מוחמד ג'בארה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1366/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1366/05 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: מוחמד ג'בארה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 13.1.2005, בת.פ. 1145/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: ברכה אופיר-תום, מרים סוקולוב ותחיה שפירא תאריך הישיבה: ד' בטבת התשס"ז (25.12.06) בשם המערער: עו"ד אלי תוסיה-כהן בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתלונות שהגישו ארבע נשים בחודש אוגוסט 2003, עלתה גרסה דומה להפליא, היינו, שהמערער אסף אותן ברכב מסוג סובארו בצבע כחול, תוך הבטחה להסיען ליעדן, אולם במהלך הדרך סטה למקום מבודד, שם הבהיר להן כי בכוונתו לקיים עמן יחסי-מין גם בניגוד לרצונן. המקרה הראשון התרחש בתאריך 28.8.03 בשעה 08.00 לערך, כאשר המערער, תושב טייבה, עצר את רכבו והציע לאם ולבתה (להלן: המתלוננות הראשונות) לקחתן ליעדן – טירה. לאחר ששתי הנשים עלו לרכב והמערער החל בנסיעה, הוא פנה לפתע לדרך עפר תוך שהוא נוהג במהירות גבוהה. על פי גרסת המשיבה, פנו אליו הנשים בשאלה מה הוא רוצה מהן, והמערער השיב "אני בחור צעיר, מה אני ארצה מבחורה". בעקבות כך ביקשו הנוסעות למלט את נפשן על ידי קפיצה מהרכב, וכאשר ביצע המערער בלימת פתע, נפלה האם מחוץ לרכב. המערער ניגש אליה ובאיומי מברג דרש ממנה לשוב ולהצטרף אליו, אולם בשלב זה התפתח מאבק במהלכו הלמה האם באשכיו, ובעקבות כך הוא הרפה ממנה, נטל את תיקה בו היו כסף מזומן ותעודת זהות, ונמלט. 2. באותו יום ממש, וכשלוש שעות לאחר האירוע שתואר עד כה (להלן: האישום הראשון), היה המערער מעורב במקרה דומה. בסמוך לשעה 11:00 הוא אסף את ס.ג. (להלן: המתלוננת השנייה) מטייבה, תוך הבטחה שיסיע אותה לקלנסווה שם התכוונה לפגוש אדם שהיה אמור לשלם לה כסף. גם הפעם סטה המערער תוך כדי נסיעה לדרך עפר, וכאשר ניסתה ס.ג. לקפוץ מהרכב כדי למלט את עצמה, סטר לה המערער על פניה ואיים עליה בגרזן. לבסוף עצר המערער את הרכב במקום מבודד, שם הורה למתלוננת להתפשט, ובהמשך אילצה למצוץ את איבר מינו, ולאחר מכן הוא בעל אותה עד שבא על סיפוקו. אולם בכך לא הסתיימו תלאותיה של מתלוננת זו. נטען, כי המערער הורה לה לשוב ולעלות לרכב, ובמהלך הנסיעה ציווה עליה לשכב על הספסל האחורי כדי שעוברים ושבים לא יבחינו בה. לאחר מכן הוא קנה מאחר סם מסוכן מסוג קנבוס ועישן אותו, תוך שהוא מאלץ את המתלוננת לעשן עמו. בהמשך, הסיע את ס.ג. למקום אחר שם שב ובעל אותה. בסופו של דבר הושיט המערער לקורבנו שטר של 50 ש"ח, ומסר לה את תעודת הזהות אותה גנב מאחת המתלוננות בהן עסק האישום הראשון. 3. האירוע השלישי בו עוסק כתב האישום התרחש לאחר יומיים בלבד, ולמען הדיוק ביום 30.8.03, בשעת הצהריים. גם הפעם מדובר באשה (להלן: המתלוננת השלישית), שהמתינה ליד בטייבה לרכב שיסיע אותה למחסום צה"ל, בדרכה לעיר מגוריה – טול כרם. המערער עצר ליד המתלוננת, הציע להסיעה, וכאשר התקרבו למחסום הוא הוציא גרזן ואיים לפגוע בה אם תרד מהרכב. המערער המשיך בנסיעה בשביל צדדי לכיוון קלנסווה, עד שבשלב מסוים החליטה המתלוננת למלט את נפשה, פתחה את דלת הרכב וזינקה לכביש. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות, וברכב נותר תיקה בו אחז המערער. בגין כל האמור יוחסו למערער שתי עבירות של חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, שתי עבירות של שוד מזוין, וכן אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות. 4. במהלך משפטו לא הכחיש המערער את שלושת מפגשיו עם המתלוננות, אולם בפיו היו הסברים אשר נועדו ליטול מהמפגשים את גונם המפליל. באשר לאישום הראשון, אישר המערער כי הסיע את האם ובתה ואף סטה לדרך עפר, אולם לטענתו עשה זאת רק כדי להתחמק ממחסום משטרתי שהיה מוצב בדרכו. המערער הכחיש כי בינו למתלוננות הראשונות התפתח מאבק כלשהו, ובאשר לארנקה של אחת מהן, טען כי היא שמטה אותו ברכב. באשר לאישום השני, אישר המערער לא רק את מפגשו עם המתלוננת, אלא גם את קיומם של יחסי המין. על פי גרסתו הוא הציע לס.ג. לקיים את היחסים תמורת תשלום, והיא נעתרה לו. המערער הוסיף והודה כי קנה סם מסוכן ועישן אותו בנוכחות המתלוננת, אך הכחיש כי אילצה לעשן עמו. באשר לתעודת הזהות של אחת המתלוננות מהאישום הראשון אותה מסר לידי ס.ג., טען המערער כי עשה זאת כדי לאפשר לס.ג., תושבת טול כרם, להיכנס לתחומי ישראל במטרה לשוב ולהיפגש עמו. ביחס לאישום השלישי, אישר המערער כי הסיע גם מתלוננת זו, אולם הכחיש כי ניסה לכפות את עצמו עליה, אם כי אפשר שהיא נבהלה כאשר סטה מנתיבו לאחר שטעה בדרך. 5. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער באישום הראשון בעבירת גניבה בלבד, הואיל ולא ניתן היה לזמן את המתלוננת למסירתה של עדות בבית המשפט. מאידך, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בשני האישומים הנותרים - אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, ושוד מזוין. בגין כל אלה נגזרו למערער 16 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחת מהמתלוננות באישומים השני והשלישי בסכום של 8000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 6 חודשים שעמד נגד המערער, במצטבר. 6. הערעור שבפנינו מכוון כנגד ההרשעה באישומים השני והשלישי, ולחלופין, כנגד העונש. באשר להרשעה באישום השני, טען בא-כוחו המלומד של המערער, עורך הדין א' תוסיה-כהן, כי הערכאה הדיונית שגתה בקביעתה כי עדותה של ס.ג. אמינה, ומנגד דחתה את טענת המערער לפיה קיום יחסי המין היה בהסכמה. לצורך זה מנה בא-כוח המערער שורה ארוכה של תמיהות העולות מהתנהגותה של ס.ג., ובעיקר הודגש כי למתלוננת היו הזדמנויות רבות להימלט על נפשה או לבקש עזרה מאנשים שניקרו בדרכה בשעות בהן שהתה בחברתו של המערער. משלא עשתה שימוש בכל אלה, כך סבור בא-כוח המערער, נכון היה לקבוע כי טענתה בדבר כפייתם של יחסי המין, אינה ראויה לאמון, ולמצער, נכון היה להכריע את הכף לזכות שולחו מחמת הספק. בא-כוח המערער סבור עוד, כי לא נכון היה לאמץ את גרסתה של המתלוננת השלישית, ומכל מקום לא היה מקום לדחות את גרסת המערער, לפיה סטייתו לדרך לא סלולה נבעה מכך שטעה בדרכו. ועוד נטען, כי בידי המערער אמנם נותר תיקה של מתלוננת זו, אולם הוא נהג כך הואיל ובאותו יום הוא נזקק נואשות לכסף. 7. לא מצאנו מקום לשנות מהרשעת המערער. ההכרעה בעניינו היא הכרעה בסוגיות שבעובדה, ובתחום זה יתרונה של הערכאה הדיונית על ערכאת הערעור ניכר, הואיל והיתה לה ההזדמנות להתרשם ממהימנות העדים בעת הופעתם בפניה. ברם, לא רק עניין זה עומד בדרכו של המערער הטוען לחפותו, אלא שורה של ראיות שלהשקפתנו שוב אין ספק כי היה בהן די כדי להוכיח את אשר טענה לו המשיבה בכתב האישום. העובדה שארבע נשים שלא הכירו כלל זו את זו, וממילא לא הוכח כי היה להן מניע משותף להפליל את המערער, מסרו גרסאות דומות להפליא על מפגשן עמו, חייבה הסבר מפיו של המערער, ואנו סבורים כי תשובותיו לעניין זה היו קלושות ולא ראויות לאמון. יתר על כן, באף אחד משלושת האירועים אין מדובר בהסעה שגרתית של טרמפיסטיות ליעדן, מאחר ובכולם מצא המערער עילה לסטות מדרך המלך, ונוכח העובדה שמדובר במי שמתגורר באותו אזור, אף אנו התקשינו להאמין כי מדובר בסטיות תמימות הנובעות מטעות. נהפוך הוא, כל הנשים סיפרו על ניסיונו של המערער לכפות עליהן יחסי מין תוך איומים בגרזן, וגם פרט זה מלמד שאת עניין הגרזן לא בדו הנשים מלבן. עד כמה היו איומיו של המערער מוחשיים, תלמד העובדה כי המתלוננת השלישית, שלא היתה מוכנה להשלים עם הגורל שייעד לה המערער, בחרה ליטול על עצמה סיכון לא מבוטל כאשר קפצה מתוך הרכב הנוסע, והרי עניין זה לבדו מלמד עד כמה גדולה היתה המצוקה בה היתה שרויה מתלוננת זו. זאת ועוד, כאמור, נטל המערער את תיקה של אחת המתלוננות הראשונות, ואת תעודת הזהות שמצא בו מסר לס.ג. והרי ההיגיון מחייב, שאם כוונתו של המערער כלפי המתלוננות הראשונות היתה חפה מהרהורי חטא, היה עוצר את רכבו, מוסר את התעודה לבעליה ורק אחר כך ממשיך בדרכו. העובדה שהמערער לא נהג כך, מלמדת על הסתלקות חפוזה מהזירה, וגם בכך יש כדי להוות ראייה מפלילה. אכן, התנהגותה של המתלוננת השנייה (ס.ג.) היתה חייבת לעורר תהיות בלבו של בית משפט קמא, הואיל ולרשותה עמדו הזדמנויות לא מעטות להימלט על נפשה, ולחלופין, לפנות בבקשת עזרה, ועובדה היא שלא נהגה כך, אלא אף המשיכה לנסוע עם המערער, עד שבעל אותה בשנית. מנגד, אם קיום יחסי המין היה מרצונה החופשי של ס.ג., אינך יכול שלא לתהות מה טעם ראתה להתלונן על כך באוזניו של אחמד זאקדח מיד לאחר שירדה מרכבו של המערער (ראו ההודעה ת/17), ובהמשך לפנות למשטרת ישראל. והרי ההיגיון מחייב שלאחר שקיימה יחסי מין מרצונה, כנטען, ואף זכתה לתמורה כספית ותעודת זהות ישראלית, היתה מברכת על המוגמר וממשיכה בדרכה. העובדה שס.ג. לא נהגה כך מלמדת כי מדובר בתלונת-אמת, ועל כן מיהרה להגיע לתחנת המשטרה, חרף אי-הנעימות הכרוכה בכך עקב הליכי החקירה והמשפט שהיא תידרש לעמוד בהם. יתר על כן, היא טרחה והביאה עמה את שטר הכסף שמסר לה המערער, ואפילו את הכריך שקנה לה, וכל זאת כדי שלא תיחשב להוזה או מתעתעת. אכן, אפשר שמתלוננת זו היתה יכולה לנהוג באופן נבון ושקול יותר, אולם אלה הם הרהורים שלאחר מעשה העולים מפיהם של מי שלא היו שותפים למצוקה ולאימה שהיתה נתונה בהן ס.ג. בפרק הזמן בו כפה המערער עליה את עצמו. דרכי תגובה מסוג זה, ואף אם ייראו בעיני הזולת כלא סבירות, אינן זרות לנו בכל הנוגע לקורבנות של עבירות מין, ועל כן השאלה המחייבת הכרעה אינה סבירות התנהגותו של הקורבן, אלא אם הובאו בפני בית המשפט ראיות שדי היה בהן לקבוע, וברמה הנדרשת בפלילים, כי יחסי המין נכפו על המתלוננת שלא מרצונה החופשי (ראו ע"פ 3179/91 שיאחי נגד מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 52, 56). ס.ג. הסבירה כי לאחר שהמערער אנס אותה, קיוותה שיעשה עבורה את המעט שנותר ויסיע אותה ליעדה, ובאשר לאי-פנייתה לעזרה שעה שהמערער תידלק את רכבו, הסבירה המתלוננת כי היא חששה מתגובתו, וכזכור היה זה לאחר בעילתה הראשונה, ועל כן אפשר שהניחה כי הרע ביותר כבר התרחש. בית המשפט קמא נתן אמון בעדותה, ואיננו סבורים כי הוכחה עילה להתערב בכך. 8. נוכח האמור אנו סבורים כי הרשעת המערער בדין יסודה, וכך היא השקפתנו גם ביחס לעונש שהושת עליו. מערער זה חטא בעבירות חמורות ביותר, כאשר הציע לנשים להסיען למחוז חפצן, תוך כוונה לכפות עליהן לקיים עמו יחסי מין. לא פעם אחת חטא המערער, אלא שב ועשה זאת שלוש פעמים, תוך שימוש באיומים ובכוח. באחד המקרים נאלצה אחת המתלוננות להיכנע על כורחה לדרישתו, בעוד שבמקים האחרים גילו הנשים תושייה ומילטו את עצמן תוך סיכון חייהן. להשקפתנו, הסכנה הנשקפת ממערער זה לציבור הנה רבה, ועל כן כליאתו לזמן ממושך היתה תוצאה מתבקשת, הן כדי לגמול לו על רוע מעלליו, והן כדי שהעונש שהושת עליו יהיה לנגד עיניהם של עבריינים בכוח. אשר על כן, אנו מחליטים לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ד' בטבת תשס"ז (25.12.06). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05013660_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il