פלוני נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 1364/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1364/13 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. יחידת הטיפול במבקשי מקלט עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ז' באייר תשע"ד (7.5.14) בשם העותר: עו"ד סמדר בן נתן; עו"ד מיכל פומרנץ בשם המשיבים: עו"ד ראובן אידלמן פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה בבקשת העותר כי יוענק לו היתר שהיה לפי סעיף 3ג לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן חוק הוראת השעה), וכי יוענק לו מעמד של תושב ארעי (א/5) בתחומי מדינת ישראל בשל סכנה שבה הוא נתון לטענתו בתחומי הרשות הפלסטינית. כן נתבקש צו ביניים המונע את גירוש העותר לתחומי הרשות. רקע והשתלשלות עניינים ב. העותר, יליד 1979, הוא תושב איו"ש. בחודש ספטמבר 2001 נעצר על ידי גורמים פלסטיניים. באפריל 2002 שוחרר מהכלא הפלסטיני על ידי כוח צה"ל במסגרת מבצע "חומת מגן". ביום 17.9.02 עתרו העותר ו-13 אחרים בבקשה לקבלת מעמד בישראל ולשיקום במנהלה הביטחונית לסיוע (בג"צ 7907/02). ג. ביום 9.6.04 דחתה ועדת המאוימים את בקשת העותר לקבלת היתר שהיה בישראל, בשל העדר אינדיקציה עדכנית כי הוא נתון בסכנה ובהעדר קשר לגורמי הביטחון. נומק, כי העותר לא היה קשור לשירות הביטחון הכללי ולמשטרת ישראל, למעט קשר חד פעמי עם משטרת ישראל בשנת 2004, וכי הורשע בשנת 2001 בעבירות של התחזות כאדם אחר, כניסה לישראל שלא כדין ועבירות נוספות, ותלויים ועומדים נגדו שני תיקים נוספים. ביום 28.6.07 שבה ודנה ועדת המאוימים בעקבות הדיון בעתירה בבג"צ 7907/02 בעניינו של העותר והחליטה לדחות את בקשתו. העתירה, שבה נבחנו גם החלטותיה של ועדת המאוימים, נדחתה ביום 6.4.08, בעניינם של העותר ושל עותרים נוספים. ביום 22.8.11 פנה העותר לועדה המקצועית ההומניטרית לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים. בקשתו נדחתה ביום 31.7.12. הוסבר, כי בהעדר בן משפחה השוהה בישראל כדין אשר "מזמין" את העותר, אין לשר ולועדה המקצועית הממליצה סמכות לדון בעניינו. ביום 16.10.12 פנה העותר לשר הפנים בבקשה כי יוקנה לו מעמד בישראל מכוח סעיף 3ג לחוק הוראת השעה הקובע כך: "על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים להעניק אזרחות או לתת רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת, ורשאי מפקד האזור לתת לתושב אזור היתר לשהייה בישראל, אם שוכנעו כי התושב או האזרח כאמור מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת האזרחות, מתן הרישיון לישיבה בישראל או מתן ההיתר לשהייה בישראל, לפי הענין, הם מעניינה המיוחד של המדינה...". ביום 6.12.12 שלחה מנהלת תחום פניות הציבור במשרד הפנים מענה לעותר שבגדרו צוין, כי בקשתו נדחתה על ידי שר הפנים ביום 31.7.12, ואין להוסיף עליה. מכאן העתירה שבנדון דידן. בעתירה נטען בהקשר זה כי הבקשה נסמכה על תשתית שונה מזו שעליה נסמכה ועדת המאוימים, ועל שר הפנים היה לבחון את הנסיבות החדשות ולקבל החלטה חדשה בהתאם לסעיף 3ג לחוק הוראת השעה. בנוסף פנה העותר ביום 9.2.12 ליחידת ה-RSD Refugee Status Determination)) ברשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, אולם לא נענה. ד. ביום 19.2.13 הוציאה השופטת ברק-ארז צו ארעי למניעת הרחקתו של העותר עד למתן החלטה אחרת בעניינו, שהוארך ביום 28.4.13 והותנה בהגשת בקשה לועדת המאוימים. הצו הוארך בהחלטות שונות (ראו בין היתר החלטת השופטים ארבל, רובינשטיין ומלצר מיום 30.10.13). ה. בתגובתם המקדמית לעתירה טענו המשיבים, כי יש לדחותה נוכח אי מיצוי הליכים בדמות פניה מתאימה לועדת המאוימים ובהעדר עילה להתערבות. באשר לטענת העותר, כי הוא זכאי לקבל מעמד מכוח סעיף 3ג לחוק הוראת השעה, נטען, שלשם כך הוקמה ועדה מקצועית מיוחדת-היא ועדת המאוימים-הבוחנת בקשות של מי שטוענים כי נשקפת להם סכנה בשטחי הרשות הפלסטינית על רקע שיתוף פעולה עם ישראל, והיא האכסניה המתאימה לטענות העותר. הוסבר, כי חוק הוראת השעה וכן סעיף 6(ה) לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 המאפשר מתן אזרחות "אם שוכנע השר כי המבקש מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה והוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה או שהענקת האזרחות כאמור הוא מענינה המיוחד של המדינה" אינם ממין העניין, וכי לא עלה בידי העותר להצביע בתקפות טענתו. אשר לפניית העותר ליחידת ה-RSD לקבלת מקלט בישראל, נטען, כי הוראות האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) (להלן אמנת הפליטים), אינן חלות על פלסטינים, והם אינם נתונים לחסות נציבות האו"ם לפליטים, בהיותם מטופלים על ידי סוכנות UNRWA. ו. בתגובה לתגובה מיום 5.5.13 טען העותר, שבקשתו לפי סעיף 3ג לחוק הוראת השעה נסמכה על תשתית עובדתית שונה מזו שהיתה בפני ועדת המאוימים בשנת 2007, וכי במקביל לסמכותו של מפקד האזור נתונה סמכות לשר הפנים, בהתאם לסעיף 3ג לחוק הוראת השעה, ליתן לתושבי האזור היתרי שהייה בישראל. העותר, כנטען, אינו מחויב לפנות למפקד האזור, והוא פנה לשר הפנים ובכך מיצה הליכים. הוסבר, כי לועדת המאוימים אין כל סמכות שבחוק, וממילא אין חובה למצות את ההליכים דווקא בפניה. ז. בעקבות תגובת המשיבים לעתירה והחלטת השופטת ברק-ארז מיום 28.4.13 פנה העותר ביום 2.6.13 לועדת המאוימים פעם נוספת בבקשה לקבל היתר שהיה בישראל. ביום 27.10.13 ניתנה החלטת ועדת המאוימים, שבה נקבע כי לאחר בדיקת אינדיקציות חדשות למאוימות, שעיקרן מעצר קרוב משפחתו של העותר ברשות הפלסטינית וחקירתו, אין לשנות מהערכת הסיכון שניתנה. עוד צוין, כי אף שקיים מידע משנת 2009 בדבר חשדות לשיתוף פעולה המופנים כלפי העותר, אין קיימת אינדיקציה למאוימות או לסכנה הנשקפת לו. הודגש פעם נוספת, כי העותר לא היה קשור עם שירות הביטחון הכללי, ולמעט קשר חד פעמי עם המשטרה שנערך ביוזמתו, אף לא היה קשור עם המשטרה. ח. בתום דיון שהתקיים בעתירה ביום 30.10.13 ניתנה החלטה (השופטים ארבל, רובינשטיין ומלצר): " לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים הועלתה הצעה לבחון אפשרות שהעותר יצא לחו"ל ויבחן דרכים העומדות לרשותו להיקלט שם. בא כוח המדינה הסכים לבדוק את האפשרות שתינתן לעותר תעודת מעבר לשם יציאה לחו"ל, ככל שזאת תתאפשר, בהתחשב בכך שתעודה כזו ניתנה לו בעבר ותוקפה פג. באת כוח העותר הביעה הסכמה לבחון את ההצעה שהועלתה, תוך שמירת טענותיו. הודעות עדכון תימסרנה תוך 60 יום מהיום. לאחר מכן נחליט באשר להמשך הטיפול בתיק. לצורך האמור, צו הביניים שהוצא ביום 28.4.13 יישאר בתוקפו עד להחלטה אחרת". ט. בעקבות החלטה זו עדכן העותר (27.1.14) כי קיבל בעבר תעודת מעבר, וכי ככל שיסכימו המשיבים לחדשה, ינסה למצות את האפשרות שהוצעה. עוד צוין, כי בעבר ניסה העותר לקבל אשרת כניסה לקנדה, לגרמניה ולקפריסין, ואף אחת ממדינות אלה לא היתה מוכנה להנפיק לו אשרת כניסה. הוסף, כי למיטב ידיעת באת כוח העותר, במרבית המדינות הקולטות פליטים אין מתאפשר להגיש בקשות למקלט מבחוץ, אלא בשטחיהן. עוד נטען, כי אם תינתן לעותר תעודת מעבר, ייתכן שיוכל לקבל אשרת תייר, ובהיותו תייר במדינה זרה להגיש בקשה למקלט, אולם בקבלת אשרה באופן זה קיים יסוד של מרמה, ואין לדעת כיצד תתייחס לכך המדינה הקולטת. ביום 16.2.14 עדכנו המשיבים כי לאחר בדיקה אין הם סבורים שיש מקום להנפקת תעודת מעבר. נומק, כי תעודת מעבר היא תיעוד ישראלי המיועד לתושבי קבע במדינת ישראל שאינם זכאים לדרכון ישראלי. במקרים חריגים מונפקת תעודת מעבר לנתינים זרים, ואולם הדבר נעשה אך ככל שקיימת מניעה אמיתית להשגת תיעוד מטעם מדינת המוצא של הנתין הזר, ובמקום שברור לרשות האוכלוסין וההגירה כי לאותו נתין זר הונפקה אשרת כניסה למדינה אחרת או שאותה מדינה מתכוונת להנפיק בעבורו אשרה. פורט, כי נוהל רשות האוכלוסין מס' 3.2.0006 (תוקן ביום 17.7.12) קובע כי לאמור חריגים בהתקיים התנאים הבאים: תושב האזור שוהה בישראל כדין, ברישיון לישיבת ארעי או בהיתר שהיה שניתן מאת המפקד הצבאי; תושב האזור הציג אישור מועדת המאוימים כי אינו יכול לקבל דרכון פלסטיני בשל סכנה הנשקפת לחייו, וכי הוא המציא אישור מקורי וחתום כנדרש מן השגרירות או מהקונסוליה של המדינה שאליה הוא מבקש להיכנס בדבר הסכמתה למתן אשרת כניסה ושהיה בעבורו. נאמר, כי העותר אינו עומד באף לא אחד מן התנאים שנקבעו בנוהל. עם זאת ולפנים משורת הדין הוצע, שככל שהעותר ימציא במהלך ששת החודשים העוקבים אישור מנציגות בישראל של מדינה הנכונה להתיר כניסתו לתחומה, יהיו המשיבים נכונים להנפיק לו תעודת מעבר אך ורק לצורך יציאתו לאותה מדינה. הוסף למען שלמות התמונה, כי לעותר אכן ניתנה במסגרת העתירה בבג"צ 7907/02 תעודת מעבר, אך זו הונפקה על יסוד צו ביניים ארעי שהציג העותר. הצו עמד בתוקפו עד ליום 6.4.08, ואז הורה בית המשפט על מחיקת העותר מן העתירה ההיא. הוזכר לבסוף, כי בעבר היו מקרים שבהם תעודת מעבר ישראלית נוצלה לרעה לצורך המשך שהיה בישראל שלא כדין תוך הצגתה כתיעוד ישראלי המאפשר שהיה. הוסף, כי באפשרות העותר לפנות לרשות הפלסטינית לצורך קבלת דרכון פלסטיני, וככל שהוא מעוניין לצאת לחו"ל, באפשרותו לעשות כן באמצעות מעבר הגבול בגשר אלנבי. י. בהודעה מיום 5.3.14 הדגיש העותר, כי הגיש בקשה ליחידת ה-RSD, אולם בקשתו כלל לא נבחנה. כן ציין העותר שבדק באופן כללי את האפשרות לקבלת מקלט בקנדה, בצרפת, בהולנד, באוסטרליה, בבריטניה, בגרמניה ובהודו, אך אינו עונה לדרישות מדינות אלה לקבלת אשרה או מעמד כפליט. נטען, כי עמדת המשיבים, שאמנת הפליטים אינה חלה על פלסטינים, היא שגויה. לפי הטענה, מנוסח סעיף D1 לאמנת הפליטים עולה, כי "מבקשי מקלט הנמצאים מחוץ לרצועת עזה ולשטחי הרשות בגדה המערבית, אינם נמצאים באותה עת תחת הגנת UNRWA, ואם הינם נרדפים בשטחי הרשות וברצועת עזה מטעמי דת, גזע, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או להשקפה מדינית מסוימת, זכותם להיות מוכרים כפליטים כהגדרתם בסעיף 2. א.1 לאמנת הפליטים". י"א. ביום 7.5.14 נערך דיון שבסיומו נתקבלה (מפי השופטים רובינשטיין, מלצר והנדל) ההחלטה הבאה: "שמענו את הצדדים ועיינו בחומר חסוי בהסכמה. בשלב זה אנו דוחים את הדיון כדי לאפשר פניה למדינה שלישית מסוימת העומדת להיעשות בימים אלה. אנו מקוים כי הדבר יצלח. הודעת עדכון תימסר בתוך 90 יום המשיבים יוכלו להגיב תוך 10 ימים נוספים. לאחר מכן יוחלט באשר להמשך הטיפול". ביום 21.9.14 עדכן העותר שביום 12.5.14 פנה אל שגרירות צרפת בישראל בבקשה למעמד. כן לאחרונה התברר לו שיוכל לקבל מעמד בנורבגיה. הוסבר, כי לעותר יש קרובת משפחה בנורבגיה, אך הוא סבור שזו לא תוכל לתמוך בבקשתו לאשרה, משום שהיא עצמה עודנה בהליכים לקבלת מעמד שם. נומק, שהעותר הגיש בקשה לקבלת אשרה ונמסר לו כי הוא צפוי לקבל החלטה בבקשה בתוך מספר שבועות. העותר ביקש איפוא לעדכן את בית המשפט תוך 45 יום. בהודעה מיום 17.11.14 עדכן העותר כי בקשתו למעמד בצרפת נדחתה, ובאשר לבקשה בנורבגיה, בהעדר תעודת מעבר ובלא הגעתו לשטחהּ, אין באפשרות הרשויות בנורבגיה לדון בבקשתו. נתבקשה תגובת המשיבים באשר לאפשרות למתן תעודת מעבר (החלטה מיום 18.11.14). י"ב. בתגובת המשיבים מיום 9.12.14, הובהר כי סוגיית מתן תעודת המעבר אינה חלק מהסעד המבוקש בעתירה, שכן העתירה הופנתה נגד החלטת שר הפנים לדחות את בקשת העותר לקבלת היתר שהיה בישראל. עם זאת, נבחנה האפשרות שהוצעה על ידי בית המשפט, אולם גם עתה אין בידי העותר אישור מנציגות בישראל של מדינה הנכונה להתיר את כניסתו לתחומה, והוא אף אינו טוען אחרת. הוסף, כי בידי העותר לפנות לרשות הפלסטינאית לקבלת דרכון מטעמה, ובידו לצאת לחו"ל במעבר גשר אלנבי. הכרעה י"ג. בסופו של יום אין בידינו להיעתר לעתירה. פירטנו את השתלשלות ההליכים שהתנהלו בעניינו של העותר, שביסודם עמד ניסיון כן וארך-רוח לסייע לו. אולם משבאנו הלום, אין מנוס מאי היעתרות למבוקש. סוגיות סמכותה ואופן פעולתה של ועדת המאוימים הוכרעו, כפי שציינו הן העותר והן המשיבים, בבג"צ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים (2013). נקבע שם, ואשוב למען הסדר הטוב על הדברים: "ועדת המאוימים – שאינה גוף סטטוטורי – הוקמה, בדומה במובן המהותי לועדה ההומניטרית (הפועלת לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה), להוות גורם מקצועי המצויד בכלים לחוות דעה בדבר איום ממשי המופנה אל תושב פלוני של האזור, כדי להעניק לו אשרה כדי למנוע סכנה לחייו. לעניין הקמתה ציינתי בבג"צ 3870/12 פלוני נ' שר הפנים (2.7.12), כי...הועדה קמה כועדה מייעצת, כדי שעניינם האנושי של מי ששיתפו פעולה בדרגה נמוכה יחסית ולא כ'סייענים מוכרים', שהם בטיפול שב"כ, לא 'יפול בין הכיסאות'. ועדה זו פועלת למעלה מעשור, והיא מספקת את התשתית העובדתית והמקצועית המחויבת על פי כללי המשפט המינהלי כדי לקבל החלטה בשאלה האם נשקפת לתושב האזור סכנה הנובעת מהיותו מי שסייע למדינת ישראל, או מי שכדברי סעיף 3ג לחוק הוראת השעה 'מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון...'. אכן, בשונה מן הועדה ההומניטרית עצמה, שקמה מכוח חוק הוראת השעה על בסיס סטטוטורי כאמור, קמה ועדת המאוימים בכורח המציאות והנסיבות. אך בדומה לחברתה הועדה ההומניטרית עסקינן בגורם מקצועי, האוסף את כל המידע הרלבנטי לקבלת ההחלטה בדבר היתרי שהייה (כיום על פי חוק הוראת השעה, ובעבר לפי צרכים מובהקים)"(פסקה ל"ה) וראו גם בג"צ 2608/13 פלוני נ' מדינת ישראל (2013). כנפסק נועדה ועדת המאוימים להיות גוף מקצועי הבוחן האם קיים איום ממשי המופנה אל תושב פלוני של האזור ולסייע בקבלת החלטה כאמור על ידי הגורם המוסמך, על בסיס מידע רלבנטי. לועדת המאוימים חשיבות כגוף מקצועי המרכז את המידע, ומציג אותו לבעל הסמכות המחליט, כדי שהאפשרות למתן היתרי שהייה לא תנוצל לרעה על ידי המעוניין להתישב קבע בישראל מסיבות אחרות, תוך שמנגד לא יוזנח עניינם של המסייעים לישראל (ראו בעניין זה דו"ח מבקר המדינה 57ב לשנת 2006, עמ' 1082-1081 לשנים 2005-2004). בבג"צ 9482/11 הנזכר, ציינתי עוד כי "לא היתה מניעה שהעותר יפנה במקביל, כפי שעשה במקרה דנא, למשרד הפנים כבעל סמכות מקבילה לסמכות הצבאית; אולם אין לבוא בטרוניה על הסתמכות הגורמים הרלבנטיים שם על המלצת הועדה, שכן הבסיס העובדתי זהה, והשיקולים שעל בעל הסמכות לשקול זהים ביסודם" (פסקה מ"ד). קרי, בידי הטוען למאויימות לפנות במקביל למפקד האזור (שסמכותו הואצלה ליו"ר ועדת המאוימים כאמור בבג"צ 9482/11, וטעונה הסמכה פורמלית) ולשר הפנים (ראו והשוו לעניין מיצוי זכויות במקביל עע"מ 4282/14 טספנאוהס נ' משרד הפנים (2014), פסקה 7; עע"מ 3899/14 מדינת ישראל נ' מהרה (2014)). ראו גם בג"ץ 2608/13 פלוני נ' מדינת ישראל (2013), שם נאמר בפסקה י' כי "ועדת המאוימים, כאמור, דנה ושבה ודנה בעניינו של העותר, ובעל הסמכות שב וקיבל פעם אחר פעם החלטה. בכגון דא יש צורך ב'מסה קריטית' מיוחדת כדי שבית המשפט יתערב בהכרעות הועדה". י"ד. בנדון דידן, עניינו של העותר נדון בפני ועדת המאוימים בשנת 2007, ולא נמצא כי נשקפה סכנה לחייו בשל חשדות לשיתוף פעולה עם גורמי הביטחון של מדינת ישראל, וכן לא נמצאה כל אינדיקציה עדכנית למאוימות. ההחלטות בעניינו נבחנו בשבט ביקורתו של בית משפט זה, ולא נמצא כי נפל בהן פגם המצדיק התערבות. בקשתו של העותר לקבלת מעמד מכוח סעיף 3א1 הקובע, כי שר הפנים רשאי מטעמים הומניטריים מיוחדים לתת רישיון לישיבת ארעי בישראל לתושב האזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל, או לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור לתושב אזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל (3א1(א)(1) ו-(2)), נדחתה גם היא. נומק, כי "סעיף 3א1 לחוק מסמיך את השר והועדה לדון בבקשות לאיחוד משפחות מטעם הומניטרי מיוחד, בהן מזמין הוא בן משפחה שהוא בעל מעמד קבוע בישראל המוזמן הוא בן משפחתו שעמו הוא מבקש להתאחד. בבקשה זו אין מזמין כלל..." (תשובה מיום 31.7.12). העותר אינו חולק שאינו נכלל בגדרי תנאי הסעיף (עמ' 7-6 לעתירה, פסקה 26), והוא אינו עומד על טענותיו בהקשר זה. ט"ו. כאמור, העותר פנה לשר הפנים בהתאם לסעיף 3ג לחוק הוראת השעה. בקשתו נדחתה בהתבסס על תשובתו של משרד הפנים מיום 31.7.12 שעניינה סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה. איננו סבורים כי היתה מניעה שהעותר יפנה לשר הפנים לפי סעיף 3ג לחוק הוראת השעה כשבידו מידע חדש, ובמובן זה היה מקום לדון בבקשת העותר לשר הפנים במובחן מבקשתו לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה שעניינה שונה, ולא לדחותה על יסוד ההחלטה שניתנה ביום 31.7.12. ט"ז. ואכן נוכח האמור פנה העותר בהמלצת בית המשפט פעם נוספת ביוני 2013 לועדת המאוימים, וכאמור לא נמצא כי יש בטענותיו לשנות מהערכת הסיכון שנקבעה. יודגש, כי החומר החסוי שעמד בבסיס החלטת ועדת המאוימים הוצג בפנינו במעמד צד אחד, ולא מצאנו כי נפל פגם בהחלטה זו. ציינו בפני העותר, לאחר עיון בחומר, כי יש מי שחושד בו, שלא בצדק, כמשתף פעולה. מטעם זה לבדו – חשד של מאן דהוא שאינו מבוסס במציאות – אין להקנות היתר שהיה, בפרט משהחומר אינו מגלה חשדות עדכניים לשיתוף פעולה, העותר לא היה קשור עם שירות הביטחון הכללי והקשר עם משטרת ישראל היה חד פעמי. בהעדר אינדיקציה למאוימות, ומשלא נטען לתרומה אחרת של העותר למדינה, קשה להלום כי מדובר במי ש"מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה", כלשון סעיף 3ג לחוק הוראת השעה. לא זו אף זו, אלא שהעותר הורשע בעבירות שונות ונכון למועד הגשת תגובת המשיבים היו תלויים ועומדים נגדו תיקים נוספים. דעת לנבון נקל, כי אין הציבור בישראל צריך לשאת בסיכון מצד מי שהמציאות מלמדת שאין ליתן בו אמון: "לא יתכן כי אדם יאחז במקל בשני קצותיו. מחד גיסא יבקש לחיות בישראל ומאידך גיסא יפגע בבטחון הציבור בה על-ידי מעורבות בפלילים. תרתי דסתרי הם, שאין להלמם..." (בג"צ 11090/07 פלוני נ' שר הביטחון (2008), פסקה ד'). עוד טוען העותר, שהענקת רישיון או מתן היתר לישיבה בישראל "הם מעניינה המיוחד של המדינה" (סיפת סעיף 3ג לחוק הוראת השעה), שכן עניינה לנהוג בהתאם למשפט הבינלאומי ולאמנות שעליהן היא חתומה "בענייננו- עקרון אי ההחזרה והאמנה למניעת עינויים". ואולם, כאמור בנדון דידן לא השתכנענו כי העותר נתון לסכנה. י"ז. נוכח השתלשלות הדברים האמורה, הצענו לפנים משורת הדין כי אם ימציא העותר אישור מנציגות בישראל של מדינה הנכונה להתיר כניסתו לתחומה, ישקלו המשיבים להנפיק לו תעודת מעבר אך ורק לצורך יציאתו לאותה מדינה. חלפה יותר משנה, והעותר לא הציג בפנינו ראיה משכנעת כי קיימת מדינה הנכונה להתיר כניסתו לתחומה. בצרפת נדחתה בקשתו, ואף בנורבגיה, נראה כי בפניו משוכה גבוהה; ויוטעם, אף לא הוצגה ראיה לטענתו, שלא יוכל להסדיר את ענייניו בנורבגיה אלא בשטחה. תעודת מעבר ככלל מונפקת לתושבי קבע במדינת ישראל שאינם זכאים לדרכון ישראלי. במקרים חריגים מונפקת תעודת מעבר לנתינים זרים. העותר אינו עומד אף לא באחד מן התנאים המאפשרים הקניית תעודת מעבר: אין מדובר במי ששוהה בישראל כדין; העותר לא הציג אישור מועדת המאוימים כי אינו יכול לקבל דרכון פלסטיני בשל סכנה הנשקפת לחייו; ולבסוף העותר לא המציא אישור מקורי חתום כנדרש מהשגרירות או מהקונסוליה של המדינה שאליה הוא מבקש להיכנס בדבר הסכמתה למתן אשרת כניסה ושהייה בעבורו. דומה, כי בנסיבות המשיבים באו כברת דרך ממשית לקראת העותר, ולמרבה הצער לא אסתייעא מילתא, ועלינו לסיים את הטיפול בתיק. לבסוף אשר לטענת העותר בדבר סמכות יחידת ה-R.S.D לדון בבקשתו. אכן, תשובה לפנייתו ראוי היה שתינתן, אך מכל מקום לרשות העותר בהקשר זה סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים. יתר על כן, ככל שהחלטת יחידת ה-R.S.D המתקבלת היתה כפי שצופה העותר, יכול היה לפנות לפי סעיף 13כ"ד לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, המקנה זכות ערר על החלטת יחידת ה-R.S.D לבית הדין לעררים, ולהעלות באפיק זה את השגותיו על ההחלטה. י"ח. כללם של דברים: נוכח האמור, לא נוכל להיעתר למבוקש. הרחקתו של העותר מישראל תעוכב למשך 45 ימים כדי לאפשר לו להתארגן. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז בשבט התשע"ה (‏5.2.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13013640_T23.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il