שמעון ביטון נ. שירות בתי הסוהר

פסק-דין בתיק רע"ב 1372/06 בבית המשפט העליון רע"ב 1372/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המבקש: שמעון ביטון נ ג ד המשיב: שירות בתי הסוהר בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בעע"א 1627/04 מיום 17.11.05, שניתנה על-ידי כבוד השופטת א' הלמן בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד הרן רייכמן; עו"ד טל ורנר-קלינג פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, לפיה לא ניתן לנכות ממאסרו של המבקש בגין הרשעתו בעבירות של שוד מזוין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, את התקופה בה היה נתון במעצר בתאילנד באשמת רצח. המבקש הורשע בשנת 1992 בעבירות של שוד מזוין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ונדון לריצוי עונש מאסר בפועל. בשנת 1993, במהלך מאסרו, לא שב המבקש מחופשתו. מאוחר יותר נתפס המבקש בבלגיה ובשנת 1996 הוסגר לישראל לשם המשך ריצוי עונשו. ביום 6.5.98 יצא שוב המבקש לחופשה ממאסרו בת 48 שעות, שאף ממנה לא שב. מאוחר יותר התברר, כי במהלך הימלטותו עבר המבקש להתגורר בתאילנד, שם נישא ונולדו לו ילדים ובשלב מסוים הוא עבר להתגורר בפיליפינים. המבקש הועבר מהפיליפינים לתאילנד, שם הועמד לדין באשמת רצח. המבקש נעצר בתאילנד ביום 4.9.99 והיה עצור עד ליום 24.2.03, כאשר הסתיים משפטו בתאילנד בזיכויו מעבירת הרצח והרשעתו בעבירה של ניסיון להעלמת גופה. במהלך ניהול המשפט, אשר ארך כשלוש וחצי שנים, המבקש היה נתון במעצר ומשנגזרה עליו שנת מאסר אחת, היה אמור להשתחרר מהכלא. מייד לאחר שהסתיים משפטו של המבקש בתאילנד, ביום 24.2.03, נעצר המבקש על-פי בקשתה של מדינת ישראל לצורך הסגרתו והמבקש הוסגר ארצה בחודש יוני 2004. או-אז הגיש המבקש עתירת אסיר לבית-המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, בה הוא מבקש לנכות ממאסרו בארץ את התקופה בה היה נתון במעצר בתאילנד באשמת רצח, וזאת בשל חלקה של מדינת ישראל בהליכי גירושו מן הפיליפינים ומסירתו לידי רשויות תאילנד. הצדדים הסכימו, כי יש לנכות מתקופת מאסרו של המבקש את פרק הזמן שבו היה נתון במעצר לשם הסגרתו לישראל. לטענת המבקש, הוא אותר בפיליפינים על-ידי רשויות מדינת ישראל, המדינה פנתה לרשויות הפיליפינים והודיעה להם שהמבקש שוהה בתחומם באמצעות מסמכים מזויפים וכי הוא מבוקש לישראל לשם ריצוי עונשו. לטעמו, באותה עת, כבר נודע לרשויות המדינה, שהמבקש מבוקש בתאילנד באשמת רצח והדבר הודע לפיליפינים, אך לא היה בידיעת המבקש עצמו. עוד טען המבקש, כי נעצר בפיליפינים על-ידי אנשי ביטחון פיליפינים מלווים באנשי ביטחון ישראליים, כשבידיו מסמכים מזויפים וישראל פעלה לשם גירושו מהפיליפינים. כמו-כן, לטענתו נמסר לו, כי הוא יגורש לישראל, אבל בשל סיבות טכניות טיסתו לארץ תהא דרך בנגקוק, בירת תאילנד, שם ימתין לו הנספח המשטרתי הישראלי שידאג להעלותו למטוס לארץ. לטענתו, רק לאחר שנחת בבנגקוק, מסרו לו אנשי ביטחון ישראליים, כי לאור בקשה של שלטונות תאילנד ובהסכמת ישראל הוא יימסר לידי רשויות תאילנד לצורך חקירה למשך 72 שעות ואז נודע לו לראשונה, שהוא מבוקש לחקירה באשמת רצח. מנגד, טען בא-כוח המשיב, כי לגרסתו, גורש המבקש מהפיליפינים ולא הוסגר לידי גורמים ישראליים. לטענתו, בהעדר הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לבין הפיליפינים, לא ניתן היה לבקש הסגרתו של המבקש לארץ. עם זאת, בהיותו אזרח ישראלי, ישראל מחויבת הייתה לקבלו באם יוחלט לגרשו לישראל. כמו-כן, טען בא-כוח המשיב, כי רשויות תאילנד הודיעו, כי הם מוכנים לקבל את המבקש אליהם היות והיה מבוקש על ידם בחשד למעורבות ברצח. המבקש אף חתם על מסמך שלפיו הוא מעדיף להיות מגורש לתאילנד ולא לישראל, לאחר שהוסבר לו על-ידי קונסול ישראל בתאילנד, כי הוא מבוקש בשתי המדינות. עוד טען בא-כוח המשיב, כי הקונסולית איננה זוכרת האם הובהר למבקש על מה הוא מבוקש בתאילנד, אך לטענת בא-כוח המשיב, לא הייתה חובה להודיע לו על כך. בית-המשפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת א' הלמן) דחה את העתירה בקובעו, כי בקשתו של המבקש נועדה להרחיב את תחולתו של סעיף 11 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ולהחילו גם על מקרים בהם נעצר אדם או ריצה עונש מאסר בגין עבירה אחרת בחו"ל, כאשר במעצרו או בהבאתו לדין שם קיימת מעורבות של גורמים ישראליים. אולם, לשון החוק במקרה זה היא ברורה ולפיה יש לנכות תקופת מאסר או מעצר שריצה אדם בחו"ל בגלל עבירה מן העונש שעליו לשאת בישראל בגין אותה עבירה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לדחות את טענת המבקש, לפיה יש לקבוע, כי תקופת מעצרו בתאילנד היא "בגלל" העבירה בגינה הוא מרצה את מאסרו בארץ, בקובעו, כי פירוש זה הינו מרחיק לכת. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. מנגד, תומך המשיב בהחלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ולאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגענו לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או נושא בעל השלכות רחבות וכל בקשתו נוגעת באיזון הפרטני, הנוגע לנסיבות הספציפיות שלו. אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. סעיף 11 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע: "11. ניכוי עונש או מעצר נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] מסעיף זה עולה, כי כאשר אדם נעצר או נשא עונש בחוץ לארץ בשל עבירה, העונש או תקופת המעצר ינוכו מהעונש שעליו לשאת בישראל, וכל זאת בשל אותה עבירה. בענייננו, מדינת ישראל איננה מתכחשת לכך, שתרמה בהעברת מידע ושיתוף פעולה עם גורמים זרים, לכך שהמבקש אותר בפיליפינים וגורש לתאילנד. כמו-כן, אין המדינה מתכחשת לכך, שנציגיה ליוו את תהליך גירושו של המבקש לתאילנד ואף היו מעורבים בכך שהוא גורש לתאילנד ולא לישראל. ברם, בכך אין כדי להצדיק ניכוי ממאסרו של המבקש, שכן מעצרו של המבקש בתאילנד נעשה על רקע עבירה אחרת – אשמת רצח - מזו שבגינה נאסר בארץ - עבירות של שוד מזוין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. בנסיבות אלה, אין זו לשונו של סעיף 11 לחוק העונשין, וזאת הגם שבמעצרו או בהבאתו לדין של המבקש קיימת מעורבות של גורמים ישראליים. מעשיו של המבקש בתאילנד לחוד ומעשיו של המבקש בארץ לחוד ואין כל הצדקה לנכות ממאסרו בגין מעשים שביצע בארץ את תקופת המעצר שריצה בגין מעשים אחרים שביצע בחוץ לארץ. מעבר לדרוש יוער, כי כידוע, תפקיד בית-המשפט בדונו בעתירת אסיר על החלטת נציב שירות בתי הסוהר הינה על סבירות שיקול-הדעת ובית-המשפט לא ישים את שיקול-דעתו במקום שיקול-דעת הנציב (ראו רע"ב 1566/99 צלאח נ' הממונה על עבודות שירות (לא פורסם); רע"ב 2943/97 לב מאיר נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים מבוססת ומנומקת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה. מטעמים אלה כולם, אציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור ולהשאיר את החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים על כנה. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי, השופט ס' ג'ובראן, אך אבקש להוסיף על פסק דינו דברים קצרים. סעיף 11 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 קובע מפורשות: 11. ניכוי עונש או מעצר נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה. טענתו של המבקש היא כי יש לקרוא הסעיף כחל גם על מצב בו נעצר אדם במדינה זרה או ריצה שם עונש מאסר בגין עבירה שביצע מחוץ לישראל, אך מפאת שבמעצרו היו מעורבות בצורה זו או אחרת הרשויות בישראל. טענה זו אין לה כל אחיזה בלשון הסעיף המדבר מפורשות ב"אותה עבירה" שבגינה היה עצור או ריצה עונש בחו"ל. בנוסף, משמעו של אימוץ הפרשנות המוצעת על ידי המבקש הינה כי חוטא יוצא נשכר ועניינו של המבקש מדגים הדבר: לו היה המבקש מרצה את מלוא עונש המאסר שנגזר עליו בגין הרשעתו בשנת 1992 בישראל בעבירות של שוד מזוין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, עונש של תשע שנות מאסר בפועל אליו התווסף עונש מאסר על תנאי של שנה שהופעל, היה מסיים זה מכבר לרצות את עונשו. אולם המבקש עשה כל שביכולתו כדי לחמוק מריצוי העונש וברח פעם ופעמיים. כעת מבקש הוא כי נקל הלכה למעשה בעונשו המקורי על שום עבירות נוספות שביצע מאז. פרשנות שכזו יש בה מסר שלילי. אימוץ פרשנותו של המבקש משמעו פרס ועידוד למי שברחו וחמקו מריצוי עונשם. פרשנות זו מבקשת לקשור שני מעשי עבירה נפרדים בתכלית, שהוטלו על ידי בתי משפט שונים, בארצות שונות, מבלי שהאחד יביא בחשבון את פסק דינו של משנהו, וכל זאת לצורך הקלה עם נדון שעשה כל שלאל ידו כדי להימנע מלשאת בעונשו. לפיכך אני סבורה, כי לא לשון הסעיף, לא צו ההגיון והשכל הישר, מאפשרים את אימוץ הפרשנות שמציע המבקש. כאמור, אני מסכימה גם לכל האמור בפסק דינו של חברי. ש ו פ ט ת השופט ד' חשין: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן. כן מסכים אני לתוספת הדברים של חברתי השופטת ארבל. ש ו פ ט הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06013720_H07.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il