העיקריות"). לעניות דעתי, היתה לבית המשפט המחוזי סמכות לשפוט את המערער בשל העבירות הללו, אף שבוצעו בניו-יורק; ולשיטתי, רשאים אנו - כפי שרשאי היה בית המשפט המחוזי - להרשיע את המערער בעבירות הסחיטה באיומים, שנעברו על ידו בשני המפגשים שקיים עם המתלונן במלון רמדה בתל-אביב (להלן: "העבירות הנוספות"), על פי הוראותיו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נ"מ) התשמ"ב1988- (להלן: חסד"פ). ב. מאידך גיסא, הנני מסכים לזיכויו של המערער מעבירות הנסיון לקשירת קשר, קשירת קשר, סחיטה בכוח והצתה, מן הטעמים שיפורטו בהמשך. 2. העבירות הנוספות - הרשעה לפי סעיף 184 לחסד"פ א. בכתב האישום לא נאמר דבר בקשר ל"עבירות הנוספות", קרי: בקשר לאיומי הסחיטה, שהשמיע המערער באזני המתלונן בשני המפגשים שהתקיימו ביניהם במלון רמדה בתל-אביב; והוכחת השמעתם של איומים אלה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי - נעשתה במסגרת הראיות שהובאו מטעם התביעה להוכחת אחריותו של המערער לביצוע ה"עבירות העיקריות". ב. כפי שמסתבר מן החומר שבא בפנינו - לרבות הטיעון ששמענו - התביעה לא ראתה מקום לכלול בכתב האישום את ה"עבירות הנוספות" משני טעמים: האחד - בשל כך, שהתלונה העומדת בבסיס האישום והחקירה שקדמה להגשתו, מתמקדות באיומים שהתרחשו ביו-יורק, כאשר ה"עבירות הנוספות" אינן מהוות אלא "השלמה" ל"עבירות העיקריות" ומשמשות הוכחה לזהותו של האחראי לביצוען; והשני - בשל כך, ש"העבירות הנוספות" לא נעברו מ"יוזמתו" של המערער, אלא "הוצלו" מפיו אגב שיחות שקיים עמו המתלונן, בתיאום עם חוקרי המשטרה, מתוך כוונה לשמוע מפיו הודייה באחריות ל"עבירות העיקריות" שנעברו, כאמור, בניו-יורק. ג. ב"כ התביעה לא זנח את עמדתה המקורית של התביעה, לפיה לא נמצאה הצדקה עניינית ל"העמיס" על כתב האישום גם את ה"עבירות הנוספות"; והבקשה שהציג בפנינו, בדבר הרשעת המערער בעבירות אלו, נעוצה ברצונו להבטיח את קיומה של התשתית הדרושה לביסוס סמכותו של בית המשפט לדון את המערער ב"עבירות העיקריות". ד. בית המשפט המחוזי ראה ב"עבירות הנוספות" חלק אינטגרלי של מכלול המעשים שנעשו על ידי המערער על מנת להניע את המתלונן לוותר על החזרת יתרת החוב שחייב לו; וסבר, כי בתור שכאלה, משמשות ה"עבירות הנוספות" - שבוצעו בארץ - בסיס לסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון גם במעשי הסחיטה שבוצעו בניו-יורק. לנוכח עמדתו האמורה, נדרש בית המשפט - בשיתופם של הצדדים - לבירור ולקביעת מימצאים באשר להתרחשותן של ה"עבירות הנוספות"; ובהכרעת דינו קבע בית המשפט, כי המערער אכן ביצע שתי עבירות של סחיטה באיומים, במסגרת הדברים שאמר למתלונן במהלכן של שתי הפגישות שקיים עמו במלון רמדה בתל-אביב. עם זאת, בית המשפט הסתפק בקביעה ששתי ה"עבירות הנוספות" בוצעו, אך לא הרשיע בהן את המערער; וזאת, ככל הנראה, כיוון שלא ראה צורך לעשות כן לנוכח הרשעתו של המערער ב"עבירות העיקריות". ה. כפי שיובהר להלן - במסגרת הדיון בסוגיית סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון ב"עבירות העיקריות" - גם לשיטתי, מקים ביצוען של שתי ה"עבירות הנוספות" בסיס לסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעבירות העיקריות"; וכמפורט להלן, אנכי לא מצאתי עילה המונעת את הרשעת המערער בביצוע העבירות הללו, על פי הוראותיו של סעיף 184 לחסד"פ. אכן, העובדות העומדות בבסיס ה"עבירות הנוספות" לא צוינו בכתב האישום; והן לא "נתגלו" לתביעה לראשונה במהלך הדיון בבית המשפט. ברם, לשונו של סעיף 184 הנ"ל מדברת במפורש גם בעובדות שלא נטענו בכתב האישום; והדיבור "שנתגלתה" בסעיף 184 האמור - אינו מחייב את המשמעות של "בלתי ידועה" קודם לכן. לטעמי, אין מקום לצמצם את הסמכות שמעניק סעיף 184 לחסד"פ, להרשעה בעבירות הנעוצות אך ורק בעובדות שלא היו ידועות לתביעה בעת הכנת כתב האישום; ויש להותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב להרשעה בכל עבירה "המתגלית" - קרי: המתחייבת - מן העובדות המוכחות בפניו במהלך הדיון. המקרה שבפנינו מוכיח זאת: ההרשעה ב"עבירות הנוספות" דרושה להקמת סמכותו של בית המשפט לדון ב"עבירות העיקריות", שבגינן הוגש כתב האישום; וקשה לקבל, שבית המשפט אינו רשאי לעשות כן, רק בשל כך שהתביעה ויתרה על האישום בעבירות אלו והסתפקה בהוכחת ביצוען, מן הטעמים המפורטים לעיל. המערער לא התנגד להוכחת ה"עבירות הנוספות" ו"התגונן" כנגד הקביעה כי אלו נעברו על ידו; והתנאי המהותי להרשעה על פי סעיף 184 לחסד"פ - "שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" - בא בפועל על מלוא סיפוקו. ו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בדברים שאמר המערער למתלונן בפגישותיהם במלון רמדה בתל-אביב - כפי שהוקלטו מפיו - "מתגלית" עבירה מובהקת של סחיטה באיומים; וההסבר שנתן המערער לאמירתם - כאילו נאמרו אך על מנת "לשטות" במתלונן ו"להקניטו" - נדחה ובדין, על ידי בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער גם ב"עבירות הנוספות"; ומשנמנע מלעשות כן משום שסבר שאין צורך בכך, רשאים אנו לעשות זאת במקומו, אם נראה לנו שהדבר דרוש להקמת סמכותו של בית המשפט לדון ב"עבירות העיקריות". 3. הסמכות לדון בעבירות הסחיטה באיומים שבוצעו בניו-יורק א. חומר הראיה שבא בפני בית המשפט המחוזי, אינו מותיר מקום לספק כי המערער נושא באחריות למעשי הסחיטה באיומים - לרבות ההצתה - שנעשו כנגד המתלונן בניו-יורק; ולכך מסכים, למעשה, גם חברי הנכבד, השופט מצא. קביעה זו מתחייבת: מן הדרישה המפורשת שהוצגה למתלונן על ידי אלמונים, עובר לאיומים, "להסדיר" את ענייניו עם המערער; מן הדברים המפורשים שאמר המערער עצמו הן לעד גפני והן למתלונן בפגישותיהם - המוקלטות - בתל אביב; ומן העובדה שהדברים נעשו ונאמרו על רקע הסכסוך הכספי שהיה ביניהם, והמאמץ שעשה המערער להניע את המתלונן לוותר על יתרת החוב שהגיע לו ממנו. ב. מעשי הסחיטה באיומים - לרבות ההצתה - שיוחסו למערער בכתב האישום נעשו בניו-יורק, קרי: בחו"ל; ועל התביעה היה להראות כי יש לבית המשפט המחוזי בישראל סמכות לדון את המערער בשל המעשים האמורים, על אף שבוצעו בחו"ל. לשיטתו של בית המשפט המחוזי - בעקבות עמדת התביעה - נעוצה סמכותו בהקשר זה, בשילובם של דיני הקשר עם הוראות הסיפא של סעיף 3 לחוק העונשין דאז. לשיטה זו, יש לראות את התנהגותו של המערער כמכלול אחד, "שחלקו" - קרי: ראשיתו (הנסיון לקשור קשר וקשירת הקשר) וסופו (האיומים שהושמעו בפגישות בתל אביב) - התרחש בארץ; כאשר אחריותו של המערער למעשיהם של אחרים בניו-יורק נעוצה בדיני הקשר, לפיהם נושא קושר באחריות למעשיהם של שותפיו לקשר, כאשר אלו נעשים בזמן קיום הקשר ולקידום השגת מטרתו. ג. ב"כ המערערים משיג כנגד עמדתו האמורה של בית המשפט המחוזי, ולשיטתו: ראשית - אין ראיות לכך כי הקשר, שהוצב בבסיס אחריותו של המערער למעשים שבוצעו בניו-יורק, נקשר בארץ, ועל כן אין לומר ש"ראשיתו" של המכלול, אם מותר להתיחס כך לסידרת מעשי הסחיטה באיומים ולהצתה, בוצע בארץ; ושנית - המערער לא הואשם ולא הורשע ב"עבירות הנוספות", ועל כן אין לומר ש"סופו" של המכלול התרחש בארץ. קבלת טענותיו אלו של ב"כ המערער, מותירה את סידרת המעשים שבוצעו בניו-יורק ללא "חלק" שנעשה בארץ; ובהעדר "חלק" כזה, נשמט הבסיס מתחת לסמכותו של בית המשפט לדון במעשים אלה מכוחה של הסיפא לסעיף 3 של חוק העונשין דאז, שהיה בשעתו המקור היחיד לסמכותו של בית המשפט בהקשר הנדון כאן. ד. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה היתה לו סמכות לדון את המערער בשל העבירות שנעברו - מטעמו - בניו-יורק, מכוח הוראות הסיפא של סעיף 3 לחוק העונשין, כפי שהיו בתוקף בשעתו [כיום סעיף 7(א)(1)]; וזאת - על פי הלך המחשבה הבא, אשר הדריך, בעיקרו, גם את בית המשפט המחוזי: (1) סידרת מעשי הסחיטה באיומים - לרבות ההצתה - שנעשו כנגד המתלונן בניו-יורק ובישראל (בפגישות במלון רמדה) - בוצעו במטרה משותפת, והיא: להניעו לוותר על יתרת החוב שחב לו המערער. סידרת מעשים כזו מרכיבה "עבירת שרשרת", שהרי המדובר במסכת של עבירות סחיטה באיומים ה"מתבצעות בשלבים ובזמנים שונים, לפי הנסיבות, על פי תכנית אחת כוללת"; וכאשר "כל אחת מחוליות השרשרת מקיימת אל כל התנאים ויכולה להיחשב פורמלית, כעבירה בפני עצמה מאותו סוג, אבל הרקע המנטאלי האחיד מאחד אותן לעניין או לאירוע אחד" (יסודות בדיני עונשין, ש.ז. פלר, עמ' 265) (ההדגשות שלי - י.ק.). (2) לענינה של הסיפא של סעיף 3 לחוק העונשין דאז - לפיה: "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט, ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום" - עבירת שרשרת "שומרת על אחידותה חרף האפשרות לפצלה מבחינה פיזית החלק שנעשה בתוך שטח המדינה יהיה חלק מן היסוד העובדתי האופייני לעבירה. לכן הוא יהווה לפי המבחן המוצע אותה 'מקצת העבירה' המצדיקה ומחייבת את תחולת הנורמה הפלילית של המדינה על העבירה כולה, כולל הקטעים שנעשו מחוץ לגבולות המדינה - כלומר, תחולה טריטוריאלית נגררת" (יסודות בדיני עונשין, ש"ז פלר, עמ' 265) (ההדגשות שלי - י.ק.). (3) כל אחד ממעשי הסחיטה באיומים מהווה, איפוא - בנוסף להיותו, כשלעצמו, עבירה עצמאית של סחיטה באיומים - חוליה מן החוליות המרכיבות "עבירת שרשרת"; ובתור שכזה הריהו "חלק" ממנה, ככל שמדובר בסמכותו של בית המשפט מכוח הוראות הסיפא של סעיף 3 דאז - וסעיף 7(א)(1) דהיום - של חוק העונשין. בהקשר זה "חלק העבירה" המבוצע בארץ, אינו חייב להוות את "הפתיח" שלה; ויכול הוא להוות כל חלק ממנה, לרבות את "סיומה". (4) כאמור, אין ספק, כי מעשי הסחיטה שהתרחשו בניו-יורק, נעשו "מטעמו" של המערער; וכי הוא אחראי לביצועם כ"משדל", כמתחייב מהוראות הסעיפים 26(3) ו- 27 לחוק העונשין דאז, וסעיף 30 לחוק העונשין בנוסחו כיום. אין צורך, איפוא, להיזקק לענין זה לאחריות מכוח דיני הקשר, שחלפה בינתיים מן העולם (סעיף 499(ב) לחוק העונשין דהיום); והמערער נושא באחריות לביצוען של ה"עבירות העיקריות" במישרין כ"צד לעבירה". (5) אכן, בית המשפט המחוזי לא הרשיע את המערער ב"עבירות הנוספות", אלא הסתפק בקביעת מימצא - לאחר שניתנה למערער הזדמנות ל"התגונן מפניו" - כי המערער ביצע אותן. ברם, כפי שהובהר לעיל, לשיטתי רשאי היה בית המשפט המחוזי - ורשאים גם אנו - להרשיע את המערער בשתי ה"עבירות הנוספות". בדרך זו, מתייתר, במקרה דנן, הצורך לדון בשאלה אם לענין סמכותו של בית המשפט המחוזי ניתן להסתפק ב"מימצא" כי נעברו ה"עבירות הנוספות" - המהוות "חלק" מעבירת השרשרת שתחילתה בניו-יורק - או שמא יש צורך ב"הרשעה" בהן דוקא. ה. על פי הלך המחשבה האמור, מוסמך היה - לשיטתי - בית המשפט המחוזי לדון ולהרשיע את המערער בעבירות הסחיטה באיומים שבוצעו על ידו בניו-יורק. ו. (1) לאחר שכתבתי את פסק דיני, עיינתי בפסק דינו של חברי השופט חשין ומקובל גם עלי, שלענין סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניינו של המערער, ניתן היה - מבחינת הדין - להסתפק ב"מימצא" כי ה"עבירות הנוספות" בוצעו על ידי המערער; ולא היה הכרח להאשימו ולהרשיעו בהן. המושג "עבירת שרשרת" - בהקשר הנדון כאן - אינו מבטא "עבירה" לצרכי אישום והרשעה; אלא - "אשכול של עבירות" המקובצות עיונית ל"עבירה" אחת, לצרכי קביעת סמכותו של בית המשפט לדון בעבירות המרכיבות את ה"אשכול", גם אם אלו נעברו בחו"ל. המערער הואשם בחלק מהעבירות המרכיבות "עבירת שרשרת"; וההוכחה כי חלק אחר מאותן עבירות - שלא היו נושא לאישום - נעברו בארץ, היתה דרושה לקביעת סמכותו של בית המשפט לדון בעבירות שנעברו בחו"ל. דין הוכחת ביצוען של ה"עבירות הנוספות" במקרה דנא, כדין הוכחת קיומו של "תנאי" שהיה דרוש לסמכותו של בית המשפט לדון ב"עבירות העיקריות"; והוכחת קיומו של תנאי כאמור, אינה מחייבת האשמה והרשעה בעבירות הגלומות באותו תנאי, אם גלומות בו כאלה. עמידה בתנאי הסמכות לחוד, והרשעה בעבירה הגלומה בתנאים אלה - אם יש כזאת - לחוד. (2) במצב דברים זה, בנסיבות הענין, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע את סמכותו לדון בעניינו של המערער: הן על ידי "הרשעתו" ב"עבירות נוספות" כמפורט לעיל; והן על ידי קביעת "מימצא" בלבד בדבר ביצוען של עבירות אלו, אף מבלי להרשיע בהן. עם זאת, לטעמי - ראוי היה להרשיע ולא להסתפק בקביעת מימצא, כמפורט לעיל. 4. העבירות של נסיון לקשור קשר, קשירת קשר, הצתה וסחיטה בכוח א. נסיון לקשור קשר א. מקובל עלי שבפנייתו אל מר גפני בשאלה אם מוכרים לו אנשים בניו-יורק, שיוכלו להפעיל איומים נגד המתלונן - על מנת להניעו לוותר על החוב, שהוא, המערער, חייב לו - לא היה משום נסיון לקשור עמו קשר להפעלת איומים כאמור, ואף לא נסיון לשדלו לעשות כן. אשר על כן, דין הרשעתו של המערער בהקשר זה להתבטל. ב. קשירת קשר והצתה כאמור, אין ראיות בדבר ה"מקום" שבו נקשר הקשר עם אלה שביצעו בפועל את מעשי הסחיטה באיומים בניו-יורק עבור המערער; ובנסיבות הענין, לא מצאתי הצדקה לדון בשאלה אם קשירת קשר לביצוע מעשי הסחיטה באיומים המשולבים ב"שרשרת", נמנית גם היא על חוליותיה ועל כן יש לבית המשפט סמכות לדון בה אף אם נעברה בניו-יורק. מטעם זה, יזוכה המערער מעבירה זו; וכן מעבירת ההצתה, שגם צירופה לעבירות המשולבות ב"עבירת השרשרת" - המקנה סמכות דיון בעבירות המרכיבות אותה - מצריך דיון וליבון. ג. סחיטה בכוח המעשים שנעשו מטעמו של המערער בניו-יורק מהווים, לטעמי, עבירות של "סחיטה באיומים" בלבד; ובמקרה דנן, לא התלבנה כדבעי התשתית לבחינת השאלה אם יש ב"הצתה" כדי להפוך את האיום שהומחש באמצעותה, למעשה עבירה של "סחיטה בכוח". אשר על כן, תצומצם הרשעתו של המערער למעשי עבירה של "סחיטה באיומים" בלבד. 5. הערעור כנגד גזר הדין א. לחילופין, מבקש מאתנו ב"כ המערער להקל בעונשו של מרשו, בהתחשב בכך, שבסופו של דבר: מעשי הסחיטה לא נשאו פרי, המתלונן לא ניזוק ואילו הוא עצמו סבל סבל נפשי, פיזי וכלכלי לא מבוטל בהיות מרותק לביתו במשך כשנה. ב. לא מצאתי לנכון להיעתר למערער: המעשים שבגינם נותרה ההרשעה על כנה הינם מעשים חמורים, המחייבים הטלת עונשים שבכוחם לקבוע את חומרתם בהכרתם של עבריינים בכוח. גישה סלחנית למעשים מסוג זה, תעודד אחרים לילך בעקבותיו של המערער; ותהליך כזה יש לגדוע בעודו באיבו. 6. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני סבור כי יש לפסוק כדלקמן: א. לקבל את הערעור כנגד הרשעתו של המערער בעבירות של נסיון לקשור קשר, קשירת קשר, הצתה וסחיטה בכוח ולזכותו מהן, כמפורט בפסקה 4 לעיל. ב. לדחות את הערעור כנגד הרשעתו של המערער בעבירות של סחיטה באיומים שבוצעו כנגד המתלונן בניו-יורק; ולהוסיף לצידה הרשעה בעבירות של סחיטה באיומים, שנעברו על ידי המערער כלפי המתלונן בשיחות שקיימו במלון רמדה בתל-אביב. ג. לדחות את הערעור כנגד גזר הדין, על אף שהערעור כנגד ההרשעה נתקבל בחלקו; וזאת, בהתחשב בכך כי זיכויו של המערער מחלק מן העבירות שבהן הורשע הינו בעל אופי פורמלי ואין בו כדי לשנות את תמונתה של "עבירת השרשרת", שעמדה בשעתו והעומדת כיום בבסיס ההרשעה. ש ו פ ט השופט מ' חשין: ענייננו זו הפעם הוא בתחום חלותם הטריטוריאלית של דיני העונשין. המעשים נושא הערעור שלפנינו נעשו לפני תיקון 39 לחוק העונשין. סעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז1977- - לעת היעשות המעשים - הורנו כי סמכות השיפוט של בתי-המשפט בישראל משתרעת לא רק על תחום המדינה ומימי החופין, אלא גם על: "עבירה שנעשתה מיקצתה בתחום השיפוט" ואם נעשתה מיקצתה של עבירה בתחום השיפוט, כי אז: "ניתן להביא את עושֶהָ לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתחום השיפוט". לעניין סמכותם זו של בתי-המשפט בישראל לא נתחולל כל שינוי בתיקון 39: בהתאם לסעיף 12 לחוק העונשין לאחר התיקון, חלים דיני העונשין של ישראל על כל "עבירת פנים", והגדרתה של זו היא, לענייננו (בסעיף 7(א)(1) לחוק): "עבירה שנעברה כולה או מיקצתה בתוך שטח ישראל" מה היא אותה "מיקצת" עבירה המחילה את דין העונשין של ישראל על העבירה כולה, והאם הנאשם (המערער) שלפנינו עבר "מיקצתה" של העבירה בישראל? זו השאלה הדוחקת בנו, בה שומה עלינו להכריע, ועליה נחלקנו בדיעותינו. ועד שנבוא אל טרקלין המשפט, הבו נדבר מעט בעובדות שלעניין. והרי את בניין המשפט נבנה על תשתית העובדות. עיקרי העובדות שלעניין 2. המערער שלפנינו, אהרן משולם (להלן נכנה אותו - משולם) הינו יהלומן ישראלי, חבר בורסת היהלומים בישראל המנהל את עסקיו מבית הבורסה ברמת-גן. המתלונן, אלי מירזיוף (להלן נכנה אותו - מירזיוף), הינו סוחר יהלומים, תושב ארצות-הברית, חבר בורסת היהלומים בניו-יורק המנהל את עסקיו ממשרדו בניו-יורק. משולם ומירזיוף עמדו בקשרי עסקים ביניהם, ובשנת 1979 פרץ בין השניים סיכסוך בענייני כספים. הסיכסוך נמשך והלך זמן רב, עד שביום 21.10.1991 הגיעו משולם ומירזיוף להסדר פשרה אשר זכה לתוקף של פסק-דין בבית-משפט השלום בכפר-סבא. בהתאם להסדר זה נתחייב משולם לשלם למירזיוף סכום של 150,000.- דולר של ארצות-הברית (בצירוף ריבית). יחד-עם-זאת הוסיפו השניים והסכימו ביניהם, כי אם ישלם משולם סך של 100,000.- דולר בעשרה שיעורים חודשיים - החל ביום 5.11.1991 ועד ה5- בכל חודש שלאחר מכן - כי אז יופטר משארית החוב למירזיוף. 3. התשלום שליום 5.11.91 נעשה במועדו וללא כל אירועים חריגים. ואולם מאז ראשית חודש דצמבר - לקראת יום ה5- בדצמבר 1991 - ולאחריו, וכן במהלך החודשים ינואר ופברואר, הפך מירזיוף קורבן למסע של איומים והטרדות כלפיו, כלפי משפחתו וכלפי רכושו. ומטרת המסע: להניע את מירזיוף כי יוותר על יתרת חובו למשולם, ולהניא אותו מגביית יתרת החוב. כך, למשל, ביום 1.12.1991 צלצל הטלפון בביתו של מירזיוף, ומשהרים מירזיוף את השפופרת כך אמר לו אלמוני: "מר מירזיוף, היה טוב אם היית מתקשר עם אדון משולם ומסדיר את הענין". בשיחה נוספת, כחצי שעה לאחר-מכן, הטיח אותו אלמוני במירזיוף: "אתה תהיה אדם מת בזמן קרוב מאוד". ביום 4.12.1991 הוצת המוסך בו החנה מירזיוף את מכוניתו, ולמחרת היום טילפן מי שטילפן אל ביתו של מירזיוף, וכך אמר לאישתו: "תגידי לבעלך שאנחנו נשיג אותו בפעם הבאה". למחרת היום, ביום 6.12.1991, כך אמר אלמוני בטלפון למירזיוף: "זאת היתה רק ההתחלה ואתה תהיה אדם מת בזמן הקרוב מאוד". ביום 16.1.92 איים אלמוני על מירזיוף בטלפון: "אתה תהיה אדם מת מהר מאוד". ביום 26.1.92 הרימה אשת מירזיוף את שפופרת הטלפון, וכך אמר לה אלמוני: "תאמרי לבעלך שיש לו 5 ימים להסדיר את העניין או שזה יהיה יותר גרוע מהניסיון שנעשה". ביום 12.2.92 כך אמר אלמוני לאשת מירזיוף: "בעלך לא הסדיר את הענין עם הקבוצה הישראלית. מהשבוע הבא את יודעת מה זה עשר המכות". היו אלו אך מיקצת השיחות. היו שיחות טלפון עוד ועוד - לעתים עשר שיחות ביממה - וגם בשעות בלתי מקובלות. וכל השיחות כולן איומים והפחדות. 4. בייסדו עצמו על הראיות שבאו לפניו - וממקורות ממקורות שונים - קבע בית-משפט קמא כי אין בליבו כל ספק שהיה זה משולם אשר עמד מאחורי כל האיומים וההפחדות, וכוונתו כוונת סחיטה. רצונו של משולם היה כי מירזיוף יוותר על החוב שהוא (משולם) חב לו, ועל דרך מסע האיומים וההפחדות סבר כי ישיג את מבוקשו. ובלשונו של בית-משפט קמא: "... אני חייב לומר ולהדגיש שמהבחינה העובדתית-ראייתית אין לי כל ספקות לקבוע הן על סמך הראיות הנסיבתיות והן על סמך הודיותיו וראשית הודיותיו של הנאשם, שכל החוטים מובילים לנאשם כמי שמשך בהם והפעיל את המאיימים השונים כמו מריונטות". ובמקום אחר: "... אין לי כל מקום לפקפק שכל האירועים שהיו למתלונן [למירזיוף] ולאשתו בארצות הברית נעשו על-פי הוראותיו של הנאשם [משולם]." לא נמצא לנו כל טעם טוב להתערב בהיסק עובדתי זה, מה גם שמשולם עצמו מאשר את הדברים - ולו מכללא - בשיחות שהיו לו עם מירזיוף ואשר עליהן נעמוד עוד להלן. גם חברי השופט מצא - האומר לזכות את משולם - מסכים כי זו התשתית עליה תיבנה הכרעת-הדין, לאמור, כי היה זה משולם אשר יזם את מעשי הסחיטה שבוצעו כלפי מירזיוף בארצות הברית. 5. נוכל לומר, איפוא - בלא שנדקדק לעת הזו בהוראות-חוק ספציפיות - כי משולם עשה מעשים העולים סחיטה באיומים. על כך מסכימים הכל: בית-משפט קמא וכמותו אנו השלושה היושבים לערעור. דא עקא - עקא מבחינתה של המדינה ורווחה מבחינתו של משולם - כל אותם מעשי סחיטה נעשו בארצות-הברית ולא נמצא קשר ישיר ביניהם לבין ישראל. ובלשון החוק: לא נמצא כי "מיקצתה" של העבירה נעברה בישראל (נתעלם מעבירת הקשר, שלעניינה לא הובאו ראיות לקשר בינה לבין ישראל). מסקנה נדרשת מאליה היא, כי אין לחייב את משולם בפלילים בגין המעשים שתיארנו לעיל. ואולם בכך לא נסתיימה הפרשה. 6. אחר הדברים האלה בא מירזיוף לישראל, ולבקשתו נפגש עם משולם שתי פעמים, פעם אחת במלון "רמדה" בתל-אביב ופעם אחת בבניין הבורסה ברמת-גן. בקשתו של מירזיוף להיפגש עם משולם היתה בעצה אחת עם המשטרה, ושיחותיהם של השניים הוקלטו במלואן. קריאת תמליליהן של אותן שיחות - בייחוד אמורים הדברים בשיחה השניה - מאששת בבירור את דבריו של מירזיוף על דבר מעשי הסחיטה שהיו בארצות-הברית מטעמו של משולם, והכל כדי שמירזיוף ימחל לו על חובו. ועוד נדע מאותן שיחות - מפיו של משולם - כי אם אך יוותר מירזיוף על החוב, ייפסקו האיומים וניסיונות הסחיטה מיידית. ואולם יש בהן באותן שיחות יותר מאשר הודאה מצידו של משולם במעורבות במעשים שנעשו בארצות-הברית. הבו נעיין מעט בתמליל השיחה שהיתה בין משולם לבין מירזיוף בבורסת היהלומים, וניתן לדברים לדבר בעד עצמם. הנה הם מספר קטעים מאותה שיחה: "מירזיוף: ... תצלצל לניו-יורק ותגמור עם זה עכשיו, אנא. משולם: אמרתי לך כבר על זה. זה ייגמר... ............................................ מירזיוף: אתה מבטיח. משולם: כן מירזיוף: אתה נשבע. משולם: כן... מירזיוף: אוקי...עכשיו תגיד לי...אתה...יש לי את המילה שלך... ............................................ משולם: קודם כל תחתום לי שאתה מוותר על החוב שלך...עכשיו, אם אתה רוצה שזה יגמר, תחתום לי וזה יגמר..."(עמ' 3) "מירזיוף: אני יכול להגיד לך משהו? אני אחתום על כל מה שתגיד. בתנאי שתהיה לי הבטחה שלך כג'נטלמן, כמו שהסכמת עכשיו שזה יגמר, אתה מבטיח. משולם: זה יפסק, ברגע שנגמור. מהבוקר. מירזיוף: ממתי? משולם: מהיום בבוקר. מירזיוף: אתה מבטיח? אם כן אני יכול ללכת מחר הביתה. משולם: כן." (עמ' 4) "מירזיוף: אתה מבטיח כג'נטלמן שזה יפסק החל ממחר בבוקר? מהבוקר הזה? משולם: כן. מירזיוף: נלחץ ידיים. משולם: שום דבר...מה אתה עם הידיים, אני צריך את היד שלך... ידיים ............................................ מירזיוף: לא...לא...אם אתה רוצה אני אכתוב בתנאי... ואז אני אכתוב את זה.. משולם: אוקיי... אוקיי... מירזיוף: אני אכתוב בתנאי (Provided). משולם: אוקיי." (עמ' 7) "משולם: אם התעיפת מזה... בבקשה תחתום. מירזיוף: אנא, אני... אני תקשיב לי...אני עייף אתה יודע למה? משולם: לא. מירזיוף: הפחדת אותי, הפחדת את משפחתי ואני חושב שאנחנו צריכים להפסיק." (עמ' 10) מירזיוף: תקשיב לי, אישתי והילדים שלי יותר חשובים, משולם משולם: תראה... תראה ... מירזיוף: אנחנו כאן להפסיק את זה... משולם: קודם כל תיתן לי חתיכת נייר... מירזיוף: כן? משולם: ש... אין יותר חובות בינך וביני... מירזיוף: כן... (עמ' 15) "מירזיוף: אתה שרפת את הגראז' שלי, תסלח לי... האיש שצילצל אלי אמר לי בבקשה תסדר את הענין שלך עם משולם. אמרתי לו שאין לי שום בעיה עם משולם, אנחנו הסתדרנו. משולם: כן. מירזיוף: אוקיי? אז אחרי יומיים נשרף הגראז' שלי. משולם: כן. מירזיוף: אז באתי וצילצלתי אליך. משולם: כן. מירזיוף: ואמרתי משולם זה...תחכה. תקשיב לי עכשיו תסגור את זה. אם אתה רוצה בכתב, אתן לך בכתב." (עמ' 17) "משולם: אני רוצה את הכסף הגנוב ששיך לי... ............................................ משולם: פרוביידד שמובידד. ............................................ מירזיוף: מה אתה רוצה שאעשה? אתה רוצה שאני אלך לשנלר ואגיד לו שיפסיק עם התשלומים שלך. זהו זה, התשלום מגיע אלי בכל מקרה. כל מה שהוא מקבל מגיע אלי. משולם: כן, מה זה? מירזיוף: תסלח לי...כן...אז אני אגיד לו שיפסיק לקחת ממך את הכסף וזהו זה. אני הולך... משולם: ואתה תשלח לי עכשיו פקס? מירזיוף: כן משולם: מתי? מירזיוף: בכל זמן. משולם: אם תצלצל לו עכשיו הוא ישלח פקס עכשיו. מירזיוף: כן אני הולך אליו עכשיו..." (עמ' 19-18) "משולם:.. יש לנו הבנה שאתה הולך להפסיק. מירזיוף: כן. משולם: את התשלום. מירזיוף: נכון." (עמ' 20) "מירזיוף: האם הורית לניו-יורק כמו שהבטחת לי כאן, אתה תורה לניו-יורק או לא? משולם: אמרתי לך... מירזיוף: אני הולך לשנלר ברגע זה. אמרת לי קודם שהחל מהיום ניו-יורק יפסיקו. משולם: אמרתי לך שמהיום הכל יפסק". (עמ' 24) שלוש שאלות 7. הדברים שעברו בין משולם לבין מירזיוף מעלים שלוש שאלות: שאלה אחת היא, האם ניתן לראות בדברים שאמר משולם מעשי סחיטה באיומים כלפי מירזיוף? שאלה שניה היא, האם ניתן וראוי להרשיע את משולם באשר לדברים שאמר באותן שתי שיחות? ושאלה שלישית: לעניין הדין החל וסמכותו של בית-משפט בישראל - האם אוצלות אותן שיחות על מעשי הסחיטה שהיו בארצות-הברית? או אחרת: האם ניתן לקשר בין שיחות-ישראל לבין שיחות-ארצות-הברית, ולהסיק מאותו קשר כי "מיקצתה" של העבירה נעברה בישראל? הבו נעבור על שלוש שאלות אלו, אחת לאחת, כסידרן. איפיון השיחות שהיו בישראל בין משולם למירזיוף 8. השאלה הראשונה היא, כאמור: האם דבריו של משולם למירזיוף בשתי השיחות שהיו לשניים בארץ עולים כדי עבירה של סחיטה באיומים? בית-משפט קמא השיב לשאלה בחיוב, ודעתי כדעתו. שתי שיחות אלו שבין השניים, שומה עלינו לפרשן על הרקע המאוד-מיוחד שהשניים חלקו ביניהם, החל בסיכסוך האזרחי שנסתיים בפשרה והמשך במעשי הסחיטה וההצתה שהיו בארצות-הברית. אכן, לא זו בלבד שמשולם מודה, למעשה, במעורבותו במעשי האיומים וההצתה שהיו בארצות-הברית, אלא שאת דבריו למירזיוף יש לפרש על רקע אותם מעשים. כל אירועי ארצות-הברית יש לראותם כמו נכללים הם - במפורש ומכללא - בשיחות השניים בארץ, וכך יש לפרש את דברי השניים בשיחותיהם. ביטויים שבהקשר אחר ניתן היה לפרשם כבני כפל-משמעות - משמעות תמימה ומשמעות פלילית - העבר של ארצות-הברית צובע אותם בצבע עז של פלילים. כך, למשל, כאשר אומר משולם למירזיוף שוויתור על החוב יגמור את "זה", יש לפרש את דבריו כי אם לא יוותר מירזיוף על החוב, "זה" לא ייגמר. אכן, השניים אינם אך מחליפים רשמים וחוויות על מעשי העבר אלא שצופים הם פני-עתיד: מירזיוף מציע לוותר על החוב המגיע לו ממשולם ובלבד שהאיומים ייפסקו, ומשולם מתנה את הפסקת האיומים לעתיד-לבוא בקבלת מיסמך כתוב בו יצהיר מירזיוף כי ויתר על חובו. עינינו הן הרואות: משולם דורש ממירזיוף כי יוותר על החוב לאלתר, ודרישה זו לוויתור באה בסמוך לאחר הזכרת מעשי האיומים שהיו בארצות-הברית. זיקה זו מלמדת מעצמה על המשך האיום לעתיד אם לא ייעשה הוויתור. חברי השופט מצא מסכים כי בשיחותיו עם מירזיוף "כלולה הודיה ברורה" מצידו של משולם במעורבותו בעבירות הסחיטה שבוצעו בארצות-הברית. חברי אף מסכים כי "אפשר שכמה מהתבטאויותיו [של משולם], היותר בוטות, אכן עשויות להתפרש כאיומי סחיטה". עם זאת מוסיף חברי ואומר: "אך אינני בטוח כי לא ייתכן גם פירוש אחר". אני חולק על דבריו אלה האחרונים של חברי, וכך אומר: אני מסכים לדעת חברי כי "יתכן גם פירוש אחר" לדבריו של משולם. כך היה, לו נאמרו הדברים בהקשר נייטראלי. לו נאמרו בהקשר אחר, אפשר ניתן היה לתת לדברי משולם פירוש אחר. ואולם בהקשר ענייננו-שלנו, הפירוש האפשרי הוא, לדעתי, פירוש אחד ויחיד: פירוש הסחיטה. ואמנם: מדוע יוותר מירזיוף על חובו של משולם? מה היא הדחיפות לוותר על החוב? מה זכותו של משולם לדרוש ממירזיוף כי יוותר על חובו? כל שאלות אלו, הן ושאלות אחרות כיוצא בהן, מורות באצבע אל משולם כמי שדיבר דברי סחיטה בישראל. דבריו של משולם בשיחותיו עם מירזיוף בארץ עולים איפוא כדי מעשי סחיטה. וכלשונו של בית-משפט קמא: "אני סבור שדבריו של הנאשם בשיחה זו [שיחת הבורסה] מהווים לא רק הודאה במעשים, אלא ממש רכיבים בביצוע העבירה עצמה." 9. ולשאלה השניה: מוסכם כי דבריו של משולם בשיחותיו עם מירזיוף בארץ עלו כדי עבירת סחיטה באיומים. יחד-עם-זאת, צפה ועולה שאלה: האם ניתן וראוי להרשיע את משולם בעבירת סחיטה באיומים בשל דבריו אלה? שאלה זו נחלקת לשתי שאלות-מישנה. שאלת-מישנה אחת היא, האם בעניינן של שיחות-ישראל - וכהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- - ניתנה למשולם הזדמנות סבירה להתגונן? חבריי נחלקו בדעתם, ואשר לי אצרף את קולי לקולו של חברי השופט קדמי. לדעתי, הבין משולם הבן-היטב את העומד לפניו; ניתנה לו "הזדמנות סבירה להתגונן" כדרישת החוק; ומשולם אף ניצל הזדמנות זו כדבעי. בית-משפט קמא יכול היה, איפוא, להרשיעו בעניינן של שיחות-ישראל (אף שלא עשה כן), והוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי לא עמדה לו למיכשול. שאלת-המישנה השניה היא, האם ראוי היה להרשיע את משולם בעניינן של שיחות-ישראל? בנושא זה דעתי היא כדעת חברי השופט מצא, לאמור, כי לא יהיה זה ראוי להרשיע את משולם אך בשל דברים שהשמיע בשיחותיו עם מירזיוף בארץ. אכן, מבחינה מהותית עבר משולם בשיחותיו אלו עבירה של סחיטה באיומים. ועוד סבור אני, שניתנה לו למשולם הזדמנות סבירה להתגונן. יחד-עם-זאת, ועל-אף-זאת, שיחות אלו שהיו בישראל לא הוזכרו בכתב-האישום; במהלך הדיון הובאו הדברים, בעיקרם, להוכחת המעשים שנעשו בארצות-הברית; ובנסיבות אלו לא יהיה זה ראוי, לדעתי, להפוך את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל: לזכות את משולם מן העיקר - מחבותו בגין אותם מעשים שנעשו בארצות-הברית (בשל היעדר סמכות טריטוריאלית) - ולחייב אותו בטפל (כביכול), אשר אף בכתב-האישום לא נזכר. 10. לו דובר על שיחות-ישראל בלבד, הייתי מצביע בעד זיכויו של משולם. ואולם שיחות-ישראל לא לבדד שוכנות הן, והרי מהוות הן המשך לשיחות-ארצות-הברית. אליבא דידי, אין חשיבות לשאלה אם יורשע משולם באורח ספציפי - או אם לא יורשע - בגין שיחות-ישראל. כפי שנסביר להלן, די לנו בכך ששיחות-ישראל עלו מבחינה מהותית כדי עבירת סחיטה באיומים, ונוכל להמשיך בדרכנו גם אם לא נרשיע את משולם בעניינן של שיחות אלו. היש קשר בין שיחות - ארצות-הברית ובין שיחות-ישראל? 11. וכך היגענו אל השאלה השלישית, ובה עיקר. מוסכם עלינו כי משולם חייב עצמו במעשי הסחיטה הפליליים שנעשו כלפי מירזיוף בארצות-הברית. עוד מוסכם עלינו, כי חרף זאת אין לחייב את משולם בפלילים באותו עניין, הואיל ולא הוכחה זיקה בין אותם מעשים לבין ישראל. העבירה לא בוצעה בישראל - לא כולה אף לא "מיקצתה" - ועל-כן אין חלות לדיני העונשין של ישראל על שיחות-ארצות-הברית. אלו שתי הנחות-היסוד, ומכאן השאלה: האם ניתן לקשר את שתי השיחות שהיו בישראל אל שיחות ארצות-הברית, והאם ניתן להסיק מאותו קשר כי "מיקצתה" של העבירה נעברה בישראל? ביודענו כי שיחות-ישראל לא היו אלא שיחות-המשך לשיחות-ארצות-הברית - מעין אברים בשיחה אחת כוללת - האם ניתן לראות את שיחות-הסחיטה כולן כמו היו כולן שיחת-סחיטה אחת, ועל דרך זה לראות את שיחות-ישראל כמו היו "מיקצתה" של העבירה שהחלה בארצות-הברית ונסתיימה בישראל? האם ניתן לראות בשיחות-ההמשך שהיו בישראל מעין גשר בין ישראל לבין ארצות-הברית, גשר שעליו ניתן "להעלות" ארצה את שיחות-ארצות-הברית ועל דרך זה להחיל את דיני העונשין של ישראל על שיחות-ארצות-הברית? או שמא נאמר, לא כי: שיחות-ארצות-הברית הן לעצמן ושיחות-ישראל הן לעצמן, ומלכות ברעותה לא תיגע. אם שיחות-ארצות-הברית - באשר הן - אינן נתונות לסמכותו של בית-המשפט בישראל, אין בכוחן של שיחות-ישראל לשנות מכך. כשם שלא ידענו ליצור יש מאין, כן לא נוכל להחיל את דין ישראל ולהקנות סמכות שיפוט לבית-משפט בישראל על מעשים אשר מלידתם לא היו נתונים לא לדין ישראל ולא לסמכותו של בית-משפט בישראל. הסכמנו כולנו כי לולא שיחות-ישראל, היה בית-משפט בישראל נעדר סמכות על שיחות-ארצות-הברית. שיחות-ארצות-הברית נולדו מעיקרן בלא שתקנינה סמכות שיפוט לבתי-המשפט בישראל, וכל מעשים שהיו לאחר מכן אין בכוחם להחיות את מי שלא נולד חי. באיזו דרך נלך, איפוא - בדרכה של גירסה קמא או בדרכה של גירסה בתרא? בסוגיה זו נכניס עתה ראשנו. 12. לכאורה, לא יהיה זה נכון - מבחינה משפטית - לקשור את שיחות-ארצות-הברית לשיחות-ישראל, שאלו לעצמן ואלו לעצמן. טול שיחת-סחיטה פלונית שהיתה בארצות-הברית. משנסתיימה אותה שיחה, כך מניחים אנו, לא תפש בה דין ישראל ובית-משפט בישראל לא קנה סמכות לשפוט את משולם בגינה, שהרי לא הוכחה זיקה בין השיחה לבין ישראל. אם כך הוא דין, כיצד זה ששיחות-ישראל - אשר באו מאוחר לשיחות-ארצות-הברית - החילו את דין ישראל על שיחות-ארצות-הברית והקימו סמכות-שפיטה על שיחת-סחיטה שהיתה מעבר לסמכותו של בית-משפט בישראל? על-פי ניתוח זה של האירועים, יש לבודד כל שיחת-סחיטה לעצמה, ולשאול לגביה האם חל עליה דין ישראל והאם בית-משפט בישראל קנה סמכות לדון בה? כל שיחת-סחיטה היא עבירה לעצמה (אם עבירה היא), והקביעות כי דין ישראל חל על שיחת-סחיטה פלונית וכי בית-משפט בישראל קנה סמכות שיפוט לגבי אותה שיחת-סחיטה, אין בה - כשהיא לעצמה - כדי להחיל את דין ישראל ולהקנות סמכות שיפוט לבית-המשפט על שיחות-סחיטה אחרות אף הן. כל שיחת-סחיטה וסמכות השיפוט לגביה. זו, למיטב הבנתי, עמדתו של חברנו השופט מצא, ומסקנתו הנדרשת היא, ששיחות-ישראל אינן אוצלות - לא מבחינת הדין החל ולא מבחינה הסמכות - על שיחות-ארצות-הברית. ומכאן החלטתו לזכות את משולם בדינו. דעה זו ראויה כמובן לכבוד - היא הדעה הקלסית - ואולם אין היא הדעה האחת והיחידה. נעבור איפוא ונדון בדעה חלופית, שלפיה יש ונכון לקשר בין שיחות-ארצות-הברית לבין שיחות-ישראל. לעניינה של עבירת שרשרת 13. הדעה הגורסת כי לעניין הדין החל וסמכות השיפוט - ואפשר לעניינים אחרים אף-הם - יש ונכון להבדיל ולהפריד בין שיחות-הסחיטה השונות, נדרשת לכאורה מלשונו של החוק. החוק החרות אינו מכיר בשיחות-סחיטה "נמשכות", וכמקובל עלינו בעניינים אחרים כן אף בענייננו עתה, ניתן להחיל על כל שיחת-סחיטה את דינה-שלה בלא כל זיקה לשיחות-סחיטה אחרות. ואולם בצד החוק החרות התפתחה הדוקטרינה, ולענייננו-שלנו דומה כי נודעת לה לדוקטרינה משמעות רבה. מכוונים אנו דברינו לאותו סוג עבירה המכונה "עבירת שרשרת" (delictum continuatum), עבירה שייחודה לעניינה מחייב כמו-מעצמו טיפול מיוחד בה. פרופסור פלר עומד באריכות על עבירת השרשרת בכרך ג' של סיפרו המונומנטאלי יסודות בדיני עונשין, (תשנ"ב1992-), בעמודים 223 עד 248. אנו לא נביא אלא מיקצת הדברים שהרי המצע קצר מהשתרע. 14. "עבירת שרשרת" - מה היא? אומר ומסביר לנו פרופסור פלר (שם, 224-223; כל ההדגשות שלהלן הן במקור - מ' ח'): "סימן-הייחוד של עבירה מסוג זה הוא, שזו מורכבת מחוליות שבכל אחת מהן מתקיימים כל הנתונים הרלוואנטיים להתהוות עבירה זהה במינה לזו שבחוליה הסמוכה לה ושהיתה יכולה לעמוד ברשות עצמה אלמלא היו כל החוליות שלובות זו בזו ומרכיבות כולן שרשרת אחת מלוכדת, אוביקטיבית וסוביקטיבית, כאירוע עבריני אחד, בלתי ניתן לפיצול או פירוק לפי חוליות אלה, תוך התייחסות אליהן, אם כאל יחידות נפרדות ואם כאל קבוצות מורכבות, כל אחת, מחוליות אחדות; הרקע הסוביקטיבי והמימוש האוביקטיבי מחברים אותן לגוף אחד." ובהמשך (שם, שם): "למשל, אדם שמקבל בטענות שוא קיצבה חדשית מן הרשות המוסמכת; פורמאלית, כל קבלה עלולה להצמיח עבירת מירמה בפני עצמה; מהות העבירה היא הומוגנית בכל חוליה. אבל כל החוליות הללו מתקשרות בשרשרת אחת שאינה ניתנת לפירוק בשל הזיקה האוביקטיבית והסוביקטיבית בין כל אחת מהן לבין הנותרות. כל חוליה מיצגת את השרשרת כולה, והשרשרת היא ביטוי מאוחד של כל החוליות המצמיחות עבירת מירמה אחת, מבחינת משמעותה המעשית, מעמדה המשפטי, חומרתה ומשקלה האנטי-חברתי וכבסיס לגיבוש התגובה הראויה של החברה לביצועה, על כל המבנה שלה. כל התייחסות נפרדת לחוליה זו או אחרת כאל עבירה בפני עצמה היא מלאכותית ומעוותת את המציאות, מכל הבחינות הרלוואנטיות לתופעה פלילית; בקיצור, זוהי עשייה עברינית אחת, עד כדי כך שאלמלא מגמת העושה לממש את השרשרת כולה, הוא לא היה מסתבך ביצירת חוליה אחת בלבד. כל חוליה היא המשכה התכליתי של קודמתה, ופרי מתוכנן של החוליות שביניהן היא מקשרת. ועוד (שם, שם): "עבירת-השרשרת מצטיירת, מבחינה זו, כאירוע עבריני שמסיבה כלשהי לא ניתן היה לממשו בהזדמנות אחת, והעושה נדרש להגשימו בפעולות מספר מאותו סוג. משום כך, יש לתאר גם גישה עונשית מחמירה על ביצוע עבירה במתכונת של עבירת-שרשרת, בהשוואה להענשת אותה עבירה במתכונת רגילה." ובהמשך (שם, 225): "... ראיית עבירת-השרשרת כמתכונת המגבירה את חומרת העבירה היא משנית, ואילו המשמעות העיקרית שלה היא יחידוּתה, כעבירה שמקיפה את כל חוליותיה של השרשרת באירוע עבריני מונוליטי, מלוכד, בלתי ניתן לחלוקה מטבעו, למרות שבכל חוליה מתקיימים כל הנתונים שעשויים להצמיח עבירה בפני עצמה. אופיה זה של עבירת-השרשרת נובע מן הזיקה האוביקטיבית של החוליות ביניהן לבין עצמן, וביניהן לבין השלם המורכב מהן, מן הרקע המנטאלי המשותף שהצמיח אותן ואת השלם, כאחד, מן הזיקה הנורמאטיבית המשותפת של כל חוליה וחוליה בנפרד, ושל השלם אף הוא, לאותו סוג של עבירה ספציפית... ניתן לקבוע במבט רטרוספקטיבי כי עבירת-השרשרת, עם היווצרותה, הינה אף היא קטיגוריה משפטית מטבע ברייתה, למרות שאין עבירות ספציפיות שהן, לפי הגדרתן הנורמאטיבית, עבירות-שרשרת דווקא... המייחד את עבירת-השרשרת הוא שהיא בנויה מיחידות הומוגיניות אשר, פורמאלית, עשויות להיות בעלות אוטונומיה קיומית, פלילית כמובן, בכך שבכל אחת מהן מתקיימים כל הנתונים שבהם מותנית עבירה ספציפית מאותו מין. אולם, אוטונומיה זו של כל חוליה בודדת שלולה ממנה, בשל השתיכותה לקטיגוריה מורחבת, עקב היות כל החוליות שלובות זו בזו, באותה מתכונת של שרשרת." וכן (שם, 226): "... עם סיווג העבירה כאירוע פלילי שבוצע במתכונת של עבירת-שרשרת, דבוקה בה התדמית של אירוע עבריני מונוליטי עשוי מקשה אחת, על אף ריבוי החוליות שמהן היא מורכבת ועל אף שבכל חוליה מתקיימים כל הנתונים שעשויים להצמיח עבירה נפרדת; אין האירוע נתון עוד לפיצול לריבוי עבירות לפי מבחן כלשהו ולצורך כלשהו." ובמקום אחר (234-233): "... ועתה הגענו ללב-ליבה של עבירת-השרשרת - יחידותה מבחינת הצד המנטאלי המיוחד שלה. ייאמר מראש כי השימוש בצירוף 'צד מנטאלי' ולא 'יסוד נפשי', נועד להצביע על היבט נפשי נוסף על היסוד הנפשי שבו מותנית העבירה כשהיא נעברת במתכונת רגילה, ואשר מקומו שמור במבנה העבירה גם כאשר היא נעברת במתכונת של עבירת-שרשרת; אך היבט נפשי זה אופיני לעשיית אותה עבירה במתכונתה הבלתי רגילה בלבד, של עבירת-שרשרת. הוא המלט שמחבר את החוליות ההתנהגותיות של השרשרת ביניהן לבין עצמן, ומעצב אותן בגוש או בגוף אחד, המתבטא בעבירת-השרשרת, על תדמיתה המיוחדת כדרך עשיית עבירה בצעדים חלקיים. כל קטע התנהגותי שבעבירת-השרשרת - מלבד אולי האחרון - מצטייר בעיני העושה רק כמעבר לקטע הבא, על תיאורו המעשי, וכמחובר לשרשרת כולה, עד כדי כך שאלמלא עשיית כל הקטעים, לא היה נעשה אף לא אחד מהם. בקיצור, השרשרת כולה, על החוליות שבה ועל החיבורים שביניהן, נמצאת תחת מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה, שמלווה את העשייה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה. זהו הייחוד של היסוד הנפשי שבעבירת השרשרת. אם לפרט את המייחד עבירת-שרשרת במישור המנטאלי, ניתן להבחין כי בכל חוליה התנהגותית של השרשרת טמון יחס מנטאלי אחיד של העושה וכי אותו יחס חובק את תיאורה המעשי של כל חוליה על תנאי מימושה וכן על זיקתה לחוליות הנותרות ולשרשרת כולה, כמתכונת מימוש של משימה קונקרטית אחת ומשותפת, בשיטה מחושבת מראש." עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא "הצד המנטאלי" של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו. העבירה שעבר משולם - עבירת שרשרת 15. העבירה שמשולם עומד עליה לדין הינה על-פי עצם טיבה עבירת-שרשרת. רצונו של משולם היה כי מירזיוף יוותר לו על חובו, ורצון זה הוא הפתיל שקשר את כל מעשיו של משולם ואת מעשיהם של אחרים - אשר פעלו בשליחותו של משולם ומטעמו - כולם מעשים בלתי-חוקיים, כל אחד מהם לעצמו. למתחילה ועד סוף: למן שיחות-הסחיטה הראשונות בארצות-הברית ועד לשיחות-הסחיטה האחרונות בישראל, היה זה רצונו משולם אשר נפח רוח בשיחות-הסחיטה כולן (ובמעשה ההצתה), והמעשים קשורים אלה-אל-אלה בקשר בל יינתק. כל מעשיו של משולם - ומעשיהם של אחרים בשירותו - הינם כולם חרוזים מכוערים החרוזים על-פני אותו פתיל. והפתיל הוא רצונו הבלתי-נלאה של משולם כי מירזיוף יוותר לו על חובו. פיצול המערכת הנמשכת והולכת לשיחות-סחיטה העומדות כל אחת ברשות עצמה הינו אפשרי, כמובן, ואפשר כי במקרה זה או אחר יתעורר הצורך לעשות כן. ואולם קשה לכחד שפיצול כי ייעשה, יהיה הפיצול מעשה מלאכותי שאינו מתאר את המציאות נכוחה. אמרנו ונחזור: לא נוכל להבין כהילכתם את דברי משולם למירזיוף בשתי פגישותיהם בישראל, אלא אם נצרף לשיחות את רקע המעשים שנעשו בארצות-הברית. ומשנשרטט את שיחות-ישראל על רקע שיחות-ארצות-הברית, נוסיף ונדע שני אלה: אחד, כי שיחות-ישראל היו המשך אינטגראלי לשיחות-ארצות-הברית וכי אין להפריד בין הדבקים; ושניים, כי שיחות-ישראל היוו שיחות-סחיטה לעצמן. ואולם עיקר לענייננו עתה הוא, שנבין כי שיחות-ישראל לא היו אלא אבר אחד (אם תרצה - שני אברים) בגופה של המפלצת. והמפלצת היא: כלל מעשיו של משולם - מעשים שעשה בעצמו ומעשים שעשה באמצעות אחרים - בצירוף לרצונו להביא את מירזיוף לכך שיוותר על חובו. 16. מסקנתנו הינה איפוא זו, שיש לראות את שיחות-הסחיטה שהיו בישראל כשני חרוזים מכוערים במחרוזת מכוערת הכוללת חרוזים מכוערים נוספים. מעשי העבירה שעבר משולם בישראל הינן שתי חוליות בעבירת שרשרת, עבירה שחוליותיה הראשונות נוצרו בארצות-הברית וחוליותיה האחרונות נוצרו בישראל. אכן, כפי שאמרנו למעלה, לא יהיה זה הוגן להרשיע את משולם בגין שיחות-ישראל באשר-הן. ואולם גם אין צורך בכך. די לנו בכך שמשולם עשה בישראל מעשים המהווים מבחינה מהותית חוליות בעבירת-שרשרת, כדי שניתן יהיה לשופטו בישראל ולהחיל את דין ישראל על כל השרשרת. העבירה שעבר משולם - עבירה ש"מיקצתה" נעברה בישראל 17. הגיעה עת קשירת קצוות והברחת בריח. תחילת הדברים היתה, נזכור, בהוראת חוק העונשין ולפיה חלים דיני העונשין של ישראל על עבירה שנעברה כולה או "מיקצתה" בתוך שטח ישראל. שיחות-הסחיטה שנערכו בארצות-הברית לא היו, כמובן, "כולן" בתוך שטח ישראל. האם היו "מיקצתן" בשטח ישראל? פרופסור פלר לימדנו "ש'מיקצת העבירה' צריך להוות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה" (פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', תשמ"ד1984-, 260). באמצנו לנו פירוש זה נדע, כי אף "מיקצתן" של העבירות לא נעברו בישראל. מכאן: שיחות-הסחיטה שנערכו בארצות-הברית לא היו בשטח ישראל - לא כולן אף לא מיקצתן - ועל-כן היסקנו, לכאורה, כי חוק העונשין לא יחול עליהן. אחר הדברים האלה נדרשנו לדוקטרינה של עבירת-השרשרת, ובמקום זה למדנו כי יש ונכון וראוי לראות את שיחות-הסחיטה כולן - אלו שהיו בארצות-הברית ואלו שהיו בישראל - בהמשך אחד וכמעשה מיקשה. משראינו כך, ידענו מעצמנו כי אותה עבירת-שרשרת של שיחות-הסחיטה בוצעה "מיקצתה" בישראל, וכדבר החוק יחולו על אותה עבירה - על כל חוליותיה - דיני העונשין של ישראל. בלשון חוק העונשין קודם תיקון 39 (בסעיף 3 בו): "עבירה שנעשתה מיקצתה בתחום השיפוט, ניתן להביא את עוֹשֶהָ לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום". ובלשון חוק העונשין לאחר תיקון 39: דיני העונשין של ישראל יחולו על כל עבירת-פנים (סעיף 12), ו"עבירת פנים" היא עבירה שנעברה כולה או מיקצתה בתוך שטח ישראל (סעיף 7(א)(1) לחוק). 18. דומה כי זו אף דעתו של פרופסור פלר, האומר וזו לשונו (שם, כרך א', 265): "לאחר איפיון קצר של סוגי העבירות המתאפיינות בהמשכיות [ובהן עבירות השרשרת], ניתן להיווכח כי חלק מהן עשוי להתבצע בתוך שטח המדינה בעוד שהחלק הנותר יתבצע מחוץ לשטח המדינה. אם מסכימים לדעה שכל עבירה מן הסוגים הללו שומרת על אחידותה חרף האפשרות לפצלה מבחינה פיזית, כי אז החלק שנעשה בתוך שטח המדינה יהיה חלק מן היסוד העובדתי האופייני לעבירה. לכן הוא יהווה לפי המבחן המוצע אותה 'מיקצת העבירה' המצדיקה ומחייבת את תחולת הנורמה הפלילית של המדינה על העבירה כולה, כולל הקטעים שנעשו שנעשו מחוץ לגבולות המדינה - כלומר, תחולה טריטוריאלית נגררת. כל גישה אחרת משמעותה פיצול זהותה האחידה של העבירה, הפרדה מלאכותית של חלק כמותי בלבד, והפיכתו ליחידה עבריינית נבדלת מן השלם שלו היא שייכת." לשון אחר: עבירת-שרשרת, הגם שמורכבת היא מעבירות הקיימות כל אחת מהן לעצמה, רואים אותה כעבירה אחת. מסקנה נדרשת מכאן היא, שאם אחד מאבריה של אותה עבירה "כוללת" מצוי בתחום המדינה, רואים אותו אבר כ"מיקצתה" של העבירה הכוללת, ודיני העונשין של ישראל יחולו על כל חלקיה של העבירה, לרבות אלה שבוצעו אל-מעבר לתחום השיפוט. נראה כי מסקנה זו נדרשת אף מעצם החלת דין העונשין של המדינה על עבירה שנעברה אך מיקצתה בישראל ובעיקרה שלא בישראל. אומר על-כך פרופסור פלר (שם, כרך א' 261-260): "... המיבחן הבסיסי לפיו ניתן, לדעתנו, להבחין ולאבחן את מהותו ומידתו של אותו 'מקצת העבירה' שנעשה או אירע בתוך שטח המדינה, ואשר בו מותנית, באורח מזערי, התחולה הטריטוריאלית של הנורמה הפלילית של המדינה על העבירה כולה, הוא ש'מקצת העבירה' צריך להוות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה. זהו בידוד מלאכותי של החלק האמור משאר חלקי העבירה, כאשר הללו בוצעו, או אירוע, מחוץ לגבולות המדינה, רק כדי לקבוע אם חלה על העבירה - על כל חלקיה - הנורמה הפלילית של המדינה מכוח התחולה הטריטוריאלית הנגררת. אין במבחן זה משום ניתוק החלק שבוצע בתוך שטח המדינה משאר החלקים האמורים. נהפוך הוא, בשל היותו חלק בלתי נפרד מן השלם, רואה המדינה שמחובתה להגיב כלפי השלם כולו." (ההדגשה במקור - מ' ח') אכן, בשל היות שיחות-הסחיטה בישראל חלק בלתי-נפרד מן השלם - לאמור, חלק ממיכלול שיחות-הסחיטה - מחובתה של ישראל להגיב על השלם כולו. 19. מסקנה זו - ולפיה ניתן לשפוט ולענוש את משולם על מעשים שעשה בארצות-הברית באמצעות שליחים - יפה וטובה בעינינו. יפה וטובה וצודקת. ולהיפך: זיכויו של משולם קשה עלינו, ולו מן הטעם שלו כן עשינו כי אז פסקנו שרשע וטוב לו. נזכור כי מבחינת המהות הסכמנו כולנו שמשולם עשה מעשים רעים. השאלה שהטרידה אותנו לא היתה, בעיקרה, אלא בנושא הסמכות. והנה, זיכויו אך מטעמי סמכות בלבד פירושו היה כי משולם יצא פטור ולא יתן את הדין על מעשיו הרעים. אחרת היה לו ידענו שמשולם יעמוד לדין בארצות-הברית. אך לא שמענו על-כך, והדעת נותנת כי לא יעמוד לדין בארצות-הברית. יתר-על-כן: כפי שהעיר פרופסור פלר (שם, כרך ג', 231), האירוע העברייני בעבירת-שרשרת הוא בעיצומו, אירוע אחד, ואין זו אלא פיקציה לפצלו לחלקיו; מישקלו האנטי-חברתי הוא כמישקלן המצטבר של חוליותיו; ואם אומרת המדינה, על דרך העקרון, להטיל את דיני העונשין שלה על עבירה בשלמותה - הגם שרק מיקצתה של העברה בוצעה בתחומה - ענייננו הוא עניין מעין-זה. בראייתה הכוללת של העבירה, אף לא נביא לא לעיוות המציאות ולא לעיוות הדין (פלר, שם, 232), עיוותים שהיו נוצרים בפיצול העבירה אברים-אברים. המציאות המודרנית, שבה מעשי עבירה חוצים אוקיאנוסים, וגבולות מדינות אינם עוד נחשבים כבימים עברו, יהא זה מלאכותי אם נראה לפצל עבירת-שרשרת לחוליותיה. וכדבריו של מחבר אחד שאמר לפני כ75- שנים: “Modern crime conditions have played havoc the strictly logical territorial compartments into which jurisdiction over crime was divided in the days of a simpler society; they have tested our territorial theories pragmatically and have necessitated the modification of some of them in order that society may more effectively defend itself against the criminal.” (W. Berge, Criminal Jurisdiction and the Territorial Principle, Mich. L. Rev., Vol. 30, 1931-32, 238,259) 20. כללם של דברים: לדעתנו, יש ונכון לשפוט את משולם על-פי דיני ישראל בעבירת הסחיטה באיומים - לשפוט אותו ולהרשיעו. אשר לעבירת הסחיטה בכוח, אני מסכים עם חברי השופט קדמי כי יש לזכות את משולם מחיובו זה. אשר לעבירות האחרות 21. אני מסכים עם חבריי כי יש לזכות את משולם מעבירות הקשר והניסיון לקשור קשר. אשר לעבירת ההצתה, אצרף דעתי לדעתו של חברי השופט קדמי, אם כי בהיסוס. אשר לעונש 22. משולם עבר עבירות חמורות ביותר, וחסד עשה עימו בית-משפט קמא בהטילו עליו עונש שהטיל. אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט קדמי, כי אל-לנו להתערב במנת העונש שבית-משפט קמא חלק לו. סוף דבר 23. סיכומם של דברים הוא איפוא זה: יש להרשיע את משולם בעבירה של סחיטה באיומים, ולזכותו מכל שאר העבירות שהורשע בהן. אשר לעונש, יש לדחות את ערעורו של משולם על גזר-הדין. ש ו פ ט התוצאה היא כי פה-אחד הננו מקבלים את הערעור ומזכים את המערער מעבירות קשירת קשר וניסיון לקשור קשר, הצתה וסחיטה בכוח, וברוב-דעות הננו דוחים את הערעור כנגד הרשעתו של המערער בעבירות סחיטה באיומים וכנגד גזר הדין. ניתן היום, י' בתמוז תשנ"ז (15.7.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94013770.F03