מרים רפאלי נ. יוסף רפאלי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 1371/96 בשג"צ 3891/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרת: מרים רפאלי נ ג ד המשיבים: 1. יוסף רפאלי 2. בית הדין הרבני הגדול עתירה למתן צו-על-תנאי בקשה להחשת מועד וצירוף מסמכים תאריך הישיבה: א' באדר ב' התשנ"ז (10.3.97) בשם העותרת: עו"ד ע' בן עמי בשם המשיב: עו"ד א' אשכנזי פסק - דין השופט ת' אור: עתירת המבקשת היא שתבוטל החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 31.10.95 ותשאר על כנה החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 15.12.94, המחייבת את המשיב הראשון (להלן: המשיב) לגרש את העותרת בגט פיטורין. 1. העותרת והמשיב נשואים זה לזו משנת 1984. לבני הזוג שלושה ילדים. מזה ארבע וחצי שנים אין בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת. לטענת העותרת נאלצה לעזוב את הבית המשותף בגין אלימותו של המשיב. עוד קודם לכן היו היחסים בין בני הזוג משובשים וכבר ב1991- הגישה העותרת תביעה ראשונה לגירושין נגד המשיב. תביעה נוספת הוגשה ב1994-. לאחר דיון בתביעת האשה לגירושין פסק בית הדין הרבני האיזורי בירושלים ביום טז' שבט תשנ"ה כדלקמן: "האשה הגישה תביעה לגירושין והעלתה טענות קשות נגד הבעל כי נהג כלפיה באלימות וחי עמה חיי אישות בכפיה ובאונס, וכן שהבעל ניהל זמן רב רומן עם אשה אחרת ומתרועע עם נשים זרות, ובגין כך עזבה האשה את הבית בחודש אוגוסט 92, ומאז היא חיה עם הילדים בנפרד מבעלה, הבעל מצידו הכחיש כל טענות האשה נגדו. בית הדין ניסה להשכין שלום בית בין הצדדים, אך לאחר טו"מ הצדדים נוכח לדעת כי אפסו הסיכויים לכך והאשה מואסת בבעלה ואינה מסוגלת דברו לשלום. בדיונים שהתקיימו שוכנע בית הדין בצדקת עיקרי טענותיה של האשה וזאת מתמליל השיחות שניהלו הבעל והאשה עם עובדים סוציאליים שממנו עולה הודאה מפורשת של הבעל בניהול רומן עם אשה אחרת. עובדה המחזקת טענותיה של האשה בנושא האלימות היא התפרצותו האלימה של הבעל נגד האשה בתום הדיון במסדרון בית הדין שבה ניסה לפגוע פיזית באשה שניצלה אודות עזרת אנשים שנכחו במקום ומסרו עדות על כך לבית הדין. יצויין כי המצב הנוכחי גורם סבל קשה גם לילדיהם המשותפים של בני הזוג. לאור טענותיה הקשות של האשה נגד הבעל כאמור ומאיסותה בו באמלתאות מבוררות הסותמות את הגולל על אפשרות המשך חיי הנשואין אנו פוסקים: הבעל חייב לגרש את אשתו בג"פ כדמו"י". 2. על פסק-דין זה הוגש ערעור על ידי המשיב לבית הדין הרבני הגדול. בבית הדין הרבני הגדול התהפכה הקערה. בהחלטתו מיום ז' בחשון תשנ"ו מתאר בית הדין הרבני הגדול את קביעות בית הדין האזורי ואת טענות הצדדים, ובסופו של דבר, קובע כדלקמן: "המשיבה טוענת כי יש בסיס לחייב בעל המכה את אשתו לגרשה, וכן יש מקום לחייבו לגרש אם הוא רועה זונות, גם ללא התראה כשהוא מתמיד בכך, וכן יש לחייבו לגרש מטענת מאיסות באמתלא מבוררת. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שבתיקים נראה כי יש מקום לטענת הבעל שאין לחייבו מטענתה של האשה על בגידה משום שלא הוכח הדבר ואף אילו הוכח אין לחייבו מפני שלא היתה כאן התראה, כמ"ש החכם צבי והובא בפד"ר כרך א' עמוד 141 וכתבו שם: דברור הדבר שבגלל טענה זו אין לחייבו לתת לה גט, ואין נראה לקבל את התמלילים כהוכחה ברורה מה גם שיש הוכחה נגדית מהפוליגרף, כמו כן אין הוכחות שהבעל הכה את אשתו, וגם בכמה את אשתו שכתב הרמ"א בסי' קנ"ד סעיף ג' די"א שכופין אותו להוציא היינו לאחר שהתרו בו פעם או שתיים. ובאשר למה שכתב בית הדין על מאיסות האשה בבעל, הנה אף אילו נכון הדבר שמואסת בו אין לחייבו לגרשה כמ"ש בשו"ע סי' מ"ז סעיף ב' "אם רצה הבעל לגרשה", אך אין לחייבו ודקדקו הפוסקים והובא בפד"ר דאף לחייבו לגרש, ללא כפיה, אי אפשר וזאת מלשון השו"ע שכתב אם רצה, דרק ברצונו תלוי הדבר, ויש לקבל את הערעור. ואולם מאחר והצדדים בפירוד זמן רב רצוי מאוד שיתגרשו בהסכמה". על יסוד הנמקה זו קבל בית הדין הרבני הגדול את ערעור המשיב ופסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי בוטל. עם זאת, ראה בית הדין הרבני הגדול להוסיף בהחלטתו: "ואולם מאחר והצדדים בפירוד זמן רב רצוי מאוד שיתגרשו בהסכמה" ובחלק האופרטיבי של החלטתו חזר וקבע כי "רצוי שהצדדים יתגרשו בהסכם". 3. עיון בעתירה מלמד שהנימוקים שבפי העותרת לביטול פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול הם כדלקמן: א. טעה בית הדין כשקבע שלא הוכח שהמשיב בגד בעותרת עם אחרת; ב. טעה בית הדין כשקבע שיש צורך בהתראה בבעל קודם שניתן יהיה להסתמך על הכאתו את אשתו ובגידתו בה כעילה לחייבו במתן גט. ובלשונו של בא כוח העותרת: "מנמוקים משפטיים מפולפלים של המשפט העברי, ציווה בית הדין הרבני הגדול כי יש לבטל את החלטות בית הדין האזורי". מוסיפה העותרת וטוענת כי החלטת בית הדין, על פיה יש צורך בהתראה כאמור, היא בלתי סבירה ובלתי צודקת, ו"אינה עומדת במבחן ערכי החברה הישראלית של שנת 1996 מבחינת כבוד האדם". 4. לדעתי, דין העתירה להידחות. ראשית, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. תחומי התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו קבועים בסעיף 15(ד) (4) לחוק יסוד (השפיטה) (ראו, לענין תחומי התערבותו את הדברים שנאמרו, לדוגמה, בבג"צ 1923/91 רוזנצוויג נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פס"ד מ"ו(2) 1 בעמוד 11). בענייננו, קבע בית הדין הרבני הגדול ששתי העילות עליהן סמכה העותרת את עתירתה, דהיינו תקיפת המשיב אותה או כי הוא "רועה זונות", לא הוכחו. אלה מימצאיים שבעובדה, שאין יסוד שנתערב בהם במסגרת הפיקוח הנתון לבית משפט זה על החלטות בתי הדין הדתיים. כאמור, איננו יושבים כערכאת ערעור על החלטות בתי דין אלה. מה גם, שבחינת הראיות שבאו בפני בית הדין האזורי, אינה מצדיקה התערבותו כזו. כבר מטעם זה דין העתירה להידחות. 5. לכך יש להוסיף, שעל פי סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953-, הדין על פיו על בית הדין הרבני לפסוק בעניני נישואין וגרושין הוא דין תורה. בא כוח העותרת אינו חולק, שכך עשה בית הדין הרבני הגדול, ומשעשה כן בית הדין, אפילו סבור בא כוח העותרת שדין זה אינו ראוי, אין עילה להתערבותנו. מה גם, כאמור, שהתשתית העובדתית לענין הכאת העותרת ולענין מעשה בגידת המשיב בה, עליה מבקשת העותרת להסתמך, לא הוכחה. 6. קודם סיום, אני רואה להוסיף הערה. בית הדין הרבני הגדול קבע שרצוי שהצדדים יתגרשו. בהסתמכו על פסקי הדין בבג"צ 661/77 הבר נ' בית הדין הרבני (פ"ד לב(3) 324) ובג"צ 644/79 גוטמן נ' בית הדין הרבני (פ"ד לד(1) 443) ציין בא כוח המשיב דאז, עו"ד סובל, בתגובתו לעתירה, שיש בניסוח זה להוות "פסק דין לגירושין". בא כוח המשיב אשר הופיע בפנינו, עורך דין אשכנזי, הצהיר שמה שהצהיר עליו עו"ד סובל בתגובה - כשכוונתו לדברים שנאמרו לעיל - מקובל עליו, ואין הוא חוזר מההצהרה. על פי בקשת בא כוח העותרת, ובהסכמת בא כוח המשיב, ראינו להזכיר זאת בפסק דין זה. 7. על סמך כל האמור לעיל נדחית העתירה. אין בדחיית העתירה למנוע מן העותרת לפעול על פי ובמסגרת החלטתו של בית הדין הרבני הגדול, או לחזור ולפנות בתביעה לבית הדין הרבני, אם תתקיימנה נסיבות אשר יצדיקו זאת. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' חשין: אני מסכים להכרעת-הדין שיצאה מלפני חברי השופט אור, וביקשתי להוסיף דברים אחדים משלי. 2. בני-הזוג שלפנינו - העותרת והמשיב - נישאו בשנת 1984, ולהם שתי בנות ובן: הבת הבכורה היא בת כשתים-עשרה וחצי, הבת השניה היא בת כעשר וחצי, והבן הצעיר הוא כבן תשע. חיי הנישואין לא עלו יפה, ומאז חודש אוגוסט שלשנת 1991 שרויים בני-הזוג בהליכי-משפט בבתי-הדין הרבניים ובבית-המשפט האזרחי. בחודש אוגוסט 1992 עזבה האשה את בית בני-הזוג, ועברה להתגורר במקום אחר ושלושת ילדיה עימה. קרוב לשש שנים מתדיינים בני הזוג בבתי-דין ובבתי-משפט, וכחמש שנים חיים הם בנפרד. חוות-דעת שכתבו מומחים מעלות כי הקרע בין בני-הזוג אינו ניתן לאיחוי, וכי האשה אינה נכונה בשום פנים ואופן לחזור ולחיות עם אישהּ. מדוע אין בני-הזוג נפרדים לשלום איש מרעותו? מדוע אין הם מנסים - היא לעצמה והוא לעצמו - לבנות את חייהם מחדש? טוען בא-כוחה של האישה בכל-תוקף: הכל תלוי בכסף. האיש מבקש כסף, ולכשיקבל יתרצה. שאלנו את בא-כוחו של האיש אם אמנם כך פני הדברים, ומתוך אמירתו הרפה והמגומגמת נתרשמנו כי אכן כן הוא. 3. וכך, לאחר שנים של התדיינויות, הכריע בית-הדין הרבני האזורי בירושלים - במותב הדיינים הרב יששכר דב הגר, אב"ד, והרבנים ציון אלגרבלי ונח הייזלר - כי "הבעל חייב לגרש את אישתו בג"פ כדמו"י". פסק-הדין ניתן ביום י"ב בטבת תשנ"ה 15.12.94, והוא מייסד עצמו על שלוש עילות-גירושין אלו: האיש נהג באשה באלימות; האיש ניהל "רומן עם אישה אחרת"; האשה מאסה בבעלה "באמתלאות מבוררות". חברי השופט אור מביא את פסק-הדין במלואו ומה לנו שנוסיף. 4. האיש הגיש ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, וכאן נהפכה הקערה על פיה. בית-הדין הגדול (במותב הדיינים הרב משה טופיק, הרב אריה הורוביץ והרב שלמה בן-שמעון) בדק את שלוש עילות הגירושין אחת לאחת, וקבע כי לא הוכחה אף אחת מהן. אשר לעילת הבגידה, כך קבע בית-הדין הרבני הגדול, אין לחייב בה את האיש "משום שלא הוכח הדבר". אשר לעילת האלימות, הוסיף וקבע בית-הדין הגדול, "אין הוכחות שהבעל היכה את אישתו". ואשר לעילה השלישית, עילת ה"מאיסות" - כך קבע בית-הדין - "הנה אף אילו נכון הדבר שמואסת בו אין לחייבו לגרשה....". יחד-עם-זאת, כך הוסיף בית-הדין הגדול וקבע, "מאחר והצדדים בפירוד זמן רב רצוי מאד שיתגרשו בהסכמה". פסק-הדין של בית-הדין הרבני הגדול ניתן ביום ט' בחשוון תשנ"ג (31.10.95). עיקריו באים בפסק-דינו של חברי השופט אור, ודיינו בכך. 5. פסק-הדין האחרון הוא נושא העתירה שלפנינו. העותרת היא האשה, ובקשתה היא כי פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול יבוטל וכי תוחזר עטרה ליושנה, לאמור, פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי יושב על כנו. 6. בטיעוניו לפנינו תקף בא-כוח האשה את פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול בעניינן של שלוש עילות הגירושין, עילה עילה בתורה ולעצמה. אשר לשתי העילות הראשונות - עילת האלימות ועילת הבגידה - אני מסכים עם חברי השופט אור כי לא עלה בידי האשה לייסד תשתית עובדתית ראויה לטיעוניה. עברתי בקפידה על הראיות שהיו לפני בתי-הדין הרבניים, ואני מסכים עם בית-הדין הרבני הגדול כי אין בהן כדי לתמוך בטיעוני האשה. לא הוכח שהאיש היכה את האשה, ולא הוכח שהאיש התרועע עם נשים זרות. משנמצא לנו כך, ממילא לא נתגלתה לעינינו עילה המצדיקה התערבות במימצאי בית-הדין הרבני הגדול. אפשר אחרת היה, לו נמצאו סימוכין לטיעוניה של האשה בראיות על-פה או במיסמכים שהוגשו לבית-הדין הרבני. הוא הדין בעילה השלישית - עילת "מאיס עלי" - המייסדת עצמה בתוככי המשפט העברי. פירושו של המשפט העברי ניתן על דרך העיקרון לבית-הדין הרבני, ולא נמצאה לנו עילה ראויה לומר אחרת משאמר בית-הדין. 7. משאמרתי דברים שאמרתי, אבקש להעיר הערת-אגב לעניינן של שתי העילות הראשונות: עילת האלימות ועילת הבגידה. כאמור, לא נמצאו ראיות לטיעוניה של האשה, ועל-כן ראה בית-הדין הרבני הגדול לדחות את תביעתה. ואולם, בית-הדין הגדול לא סיפק עצמו בכך והוסיף כי גם לו הוכחו טיעוניה של האשה כעובדות שנתקיימו, גם-אז לא היה בית-הדין רואה לשנות ממסקנתו. וכל-כך למה, אלא משום שהאיש לא היתרו בו כי ישוב ממעשיו הרעים. בלשון בית-הדין (באשר לעילת הבגידה): "נראה כי יש מקום לטענת הבעל שאין לחייבו מטענתה של האשה על בגידה משום שלא הוכח הדבר ואף אילו הוכח אין לחייבו מפני שלא היתה כאן התראה..." (ההדגשה שלי - מ' ח'). וכך אף לעניינה של עילת המכות "... כמו-כן אין הוכחות שהבעל היכה את אשתו וגם במכה את אשתו שכתב הרמ"א בסי' קנ"ד סעיף ג' די"א שכופין אותו להוציא היינו לאחר שהיתרו בו פעם או שתיים" (ההדגשה שלי - מ' ח'). לשון אחר: אשה הטוענת - ומוכיחה - כי אישהּ בגד בה או היכה אותה, אין באלה כדי לייסד עילה לחייבו ליתן גט בידה, אלא אם היתרו בו תחילה כי ישוב מדרכו הרעה. 8. דברים אלה של בית-הדין הרבני הגדול הם בבחינת אמירת-אגב שלא היו צריכים לענין. מטעם זה אין מקום שנוסיף ונדוש בהם. ואולם, לו היתה הכרעת-הדין תולה עצמה באמירות אלו, הייתי מבקש להוסיף ולעיין בסוגיה. 9. הלכה מכבר היא: בית-דין רבני הפוסק בניגוד להוראת-חוק המכוונת עצמה אליו במישרין, בית-המשפט הגבוה לצדק מוסמך ורשאי להתערב בהכרעתו. כך הוא דין, בין אם נראה את בית-הדין כמי שחרג מסמכותו ובין אם נסווג את ההתערבות כהתערבות "למען הצדק". ראו, למשל: בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423, 439-438. יכול הטוען לטעון, כי אין להבחין בין הוראת-חוק שנחרתה בספר החוקים - ואשר בה מדברת ההלכה - לבין עיקרון שהוא בליבה של תקנת הציבור, עיקרון בין עקרונות-תשתית עליהם בנויה החברה במדינת ישראל דהאידנא. והרי כך יידרש משיווי זכויות האשה - שמא נאמר: שווי זכויות האדם - וכך ייגזר מכבוד האדם. ולא תהא בת ישראל כשפחה חרופה תחת אישהּ או "כשבוייה שתיבעל לשנוא לה" (רמב"ם, הילכות אישות, פרק י"ד הלכה ח'). 10. כל-כך לעניינן של עילות הבגידה והאלימות. אשר לעילת "מאיס עלי", נוסיף ונדבר בה בהמשך דברינו להלן. 11. בית-הדין הרבני האזורי קבע כי הבעל "חייב לגרש את אשתו", ואילו בית-הדין הרבני הגדול קבע כי "מאחר והצדדים בפירוד זמן רב רצוי מאד שיתגרשו בהסכמה". בחלקו האופרטיבי של פסק-דינו קבע בית-הדין הרבני הגדול כי "רצוי שהצדדים יתגרשו בהסכם". ראשון מדבר בחיוב המוטל על האיש להתגרש מן האשה, ואחרון מדבר על כך ש"רצוי" (או "רצוי מאד") שהצדדים יתגרשו בהסכמה. ההבדל בין הנוסחאות בולט לעין. מה פשר הדברים? 12. תחילת הדברים היא בהילכת המשפט העברי, שמעשה הגירושין בו - מעשה נתינת הגט מאיש לאשתו - אמור להיעשות בהסכמת בני-הזוג. גט הניתן שלא בהסכמתו של האיש הוא "גט מעושה", ו"גט מעושה" הוא גט בטל וחסר פועל משפטי. ראו, למשל: ד"ר בנציון שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה רביעית מורחבת, תשנ"ג1993-), 327; בג"צ 54/55 רוזנצוויג נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד ט 1542, 1551 ואילך (מפי השופט זילברג); הערך "גט מעושה" באנציקלופדיה תלמודית, כרך חמישי, עמוד תרצ"ח ואילך. ואולם יש שגט יהיה כשר גם אם ניתן בכפיה. מקרים אלה נקבעו בהלכה אחד לאחד, וגט שניתן במקרים אלה בכפיה הינו גט כשר ואינו "גט מעושה". מחשש "גט מעושה" נזהרים בתי-הדין הרבניים מאד במעשה כפייתו של גט, ומאותו טעם עצמו קובע סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג1953- (להלן נכנה חוק זה - חוק שיפוט בתי-דין רבניים), כי אין כופים על איש לתת גט פיטורין לאשתו אלא אם בית-דין רבני כך ציווה בפסק-דין סופי. וכלשון החוק: לימים נצטרף למערכת הכפיה של בתי-הדין הרבניים סעיף 7א' לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות), התשט"ז1956-, ולפיו קנו בתי-דין רבניים (וכמותם בתי-דין דתיים אחרים) סמכויות על-פי הסעיפים 6 ו7- לפקודת בזיון בית-המשפט. 13. הילכת המשפט העברי יצרה כמה וכמה נוסחאות-פסיקה להליך נתינתו של גט מאיש לאשה. וכלשונו של השופט י' כהן בבג"צ 661/77 הבר נ' בית הדין הגדול לערעורים, פ"ד לב(3) 324, 329: "כידוע, גירושין על-פי דיני ישראל אינם מבוצעים על-ידי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין, אלא על-ידי הצדדים עצמם ותפקידו של בית-הדין הוא רק לפקח על הגט. במקרה שאין הסכמה בין הצדדים בית-הדין פוסק, אם על הצדדים להתגרש. כאשר מוגשת תביעה לבית-הדין בעניין גירושין, הרי לפניו למעשה ארבע אפשרויות: אפשרות אחת - לדחות את התביעה; אפשרות שניה - לא לחייב את בני-הזוג או אחד מהם בגירושין אלא לקבוע שהצדדים צריכים להתגרש או שמצווה עליהם להתגרש; אפשרות שלישית - לפסוק שהבעל או האשה מחוייבים ליתן או לקבל את הגט ואפשרות אחרונה - לכפות גט לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953-". ראו עוד בג"צ 644/79 גוטמן נ' בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ"ד לד(1) 443, 448-446 (מפי השופט אלון). נדע מכאן, שכמה נוסחאות הן בפסיקת גירושין. ואלו הן, מן הכבדה לקלה: כפיית גט; חיוב בגט; קביעה כי על בני-הזוג להתגרש או כי מיצווה עליהם להתגרש. עד לשנת 1995 אך-רק נוסחה של כפיה - פשוטה כמשמעה - היה בכוחה להעיר ולעורר את הוראת סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, שלשונו מדברת בלשון של "לכפות". ראו עוד: מנחם אלון, המשפט העברי (ירושלים, תשנ"ב1992-, מהדורה שלישית, כרך שלישי), 1474 ה"ש 9. 14. כך נמשכו הדברים והלכו עד לשנת 1995, שעה שנתקבל חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (הוראת שעה), התשנ"ה1995- (להלן נכנה חוק זה - חוק קיום פסקי-דין). סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים איפשר כפייתו של גט באמצעות הטלת מאסר. בא חוק קיום פסקי-דין וצירף למאסר סנקציות נוספות שבית-דין רבני מוסמך להטיל על סרבני-גט ב"צו הגבלה". סנקציות אלו מנויות בסעיף 2 לחוק, וביניהן ניתן לפגוע בזכויות אלו: הזכות לצאת מן הארץ, הזכות לקבל או להחזיק רישיון נהיגה, הזכות לעסוק במקצוע המוסדר על-פי דין, ועוד ועוד. סנקציות אלו, כולן או חלקן, ניתן לנקוט בעקבות פסק-דין של בית-דין רבני, וכלשון סעיף 1(א) ו-(ב) לחוק: "ציות לפסק דין של גירושין 1.(א) קבע בית דין רבני, בפסק דין, שאיש יתן גט לאשתו (להלן - פסק הדין) והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2 או צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה כמשמעותו בסעיף 3 (להלן - צו הגבלה). (ב) לענין סעיף זה, אין נפקה מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת". כחודש לאחר שנתקבל תוקן החוק ונקבעו סנקציות גם נגד נשים המסרבות שלא-כדין לקבל גט. אשר למטרות החוק, ראוי כי נעיין בדברי ההסבר להצעת החוק, ומהם נלמד (הצעות חוק לשנת תשנ"ד, 494): "לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג1953-, ניתן לכפות במאסר בעל המסרב לתת גט לאשתו, לאחר שבית הדין הרבני ציווה עליו, בפסק דין סופי, שיש לכפותו לתת גט. בהתאם לדין תורה, ניתן לכפות מתן גט רק כשהתקיימו התנאים והעילות שנקבעו במקורות ההלכה. כפיית גט שלא לפי כללים אלה תוצאתה - "גט מעושה", שמשמעותו חוסר נפקות ובטלות הגט. המשפט העברי מכיר, נוסף על כפיית גט, בדרגות שונות של פסקי גירושין: רצוי לגרש, מצווה להתגרש או חובה להתגרש (בג"צ 661/77 הבר נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פד"י ל"ב (3) 324). במקרים אלה, שאינם נופלים בגדר 'כפיית גט', אין כיום אפשרות אכיפה על פי חוק. ברם, בהתאם להלכה, קיים אמצעי רב-עצמה, שלפיו ניתן להרחיק בעל, המסרב לקיים פסק דין כאמור, מהחיים החברתיים של הקהילה ולשלול ממנו את הזכויות המוענקות לו במסגרתם. אמצעי זה ידוע בספרות ההלכה בכינוי 'הרחקה דרבנו תם'. הצעת חוק זו מטרתה לרתום מכשיר הלכתי לפתרון מצוקתן של נשים מעוכבות גט, בנסיבות שאין בהן עילה למתן צו כפיה. שלילת הזכויות האזרחיות, כמוצע, עולה בקנה אחד עם יישום רעיון 'ההרחקה דרבנו תם' בקהילות היהודיות בזמנו". ניתן דעתנו במיוחד להוראת סעיף 1(ב) לחוק, ולפיה ניתן לנקוט בסנקציות הקבועות בחוק בכל סוגים של פסקי-גירושין, גם אם המושגים "כפיה" או "חובה" לא באו בו מפורשות. כיון שסמכות הטלת הסנקציות ניתנה לבית-הדין הרבני, אין חשש ל"גט מעושה", שכן חזקה על בתי-הדין הרבניים כי ישגיחו שגט הניתן לא יהיה "גט מעושה". נזכור לבסוף, שחוק זה אינו אלא הוראת שעה, ותוקפו (כאמור בסעיף 10 בו) הוא לתקופה של ארבע שנים מיום פירסומו (לאמור, עד ליום 1 במארס 1999). 15. לענייננו-שלנו נזכור את הבדלי הנוסחאות בין בית-הדין הרבני הגדול - שדיבר אך ב"רצוי" וב"רצוי מאד" שבני-הזוג יתגרשו - לבין בית-הדין הרבני האזורי, שהטיל חיוב על האיש לגרש את האשה. חשיבותם של דברים אלה כולם תתבהר בסמוך. 16. משאמרנו דברים שאמרנו, נוכל לעבור לעילת הגירושין השלישית שהאשה טענה לה, היא עילת "מאיס עלי" (לעילת "מאיס עלי" ול"אמתלא מבוררת" לקיומה של אותה עילה, ראו ועיינו: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ששי, תשי"ד1954-, עמודים תכ"א-תכ"ב, בערך "גירושין"). בית-הדין האזורי הכיר בקיומה של עילה זו ("טענותיה הקשות של האשה נגד הבעל... ומאיסותה בו באמתלאות מבוררות הסותמות את הגולל על אפשרות המשך חיי הנישואין..."), והחליט כי האיש "חייב לגרש את אשתו". בית-הדין הרבני הגדול אינו כופר בקיומה של עילת מאיסות, אלא שלהשקפתו "... אף אילו נכון הדבר שמואסת בו אין לחייבו לגרשה...". ובהמשך: "... דאף לחייבו לגרש, ללא כפיה, אי-אפשר...". מכאן החלטתו של בית-הדין הרבני הגדול כי "רצוי מאד שיתגרשו בהסכמה", וזאת "מאחר והצדדים בפירוד זמן רב...". אלה הם איפוא חילוקי הדעות בין בית-הדין הרבני האזורי לבין בית-הדין הרבני הגדול: שבעוד אשר בית-הדין האזורי סובר כי עילת "מאיס עלי" בכוחה לשאת על כתפיה חיובו של האיש לגרש את אשתו, בית-הדין הגדול סובר כי עילת "מאיס עלי" אינה אוצרת כוח להעמיד חיוב לתת גט אלא המלצה לגט בלבד ("רצוי" או "רצוי מאד" לתת גט). אכן, על-פי חוק קיום פסקי-דין, חיוב לגט כמוהו כהמלצה לתת גט, אך למותר לומר כי נכונותו של בית-דין רבני להטיל סנקציות על סרבן גט תהא רבה יותר במערכת של חיוב מאשר במערכת של המלצה. ואמנם, העובדה שבית-הדין הרבני הגדול מצא לנכון להתערב ב"נוסחת הגירושין" שקבע בית-הדין הרבני האזורי, מדברת בעד עצמה. עיקרם של דברים הוא, שבית-הדין הרבני האזורי החמיר עם האיש והיטיב עם האשה בעוד אשר בית-הדין הרבני הגדול החמיר עם האשה והיטיב עם האיש. 17. והנה, עיון בכתובים ילמדנו כי בשנים האחרונות, למיטב הבנתי, נתחולל שינוי של-ממש בגישתה של ההלכה לעילת הגירושין של "מאיס עלי". נתחזקה במאד הנטיה להיטיב עם האשה ולהחמיר עם האיש, והיא בדרכו של בית-הדין הרבני האזורי בענייננו. כוונתנו היא, בעיקר, להלכה החשובה שקבע בית-הדין הרבני הגדול בפרשת אבן-צור נ' אבן צור, תיק מס' נד168/ (טרם פורסם). פסק-הדין בפרשת אבן-צור ניתן ביום י"ד בכסלו תשנ"ה (17 בנובמבר 1994) במותב נשיא בית-הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו, וחבר בית-הדין הרבני הגדול, הרב שלמה דיכובסקי. ואלה היו עיקרי הדברים בפרשת אבן צור, כתיאורם בפסק-הדין: בני-הזוג חיים בנפרד למעלה משבע שנים. האשה עזבה את בית הזוג זמן קצר לאחר הולדת ילדם המשותף. מאז לא חדל האיש לדרוש שלום בית ואילו האשה דרשה גירושין. לעת הזו "קיימת שנאה עזה מאד בין האשה לבעלה...". אין ספק שהאשה מואסת באישהּ, והשאלה אינה אלא לאיזו מסקנה תוליך אותה מאיסות. ואלה היו דבריו של הרב שלמה דיכובסקי (אשר כתב ראשון את פסק-הדין): "לגופם של דברים, נראה לנו כי יש לחייב את הבעל בגט בכל מקרה. האשה מואסת בבעלה מאיסות מוחלטת, הדברים נראים לעין, וא"צ לפנים. בפס"ד שפורסם בפד"ר י' עמ' 201 ואילך הארכנו להוכיח כי הצורך באמתלא ברורה באומרת מאיס עלי, אינו משום שמאיסות ללא אמתלא אינה מספקת, אלא שבמאיסות כזו אנו חוששים שמא עיניה נתנה באחר. אבל כל שהמאיסות ברורה לעיני ביה"ד, גם אם אין לכך הצדקה, נחשבת האשה כאומרת מאיס עלי באמתלא ברורה, וכדברי ה"חזון-איש" (אבהע"ז ס"ט סקט"ז): 'והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא [אי-יציבות - מ' ח'] במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראים הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס אינה מפסדת בתביעתה'". ובהמשך: "כאשה האומרת מאיס עלי בכגון זה, יש מקום לחייב את הבעל בגט". ועוד: "מכל האמור נראה שיש מקום בהלכה לחייב את הבעל בגט, במאיסות מוחלטת של האשה, כאשר ברור לביה"ד שלעולם לא יכון השלום ביניהם, ובפרט כאשר הם 7 שנים בנפרד, ואין כל צד של סיכוי לשינוי". וכן היו דבריו של הנשיא, הראשון לציון הרב בקשי דורון: "צדק בית דין קמא שהצדדים חייבים להתגרש, ויש לדחות את טענת הבעל לשלום בית ואת בקשתו לנהל דיונים ולהוכיח טענותיו. האשה טוענת מאוס עלי ואינה מוכנה בשום פנים לחיות עם הבעל, כפי שהתרשם בית דין קמא, גם אנו התרשמנו שהבעל מאוס עליה ואינה מסוגלת לחזור אליו בשום פנים". "היות והאשה טוענת מאוס עלי ויש יסוד ברור לטענותיה עקב התנהגות הבעל כלפיה, וכן עצם ההתנצחות והטענות בבתי הדין בבתי המשפט זה שנים דיים בכדי להחשב אמתלא מבוררת למאוס בבעל. מה עוד שראינו כיצד האשה אוחזת חלחלה כשנדרשת לשלום בית, בכגון דא גם החולקים על הרמב"ם שיש לכפות גט בטענת מאיס עלי. באם יש אמתלא מבוררת שאכן הטענה אמת, ואין חשש שעיניה נתנה באחר, מודים שיש לכפות". "ויש לציין שזה שנים שהאשה עגונה כאלמנה חיה; ומבקשת להפרד בכדי להקים לה בית, ועל כגון דא כתב הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב סימן ל"ח וז"ל "ולכן כל שעברו שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה שכופין שיגרש, דאיכא תרתי לאיש שלא יכול לעמוד בלא אשה, וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש". "על כן נראה שיש לחייב את הבעל בגט, ואם לא יציית יש לנקוט נגדו כל הצעדים בכדי שיקיים ההחלטה". ובאותה רוח הרב הראשי הרב לאו: "לאור הנסיבות ולאור התרשמותי מהתנהגותו בבית הדין, יש לחייבו במתן גט. בנוסף לראיות שהביאו חברי הגאונים שליט"א בהרכב ביה"ד, יש להתסמך גם על דברי התשב"צ (חלק ב' סימן ח') בענין "אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב צער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרב הקטטות והמריבות... עד שהיא שנאה את החיים וכו'". בהמשך דבריו מוסיף ואומר הרב לאו: "נראית מגמתו [של האיש] לצער אותה ואינני רואה כל אפשרות סבירה כי יכון שלום בית ביניהם, על כן יש לחייבו לתת גט 'ללא התניה של בקורי הבן אצל אביו'". על יסוד כל נימוקים אלה פסק בית-הדין הרבני הגדול כך: "הבעל ברוך אבן-צור חייב לגרש את אשתו תניה לאלתר, ויש לנקוט בכל האמצעים ההלכתיים והחוקיים ע"מ לבצע זאת". להשלמה נאמר, כי האיש עמד במיריו וסירב לקיים את החיוב שהטיל עליו בית-הדין הרבני ליתן גט לאשתו. לאחר מספר הליכים החליט בית-הדין הרבני הגדול לשולחו לבית האסורים. אבן-צור נשלח לבית האסורים, ובעקבות זאת עתר לבית-המשפט הגבוה לצדק כנגד החלטותיו של בית-הדין הרבני הגדול (בג"צ 631/96). בית-המשפט שמע את העתירה והחליט לדחותה על-אתר. ואלו היו שתי השורות האחרונות להחלטתו של בית-המשפט הגבוה לצדק: "נזכור כי המפתח ליציאה מבית-האסורים מצוי בכיסו של העותר: יתן גט בידי אשתו וייצא אל החופש". 18. הנה היא פרשת אבן-צור והנה הוא ענייננו-שלנו, עניינה של משפחת רפאלי. החלף שם בשם וידעת כי דברים שאמר בית-הדין הרבני הגדול על משפחת אבן-צור ראויים שייאמרו על משפחת רפאלי אף היא (דרך אגב: הדימיון בין המקרים הוא גם בענין פגישת הילדים באביהם). "מאיס עלי" בפרשת רפאלי הוא כ"מאיס עלי" בפרשת אבן-צור. והמסקנה לענין החיוב בגירושין מתבקשת כמו-מאליה. לא אנו אמרנו זאת. בית-הדין הרבני הגדול בראשות הנשיא, הרב הראשי והדיין הרב דיכובסקי אמרו זאת. ברוחה של פרשת אבן-צור פסק בית-הדין הרבני הגדול הלכה גם בעניינים אחרים, כגון בתיק מספר נב680/ ס' נ' ס' (טרם פורסם) ובתיק מספר נד724/ ט' נ' ט' (טרם פורסם) (בשני עניינים אלה היתה ההכרעה ברוב דעות). ואולם עיקר הוא בפרשת אבן-צור. סוף-דבר 9. האשה שלפנינו היא בת כשלושים ושמונה. שנים רבות חיה היא בנפרד מאישהּ ושלושת ילדיה עימה. אלה אמורים היו להיות ימיה הטובים. והנה הימים רעים וכלים כעשן. אך צער ומרירות הם מנת-חלקה. כל בקשתה אינה אלא כי תזכה לגט פיטורין, כי יותן לה לנסות ולשקם את חייה. ראוייה היא אומללה זו כי יוסרו כבלים מעל ידיה, כי תשתחרר מאישהּ, כי תצא לחופש. מאז ניתן פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול עברו כשנה וחצי, שנה וחצי נוספות על שנים קשות ואומללות שקדמו להן. יש יסוד סביר להנחה כי יכולה היא האשה לחזור ולפנות לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה כי יחייב את האיש ליתן גט פיטורין בידה. כשש שנים שהאשה היא כשבויה בידי בעלה. שנינו ושיננו: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם" (שמות, כא ב). ולאיש שלפנינו נאמר: "... ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעימך" (דברים, טו יב). אם כך בעבד לא-כל-שכן באומללה זו שלפנינו. והרי אֵם בנותיו ובנו היא. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט ת' אור. ניתן היום, יג' בניסן תשנ"ז (20.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96013710.E04