פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 1369/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1369/13
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט י' עמית
המערערים:
1. פלונית
2. פלונית
3. פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. מרכז רפואי מ.ר.ב בע"מ מקבוצת סינופסיס ואח'
2. ד"ר גוסטבו מלינגר
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 3246/04 שניתן ביום 6.1.2013 על ידי כבוד השופטת ו' מרוז
בשם המערערים:
עו"ד ישראל וינברג ועו"ד לאוניד לנדו
בשם המשיבים:
עו"ד שלי אבימור ברוש ועו"ד יעקב אבימור
פסק-דין
השופט י' עמית:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז) אשר דחה את תביעת המערערים לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בגין הולדה בעוולה.
רקע עובדתי
1. הקורפוס קולוסום (Corpus Callosum) (קורת המוח או כפיס המוח, להלן: הקורה או הקורפוס קולוסום)) הוא אגד של סיבי עצב המחברים בין האונה הימנית והשמאלית של המוח, שהתפתחותו מתחילה בשבוע ה-12 להריון ומושלמת בשבוע ה-20.
המערערת 1 (להלן: המערערת) נולדה ביום 16.2.1996 ובבדיקות אולטרה סאונד שנערכו לה לאחר לידתה אובחן חוסר חלקי של הקורפוס קולוסום. המערערת סובלת ממומים רבים וביניהם פיגור שכלי ומבנה פנים חריג.
המערערת 2, אמה של המערערת (להלן: האם) הופנתה על ידי ד"ר אנגלהרד, הרופא המטפל מטעם קופת חולים לאומית, לבצע סקירות אולטרה סאונד אצל המשיב 2 (להלן: פרופ' מלינגר), שהוא מומחה במיילדות וגניקולוגיה ומומחה לאולטרה סאונד ואשר בתקופה הרלוונטית לתובענה שימש כרופא עצמאי במרכז רפואי מ.ר.ב. בע"מ (הוא המשיב 1).
2. פרופ' מלינגר ערך לאם שלוש סקירות: סקירה בסיסית בשבוע התשיעי ושתי סקירות מורחבות בשבוע 22 ובשבוע ה-26 להריון. בסקירה השנייה ציין פרופ' מלינגר חשד למנח CLUB FOOT (מום בכף הרגל) וכי קיים פיגור של כשבועיים בגדילה התוך רחמית, והורה על בדיקה חוזרת בתוך חודש. בבדיקה השלישית שנערכה בשבוע ה-26 להריון, אובחן פיגור בגדילה של כ-4 שבועות. במכתב נלווה לרופא המטפל ציין פרופ' מלינגר כי קיים חשד להאטה בהתפתחות התוך רחמית (להלן: IUGR) והמליץ על עריכת בירור נוסף, תוך שהוא מציין את הקושי בביצוע הבדיקה בשל השמנת יתר של האם. בו ביום הופנתה האם על ידי הרופא המטפל לבית החולים אסף הרופא בהמלצה לבירור ביחידת הריונות בסיכון גבוה. יומיים לאחר מכן פנתה האם באופן פרטי לד"ר הלפרין ואף הוא הפנה אותה בבהילות לבית החולים אסף הרופא. החל מתאריך 24.12.1995 ועד למועד הלידה הייתה האם במעקב במסגרת אשפוז יום ואשפוז מלא, שבמהלכו בוצעו לה בדיקות רבות. בסופו של דבר ילדה האם בשבוע ה-33 להריונה בניתוח קיסרי עקב חשד למצוקה עוברית. לאחר הלידה אובחן עיוות בכפות הרגלים אך ללא זיקה למנח ה- CLUB FOOT לגביו התעורר חשד בבדיקה השניה.
3. ממספר בדיקות שנערכו למערערת סמוך לאחר הלידה ובמהלך השנים שלאחר מכן, עולה כי המערערת סובלת מחוסר חלקי של הקורפוס קולסום.
לאור מצבה של המערערת, תבעו המערערים את המשיבים בעילה של הולדה בעוולה כמשמעה טרם הלכת המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012)), בטענה כי פרופ' מלינגר התרשל בכך שלא איתר את החלק החסר בקורפוס קולסום, שאילולא מחדל זה, הייתה האם מפסיקה את ההריון. לחילופין, טענו המערערים להפרה של חובת הגילוי.
המערערים תמכו תביעתם במספר חוות דעת: של פרופ' שנפלד בתחום המיילדות והגניקולוגיה; של פרופ' גמרי, מומחה לרדיולוגיה ונוירורדיולוגיה, אשר פענח שתי בדיקות MRI שבוצעו למערערת בגיל 13 לצורך ניהול ההליך; ושל פרופ' שטינברג, רופא בכיר בנוירולוגיה של הילד.
מנגד, תמכו המערערים את הגנתם בחוות דעת של פרופ' שלו בתחום המיילדות והגניקולוגיה; של ד"ר בן סירה בתחום הרדיולוגיה ונוירורדיולוגיה; ושל ד"ר ווטמברג, מומחה בנוירולוגיה של ילדים. בנוסף, העיד פרופ' מלינגר עצמו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי בחן האם פרופ' מלינגר התרשל בכך שלא גילה את הליקוי או שמא לא ניתן היה לגלותו באמצעים סבירים.
נקבע כי חוות דעתו של פרופ' שנפלד נסמכת על הנחה שגויה לפיה קיים חסר מלא של הקורה, וזאת בהסתמך על בדיקת MRI שנערכה למערערת בגיל חצי שנה ואשר פוענחה כחסר מלא (אגנסיס) של הקורה. הנחה זו הופרכה בבדיקת MRI משנת 2009 שהצביעה על חסר חלקי בלבד של הקורה, ואף המומחים מטעם המערערים אישרו זאת.
פרופ' שנפלד אף טען כי היה על פרופ' מלינגר לשלוח את המערערת לבדיקת MRI מוח, אך נתברר כי המכשיר נכנס לשימוש בישראל רק בשנת 2000, חמש שנים לאחר הולדת המערערת.
עמדתו של פרופ' שנפלד כי ניתן היה בנקל להדמות את הקורה באמצעות בדיקה בטנית נשללה על ידי מומחים מטעם שני הצדדים (פרופ' שטינברג וד"ר בן סירה).
פרופ' שנפלד גרס כי על רקע הפיגור בגדילה התוך רחמית (ה-IUGR) היה על פרופ' מלינגר לערוך לעובר בדיקה מכוונת של המוח אך לא תמך טענה זו בספרות המקצועית. מנגד, מומחי המשיבים העידו כי לא מקובל לבצע בדיקה מכוונת של המוח אלא אם התגלו סימנים ברורים שמחשידים קיומו של פגם במוח.
עוד צוין בפסק הדין כי פרופ' שנפלד התייחס בביטול למכשול האובייקטיבי בביצוע בדיקות אולטרה סאונד מאחר שהאם סבלה מהשמנת יתר, בעוד שמומחי המשיבים חלקו עליו נחרצות ועדותם נתמכה בגיליונות האשפוז של האם בבית החולים, שם נכתב כי הבודקים התקשו להדגים את איברי העובר בשל השמנת יתר.
5. לסיכום, נקבע כי עדותו של פרופ' שנפלד הייתה מגמתית, כי הוא נמנע מלהשיב לשאלות שלא עלו בקנה אחד עם עמדותיו וכי בחוות הדעת שערך התעלם מנורמות רפואיות מקובלות ונוהגות.
עוד נקבע כי הקשר הסיבתי הנטען, הן העובדתי והן המשפטי, בין החסר החלקי של הקורה לבין המומים הקשים מהם סובלת המערערת לא הוכח, ואף לא הוכחה מדיניותה של הוועדה להפסקת הריון במקרים כגון דא, שכן כל אלו נתמכו בחוות דעתו של פרופ' שנפלד. בית המשפט התייחס גם לעדותו של פרופ' גמרי וקבע כי אין בה כדי לבסס את עילות התביעה שכן עדותו התמקדה בסוגיית קיום חסר חלקי או מלא של הקורפוס קולוסום, אך הוא הדגיש והצהיר כי אינו מומחה לאולטרה סאונד וסירב להביע את דעתו בעניין.
בהמשך, ולגופו של עניין, בחן בית המשפט שורה של טענות שהעלו המערערים, כפי שיפורט להלן.
א. האם היה ניתן להדמות את הקורה בנסיבות המתוארות בתקופה הרלוונטית? נקבע כי מחוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות 10/95 מיום 24.5.1995, ומנייר עמדה מחודש פברואר 2000 של האגודה הישראלית למיילדות וגניקולוגיה בדבר ניהול מעקב הריון בסיכון נמוך, עולה כי הקורפוס קולוסום לא כלול ברשימת האיברים שעל הבודקים להדמות ולדווח, אף לא במסגרת סקירה מורחבת. עוד נקבע כי הקורפוס קולוסום קשה מאוד להדמיה, כפי שעולה גם מעדותו של פרופ' שטינברג מטעם המערערים.
אשר למכשולים האובייקטיביים בהדמיה, נקבע כי בפני פרופ' מלינגר עמדו שני מכשולים: (א) מצג רוחבי של העובר (מצג עכוז); (ב) השמנת יתר של האם. נוכח קשיים אלו נבצר מפרופ' מלינגר להשלים את הבדיקה השנייה ולכן הוא זימן את האם לבדיקה חוזרת, היא הסקירה השלישית, בה הצליח להדגים את האיברים הכלולים בסקירה המורחבת (למעט כלי דם גדולים).
ב. האם נצפו סימנים מחשידים בעטיים קמה עילה להתחקות אחר הקורה באמצעות בדיקה מכוונת של המוח? בית המשפט דחה את טענת המערערים כי היה על פרופ' מלינגר לבצע בדיקה מכוונת למוח, בהיעדר ראיה לכך שהיו סימנים מחשידים במועדים הרלוונטיים שחייבו בדיקה כאמור. נקבע, כי מעדויות המומחים עולה כי בחלק מהמקרים בהם קיים חסר של הקורה קיימים סימנים מחשידים כמו הרחבת חדרי המוח, סטייתם הצידה וכן חדר שלישי רחב וגבוה. בדוח הסקירה השלישית ציין פרופ' מלינגר שהודגמו חדרי המוח, ולדבריו, בהיעדר הערה אחרת הדבר מלמד על תקינותם. גם בעדותו הדגיש פרופ' מלינגר כי לא מצא ממצאים לפתולוגיה של הקורה ולכן לא היה מקום לבצע אולטרה סאונד וגינאלי כאשר מצג העובר היה מאפשר זאת.
תמיכה לעדותו של פרופ' מלינגר נמצאה גם בממצאי בדיקת המוח שערך פרופ' שטראוס סמוך לאחר הלידה, שם צוין כי אין סימן לדימום או להרחבה של חדרי המוח. גם פרופ' שלו וד"ר בן סירה העידו כי בדיקת המוח של פרופ' שטראוס מלמדת על היעדר סימנים מחשידים ועל תקינות חדרי המוח, ובית המשפט ציין כי הוא מקבל קביעות אלו. בית המשפט הוסיף כי עדותה של ד"ר בן סירה עשתה רושם מהימן, הייתה כנה ואמתית והיא עדיפה על פני עדותו של פרופ' שנפלד.
לסיכום הסוגיה, קבע בית המשפט המחוזי כי בבדיקה השלישית הודגמו איברי המוח הכלולים בסקירה המורחבת ונמצאו תקינים, כפוף לקיומם של הקשיים האובייקטיביים בעריכת הבדיקה. עוד נקבע כי לא הייתה אינדיקציה לליקוי בקורה וממילא לא קמה עילה לעריכת בדיקה מכוונת למוח או לעריכת בדיקת אולטרה סאונד וגינאלית.
ג. האם קיימת אגנזיה (חוסר) או היפופלזיה (היעדר התפתחות) של הקורה? בית המשפט עמד על כך שהגבול בין שתי ההגדרות עמום מאוד. לסופו של יום, אימץ בית המשפט את חוות דעתה ועדותה של ד"ר בן סירה, ולפיה בעת ביצוע הבדיקות במהלך ההריון הייתה הקורה קיימת כמעט במלואה אם כי דקה מהרגיל, ולפיכך, גם אם הייתה הקורה מודגמת בבדיקה היא הייתה נצפית כתקינה.
ד. האם ממצא ה-IUGR (האטה בהתפתחות התוך רחמית) חייב בדיקה מכוונת של המוח? נקבע כי פרופ' שטינברג לא ציין בעדותו כי ה-IUGR מחייב בדיקה מכוונת למוח, ומהעדויות שנשמעו עולה כי בהיעדר ממצא מחשיד, ה-IUGR כשלעצמו לא מקים עילה לבדיקה מוחית מכוונת. פרופ' מלינגר אף היה נחרץ, ולשיטתו, אפילו אם העובר היה במצג ראש – ולא במצג עכוז כפי שהיה באותה עת – לא היה מקום לבדיקה מכוונת במוח.
עוד נקבע כי ה-IUGR אובחן בשל היקף בטן קטן באורח משמעותי, הגם שהיקף הראש נמצא אף הוא קטן, אך במידה מועטה. מכל מקום, לא הייתה אינדיקציה למום במוח. נדחתה טענת המערערים כי הממדים הקטנים של המוחון היו אמורים לעורר חשד לליקוי במוח העובר, הן מאחר שהטענה היא בגדר הרחבת חזית וגם לגופו של עניין, באשר ממדי המוחון מתיישבים עם ה-IUGR ואינם מהווים אינדיקציה לליקוי במוח.
ה. היותו של פרופ' מלינגר מומחה בתחומו – האם פועלת לחובתו? נקבע כי מומחיותו של פרופ' מלינגר בתחום ההדמיה אינה שנויה במחלוקת, אך אין בה כדי להטיל עליו אחריות מוגברת. בית המשפט הוסיף וקבע כי בבדיקות שביצע פרופ' מלינגר הוא מילא את תפקידו כרופא מקצועי בתחום האולטרה סאונד, ואף יש להניח כי בשל מומחיותו בתחום ממצאיו היו אופטימאליים בהינתן המגבלות האובייקטיביות כאמור. זאת, בפרט נוכח העובדה כי הדגים את כל האיברים הנדרשים בסקירה המורחבת בכפוף למגבלות האובייקטיביות, ובהינתן ממצא ה-IUGR שלא נעלם מעיניו.
ו. האם נהג פרופ' מלינגר באורח סביר כשהעביר את המשך הטיפול לידי ד"ר אנגלהרד, הרופא המטפל? בית המשפט אימץ את העמדה לפיה אמנם אין חלוקת תפקידים ברורה וחד משמעית בין הרופא המטפל לרופא המקצועי, אך יש ליתן עדיפות לרופא המטפל אשר ברשותו התמונה המלאה ביחס למטופלת. נדחתה טענת המערערים כי היה על פרופ' מלינגר להפנות את המערערת ישירות לבית החולים או להפנותה לבית החולים וולפסון שם עבד.
ז. סוגית ההסכמה מדעת – נדחתה טענת המערערים כי פרופ' מלינגר הפר את חובת הגילוי בכך שלא הסביר למערערת את הקשיים האובייקטיביים בביצוע בדיקות האולטרה סאונד ובכך שלא הסביר לה את ההשלכות האפשריות של ה-IUGR על שלמות העובר ובריאותו. נקבע כי נמסר לאם המידע בנוגע למגבלות בדיקת האולטרה סאונד, בין היתר, נוכח משקלה של האם, ובשל כך היא הוזמנה לסקירה השלישית. בית המשפט דחה את טענת האם כי לא הוסבר לה מאומה בדבר ההשלכות האפשריות של ה-IUGR, באשר האם אישרה כי נמסר לה על ידי פרופ' מלינגר על הפיגור בהתפתחות העובר, היא פנתה מיידית לרופא המטפל והופנתה על ידו לבית החולים, ואף פנתה באופן פרטי לד"ר הלפרין, שאף הוא הפנה אותה מיידית לבית החולים.
ח. סוגיית הקשר הסיבתי – נקבע כי בחסר חלקי של הקורפוס קולוסום אין כשלעצמו להקים עילה להפסקת הריון. עם זאת, פרופ' שטינברג העיד כי בשילוב עם IUGR הפסקת הריון הייתה נשקלת בחיוב. מכל מקום, משלא הוצגו ראיות המלמדות על מדיניות הוועדה להפסקת הריון ושיקוליה, נקבע כי טענת המערערים בעניין זה לא הוכחה.
לבסוף העלה בית המשפט את השאלה האם מעקב ההריון שנעשה לאם בבית החולים אסף הרופא מנתק את הקשר הסיבתי, ונקבע כי אין מקום לדון בסוגיה זו נוכח המסקנות דלעיל.
לאור כל זאת, נדחתה התביעה ומכאן הערעור שבפנינו.
הערעור והכרעה
6. המערערים לא הניחו ידם מכל טענה אפשרית בערעור, אך לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שבפנינו, נחה דעתנו כי בית משפט קמא בחן כל טענה וטענה שהעלו המערערים, ומצאנו לאמץ את פסק דינו על פי סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדחות את הערעור.
7. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לטענה העיקרית בה התמקדו המערערים ועליה השליכו את יהבם.
לשיטת המערערים, מומחיותו ויכולתו הייחודיים של פרופ' מלינגר – כמומחה עולמי לבדיקת הקורפוס קולוסום של העובר דרך הנרתיק תוך מדידה של כל חלקיו בדיוק של מילימטר – מחייבת קבלת התביעה. המערערים הצביעו על מאמר שפרסם פרופ' מלינגר, שבתצהירו העיד על עצמו כי "הטכניקה להדגמה של ק"ק (קורפוס קולוסום – י"ע) תוך שימוש במתמר נרתיקי בעוברים במצג ראש פורסמה לראשונה על ידי בשנת 1993".
לשיטת המערערים, מומחיותו העודפת של פרופ' מלינגר, הציבה אותו בעמדת יתרון מובהקת לעומת הרופא המטפל והטילה עליו חובת גילוי מיוחדת, בכך שהיה עליו להסביר להורים וליידע את הרופא המטפל כי קיימת אפשרות לבצע אולטרה סאונד וגינאלי, והיה עליו להזמין את המערערת לעשות כן בשלב בו העובר יתהפך למצג ראש ואף לדרוש את היפוך העובר. המערערים סמכו יתדותיהם בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936 (2002) (להלן: הלכת שטרן) לפיה יש לבחון התנהגות רופא בעל מומחיות מיוחדת לפי סטנדרט גבוה יותר.
עוד נסמכו המערערים על ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (19.12.2005) (להלן: עניין סידי) וטענו כי היה על פרופ' מלינגר לגלות אוזנה של המערערת אודות האפשרות לבצע סקירה וגינאלית, גם אם מדובר בבדיקה שחייבה המתנה של שבועיים או הליך של היפוך העובר. זאת, בפרט משהיה מדובר בהריון בסיכון גבוה נוכח הפיגור בגדילה התוך רחמית (ה-IUGR). בהקשר לעניין סידי, הצביעו המערערים על פסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (30.10.2014) (להלן: עניין פלונית) ואף ביקשו להוסיף טיעון בעקבות פסק דין זה.
8. בטענתם של המערערים יש משום הנחת המבוקש.
אכן, נוכח הפיגור בגדילה התוך רחמית, ההריון של המערערת נחשב כהריון בסיכון גבוה (אין חולק כי כך ראו זאת כל הרופאים "בשרשרת", החל מפרופ' מלינגר שהפנה את המערערת באופן מיידי לרופא המטפל, שמצדו הפנה אותה מיידית לבית החולים וכך גם ד"ר הלפרין). בעקבות הלכת שטרן, אף ניתן לקבל את טענת המערערים כי יש לצפות לסטנדרט התנהגות גבוה יותר מבעל מקצוע הניחן במומחיות או בכישורים ייחודיים.
אלא שהשאלה האמתית היא, האם הייתה סיבה בגינה היה על פרופ' מלינגר לחשוד שעליו להפעיל את מומחיותו היתרה באיתור פגמים בקורפוס קולוסום באמצעות אולטרה סאונד וגינאלי, ועל כך השיב בית משפט קמא בשלילה. ודוק: העובר סבל מפיגור בגדילה (IUGR ) אך לכך היו יכולות להיות אין ספור סיבות. כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, לא הייתה אינדיקציה לחשד כי מקור הבעיה הוא במוח. גם הפרקטיקה של פרופ' מלינגר לא כללה בדיקה של הקורה באופן שגרתי, אלא לאורם של סימנים מחשידים. לכן, ושלא כבהלכת שטרן שם נקבע כי בית החולים סטה מפרקטיקה רפואית מתקדמת בה נהג, הרי שפרופ' מלינגר פעל הן על פי הפרקטיקה הכללית הנוהגת, והן בהתאם לפרקטיקה המתקדמת הנוהגת על-ידו.
לאור מסקנה זו, אף איננו נדרשים לשאלות נוספות שהיו עשויות להתעורר אילו קיבלנו את שיטתם של המערערים. כגון, האם ניתן היה להדגים את הקורה בעובר במצג עכוז, ואם בדיקה מכוונת למוח באמצעות אולטרה סאונד וגינאלי כאשר העובר הגיע למצג ראש – ולשיטת המערערים אף צריך היה לגרום להיפוך העובר – יכולה הייתה לזהות אגנזיה או היפופלזיה של הקורפוס קולוסום, וזאת לאור חוות דעתה של ד"ר בן סירה, שאומצה על ידי בית משפט קמא.
9. למסקנתנו דלעיל השלכה גם על הטענה להפרה של חובת הגילוי.
עניין סידי אינו תרופה לכל מכאוב, ואף בעניין פלונית אין כדי לסייע למערערים. חובת הגילוי אינה מוחלטת וגם עניין סידי, שהוא הלכה מרחיבה בנושא חובת הגילוי בהריון, עניינו בציפייה הסבירה של המטופלת. כפי שציינה חברתי השופטת חיות בעניין פלונית "אין מדובר בחובה שהינה מנותקת-הקשר המחייבת את הרופא לשטוח בפני המטופל כל פיסת מידע רפואי בתחום הרלוונטי". מספר המומים, הלקויות והפגמים האפשריים בעובר הוא עצום, כמו גם מספר הבדיקות וסוגי הבדיקות שניתן לבצע במהלך הריון. על כן נפסק כי "היקף המידע הטעון גילוי נגזר, בין היתר, מתוחלת הסיכון הכרוך בטיפול (מכפלת הסתברותו ושיעורו) ומהסיכוי הצומח ממנו" (סידי, עמ' 601). אין להסיק מעניין פלונית הלכה כללית המרחיבה את תחולתה של הלכת סידי, ויש לבחון בכל מקרה, בין היתר, את שכיחות הסיכון וזמינות הבדיקה ועלותה. במקרה הפרטני שנדון בעניין פלונית, הכרנו בחובת הגילוי על פי מבחנים אלה, בין היתר בעקבות ממצאי עובדה של בית המשפט המחוזי, משהגענו למסקנה כי באותה עת כבר בוצעו בדיקות פשוטות וזולות לגילוי התסמונת הגנטית. לא כך במקרה דנן. צא ולמד כי לשיטת המערערים, על אף היעדר אינדיקציה כלשהי לליקוי בקורפוס קולוסום, היה על פרופ' מלינגר לגלות לאם את הידע הייחודי שלו – להבדיל מידע שהוא נחלת הכלל או אמור להיות נחלת הכלל בקרב הרופאים – לגבי בדיקה מיוחדת נוספת (אולטרה סאונד וגינאלי) בעת הגיע העובר למצג ראש, ואף לגרום להיפוך העובר לשם כך. טענה זו היא מרחיקת לכת ואיננו רואים לקבלה.
10. אשר על כן אנו דוחים את הערעור, ולפנים משורת הדין, ללא צו להוצאות.
ניתן היום, א' בכסלו התשע"ה (23.11.2014).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13013690_E05.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il