רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ. נתלי רום שושני

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 13698-10-24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערערת: רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נגד המשיבים: 1. נתלי רום שושני 2. יניב שושני 3. משרד הבינוי והשיכון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.8.2022 בת"צ 10023-08-22 שניתנה על ידי כבוד השופטת הדס עובדיה תאריך ישיבה: כ"ו בחשוון התשפ"ה (27.11.2024) בשם המערערת: עו"ד ירון רייטר; עו"ד יעל שהם; עו"ד רמי מזרחי בשם המשיבים 2-1: עו"ד עמי ורוד בשם המשיב 3: עו"ד קרן וול פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת הדס עובדיה) מיום 13.8.2024 בת"צ 10023-08-22, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להתיר לה לשלוח הודעת צד שלישי נגד משרד הבינוי והשיכון. בקשת רשות הערעור דנן מעוררת שתי שאלות עיקריות: האחת, האם נתבע בהליך ייצוגי עדיין נדרש לקבל אישור מבית המשפט על מנת לשלוח הודעה לצד שלישי? יצוין כבר עתה, כי ברע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז (1.4.2015) (להלן: עניין קורל-תל) נקבע כי נתבע רשאי לשלוח הודעה לצד שלישי פרטי במסגרת תובענה ייצוגית, אולם עליו לקבל את אישור בית המשפט לכך; ובהמשך, בע"א 7115/14 סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (3.7.2017) (להלן: עניין סירוגה) הוחלה הלכה זו גם כאשר הצד השלישי הוא רשות. ואולם, מאז ניתנו פסקי דין אלה נכנסו לתוקף תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות), וטרם הובהר אם השינוי שחל במסגרתן משפיע על ההלכות האמורות. השנייה, וככל שניתן לשלוח הודעה לצד שלישי רק בכפוף לקבלת אישור מבית המשפט, האם על החלטה הדוחה בקשה לשליחת הודעה לצד שלישי יש להשיג באמצעות ערעור בזכות או ברשות? שאלה זו לא התבררה בעבר, והגיעה העת להכריע בה. כפי שיובהר להלן, בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, לה ניתנה תוקף של החלטה (ראו החלטתי מיום 27.11.2024), ההכרעה בהליך דנן תינתן במותב תלתא. רקע והשתלשלות העניינים המבקשת, חברת רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ (להלן: שבירו), היא חברה קבלנית העוסקת, בין היתר, בבניית בניינים למגורים במסגרת פרויקטים של "מחיר למשתכן", המוצעים מטעם המשיב 3, משרד הבינוי והשיכון (להלן: משהב"ש). ביום 4.8.2022 הגישו המשיבים 2-1, גב' נתלי רום שושני ומר יניב שושני (להלן: המבקשים המייצגים), בקשה לאישור ניהול תובענה כייצוגית נגד שבירו, לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות): "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (להלן: בקשת האישור). עניינה של בקשת האישור בטענה כי שבירו התירה לרוכשי דירות (הן במסגרת פרויקטים של מחיר למשתכן, והן בכלל) לשלם את תשלומי התמורה עבור רכישת הנכס ממנה לפני מועד התשלום האחרון שנקבע לגביהם בהסכמי המכר בינה לבין הרוכשים (להלן: הסכם המכר או ההסכם), אולם התנתה זאת בחתימה על מסמך חדש שבמסגרתו הרוכשים התחייבו לשאת בהפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה למגורים בגין עליית מדדים עתידית – גם לאחר מועד התשלום בפועל, ועד למועד האחרון לתשלום כאמור (להלן: המדד, ההתחייבות ו-ההתניה, בהתאמה). זאת, כפי שנטען בבקשת האישור, בניגוד לאמור בנספח התשלומים להסכם המכר; להסכם המכר עצמו; ולדין. בתשובתה מיום 19.3.2023 לבקשת האישור (להלן: תשובת שבירו), שבירו טענה מנגד כי לפי נספח התשלומים יש לקבל את הסכמתה על מנת להקדים תשלומים, וזאת מאחר שהיא נושאת בעלויות הבנייה לאורך כל תקופת הפרויקט, כאשר עלויות אלו מתייקרות עם הזמן – דבר המשתקף בעליית המדד. פרשנות אחרת לנספח התשלומים, לעמדת שבירו, היא מופרכת וחסרת תום לב; סותרת חזיתית את לשון ההסכם; ומנוגדת להתנהגות הצדדים ולהיגיון המסחרי העומד בבסיס ההתקשרות. הסכמתה להקדמת התשלומים, כך נטען, נעשתה לפנים משורת הדין, ולאור פניות רבות שקיבלה מצד רוכשים, אשר הסכימו וחתמו על ההתחייבות מרצונם החופשי. בכל מקרה, שבירו גרסה כי ההתניה אושרה בזמן אמת על ידי חברת הבקרה של משהב"ש (להלן: חברת הבקרה) ועל ידי משהב"ש עצמו – ולפיכך עומדת לה הגנה בנדון (הן הגנה כללית הקמה לשיטתה במקרים שבהם הפעולה הנתקפת בתובענה הייצוגית אושרה על ידי הרגולטור; הן ההגנה הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)). המבקשים המייצגים חזרו בתגובתם לתשובת שבירו על הטענות שהעלו בבקשת האישור, והדגישו כי למעשה אין מדובר בהקדמת התשלום, אלא בתשלום במסגרת טווח הזמנים המותר לפי הסכם המכר; וכי ממילא לפי נספח התשלומים ההצמדה צריכה להתבצע רק עד ליום התשלום בפועל. לבסוף, נטען כי לא נראה שמשהב"ש אישר את תקינות ההתניה, בין היתר מאחר שהובהר כי על השינויים בהסכם המכר להיעשות בכפוף להוראות הדין. ביום 23.4.2023 התקיים דיון לפני בית המשפט קמא במעמד הצדדים, אשר בסיומו נקבע, בהסכמת הצדדים, כי תתבצע פנייה למשהב"ש, על מנת שהלה יביע את עמדתו בנדון. עמדת המדינה, אשר גובשה על ידי משהב"ש, יחד עם מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, רשות מקרקעי ישראל, והרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן, הוגשה ביום 24.10.2023 (להלן: עמדת המדינה), ובמסגרתה נטען כי משהב"ש וחברת הבקרה לא אישרו את תוקף ההתניה; היא נוסחה שלא לפי הסכם המכר או המכרז שנחתם בין רשות מקרקעי ישראל ומשהב"ש לבין שבירו; והיא אף מנוגדת לדין. לעמדת המדינה, כל שנמסר לשבירו בשעתו על ידי חברת הבקרה, שתפקידה לבחון אם היזם עומד בהתחייבויותיו כלפי המדינה, הוא שלאחר החתימה על הסכם המכר עם הרוכשים, הצדדים רשאים לבצע, בהסכמה ובכפוף להוראות המכרז ולדין, שינויים בהסכם המכר. כך או אחרת, הוסבר כי ככל שיש לרוכשים טענות נגד שבירו (כקבלן) – אלו צריכות להתברר במישור היחסים שביניהם, ולא מול המדינה. לבסוף, המדינה מסרה כי לעמדתה שבירו פעלה שלא כדין; פגעה בתנאי המכרז; ולפיכך יש להורות על ביטול ההתחייבות המאוחרת וההתניה הכלולה בה. על רקע זאת, ביום 5.12.2023, כתשעה חודשים לאחר שהוגשה תשובתה לבקשת האישור, שבירו הגישה לבית המשפט קמא בקשה למתן רשות לשלוח הודעת צד שלישי נגד משהב"ש (להלן: הבקשה לשליחת הודעת צד שלישי או הבקשה). בעיקרם של דברים, שבירו גרסה כי רק לאחר שהוגשה עמדת המדינה, התברר לה כי עמדה זו מנוגדת לאישור המפורש שניתן לה להתניה, ואשר על בסיסו היא נעתרה לבקשות הרוכשים להקדמת התשלומים. לנוכח האמור, שבירו הבהירה כי רק בשלב זה התגבשה העילה לשם מסירת הודעת צד שלישי (ולחלופין, היא ביקשה כי יוארך המועד להגשת בקשה זו). עוד טענה שבירו, כי מתקיימים התנאים לאישור שליחת הודעה לצד שלישי, כפי שהותוו בעניין קורל-תל, שכן קיים בסיס ראוי לחבות משהב"ש כלפי שבירו; ולא יהיה יעיל לנהל הליך נוסף ונפרד נגד משהב"ש בשל השקעת המשאבים הכרוכה בכך, ובשל החשש מהכרעות סותרות. לבסוף, שבירו ציינה כי לאור השינוי שחל בתקסד"א החדשות, ברירת המחדל צריכה להיות מתן אישור לשליחת הודעה לצד שלישי. בתשובתו לבקשה לשליחת הודעת צד שלישי, טען משהב"ש כי דין הבקשה להידחות. בין היתר, נטען כי הפיקוח שנעשה על ידי חברת הבקרה נוגע רק למישור היחסים שבין המדינה לבין הזוכים במכרז (שבירו) ביחס להתחייבויות שלהם כלפי המדינה; וככזה, הוא אינו עוסק במערכת היחסים החוזית שבין הזוכים במכרז לבין הרוכשים (המבקשים המייצגים). מכאן עולה, כי משהב"ש אינו מתערב בהסכמות המאוחרות להסכם המכר, אשר מתקבלות על ידי הצדדים, ובהתאם, המענה שניתן לשבירו אינו יכול להקנות לה חסינות מפני טענות המבקשים המייצגים. לנוכח זאת, לעמדת משהב"ש יש לדחות את ניסיון שבירו להסתמך על המענה שניתן לה מחברת הבקרה, והוא לבטח אינו יכול להקים עילה לתביעת שיפוי נגדו. עוד נטען, כי הבקשה לשליחת הודעת צד שלישי הייתה צריכה להיות מוגשת יחד עם הגשת תשובת שבירו לבקשת האישור – ולא רק לאחר שהוגשה עמדת המדינה, בחלוף כתשעה חודשים מהגשת תשובת שבירו. לבסוף, נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, וכצעד טקטי שמטרתו לסרבל את ההליך. בדומה לכך, אף המבקשים המייצגים טענו בתשובתם לבקשה כי דינה להידחות. זאת, בין היתר, מאחר שהדבר יוביל להכבדה על ההליך הייצוגי ולסרבולו; בהינתן שהבקשה לא הוגשה יחד עם תשובת שבירו לבקשת האישור; שעה שמשהב"ש כלל לא חולק על טענות המבקשים המייצגים כלפי שבירו; ובשים לב לכך שבקשת האישור עוסקת בעניינים נוספים, אשר הבקשה לשלוח הודעת צד שלישי למשהב"ש איננה עוסקת בהם. ביום 22.2.2024 התקיים דיון נוסף בפני בית המשפט קמא, אשר הציע עוד באותו היום, מטעמים פרגמטיים בלבד, כי משהב"ש יסכים ששבירו תמסור לו הודעת צד שלישי והוא יגיש את תשובתו לה. ואולם, ביום 17.3.2024 הודיעו באי-כוח משהב"ש כי הם אינם מסכימים להצעת בית המשפט קמא. החלטת בית המשפט קמא ביום 13.8.2024 ניתנה החלטת בית המשפט קמא אשר דחתה את הבקשה (להלן: ההחלטה קמא), תוך שהובהר כי שמורה לשבירו הזכות לנהל הליך נפרד נגד משהב"ש בתום ההליך. לעמדת בית המשפט קמא, אין יתרון דיוני בבירור טענות שבירו נגד משהב"ש יחד עם בקשת האישור. זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שעמדת המדינה תומכת בטענות המבקשים המייצגים, לפיה ההתניה מנוגדת להסכם המכר, ומשכך אין חשש שהפרדת הדיונים תוביל לקביעות שיפוטיות סותרות, לניהול כפול של הליכים דומים או לפגיעה בזכויותיו הדיוניות של משהב"ש. להיפך – בית המשפט קמא סבר כי קבלת הבקשה, והוספת צד שלישי שלא לצורך, דווקא עלולה להוביל לסרבול ולהכבדה בהליך הייצוגי. בהקשר זה אף צוין כי משהב"ש הצהיר שאם יהיה צורך בשמיעת עדים מטעמו או בקבלת מסמכים המצויים בידיו, הוא יעמוד לרשות בית המשפט. לצד האמור, בית המשפט קמא ציין כי ישנם שיקולים נוספים המצדיקים את דחיית הבקשה, והם: השיהוי בהגשתה, מבלי שניתן לכך הסבר מספק מצד שבירו; והבעייתיות הכרוכה בכך שלאחר שהמדינה הגישה את עמדתה בהליך שהיא איננה צד לו – צד שלא היה מרוצה מתוכן עמדתה ביקש לצרפה כבעל דין להליך. לבסוף, ובשולי הדברים, בית המשפט קמא ציין כי לא מצא ממש בטענת שבירו כי התקסד"א החדשות מצדיקות את שינוי ברירת המחדל לאישור שליחת הודעת צד שלישי בניגוד לעקרונות שנקבעו בעניין קורל-תל. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. בקשת רשות הערעור דנן וההליך לפני בית משפט זה בבקשת רשות הערעור – אשר הוגשה כערעור, תוך שצוין, למען הזהירות, כי ככל שייקבע כי לא עומדת לה זכות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, מוצדק בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור – טוענת שבירו כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו שלא לאשר לה לשלוח הודעת צד שלישי למשהב"ש. לעמדתה, בהתייחס לשיקולים שפורטו בעניין קורל-תל, היא ביססה ברף הנדרש את חבות משהב"ש, וזאת נוכח האישורים שקיבלה מחברת הבקרה ומשהב"ש ביחס לתקינות ההתניה. מעבר לכך, נטען כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי אין מחלוקת בין משהב"ש ובין המבקשים המייצגים; וכי פיצול הדיונים יוביל לסרבול משמעותי, לבזבוז משאבים שיפוטיים ומעורר חשש להכרעות סותרות. עוד נטען, כי פיצול ההליך עלול לגרום לשבירו נזק בלתי הפיך, שכן אם תתקבל התובענה וייקבע כי היא חייבת בפיצויים בסך של מאות מיליוני ש"ח, היא תיאלץ לחכות שנים רבות עד להכרעה בטענותיה נגד משהב"ש בהליך הנפרד. לצד האמור, שבירו טוענת כי הבקשה לא הוגשה באיחור, שכן עילת התביעה התגבשה רק במועד הגשת עמדת המדינה. ביום 27.11.2024 קיימתי דיון במעמד הצדדים. לאחר שהצדדים הציגו בקצרה את טיעוניהם, ועל רקע השאלות הדיוניות שמתעוררות במסגרת ההליך, הצעתי כי ההליך דנן יסווג כבקשת רשות ערעור (מבלי להביע עמדה בשאלה כיצד יש לסווג הליכים מסוג זה על דרך הכלל), וכי ההכרעה בו תינתן במותב תלתא (להלן: המתווה הדיוני). לנוכח הסכמתם של הצדדים להצעה, עוד באותו יום נתתי תוקף של החלטה למתווה הדיוני. לצד זאת, נקבע כי המשיבים יגישו את תשובותיהם לבקשת רשות הערעור, וכי ההליכים בבית המשפט קמא יעוכבו עד למתן הכרעה בבקשת רשות הערעור. בהתאם להחלטתי האמורה, ביום 19.1.2025 הגישו המבקשים המייצגים את תשובתם לבקשת רשות הערעור, במסגרתה הם טוענים, בין היתר, כי בקשת שבירו לשלוח הודעת צד שלישי הוגשה בשיהוי, רק לאחר שהוגשה עמדת המדינה, וזאת על אף ששבירו טענה עוד בתשובתה לבקשת האישור כי היא הסתמכה על האישורים שלכאורה קיבלה מחברת הבקרה ומשהב"ש. עוד נטען, כי אין מקום להתערב בהחלטה קמא, מאחר שהמבקשים המייצגים אינם צד למחלוקת העובדתית בין שבירו לבין מדינה; וכי שליחת הודעת צד שלישי תביא לסרבול ההליך ולהארכתו שלא לצורך. לצד האמור, ובשים לב לטענות שבירו ביחס לנזק שעלול להיגרם לה ככל שהתובענה הייצוגית תתקבל, הציעו המבקשים המייצגים כי לשבירו תישמר הזכות למסור הודעת צד שלישי נגד משהב"ש לאחר שתינתן ההכרעה בבקשת האישור. ביום 5.2.2025 הגיש משהב"ש את תשובתו לבקשת רשות הערעור, במסגרתה נטען כי אין מקום להתערב בהחלטה קמא. בפתח הדברים, משהב"ש טוען כי ההחלטה על מתן אישור לשליחת הודעת צד שלישי היא החלטה דיונית שערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בה, וכי המקרה דנן אינו מצדיק סטייה מהכלל האמור. בתוך כך, נטען כי הבקשה לשליחת הודעת צד שלישי הוגשה בשיהוי ניכר, רק לאחר שהוגשה עמדת המדינה במסגרת ההליך קמא, וזאת אף שעילת התביעה הנטענת הייתה קיימת כבר בשלב הגשת תשובת שבירו לבקשת האישור. לצד האמור, ובשים לב לשיקולים שהותוו בעניין קורל-תל, משהב"ש סבור כי לא הוכח ביסוס ראוי לחבותו כלפי שבירו, שעה שהוא איננו צד למערכת היחסים בינה לבין הרוכשים, ובהתאם לא מוטלת עליו חובה לקיים פיקוח ובקרה בנדון; וכי צירופו כצד שלישי יסיט את הדיון מעיקר הפלוגתאות ויסרבל את ההליך הייצוגי שלא לצורך. כן הובהר, כי משהב"ש אינו מעוניין לחלוק על הטיעון המשפטי של המבקשים המייצגים, ולפיכך גם לא מתעורר חשש להכרעות סותרות; וכי אף אם הוא לא יצורף כצד שלישי להליך, ובמידת הצורך – הוא יעמוד לרשות בית המשפט קמא. אשר לשאלה הדיונית העומדת להכרעה, משהב"ש סבור כי גם לאחר כניסתן לתוקף של התקסד"א החדשות, בשל מאפייניו של ההליך הייצוגי, ובשים לב לכך שהלכת קורל-תל נקבעה, בראש ובראשונה, על יסוד מאפיינים אלה (ולא על יסוד נוסח תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א הישנות)), עדיין נדרש אישור מבית המשפט על מנת למסור הודעת צד שלישי במסגרת הליך ייצוגי. ביום 11.3.2025 הגישה שבירו את תגובתה לתשובות המשיבים, במסגרתה שבה על עיקרי הטענות שהעלתה בבקשת רשות הערעור. בתוך כך, שבירו חזרה והדגישה כי היא קיבלה מטעם חברת הבקרה ומשהב"ש אישור פוזיטיבי, ולמצער הוצג בפניה מצג שווא, לפיו ההתניה איננה מהווה הפרה של המכרז או של הסכם המכר, וכי בשים לב לשלב הדיוני בו אנו מצויים די בכך על מנת לבסס את חבותו של משהב"ש. לצד האמור, ומבלי לגרוע מטענתה העקרונית כי לפי התקסד"א החדשות כלל לא נדרש לקבל רשות לצורך שליחת הודעה לצד שלישי; וכי, בהתאם, ההליך המתאים להשגה על ההחלטה קמא הוא ערעור בזכות – שבירו סבורה כי אף אם ייקבע שהסיווג המתאים להליך הוא בקשת רשות ערעור, אין מקום להחיל עליה את אמות המידה המחמירות להתערבות בהחלטות דיוניות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2) לתקסד"א החדשות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. אקדים מסקנה לדיון ואציין כבר עתה כי לדידי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחברי ולחברתי כי נעשה. מתווה הדיון יהיה כדלקמן: ראשית, נעמוד בקצרה על התכליות של הודעת צד שלישי – הן באופן כללי והן במסגרת ההליך הייצוגי; שנית, נציג את קביעות בית המשפט בעניין קורל-תל ובעניין סירוגה שניתן בעקבותיו; שלישית, נתייחס לטענת שבירו כי השינוי בתקסד"א החדשות משנה את ההלכה שנקבעה בעניין קורל-תל – ונדחה אותה; רביעית, ובהינתן האמור, נדון בשאלה כיצד יש להשיג על החלטה הדוחה בקשה לשליחת הודעת צד שלישי במסגרת הליך ייצוגי; חמישית, ולבסוף, ניישם את המסקנות אליהן הגענו על נסיבות המקרה דנן. הודעת צד שלישי כידוע, כאשר נתבע בהליכים אזרחיים סבור כי אם הוא יפסיד בתובענה הוא יהיה זכאי "להשתתפות, לשיפוי או לביצוע פעולה בנוגע לסעד הנתבע ממנו" מצד שלישי, או כי "מתקיים קשר עובדתי או משפטי משותף בסוגיה שבינו ובין הצד השלישי", עומדות בפניו שתי אפשרויות. האחת, לשלוח הודעת צד שלישי בהתאם לתקנה 22 לתקסד"א החדשות. הודעה זו, העומדת לנתבע במישור היחסים מול הצד השלישי, היא למעשה תביעה על-תנאי, המאפשרת לנתבע להתחלק באחריות המיוחסת לו עם צד שלישי או לקשור אותו להכרעות שיינתנו בתובענה, ככל שהיא תתקבל (רע"א 7205/12 אקולין טכנולוגיות (98) בע"מ נ' EAZ PRODUCTS INC DRI, פסקה 14 (11.9.2014); רע"א 5562/20 אביב נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (26.10.2020); גבריאל הלוי תורת הדיון האזרחי כרך ב 331 (2019) (להלן: הלוי)). השנייה, להמתין עד שההליך העיקרי ייגמר, ובמידה שיינתן פסק דין לחובתו – להגיש תובענה נפרדת נגד אותו צד שלישי. לפרוצדורה של שליחת הודעה לצד שלישי ישנן מספר תכליות חשובות. ראשית, למנוע את האפשרות כי יינתנו ביחס לאותו עניין קביעות משפטיות סותרות, באמצעות קשירת הצד השלישי לתוצאות התובענה הראשונה. בפרט, משלוח הודעת צד שלישי מאפשר לנתבע להימנע ממצב שבו בתובענה הראשונה (שהוגשה נגדו) הוא יימצא חייב כלפי התובע, בעוד שבתובענה השנייה (שהוא הגיש) ייקבע כי אין לחייבו כלפי התובע, ולפיכך הוא לא יהיה זכאי להיפרע מהצד השלישי (רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פסקה 25 (19.7.2009); ע"א 5222/17 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (26.4.2018)). שנית, הודעת צד שלישי מאפשרת חיסכון במשאבים שיפוטיים ובמשאבים של בעלי הדין, שכן נמנע הצורך בניהול הליך נוסף ודומה בעיקרו, שבמסגרתו עשויות להישמע אותן ראיות, ועשויים להעיד בשנית אותם העדים. שלישית, שליחת הודעת צד שלישי מאפשרת לצמצם את פרק הזמן שעשוי לחלוף בין החיוב של הנתבע כלפי התובע (בהליך הראשון) לבין חיוב הצד השלישי כלפי הנתבע (בהליך השני), באופן המקטין את החשיפה שעלולה להיגרם לנתבע בתקופת הביניים שנוצרת (להרחבה על תכליות אלו, ראו: עניין קורל-תל, בפסקאות 19-17 והאסמכתאות הרבות שם; רע"א 4962/19 לוקי בניה ופיתוח בע"מ נ' דנקנר, פסקאות 30-27 (19.11.2019); רע"א 5820/19 שופרסל בע"מ נ' גריינר, פסקה 12 (30.1.2020) (להלן: עניין שופרסל); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 636-632 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן: זוסמן); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 196-195 (מהדורה שלישית דיגיטלית, 2025)). יחד עם זאת, להודעת צד שלישי קיים גם חיסרון משמעותי, המצוי בגזרתם של התובע והיעילות הדיונית, והוא שבעקבות משלוח הודעת צד שלישי על ידי הנתבע, ההליך הופך להיות מורכב משמעותית מזה שבו בחר התובע, שכן הוא כולל בעלי דין נוספים ועילות נוספות. בהתאם, עלויות ניהול ההליך צפויות להיות גבוהות יותר, ופרק הזמן שיידרש עד להכרעה עלול להתארך. חיסרון זה מתעצם כאשר לבסוף נדחית התובענה העיקרית – ומתברר כי הנתבע כלל לא היה זקוק למסירת הודעת צד שלישי, ובהתאם המשאבים שהושקעו ביחס אליה במסגרת ההליך ירדו לטמיון (עניין קורל-תל, בפסקה 20; רע"א 1298/23 תלמוד תורה מחזיקי הדת דחסידי בעלזא תל אביב נ' פלוני, פסקה 17 (9.3.2023) (להלן: עניין תלמוד תורה). כפי שהובהר בעניין קורל-תל, התכליות השונות שהוצגו לעיל חלות גם כאשר עסקינן בתובענות ייצוגיות, ולעיתים הן אף משמעותיות יותר. כך, אף בתובענות ייצוגיות הנתבע עלול להיות חשוף להכרעות סותרות בדבר אחריותו, באופן שיביא לכך שהוא יהיה חייב כלפי חברי הקבוצה בהליך אחד, אך לא יהיה זכאי לשיפוי או להשתתפות מהצד השלישי במסגרת ההליך האחר. מעבר לכך, ואף אם ייקבע בסוף ההליך האחר כי הנתבע זכאי לשיפוי או להשתתפות מהצד השלישי, בשים לב לסכומים המשמעותיים שנתבעים לעיתים במסגרת תובענות ייצוגיות, הטלת החבות על הנתבע בתקופת הביניים שבין ההכרעה בתובענה הייצוגית לבין ההכרעה בתביעה נפרדת שתוגש לאחריה, עלולה, כשלעצמה, לגרום לו נזקים משמעותיים; ולעיתים, אף ליצור על הנתבע לחץ להסכים לפשרה בלתי הוגנת מבחינתו, ובלתי מוצדקת מבחינה חברתית. לבסוף, גם התכלית שעניינה חיסכון במשאבים (שיפוטיים ושל בעלי הדין) מתקיימת ביחס לתובענות ייצוגיות (ראו עניין קורל-תל, בפסקאות 24-21). מן העבר השני, ובאופן דומה, לא רק שהחסרונות של הודעת צד שלישי באים לידי ביטוי גם כאשר מדובר בהליכים ייצוגיים, אלא שבחלק מהמקרים הם עלולים אף להתעצם. כך, וכאמור, האפשרות להגיש הודעת צד שלישי עלולה לייקר את עלויות ניהול ההליך של התובע המייצג; וחשוב מכך – קיים חשש כי נתבעים בהליך ייצוגי ינצלו את האפשרות לשלוח הודעת צד שלישי כצעד אסטרטגי, וזאת על מנת להביא לסרבול הדיון, וכנגזר מכך להתשת התובע המייצג ובא הכוח המייצג, ולהגדלת העלות של ניהול ההליך הייצוגי. מאחר שהנתבעים במסגרת הליכים ייצוגיים הם, לרוב, בעלי יכולת כלכלית עדיפה על פני התובע המייצג, החשש האמור משמעותי במיוחד כאשר עסקינן בהליך ייצוגי (עניין קורל-תל, בפסקה 25). הכבדה זו אף עלולה, בתורה, ליצור לחץ על התובע המייצג להתפשר או להסתלק מההליך, ובמקרים קיצוניים – לרפות את ידיהם של תובעים פוטנציאליים מליזום הליכים. לבסוף, הוספת צד שלישי לתובענה ייצוגית עלולה להוביל לסרבול ולהארכת הדיון בהליך, שהוא מורכב ממילא, ובעיקר להכביד על הדיון בשלב בקשת האישור, שהוא שלב מקדמי לתובענה עצמה. על רקע תכליות אלה, נפנה להציג את קביעות בית משפט זה בעניין קורל-תל ולאחר מכן בעניין סירוגה. הלכת קורל-תל והלכת סירוגה כאמור בראשית הדברים, בעניין קורל-תל נקבע כי יש להכיר באפשרות הנתבע לשלוח הודעת צד שלישי במסגרת תובענה ייצוגית, בתנאי שניתנה לכך רשות מטעם בית המשפט. הלכת קורל-תל ניתנה על ידי הנשיא (בדימ') אשר גרוניס (בהסכמת השופטים צבי זילברטל ו-ניל הנדל) בעת שהתקסד"א הישנות היו בתוקף. באותה עת, ההסדר ביחס להודעת צד שלישי היה קבוע בתקנות 217-216 לתקסד"א הישנות, כאשר תקנה 216 עסקה במקרים בהם התביעה נפתחת עם מסירת כתב תביעה, ואילו תקנה 217 בתובענות שאינן אלו הנכללות בתקנה 216. כך, לפי תקנה 216 לתקסד"א הישנות לא נדרש אישורו של בית המשפט לצורך משלוח הודעת צד שלישי, בעוד שבתובענות עליהן חלה תקנה 217 לתקסד״א הישנות נדרש לקבל אישור בית המשפט למשלוח הודעת צד שלישי. לפיכך, בית המשפט ביקש בעניין קורל-תל לבחון לאיזו מן הקטגוריות נופלת התובענה הייצוגית. מאחר שעיון בלשון התקנות ובהוראות נוספות הנוגעות להליכים ייצוגיים לא הביא את בית המשפט למסקנה חד משמעית בנושא, נקבע, על רקע "שיקולים של מהות", ובהם מורכבותו של הליך התובענה הייצוגית, ופוטנציאל הנזק הטמון בו, כי יש לראותו ככזה שבא בשעריה של תקנה 217 לתקסד"א הישנות. משמע, כי נדרש לקבל את אישור בית המשפט לשליחת ההודעה לצד השלישי (עניין קורל-תל, בפסקאות 32-31). בדרך זו, כך הובהר, ניתן להבטיח קיומו של דיון יעיל וענייני בהודעת צד שלישי; למתן את החשש מפני הכבדה על התובע המייצג, אשר עלולה להיגרם בעקבות משלוח ההודעה; ולצמצם את הסיכון שאפשרות זו תנוצל לרעה. בהמשך לקביעה האמורה, הסוגיה המרכזית שהוסדרה בעניין קורל-תל היא האופן שבו על בית המשפט להכריע בבקשות לשליחת הודעת צד שלישי. תחילה, נקבע כי על הנתבע להציג בבקשתו "ביסוס ראוי לחבותו של הצד השלישי כלפיו", תוך שהובהר כי בשלב זה "אין מקום שבית המשפט ייכנס לעובי הקורה בטענות המועלות בהודעה לצד השלישי, וּודאי שאין מקום לעריכת בירור עובדתי בעניין מעבר לכתוב בכתבי הטענות" (שם, בפסקה 34; ההדגשות במקור). שיקול נוסף אותו נקבע כי נדרש לבחון, הוא אם הבקשה הוגשה בתום לב, או שמא נעשה שימוש לרעה בהודעת צד שלישי, "כצעד אסטרטגי גרידא, במטרה להתיש את התובע המייצג ולהכביד עליו ועל פרקליטו" (שם, בפסקה 35). סט שיקולים נוסף נוגע להיבטים של יעילות דיונית, ובהקשר זה נקבע כי יש לבחון, בזהירות המתבקשת, אם שליחת ההודעה לצד השלישי תסרבל את ההליך או תכביד על התובע המייצג, כאשר ההשוואה צריכה להיעשות בין הוספת הצד השלישי להליך הייצוגי, לבין ניהול הליך שלם ונפרד נגדו; וכן את מידת השוני בין הטענות הנדונות בהליך הייצוגי, לבין אלו שמפנה הנתבע כלפי הצד השלישי (שם, בפסקאות 37-36. ראו גם: עניין שופרסל, בפסקה 13; רע"א 7510/22 Alia Royal Jordanian Airlines נ' בי. טי. אל. טרוול בע"מ, פסקה 8 (4.12.2022) (להלן: עניין Alia)). לצד האמור, בית המשפט נדרש בעניין קורל-תל לשתי סוגיות נוספות: האחת – המועד להגשת הבקשה להתיר לשלוח הודעה לצד שלישי, לגביה נקבע כי יש להגיש את הבקשה יחד עם הגשת תשובת הנתבע לבקשת האישור (דהיינו, בתוך 90 יום ממועד המצאת בקשת האישור לנתבע). זאת, על מנת לדון בבקשה בשלב מוקדם ככל הניתן (שם, בפסקאות 39 ו-42). השנייה – מתן הוראות בדבר אופן הדיון בהודעת צד שלישי. בעניין זה נקבע כי הדרך המתאימה לניהול הדיון תלויה בשלב שבו מצוי ההליך. כך, בשלב בקשת האישור, יש לאמץ הסדר דיוני יעיל, שבמסגרתו, בין היתר, ישיב הצד השלישי לבקשה כי יוּתר לשלוח לו הודעת צד שלישי, ויכלול בכך גם את תשובתו לבקשת האישור; ובשלב הדיון העיקרי, בית המשפט יבחר בין איחוד מלא של התובענות לבין הפרדה נושאית, כאשר במקרה כזה הדיון במישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי ייערך לאחר הדיון העיקרי, תוך שתינתן לצד השלישי "האפשרות לקחת חלק פעיל בבירור התובענה הייצוגית" (שם, בפסקה 45). לבסוף, בית המשפט הבהיר, בתמצית, כי יש להקפיד שהדיון בבקשה לשלוח הודעה לצד השלישי "לא יעכב יתר על המידה את המשך בירור ההליך" (שם, בפסקה 47); כי נכון יהיה להימנע, ככל הניתן, מהגשת "כתבי טענות מפוצלים על-ידי אותו בעל דין" (שם, בפסקה 48); וכי יש להקפיד שהדיונים בבית המשפט ייערכו "ביעילות האפשרית" (שם, בפסקה 49). לצד הקביעות האמורות, בעניין קורל-תל נותרה ב"צריך עיון" השאלה אם ניתן לשלוח הודעת צד שלישי לרשות במסגרת תובענה ייצוגית. שאלה זו זכתה למענה בעניין סירוגה. באותו עניין, בית משפט זה קבע בהרכב מורחב של שבעה שופטים, כי להגנות הניתנות לרשות בהליך הייצוגי יש אופי דיוני, ולא מהותי, ובשל כך – "אין מקום לשלול מן הנתבע הפרטי בהליך הייצוגי את הזכות המהותית, ככל שהיא נתונה לו בדין, להשתתפות ולשיפוי מידי הרשות", וזאת הגם שהיא עלולה "לנטרל" או "לעקוף" את ההגנות האמורות (עניין סירוגה, בפסקה 25 לפסק דינה של השופטת אסתר חיות). במילים אחרות, נתבע רשאי לשלוח הודעת צד שלישי לרשות, אף אם לא ניתן היה לתבוע אותה במישרין במסגרת הליך ייצוגי, או אם תביעה במישרין בהליך ייצוגי הייתה מוגבלת בהיקפה (יוער כי בהצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024 (מ/1785), מוצע לאסור על האפשרות למסור הודעת צד שלישי לרשות במסגרת תובענה ייצוגית, ביחס לעניינים שלא ניתן להגיש בגינם תובענה ייצוגית נגד הרשות). לצד האמור, בית המשפט הבהיר כי הקביעות הפרוצדורליות ביחס לשליחת הודעת צד שלישי חלות אף כאשר מדובר ברשות – ואולם העובדה שמדובר ברשות ציבורית עשויה להוות נתון רלוונטי במערך הכולל של השיקולים אשר על בית המשפט לשקול, הן במסגרת ההחלטה האם לאשר לשלוח הודעת צד שלישי, והן בשלב שבו נקבע סכום החיוב שעל הרשות לשאת. שאלה נוספת שהושארה ב"צריך עיון" בעניין קורל-תל (ואליה אדרש בהרחבה בהמשך הדברים) היא האם דרך ההשגה על החלטה הדוחה בקשת למתן רשות לשלוח הודעת צד שלישי היא באמצעות ערעור בזכות או באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור (עניין קורל-תל, בפסקה 14). האם השינוי שחל בתקסד"א החדשות מצדיק את שינויה של הלכת קורל-תל? לאחר שעמדנו על תכליות הודעת צד שלישי ועל ההלכות שנקבעו בעניין קורל-תל ובעניין סירוגה באשר לאופן שבו ניתן לעשות שימוש בכלי זה במסגרת הליכים ייצוגיים, השאלה אותה נדרש לבחון כעת היא האם יש בשינוי שחל בתקסד"א החדשות בנוגע לשליחת הודעת צד שלישי כדי להצדיק את שינויה של ההלכה שנקבעה בעניין קורל-תל. כזכור, שבירו טוענת כי בעקבות השינוי האמור, שיתואר להלן בהרחבה, אין צורך לקבל את אישור בית המשפט על מנת לשלוח הודעת צד שלישי בהליך הייצוגי, ולמצער, יש להקל באופן בחינת הבקשה לאישור משלוח הודעת צד שלישי. משהב"ש, לעומת זאת, סבור כי הלכת קורל-תל עדיין עומדת על מכונה הן לעניין הצורך בקבלת אישור, והן לעניין אופן בחינת הבקשה למתן האישור. עמדתי כעמדת משהב"ש. נקודת המוצא לדיוננו מצויה בתקנות סדר הדין האזרחי (הישנות והחדשות כאחד). תחילה, תקנות 217-216 לתקסד"א הישנות, אשר היו בתוקף עת ניתנה הלכת קורל-תל, קבעו כך: 216. בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה, רשאי נתבע ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי במקרים אלה: (1) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה; [...] 217. (א) בתובענה שלא כאמור בתקנה 216 רשאי בעל דין, תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לו כתב התביעה, או תוך זמן ארוך יותר שקבע בית המשפט או הרשם, לבקש מבית המשפט או הרשם רשות ליתן הודעה לצד שלישי במקרים המנויים בתקנה האמורה, כאילו היה נתבע. (ב) בית המשפט או הרשם רשאי להיעתר לבקשה, לאחר שנתן לשאר בעלי הדין לומר את דברם, או לדחותה, וכן הוא רשאי להורות על החלפת כתבי טענות או לתת כל הוראה אחרת או נוספת, ככל המתחייב ממהותו של הענין. אם כן, לפי התקסד"א הישנות כאשר תובענה נפתחת במסירת כתב תביעה, עומדת לנתבע זכות, שאינה תלויה בקבלת אישור בית המשפט, לשלוח יחד עם כתב ההגנה הודעת צד שלישי בהתקיים עילה לכך. לעומת זאת, כשהתביעה אינה נפתחת במסירת כתב תביעה, היה רשאי בעל הדין הנתבע "לבקש מבית המשפט או הרשם רשות ליתן הודעה לצד שלישי"; ובית המשפט או הרשם יכול היה להיעתר לבקשה, לדחות אותה, או ליתן כל הוראה אחרת או נוספת. כפי שצוין לעיל, בעניין קורל-תל בית המשפט קבע, על רקע שיקולים מהותיים, כי הליך תובענה ייצוגית נכנס בגדרה של תקנה 217 לתקסד"א הישנות, ולפיכך נדרש אישור בית המשפט לשליחת ההודעה. יחד עם זאת, לעניין עיתוי הגשת הבקשה, נקבע שיש להגישה במועד שבו מוגשת התשובה לבקשת האישור, בדומה לכלל הקבוע בתקנה 216 לתקסד"א הישנות (ולא תוך 30 יום ממועד הגשת כתב התביעה, כפי שעולה מתקנה 217 לתקסד״א הישנות). אמור מעתה, ההסדר שנקבע בעניין קורל-תל לעניין הגשת הודעת צד שלישי, הוא הסדר ייחודי, המותאם להליך התובענה הייצוגית, ואין הוא מחיל כפשוטו לא את ההסדר שבתקנה 216 לתקסד״א הישנות, ולא את ההסדר שבתקנה 217 לתקסד"א הישנות. והנה, בתקנה 22 לתקסד"א החדשות נקבע ההסדר הבא: נתבע רשאי לתת הודעה לצד שלישי לכל אדם, במקרים שבהם הוא זכאי ממנו להשתתפות, לשיפוי או לביצוע פעולה בנוגע לסעד הנתבע ממנו או אם מתקיים קשר עובדתי או משפטי משותף בסוגיה שבינו ובין הצד השלישי, הכרוכה בנושא התובענה. לצד תקנה זו, תקנה 23 לתקסד"א החדשות קובעת הוראות שונות לעניין משלוח ההודעה עצמה ויתר כתבי הטענות הנוגעים לה, וכן לעניין שמיעת ההודעה וסדר ניהולה. נקל להיווכח כי השינוי הבולט שחל בתקנה 22 לתקסד"א החדשות, בהשוואה לתקנות 217-216 לתקסד"א הישנות, הוא ביטול, לכאורה, של ההבחנה בין "תובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה" לבין "תובענה שלא נפתחה במסירת כתב תביעה", תוך שנקבע כי בכל סוג תובענה, "נתבע" זכאי לשלוח הודעת צד שלישי, ללא צורך באישור בית המשפט. כאמור, תקנה 22 לתקסד"א החדשות קובעת כי רק "נתבע" רשאי לשלוח הודעת צד שלישי, והוא אינו נדרש לבקש את אישורו של בית המשפט על מנת לעשות כן. על רקע זאת, מתעוררת השאלה האם בהליכים ייצוגיים למשיב לבקשת האישור עומדת זכות להגיש הודעת צד שלישי, מבלי לבקש את אישורו של בית המשפט לכך (בהינתן שלפי סעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות: ""נתבע" – לרבות משיב בבקשה לאישור"); אם עליו דווקא להמתין עם שליחת הודעת צד שלישי עד שתינתן ההחלטה המאשרת את ניהול התובענה כייצוגית (עת הוא עובר מבחינה פורמלית ממעמד של "משיב" למעמד של "נתבע"); או שההסדר שנקבע בעניין קורל-תל עדיין עומד בעינו, משמע שעליו לבקש את אישורו של בית המשפט בשלב בקשת האישור כדי לשלוח הודעת צד שלישי. מבין אפשרויות אלו, סברוני כי למרות השינוי בנוסח התקסד"א בעניין זה, אין בהסדר החדש כדי להצדיק שינוי בהלכת קורל-תל. להלן אסביר את הנימוקים העומדים מאחורי עמדה זו. אפתח בהתייחסות לטעמים שהביאו לביטול ההבחנה שהייתה קיימת בתקסד"א הישנות בין הליכים שנפתחו בהגשת כתב תביעה לבין הליכים שנפתחו בדרך אחרת, ולמסקנות שניתן להסיק משינוי זה לענייננו. ההבחנה האמורה הייתה קיימת בתקסד"א הישנות מאחר שבהתאם להן ברירת המחדל הייתה, אומנם, שהליך משפטי נפתח בהגשת כתב תביעה (ראו תקנה 8 לתקסד"א הישנות: "תובענה שאין לגביה בתקנות אלה הוראה אחרת לענין זה תיפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט"), ואולם הליכים רבים לפי התקסד"א הישנות נפתחו בדרך אחרת. כך, למשל, ההליך הנפוץ של המרצת פתיחה, נפתח לפי תקנה 255 לתקסד"א הישנות "כדרך שמגישים בקשה בכתב"; ואילו הליך של אבעיה נפתח בפרוצדורה מיוחדת שהוסדרה בתקנות 239-234 לתקסד"א הישנות. עניין זה בולט כבר מהכותרות של תקנות 217-216 לתקסד"א הישנות: ״הודעה לצד שלישי בתובענות מסויימות״, מזה; ו-״הודעה לצד שלישי בתובענות אחרות״, מזה. לעומת זאת, על פי התקסד"א החדשות, אשר ביקשו ליצור מידה רבה יותר של האחדה בסדרי הדין, הדרך היחידה לפתיחת כלל ההליכים המשפטיים המוסדרים בהן היא באמצעות הגשת כתב תביעה. עניין זה הובהר במפורש בתקנה 9 לתקסד"א החדשות, המורה כי: "הליך בבית משפט ייפתח בהגשת כתב תביעה שבמענה לו יוגש כתב הגנה". ודוק, מתקין התקסד"א החדשות הכיר בכך שיש עדיין הליכים משפטיים שאינם נפתחים באמצעות כתב תביעה, ואולם הוא ראה בכך חריג, ששרד רק כאשר קיימת הוראת חוק מיוחדת המאפשרת זאת (והשוו: ע"א 7486/21 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' עבאסי (8.3.2022)). כנגזר מכך, לא הוסדרו מצבים חריגים אלה בצורה מפורטת בתקסד"א החדשות, אלא הוקדשה להם הוראה אחת – תקנה 54 לתקסד"א החדשות (הוראה זו חלה, על פי לשונה, כאשר "נקבע בדין שניתן לפנות לבית המשפט בהליך עיקרי שלא על דרך כתב תביעה, לרבות בהמרצה, באבעיה או לקבלת חוות דעת״). הוראה זו אינה מחילה כלל על הליכים אלה את תקנה 22 לתקסד"א החדשות; דהיינו, לכאורה (ומבלי לטעת מסמרות בעניין זה), היא אינה מאפשרת להגיש הודעת צד שלישי בהליכים שאינם נפתחים בהגשת כתב תביעה. לאור האמור, קריאה פשוטה של התקסד"א החדשות אינה מועילה לפתרון הסוגיה שלפנינו, יותר מאשר קריאה פשוטה של התקסד"א הישנות. כך, משום שגם לפי התקסד״א החדשות יש להתלבט בשאלה האם בשלב בקשת האישור המשיב הוא בגדר "נתבע" לעניין תקנה 22 לתקסד״א החדשות (להבדיל מאשר לצורך חוק תובענות ייצוגיות), כאשר ניתן לטעון שההסדר הרלוונטי בתקסד"א החדשות הוא דווקא זה שקבוע בתקנה 54 (שאינו מתיר כלל משלוח הודעת צד שלישי), באשר הליך תובענה ייצוגית נפתח בבקשה, ולא בהגשת כתב תביעה. בהמשך לאמור, שומה עלינו לזכור כי התקסד"א החדשות ממילא אינן חלות במישרין על הליכים ייצוגיים. בעניין זה קובעת תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: התקנות) את הדברים הבאים: "בכל עניין של סדר דין בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, והכל אם אין בחוק או בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון" (ההדגשה נוספה). מאחר שאין בחוק תובענות ייצוגיות או בתקנות התייחסות לאפשרות לשלוח הודעת צד שלישי, עלינו להחיל את ההסדר הקבוע בתקסד"א החדשות "בשינויים המחויבים". כיצד, אם כן, ראוי להחיל את ההוראות הקבועות בתקסד"א החדשות ביחס למשלוח הודעת צד שלישי, במסגרת הליכים ייצוגים? ראשית, ואשר לשאלת הזכות לשלוח הודעת צד שלישי (דהיינו האם האפשרות לשלוח הודעת צד שלישי היא בזכות או בכפוף לקבלת רשות מבית המשפט), הטעמים המהותיים שעמדו בבסיס קביעתו של בית המשפט בעניין קורל-תל, לפיה שליחת הודעת צד שלישי במסגרת הליך ייצוגי תהא כפופה לאישור בית המשפט, עדיין עומדים. כאמור, לתובענה הייצוגית מאפיינים ייחודיים, ובהם פוטנציאל הנזק הטמון בה; הדרישה לקבל אישור מבית המשפט על מנת לנהל אותה ולדון בה לגופה; הפיקוח ההדוק שמקיים בית המשפט על כל שלביה; ועוד (ראו, מיני רבים: רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, 238-236 (2003); עניין קורל-תל, בפסקה 32; אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 22-17 (2017)). בהינתן מאפיינים אלה, ובשים לב לחששות שהוזכרו לעיל מפני ניצול לרעה של האפשרות לשלוח הודעת צד שלישי, ומפני סרבול ההליך וההכבדה על המבקש המייצג ובא הכוח המייצג – אינני סבור כי קמה הצדקה לשנות מהלכת קורל-תל. משמע, האפשרות לשלוח הודעת צד שלישי בתובענות ייצוגיות עודנה כפופה לקבלת רשות מבית המשפט (ראו גם: אלון קלמנט ונעמה הדסי "על יישומן הראוי של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות בתובענות ייצוגיות" פורום עיוני משפט מה 1, 42-41 (תשפ"ב) (להלן: קלמנט והדסי); והשוו עניין קורל-תל, בפסקה 32). בהקשר זה אשוב ואזכיר, כי בעניין קורל-תל בית המשפט לא הסתמך רק על לשון תקנה 217 לתקסד"א הישנות, אלא קבע כי לאור מאפייניו של ההליך הייצוגי יש לראותו ככזה הנכנס לגדרה של תקנה 217 לתקסד"א הישנות. במילים אחרות, לא נוסח התקנה הוא שהוביל את בית המשפט לקביעה כי יש לבקש רשות לצורך שליחת הודעת צד שלישי, אלא מאפייני ההליך הייצוגי ושיקולי המדיניות האמורים. שנית, ואשר לשאלת העיתוי, סבורני, כפי שנקבע בעניין קורל-תל, כי המועד המתאים להגשת הודעת צד שלישי במסגרת הליכים ייצוגיים הוא בד בבד עם הגשת התשובה לבקשת האישור. זאת, משני טעמים מרכזיים: האחד, כי בשים לב למרכזיותו של שלב בקשת האישור בהליך הייצוגי, ראוי כי כבר בשלב זה תעמוד לפני בית המשפט יריעת המחלוקת המלאה בין הצדדים (לרבות מעורבות אפשרית של צדדים שלישיים בהליך); השני, עריכת הדיון באפשרות לשלוח הודעת צד שלישי בשלב מוקדם ככל האפשר, תיתן לצד השלישי הזדמנות נאותה להתגונן מול הטענות המועלות על ידי המבקש המייצג בהליך הייצוגי, וזאת כבר בשלב בקשת האישור (ראו עניין קורל-תל, בפסקה 40; קלמנט והדסי, בעמ' 42). שלישית, ואשר לשאלת אופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בבחינת בקשה למשלוח הודעת צד שלישי, סבורני כי גם עתה אין לסטות מהלכת קורל-תל. ההנחיות שניתנו בהקשר זה בעניין קורל-תל, ובפסיקת בית משפט זה שניתנה בעקבותיו, משקפות את האיזון הראוי בין השיקולים המתנגשים בהקשר זה בתחום התובענות הייצוגיות. אינני רואה כל הצדקה לשינוי האיזון האמור בעקבות התקסד"א החדשות. כך, במיוחד בהינתן שהשינוי שנעשה בתקסד"א החדשות בעניין משלוח הודעת צד שלישי נובע, כמובהר בפסקה 29 לעיל, מרפורמה בהיבט שאינו רלוונטי כלל להליך הייצוגי (יצירת האחדה באופן בו מתנהלים הליכים אזרחים פרטניים), ולפיכך אין לקרוא לתוכו מגמה של מחוקק המשנה להרחיב את הזכות להגיש הודעת צד שלישי בהליכי תובענה ייצוגית. תמיכה נוספת במסקנתי האמורה אני מוצא גם בכך שהלכה למעשה אף בתי המשפט המחוזיים ממשיכים לפעול בהתאם להלכת קורל-תל גם בעת הנוכחית, לאחר שהתקסד"א החדשות נכנסו לתוקף (ראו, למשל: ת"צ (מחוזי מרכז) 41897-06-22 אג'באריה נ' מי עירון בע"מ (30.10.2023) (כב' השופטת יעל מושקוביץ); ת"צ (מחוזי ת"א) 11012-09-23 שאלתיאל נ' מי הרצליה בע"מ, פסקה 11 (9.4.2024) (כב' השופט יעקב שקד); ת"צ (מחוזי מרכז) 44267-01-22 ספוז'ניקוב נ' חברה קדישא (גחש"א) רעננה, פסקה 16 (14.12.2024) (כב' השופטת יסכה רוטנברג); ת"צ (מחוזי מרכז) 6761-06-23 ברקשטיין נ' שופרסל בע"מ (28.3.2025) (כב' השופטת הבכירה מיכל נד"ב)). אמור מעתה: השינוי שחל בתקסד"א החדשות איננו מצדיק את שינוייה של הלכת קורל-תל, וההלכות שנקבעו בעקבותיה – לא לעניין הצורך בקבלת אישור בית משפט; לא לעניין עיתוי הגשת הבקשה; אף לא לעניין אופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי. לנוכח מסקנתנו האמורה ביחס לתוקפּה של הלכת קורל-תל, כך שנתבע נדרש לקבל את אישור בית המשפט על מנת לשלוח הודעת צד שלישי בתובענה ייצוגית, וכנגזר מכך בנוגע לתוקפה של הלכת סירוגה שמרחיבה אותה גם ביחס לרשות, נעבור עתה לבחון את השאלה כיצד יש להשיג על החלטה הדוחה בקשה לשליחת הודעת צד שלישי בתובענה ייצוגית? כאמור, שאלה זו לא התבררה בפסיקת בית משפט זה עבר – והגיעה העת ליתן לה מענה. כיצד יש להשיג על החלטה הדוחה בקשה לשלוח הודעת צד שלישי? כידוע, המבחן המרכזי בפסיקה להבחנה בין ערעור בזכות לערעור ברשות מתמקד במהות ההחלטה מושא הליך הערעור – האם היא בבחינת "פסק דין" (עליו יוגש ערעור בזכות) או "החלטה אחרת" (עליה יוגש ערעור ברשות), כאשר ההבחנה בין שתי אפשרויות אלו נעשית על בסיס השאלה אם מדובר בהחלטה המסיימת את בירור המחלוקת שבין הצדדים (או חלקם), או שמא נותרה לבית המשפט מלאכה נוספת (ער"א 5891/22 גנוסר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 7 והאסמכתאות שם (18.12.2022) (להלן: עניין גנוסר). ראו גם, מיני רבים: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 4 (20.5.2012); בע"מ 1345/17 פלוני נ' פלונית, פסקה כ' (4.4.2017); זוסמן, בעמ' 759-755. על החשיבות הקיימת להבחנה זו, ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 100-99 (מהדורה שלישית 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). לצד מבחן סופיות הדיון, אומצו בפסיקה שני מבחני עזר נוספים: מבחן הסעד, שעוסק בעיקר בסיווג של החלטות שניתנו לפני שהדיון בתיק כולו הסתיים, ואשר במסגרתו יש לבחון אם בהחלטה הנתקפת התקבל או נדחה אחד (או יותר) מהסעדים שנתבקשו בהליך; ומבחן עזר נוסף, שמסייע בעיקר בסיווג של החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין בהליך, ואשר במסגרתו יש לבחון אם נושא ההחלטה הנתקפת טפל לנושא של המחלוקת העיקרית (עניין גנוסר, בפסקה 7 והאסמכתאות שם. לעניין מבחן הסעד, ראו גם: ע"א 21063-11-24 שפירא נ' מכורה - כפר שיתופי בע"מ, פסקה 3 (20.1.2025)). למותר לציין, כי לא הכותרת שניתנה להחלטה המותקפת היא שחשובה לצורך עריכת סיווג כאמור, אלא מהותה של אותה החלטה (ע"א 4540/04 מטח המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך, פסקה 6 (14.9.2006); רע"א 7711/08 bank rozwoja ekspotu נ' ארט בי, חברה בערבות מוגבלת, פסקה 3 (3.12.2008); בן-נון וחבקין, בעמ' 100; הלוי, כרך ד בעמ' 123-122). בענייננו, השאלה בה יש להכריע היא, כזכור, האם החלטה הדוחה בקשה להתיר שליחת הודעת צד שלישי בתובענה ייצוגית היא החלטה "המסיימת את הדיון", ולכן יש לערער עליה בזכות, או שמא מדובר בהחלטה אחרת, ואז יש לערער עליה ברשות בלבד. בנקודה זו חשוב להדגיש כי אין עסקינן בערעור נגד החלטה הדוחה הודעת צד שלישי – אז ברי שיש להשיג על ההחלטה בדרך של ערעור בזכות, שכן היא מסיימת את ההתדיינות בין הנתבע לצד השלישי (ראו לדוגמה: ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (12.8.2007); בן-נון וחבקין, בעמ' 114. יוער כי בדומה לכך יש לראות גם החלטה הדוחה בקשה של מי שאינו צד להליך להצטרף אליו, כ"פסק דין". ראו: ע"א 6517/18 שמסי נ' לוין, פסקה 5 (21.3.2019)). אף אין אנו עוסקים בערעור נגד החלטה המאשרת לשלוח הודעת צד שלישי, עליה יש להגיש ערעור ברשות בלבד, שכן מדובר בהחלטת ביניים קלאסית. המורכבות בענייננו מתעוררת מכיוון שמחד גיסא, דחיית הבקשה לשלוח הודעת צד שלישי איננה יוצרת מעשה בית דין, ואינה מונעת ההתדיינות בין הנתבע לצד השלישי, היות שעומדת בפני הנתבע האפשרות להגיש תובענה רגילה נגד הצד השלישי, ככל שהתובענה הייצוגית תתקבל בסופו של דבר (ביחס לאפשרות זו, ראו והשוו: רע"א 8475/13 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, פסקה 2 (14.1.2014); רע"א 7978/13 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאיות (בפירוק), פסקה 10 (21.2.2014) ((להלן: עניין עיריית חיפה)); ומאידך גיסא, דחיית הבקשה לשלוח הודעת צד שלישי מונעת את האפשרות כי הטענות הנוגעות למישור היחסים בין הנתבע לבין הצד השלישי יתבררו במסגרת ההליך הייצוגי. על רקע דברים אלה, סבורני כי הגישה העדיפה היא זו שאינה רואה בהחלטה הדוחה בקשה לשלוח הודעת צד שלישי במסגרת תובענה ייצוגית כ"פסק דין", ומשכך הדרך הנכונה להשיג על החלטה זו היא בהגשת בקשת רשות ערעור. אכן, להחלטה האמורה עשויה להיות השפעה על זכויות הצדדים במסגרת ההליך הייצוגי; ועדיין, אין היא מסיימת את ההליך הייצוגי, ואף אין היא סותמת את הגולל על טענות הנתבע כלפי הצד השלישי, אלא רק מכריעה בדבר הדרך הדיונית לבירורן (וזאת בהינתן שלנתבע אין זכות מוקנית לבררן במסגרת ההליך הייצוגי). כאמור, עומדת בפניו הדרך לנהל הליך נפרד אם התובענה הייצוגית תתקבל. לכן, במידה רבה עסקינן בהחלטה דיונית, שעניינה באופן שבו בית המשפט סבור כי יש לנהל את ההליך העיקרי: אם תוך בירור הטענות הנוגעות למישור היחסים שבין הנתבע לצד השלישי, ואם לאו. יתר על כן, ואשר למבחן הסעד, הרי שהסעד העיקרי המבוקש במסגרת בקשה לשליחת הודעת צד שלישי הוא להתיר את שליחת ההודעה. אולם, ברי כי אין זה הסעד "האמיתי" שבו חפץ הנתבע בכך שהוא מגיש את הבקשה האמורה, אלא מדובר ב"כלי עזר" בלבד לשם השגת מטרתו – והיא כי במידה שהנתבע ימצא חייב בתובענה הייצוגית, הוא יהיה זכאי לשיפוי או להשתתפות מהצד השלישי. לכן, גם מבחן הסעד תומך בראייתי בסיווג ההחלטה כ"החלטה אחרת" (ראו והשוו: רע"א 1092/18 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שטראוס בריאות בע"מ, פסקאות 26-25 (25.12.2018); עניין גנוסר, בפסקה 13). שני שיקולים נוספים, מעשיים באופיים, מצדיקים את התוצאה אליה הגעתי. ראשית, תוצאה זו "מתיישבת עם השאיפה כי הכללים הדיוניים יהיו פשוטים, ברורים ו"ידידותיים למשתמש" ככל הניתן" (ער"א 4602/23 קריאף נ' שטראוס גרופ בע"מ, פסקה 6 (6.8.2023) (להלן: עניין קריאף). ראו גם: רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה, פסקה 29 (7.10.2009)). כך, דרך ההשגה על החלטות בבקשות לשליחת הודעת צד שלישי בהליך ייצוגי תיעשה בדרך זהה, קרי באמצעות בקשת רשות ערעור – ללא קשר לתוצאות ההחלטה (בין אם הבקשה התקבלה ובין אם לאו). שנית, התוצאה האמורה מפחיתה במידה רבה את החשש מפני הכבדה על ההליך הייצוגי וסרבולו. כפי שצוין לעיל, החשש שמשלוח הודעת צד שלישי יוביל לסרבול ההליך, מהווה שיקול נגד מתן האפשרות ליתן הודעת צד שלישי בהליך ייצוגי, כאשר הצורך לקבל אישור מבית המשפט על מנת לשלוח את ההודעה מאזן חשש זה. והנה, אם ייקבע כי דרך ההשגה על החלטה הדוחה בקשה לשליחת הודעת צד שלישי היא בערעור בזכות – נמצאנו גורמים, דה פקטו, לעיכוב משמעותי בשלב בירור בקשת האישור, שכן נתבעים עלולים להגיש ערעורים באופן אסטרטגי, על מנת למשוך זמן ולהתיש את המבקש המייצג ובא הכוח המייצג. עיכוב כזה עומד בסתירה לרצון לברר את הודעת הצד השלישי ביעילות ובמהירות – קל וחומר כשמדובר בשאלה האם בכלל יש מקום לשלוח את ההודעה עצמה, שהיא שאלה מקדמית באופייה. להבדיל, השגה בדרך של בקשת רשות ערעור היא יעילה ומהירה יותר, ולכן בראייתי עדיפה למקרים מעין אלה (ראו והשוו: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, 812-811 (2006); עניין קריאף, בפסקה 6). לבסוף, אני מוצא חיזוק למסקנתי האמורה, לפיה עסקינן בהחלטה שיש לערער עליה ברשות בלבד, גם באופן שבו הלכה למעשה פועלים (או פעלו) הן בעלי הדין והן בתי המשפט בעניינים דומים. אדגים. (א) על החלטות הדוחות בקשה לשליחת הודעת צד שלישי מכוח תקנה 217 לתקסד"א הישנות, היו מגישים בעבר בקשות רשות ערעור – הן לבית משפט זה (ראו: רע"א 8155/12 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' יסעור, פסקה 4 (29.12.2013); רע"א 8498/15 מנדרין אחזקות בע"מ נ' כהן (27.3.2016); רע"א 5118/17 קסל נ' יוחאי (12.9.2017) (להלן: עניין קסל); רע"א 7176/21 עיריית חדרה נ' הלברשטיין (12.12.2021) (להלן: עניין עיריית חדרה)), והן לבתי המשפט המחוזיים (רע"א (מחוזי מרכז) 21762-05-14 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (6.7.2014) (כב' השופטת ורדה פלאוט); רע"א (מחוזי ת"א) 26667-07-20 עיריית גבעתיים נ' סטאר מוטור בע"מ (14.7.2020) (כב' השופטת אביגיל כהן)). (ב) על החלטות הדוחות בקשות להארכת המועד לשליחת הודעת צד שלישי, אשר מבחינה מעשית שוללות (בחלק מהמקרים) את האפשרות לשלוח הודעת צד שלישי במסגרת ההליך העיקרי, מוגשות בקשות רשות ערעור (עניין עיריית חיפה, בפסקאות 11-10; רע"א 8644/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וייץ (21.2.2016) (להלן: עניין כלל); רע"א 807/18 עיריית אשדוד נ' פלוני, פסקה 5 (20.2.2018); רע"א 1159/18 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (8.5.2018); רע"א 7848/18 מדינת ישראל (משרד התחבורה – רשות הספנות והנמלים) נ' פלונית (21.12.2018); עניין שופרסל). (ג) על החלטות הדוחות בקשה לתיקון כתב תביעה, על דרך של הוספת נתבע לכתב התביעה, מוגשות, כעניין שבשגרה, בקשות רשות ערעור (ראו, למשל: רע"א 5060/21 נחל אשכול השקעות בע"מ נ' מנורה נכסים והשקעות בע"מ (18.8.2021); רע"א 7578/22 אברהמי נ' מינהל מגורים מ.ש.י. בע"מ (8.12.2022); רע"א 6691/23 ד.מ. צוקים יזמות ופיתוח בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (27.12.2023)). זהו גם הדין ביחס להחלטות הדוחות בקשה של נתבע לצרף נתבעים אחרים (ראו, למשל: רע"א 9783/05 מירסקי נ' מילר (16.2.2006); רע"א 7351/11 גיצלטר נ' פלדום פיינגולד מתכות (1.11.2011); עניין תלמוד תורה). (ד) על החלטות הדוחות בקשות להמציא כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה, שהוגשו בעבר לפי תקנה 500 לתקסד"א הישנות, היו מוגשות בקשות רשות ערעור – הגם שהנפקות המעשית של החלטות אלו עשויה להיות מניעת האפשרות לתבוע את אותו צד (ראו לדוגמה: רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר (12.4.2012); רע"א 925/17 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת (ע"ר) נ' AU Optronic Corporation (31.7.2017). ראו גם: זוסמן, בעמ' 765; בן-נון וחבקין, בעמ' 118). (ה) לפי תקנה 80(ב) לתקסד"א החדשות, במסגרת תביעה בדיון מהיר יש לבקש את אישור בית המשפט על מנת לשלוח הודעת צד שלישי, וכאשר בקשה זו נדחית – ניתן לערער עליה ברשות בלבד (ראו למשל: רע"א (מחוזי מרכז) 41689-01-23 אלבוחר נ' אברמציק (15.2.2023) (סגנית הנשיאה, כב' השופטת ורדה פלאוט); רע"א (מחוזי מרכז) 48538-12-24 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ארוש (22.1.2025) (כב' השופט אלי ברנד)). כעת, משאמרנו כי הדרך שבה יש להשיג על החלטה הדוחה בקשה לשליחת הודעת צד שלישי בתובענה ייצוגית היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, עלינו להתייחס גם לאופן שבו ראוי כי ערכאת הערעור תבחן בקשות אלה. בעניין זה ציינתי בעבר כי: ככלל, דחיית בקשה למתן הודעה לצד שלישי היא החלטה דיונית באופייה, וככזו לא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור. יחד עם זאת, יש בהכרעה בדבר צירוף צד נוסף להליך היבט מהותי בהינתן השפעתה המשמעותית על אופן ניהול ההליך ועל זכויות הצדדים במסגרתו, מה שעשוי להצדיק התערבות מצד ערכאת הערעור במקרים מתאימים (עניין Alia, בפסקה 7; ההפניות הוסרו). אם כן, מצד אחד עסקינן בהחלטה דיונית, אשר לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב ביחס אליה, ולפיכך ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בה – בהתאם לכללים המקובלים בסוג זה של בקשות רשות ערעור; ומצד שני, וזאת חשוב לזכור, ענייננו כאמור בהחלטה בעלת היבט מהותי, שכן היא משפיעה על זהות השחקנים המעורבים בהליך הייצוגי ועל זכויות הצדדים במסגרתו. לפיכך, במקרים המתאימים, עשויה לקום הצדקה להתערבות מצד ערכאת הערעור (ראו גם: עניין כלל, בפסקה 12; עניין קסל, בפסקה 5). מן הכלל אל הפרט מסענו מתקרב לסיומו. המקטע שנותר לנו על מנת להשלימו הוא ליישם את האמור עד כה על נסיבות המקרה שלפנינו. כאמור בראשית דבריי, סבורני כי דין הערעור להידחות. אפרט להלן את הטעמים שהוליכוני למסקנה זו, אשר מבוססים על העקרונות שהותוו בעניין קורל-תל, והוצגו לעיל. בראש ובראשונה, על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, ספק בעיניי אם שבירו הציגה ביסוס ראוי לחבות משהב"ש כלפיה, במקרה שייקבע כי ההתניה הייתה בלתי חוקית במישור היחסים שבין שבירו לבין רוכשי הדירות. כאמור, לוז טענותיה של שבירו הוא כי חברת הבקרה ומשהב"ש אישרו מלכתחילה את חוקיותה של הוספת ההתניה, ולכל הפחות יצרו מצג שווא בנוגע לתקינותה על פי הדין. לביסוס טענה זו הציגה שבירו בשלב זה שלושה מסמכים: (א) תכתובת דוא"ל בין שבירו לבין חברת הבקרה; (ב) תכתובת דוא"ל בין רוכש פלוני לבין משהב"ש (וקבלן); ו-(ג) הודעה שפרסם משהב"ש (להלן, יחדיו: שלושת המסמכים). ואולם, על פני הדברים, שלושת המסמכים, כשלעצמם, אינם מבססים מצג לפיו חברת הבקרה ומשהב"ש מאשרים את חוקיות ההתניה במישור היחסים מול הלקוחות, אלא רק מבהירים כי הוספתה לא תהווה הפרה במישור היחסים שבין משהב"ש לבין שבירו. אציג להלן את שלושת המסמכים. (א) כאמור, לאור בקשות שקיבלה שבירו מרוכשים להקדמת התשלומים, ביום 2.12.2020 ביקש נציג מטעם שבירו כי חברת הבקרה תאשר לו כי "לא תבואו אלינו בכל טענה במידה ולאחר חתימת הסכם מכר רוכש יהיה מעוניין להקדים תשלומים והחברה תאשר לו את ההקדמה בכפוף לכך שהוא יחתום על מסמך שהוא יודע, מסכים ומאשר שעל אף האמור בהסכם המכר ההצמדה למדד בגין התשלום שהוקדם תמשיך לחול עד למועד התשלום המקורי. כפי שהבהרת לי – לאחר חתימת ההסכם הסוגיה הזו היא במסגרת מערכת היחסים בין החברה לבין הרוכש" (ההדגשות במקור). בתגובה לכך, מטעם חברת הבקרה נמסר כי: "אכן לאחר חתימה הסכם המכר העניין הינו במישור היחסים בין החברה לרוכש. יודגש כי על העניין להיעשות באופן ברור ובהסכמת הצדדים" (נספח 16 לבקשת רשות הערעור). עולה לכאורה מהתכתבות זו, כי נציג מטעם שבירו ביקש שחברת הבקרה תאשר לו כי אם רוכש יהיה מעוניין להקדים תשלומים לאחר חתימת הסכם המכר, חברת הבקרה (ומשהב"ש) לא יבואו אל שבירו בטענה אם היא תאשר הקדמה זו בכפוף להסכמת הרוכש לכך שההצמדה למדד תמשיך, מאחר שמדובר בסוגיה הנוגעת למערכת היחסים בין שבירו לרוכש. ואכן, חברת הבקרה אישרה כי מדובר בעניין המצוי במערכת היחסים שבין שבירו לרוכשים. ממילא, ספק אם ניתן לקרוא מתוך התכתבות זו עצמה מצג לפיו חברת הבקרה (לא כל שכן משהב"ש) מאשרת כי ההתניה מבוצעת כדין במישור היחסים שבין שבירו לבין לקוחותיה. (ב) על רקע פניות רבות שהגיעו למשהב"ש מטעם רוכשים שביקשו שהוא יאשר להם להקדים את התשלומים לקבלן, משהב"ש שלח ביום 21.10.2021 דוא"ל לקבלן, שבו הבהיר כי "אין המשרד רשאי להורות לפעול בדרך של וויתור בעניין המדד או לחייב את החברה להסכים להקדמת תשלומים. מרגע החתימה על חוזה המכר, הסכמה זו או אחרת הינה במישור היחסים שבין הרוכש לחברה" (נספח 13 לבקשת רשות הערעור). הודעת דוא"ל זו בוודאי לא יצרה מצג בפני שבירו בזמן אמת, שכן עצם קיומה נתגלה לשבירו במסגרת בקשתה מיום 18.1.2024 לעיון במסמכים שנזכרו בעמדת המדינה. מעבר לכך, גם בהודעה זו אין אמירה ברורה לפיה לעמדת משהב"ש פעולת שבירו היא כדין במישור היחסים שבין החברה לרוכשי הדירות (אלא רק שהיא שינוי מאוחר לחוזה המכר, המבוצע במישור היחסים שבין החברה ללקוחותיה, ומשהב"ש אינו רשאי להתערב בו). (ג) לבסוף, ביום 11.7.2022 משהב"ש פרסם הודעת הבהרה מטעמו ביחס לאפשרות להקדים תשלומים, שבה נאמר כך: בעקבות פניות שהתקבלו מרוכשים ומיזמים כאחד, נבקש להבהיר כי לאחר חתימת החוזה בין היזם/קבלן ובין רוכשי הדירה, רשאי היזם/קבלן להגיע להסכמות על הקדמת מועדי תשלומים, עם או ללא ויתור על המדד. ככל והקבלנים מסכימים להקדמת תשלומים (עם או ללא המדד) יש לאפשר באופן שוויוני בין כל הזכאים באותו פרויקט ולפעול בצורה אחידה. מבחינת משרד הבינוי והשיכון אין מניעה להקדמת תשלומים זו. הכל בכפוף להוראות הדין (נספח 17 לבקשת רשות הערעור; ההדגשה במקור). גם הודעת הבהרה זו אינה מבססת, לכאורה, את עילת השיפוי הנטענת על ידי שבירו. ראשית, לאור העיתוי בו ניתנה (כחודש לפני הגשת התובענה הייצוגית); שנית, מאחר שגם בה חוזר משהב"ש ומבהיר כי מבחינתו אין מניעה שיושגו הסכמות בעניין הקדמת תשלומים, והוא אף טורח להבהיר כי "הכל בכפוף להוראות הדין". הרושם המתקבל איפוא מעיון בשלושת המסמכים שהוצגו בשלב זה על ידי שבירו, כתמיכה לבקשתה למשלוח הודעת צד שלישי נגד משהב"ש, הוא שהם מבססים את הטענה כי משהב"ש וחברת הבקרה אישרו בזמן אמת, כי מבחינתם לאחר חתימת הסכם המכר, שבירו ולקוחותיה רשאים לערוך שינויים בתנאי התשלומים שבהסכם המכר, וכי לא יהיו למשהב"ש ולחברת הבקרה טענות כלפי שבירו ביחס לשינויים שייעשו כאמור בהסכמה הדדית מול הרוכשים. זאת ניתן למצוא בשלושת המסמכים – ואולם את העיקר שעליו מבוססת הבקשה למשלוח הודעת צד שלישי, ספק אם ניתן למצוא בהם. על פני הדברים, אין בשלושת המסמכים אמירה, בוודאי שלא אמירה מפורשת המזמינה הסתמכות, המלמדת על קיומו של מצג באשר לתוקפה של ההתניה או לעמידתה בהוראות הדין, ביחסים שבין הרוכשים לבין שבירו. בנסיבות אלה, ספק בעיניי אם די בשלושת המסמכים על מנת לבסס את טענתה של שבירו, ולו ברמה הנדרשת לצורך משלוח הודעת צד שלישי במסגרת תובענה ייצוגית. הערה: במסגרת עמדת המדינה צוין כי לשיטת המדינה ההתניה עומדת בניגוד לתנאי המכרז (ראו, למשל, סעיפים 5, 31-24, 40 ו- 46 לעמדת המדינה). למיטב בדיקתי, טענה מסוג זה לא הועלתה במסגרת בקשת האישור, שמלכתחילה התבססה בעיקרה על עילות צרכניות, ואשר לא הוגבלה לרוכשים במסגרת פרויקטיי "מחיר למשתכן". ספק אם היבט זה של עמדת המדינה מתיישב עם מצגי המדינה כלפי שבירו כפי שהם עולים משלושת המסמכים, ואולם משבקשת האישור אינה מבוססת על קו טיעון זה, אינני סבור כי נדרש לברר סוגיה זו לצורך בקשת האישור, ובוודאי שאין בה כדי להצדיק שליחת הודעת צד שלישי כלפי משהב"ש. יחד עם זאת, בהינתן הכלל הנוהג לפיו אין לבחון בשלב זה את טענות שבירו לעומקן (ראו: עניין קורל-תל, בפסקה 34), ובשים לב לכך שהאמור לעיל הוא בגדר בחינה מקדמית בלבד של חומר הראיות, אין מקום לעצור בשלב זה, אלא נדרש לבחון גם את יתר השיקולים אשר ביניהם יש לאזן על פי הלכת קורל-תל. ודוק, העוצמה הנמוכה יחסית של טענות שבירו כלפי משהב"ש משליכה על הנכונות לאפשר משלוח הודעת צד שלישי. ואולם, עדיין יש לבחון את היתרונות והחסרונות שבמתן היתר כאמור, בהתחשב בשיקולים השונים שנמנו לעיל, כגון מניעת כפל התדיינות והכרעות סותרות, מחד גיסא; ומניעת סרבול, הכבדה ושימוש לרעה בהליך הייצוגי, מאידך גיסא. בחינה זו, בנסיבות המקרה דנן, מביאה להתרשמותי למסקנה ברורה לפיה הייתה הצדקה לדחיית הבקשה בענייננו. אבהיר להלן מסקנה זו. יעילות דיונית – כאמור, בית המשפט קמא קבע כי היענות לבקשת שבירו עלולה לגרום לסרבול ולהכבדה על ההליך, שלא לצורך. כך, שעה שמשהב"ש למעשה איננו חולק על טענות המבקשים המייצגים (ולכל הפחות על עיקרי טענותיהם), ולפיכך אין חשיבות רבה בהקניית מעמד למשהב"ש במסגרת התובענה הייצוגית. בהקשר זה אציין, מבלי לטעת מסמרות, כי ספק אם לעמדת משהב"ש וחברת הבקרה בזמן אמת ישנה משמעות של ממש לצורך ההכרעה בשאלת חוקיות ההתניה, ובמידה דומה אני מטיל ספק אם עמדה זו יכולה להוות הגנה מפני תביעה של הרוכשים להשבת סכומים שנגבו ביתר על ידי שבירו (לכך שסעיף 6 לפקודת הנזיקין איננו מקים הגנה בפני תביעה בעשיית עושר ולא במשפט, ראו: עניין סירוגה, בפסקה 32; רע"א 969/23 בנק הפועלים בע"מ נ' סמוחה, פסקה 20 והאסמכתאות הנזכרות שם (3.7.2023)). לפיכך, אינני רואה יתרון דיוני מובהק לבירור טענות שבירו נגד משהב"ש במסגרת ההליך הייצוגי, הגם שאין ספק כי מבחינת שבירו קיימת עדיפות לכך ששני ההליכים ינוהלו במאוחד. זאת ועוד, כפי שציין בית המשפט קמא, ואף משהב"ש שב על כך בהליך דנן, ככל שיתעורר צורך בשמיעת עדים מטעם משהב"ש במסגרת בירור התובענה הייצוגית לגופה, או שיידרשו מסמכים כאלה ואחרים המצויים בחזקתו – הוא עומד לרשותו של בית המשפט (השוו גם: עניין שופרסל, בפסקה 18; עניין Alia, בפסקה 10). לכן, ממילא תוצג בפני בית המשפט קמא התמונה העובדתית המלאה, ואין צורך במסירת הודעת צד שלישי לשם כך. על רקע זאת, סבורני כי בצדק קבע בית המשפט קמא כי שיקולי היעילות הדיונית בנסיבות ענייננו תומכים בדחיית הבקשה לשליחת הודעת צד שלישי. עיתוי הגשת הבקשה – ביחס לשיקול זה בית המשפט קמא קבע, כאמור, כי בקשת שבירו לשליחת הודעת צד שלישי הוגשה באיחור ניכר, בחלוף כתשעה חודשים ממועד הגשת תשובת שבירו לבקשת האישור. זאת, על אף שהבקשה הייתה אמורה להיות מוגשת על פי הלכת קורל-תל יחד עם תשובת שבירו (ראו פסקאות 22 ו-32 לעיל), ומבלי שהתקבל לכך אישור מבית המשפט. שבירו טוענת, אומנם, כי הסיבה לעיכוב האמור היא השינוי שחל לטענתה בעמדת המדינה – אשר הוביל לכך שהיא נדרשה להגיש את הבקשה. דהיינו, שרק לאור האמור בעמדת המדינה התעורר הצורך מבחינת שבירו בהגשת הבקשה. בית המשפט קמא דחה טיעון זה, ובצדק, מהטעם שכבר במועד הגשת תשובת שבירו היא טענה שהסתמכה על האישורים שלכאורה קיבלה מטעם חברת הבקרה ומשהב"ש, כך שהיא הייתה יכולה (ולמעשה, צריכה) להגיש את הבקשה במועדה – ללא קשר לשאלה האם משהב"ש מודה או מכחיש את ה"אישורים" האמורים. אם כן, בהינתן שהתשתית העובדתית ביחס לטענות שבירו כלפי משהב"ש הייתה ידועה לשבירו באותה עת (וראו למשל סעיפים 37-34 לתשובת שבירו), היה עליה להגיש את הבקשה לשליחת הודעת צד שלישי יחד עם תשובתה לבקשת האישור (ראו והשוו: עניין עיריית חדרה, בפסקה 10; עניין שופרסל, בפסקה 16). התנהלותה האסטרטגית של שבירו – חמור מכך, להיבט השיהוי בהגשת הבקשה לשליחת הודעת צד שלישי ישנה משמעות מיוחדת במקרה דנן. כך, משום שניכר כי שבירו בחרה לערב את משהב"ש כצד להליך רק לאחר שעמדת המדינה, שהתבקשה בהסכמת שבירו, לא נשאה חן בעיניה (בלשון המעטה). מצב דברים שבו המדינה מתייצבת בהוראת בית המשפט להליך שאיננה צד לו, על מנת להביע את עמדתה, ולבסוף מוצאת עצמה כנתבעת בהליך או כצד שלישי לו, מעורר קשיים מיוחדים. תוצאה זו עלולה ליצור "אפקט מצנן" על המדינה מפני נטילת חלק בהליכים שאיננה צד להם, למרות התרומה הרבה אשר מאפיינת את השתתפותם של נציגים מטעמה בהליכים השונים. במקרים מסוימים, הדבר אף עשוי לשמש, באופן גלוי או סמוי, כמנוף לחץ על המדינה להציג עמדה כזו או אחרת. בהינתן האמור, טענתה של שבירו כי משהב"ש ממילא מעורב בהליך, כך שצירופו כצד שלישי אינו מכביד – מוטב היה לה שלא תטען כלל. הנזק שעשוי להיגרם לשבירו – השיקול היחיד שתומך בעמדת שבירו הוא כי עלול להיגרם לה נזק משמעותי במסגרת תקופת הביניים שעשויה להיווצר בין קבלת התובענה הייצוגית והטלת חיוב כספי עליה, לבין ההכרעה בהליך האחר שהיא תנהל נגד משהב"ש. אכן, נראה כי מדובר בחשש משמעותי בענייננו, בהתחשב בחבות האפשרית שתוטל על שבירו ככל שתתקבל התובענה נגדה. אולם, בנסיבות העניין אינני סבור כי שיקול זה מטה את הכף לטובת קבלת בקשתה. כך, במיוחד, בשים לב לחולשת הבסיס הראייתי שהניחה שבירו לטענותיה נגד המדינה, ולשיהוי החמור שנפל בהגשת הבקשה. הנה כי כן, שיקולים אלה, וּודאי הצטברותם יחדיו, מוליכים למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, שלפיה אין להתיר לשבירו לשלוח הודעת צד שלישי למשהב"ש בנסיבות ענייננו. טרם סיום, אבקש להדגיש כי דחיית הערעור דנן איננה סותמת את הגולל על טענות שבירו נגד משהב"ש. בידי שבירו עומדת האפשרות לפתוח בהליך נפרד נגד משהב"ש, ככל שהתובענה הייצוגית תתקבל ובמידה והיא תחפוץ בכך – ואיני נוטע מסמרות ביחס לגורלה של תביעה זו. עוד יובהר, כי אין בדברים אלה גם משום נטיעת מסמרות ביחס לטענות ההגנה שהעלה שבירו בתשובתה לבקשת האישור, אשר יוסיפו להתברר במסגרת ההליך העיקרי ככל שבית המשפט יאשר את ניהול התובענה כייצוגית. סוף דבר: דין הערעור להידחות. בנסיבות אלה, שבירו תישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 30,000 ש"ח (בחלוקה להלן: סך של 10,000 ש"ח לטובת המבקשים המייצגים, וסך של 20,000 ש"ח לטובת משהב"ש). עופר גרוסקופף שופט השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ע' גרוסקופף, בפסק דינו, וזאת בכפוף למספר הערות שיפורטו להלן. ראשית, מקובלת עלי מסקנתו של חברי לפיה השינוי שחל בתקסד"א החדשות אינו מצדיק את שינויה של הלכת קורל-תל, לפיה בהליך שהחל בבקשה לאישור תביעה ייצוגית, יש לבית המשפט שיקול דעת בשאלה האם להתיר משלוח הודעת צד שלישי אם לאו. מסקנה זו נובעת מנוסח התקסד"א החדשות (שאינו ברור וחד משמעי בהקשר זה); ומהנימוקים המהותיים שעמדו ביסודה של הלכת קורל-תל – הנוגעים למאפייני ההליך הייצוגי ולמדיניות הרצויה בהקשר זה – אשר עדיין עומדים בעינם. יחד עם זאת, אני סבורה כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת האמור, יש לתת את הדעת לכך ששלילת האפשרות של משיב בהליך של בקשה לאישור תביעה ייצוגית להגיש הודעת צד שלישי (כמו גם שלילת האפשרות של נתבע לעשות כן), עלולה לפגוע בזכויות מהותיות שלו. זאת, בייחוד באותם מקרים בהם קיים חשש סביר כי קיום הדיון בהודעת הצד השלישי בנפרד מהדיון במסגרת ההליך שבין הצדדים עצמם – יוביל למצב שבו המשיב יימצא חייב בתביעה שהוגשה נגדו על ידי המבקש (בבקשת האישור); בעוד שבתביעה הנפרדת שהוא יגיש נגד הצד השלישי, ייקבע כי אין לחייבו כלפי המבקש. כפי שהבהיר גם חברי, מצב בו עשויות להתקבל קביעות סותרות ביחס לחבותו של המשיב כלפי המבקש, מסכן את המשיב באפשרות שהוא ימצא את עצמו "קרח מכאן ומכאן"; וזאת רק בשל העדרה של האפשרות לקיים את הדיון ביחס לשני ההיבטים של טענותיו תחת אותה קורת גג משפטית. פגיעה פוטנציאלית כזו במשיב היא פגיעה מהותית ומשמעותית בזכויותיו, וככזו – בעלת משקל לא מבוטל. מנגד, חלק מהחששות הכרוכים במתן הרשאה להגיש הודעת צד שלישי אליהם התייחס חברי בהרחבה בפסק דינו, הם כאלה שניתן להימנע מהם או למצער לצמצמם, בכלים דיוניים שהערכאה הדיונית יכולה לעשות בהם שימוש ולהפעילם (דוגמת פיצול הדיון בין ההודעה לצד שלישי לבין התביעה הייצוגית ה"עיקרית"). האמור לעיל משליך על אופן יישום שיקול הדעת של בית המשפט בהתייחס לבקשה של משיב בבקשת אישור – להגיש הודעת צד שלישי. כך, לטעמי, בעת בחינת בקשה למשלוח הודעה צד שלישי בהליך ייצוגי, יש ליתן משנה תוקף לפגיעה המהותית הפוטנציאלית האפשרית במשיב, ולבחון האם ניתן להשתמש בכלים דיוניים כדי להגיע לפתרון מידתי יותר שימנע פגיעה כזו. בפרט, אני סבורה כי כאשר קיים חשש להכרעות סותרות – הנטייה הברורה של בית המשפט צריכה להיות מתן אישור לבקשה להגיש הודעת צד שלישי, כל עוד טענות המשיב נגד הצד השלישי אינן טענות נעדרות בסיס. במילים אחרות, אני סבורה כי כאשר בית המשפט בוחן בקשה של משיב להגשת הודעת צד שלישי, עליו לבחון ראשית, האם קיים חשש להכרעות סותרות, המקים חשש לפגיעה בזכות מהותית של המשיב; ועל רקע זה לבחון את עצמת טענות המשיב נגד הצד השלישי (השלב הראשון והעיקרי לפי הלכת קורל-תל, וכן לפי ניתוחו של חברי לעיל). ככל שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית (קרי קיים חשש להכרעות סותרות); וככל שטענותיו של המשיב כלפי הצד השלישי אינן טענות קלושות – יש ככלל לאפשר משלוח הודעת צד שלישי, ולהתמודד עם הקשיים הכרוכים בכך במסגרת שיקול הדעת הדיוני הרחב המוקנה לערכאה המבררת. אדגיש כי לטעמי, בחינת עצמת טענות המשיב כלפי הצד השלישי צריכה להיעשות ברמת הפשטה גבוהה ובזהירות הנדרשת. זאת, על מנת שלא לטעת מסמרות כאלה ואחרים אשר עלולים לסכל את סיכויי תביעתו של המשיב, אם בקשתו תידחה והוא יבחר להגיש תביעה נפרדת. דברים אלה עולים בקנה אחד עם הקביעה בהלכת קורל-תל, לפיה על הנתבע להציג בבקשתו "ביסוס ראוי לחבותו של הצד השלישי כלפיו", אם כי בשלב זה "אין מקום שבית המשפט ייכנס לעובי הקורה בטענות המועלות בהודעה לצד השלישי" (כפי שצוין בפסקה 21 לפסק דינו של חברי). כן יובהר כי אין באמור כדי לכבול את שיקול דעתה של הערכאה המבררת. ברי כי כל מקרה ייבחן בהתאם למכלול נסיבותיו, תוך שבית המשפט יידרש גם לשיקולים הנוספים שצוינו בהלכת קורל-תל (לרבות תום הלב של מבקש הבקשה, יעילות דיונית, והשיהוי בהגשת הבקשה, כפי שפורט בהרחבה בפסקאות 22-21 ו-52-49 לפסק דינו של חברי), ויתן להם את המשקל הראוי בהתאם למכלול הנסיבות. יישום האמור בענייננו הביא כאמור גם אותי למסקנה כי אין להתערב בהחלטה לדחות את בקשתה של שבירו למשלוח הודעת צד שלישי. לשיטתי, הסיבה העיקרית למסקנה זו היא העובדה שבנסיבות המקרה דנן, משקלו של החשש מפני הכרעות סותרות הוא מצומצם מאוד. זאת מאחר שחשש כזה נובע ככלל מהאפשרות שעמדת הצד השלישי ביחס לבקשת האישור שהגיש המבקש נגד המשיב – תהיה שונה מזו של המבקש (קרי, מצבים בהם הצד השלישי טוען כי דינה של בקשת האישור להידחות). במקרה כזה עלול בית המשפט בהליך העיקרי (בין מבקש האישור למשיב), לקבוע כי המשיב חב כלפי חברי הקבוצה; ואילו בהליך הנפרד של תביעת המשיב כנגד הצד השלישי – לקבוע כי אין למשיב חבות כלפי המבקש ויתר חברי הקבוצה. ואולם, בענייננו – משהב"ש – שהוא הצד השלישי – קיבל כזכור את עמדת המבקשים המייצגים ביחס לתביעתם נגד שבירו (היא המשיבה בבקשת האישור). לכן, אין חשש שבהליך הנפרד, ככל שיתקיים כזה – משהב"ש יטען אחרת; ומשכך החשש לפגיעה המהותית בזכויות שבירו הוא מצומצם מאוד. למעלה מן הצורך, אציין כי אינני סבורה שניתן לקבוע בשלב זה של הדיון כי בטענותיה של שבירו כלפי משהב"ש אין כל ממש ואין כל סיכוי שהן יתקבלו. טענות אלה ראויות למצער לבירור עובדתי, אשר יתקיים – ככל שיהיה בכך צורך, אם תגיש שבירו תביעה נפרדת נגד משהב"ש (תביעה שכאמור תוכל להתברר ללא חשש מפני קביעות סותרות לעומת הקביעות בהליך הייצוגי). אוסיף בשולי הדברים כי לכל האמור לעיל יש לטעמי השלכה גם על שאלת האפשרות לערער על החלטה של הערכאה הדיונית שלא להתיר משלוח הודעת צד שלישי. אציין כי התלבטתי בשאלה האם החלטה לדחות בקשה למשלוח הודעת צד שלישי היא החלטה המצדיקה ערעור בזכות או שמא הערעור עליה הוא ברשות. זאת בשל הפגיעה המהותית האפשרית בזכויות המשיב אם בקשה כזו נדחית, אליה התייחסתי לעיל. לנוכח עמדת חברי, ובהמשך לאמור בפסקה 44 לפסק דינו, אני סבורה כי אף שמדובר בערעור ברשות – הרי שיש להעניק את הרשות הזו ביד רחבה – בשים לב לכך שזכויותיו המהותיות של המשיב עלולות להיפגע. על כל פנים, במקרה דנן, ניתנה לשבירו רשות לערער על ההחלטה. חברי היה סבור כי דין הערעור להידחות לגופו, וכפי שהבהרתי בראשית הדברים – לתוצאה זו אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, ‏ל' בסיון התשפ"ה (‏26.6.2025). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת