פסק-דין בתיק על"ע 1364/04
בבית המשפט העליון
על"ע
1364/04
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב
נ ג ד
המשיב:
יוסף סלוביק, עו"ד
ערעור על פסק-דינו של בית הדין
המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 11.1.04 בבד"א 70/03 שניתן על ידי
כבוד חברי בית הדין עו"ד ז' הרטבי, עו"ד ר' הורביץ ועו"ד י' גרוס
תאריך הישיבה: י"ג בתשרי
תשס"ה (28.9.04)
בשם המערער: עו"ד עמוס
ויצמן
בשם המשיב: המשיב בעצמו
פסק-דין
השופטת ע' ארבל:
1. ערעורו של הוועד המחוזי של לשכת עורכי
הדין בתל-אביב (להלן: הוועד המחוזי) על פסק-דינו
של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (להלן: בית הדין הארצי) בעניינו של המשיב, עורך-דין יוסף סלוביק. בפסק
דינו של בית הדין הארצי הוחלט לקבל בחלקו את ערעור הוועד המחוזי - להאריך את עונש
ההשעיה על תנאי של ששה חודשים שנגזר על המשיב על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של
לשכת עורכי הדין לתשעה חודשים על-תנאי וכן להגדיל ב-3,000 ש"ח נוספים את סכום
הפיצויים שעל המשיב לשלם למתלוננת.
הוועד המחוזי, באמצעות עורך-דין ויצמן,
קובל על קולת העונש שנגזר על המשיב ועותר להחמרתו, בהתחשב בחומרת העבירות ובצורך
לשמור על טוהר מחנה עורכי הדין. העונש ההולם לדעת המערער הינו הוצאה מן הלשכה
בהתאם לסעיף 68(5) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין). ולחלופין, השעיה לשנים ארוכות על-פי
סעיף 68(4) לחוק.
2. עיקרי העובדות הצריכות לעניין. המשיב,
עורך-דין במקצועו מזה כ-6 שנים, יצג את המתלוננת, גב' עליזה מרקוביץ, בתביעת
מזונות נגד בעלה. במסגרת הסכם גירושין בין המתלוננת לבעלה נפסקו לה בשנת 1994 דמי
מזונות, אשר שולמו לה באופן סדיר. בשנת 2001 הסמיכה המתלוננת את המשיב לייצגה בתיק
הוצל"פ לתשלום דמי המזונות. על פי האמור בכתב הקובלנה נגד המשיב, הוא דווח
למתלוננת כי נפסק לזכותה סכום של 4,277 ש"ח שבטעות לא נכלל בקרן החוב המקורי.
במהלך התקופה שבין פברואר 2001 לאוגוסט 2001 גבה המשיב באמצעות לשכת ההוצל"פ
סכומי כסף בסך של 1,357.42 ש"ח מידי חודש בחודשו. כך, שמונה פעמים. עם זאת, למרות
הגביה כאמור, המתלוננת לא קיבלה סכום כסף כלשהו מהמשיב עד להגשת התלונה על ידה לוועד
המחוזי במרס 2002. עוד צוין בקובלנה שקודם לכן פנתה המתלוננת למשיב לברר את סיבת
השיהוי בתשלום המזונות והמשיב הסביר לה כי בעלה לשעבר מסרב לשלם את דמי המזונות
מכיוון שביקשה את ההחזר הכספי כפי שנתבע על ידה. ההסבר שניתן על ידי המשיב לא היה
אמת. המתלוננת פנתה ללשכת ההוצל"פ ואז התברר לה כי המשיב גבה את כל הסכומים
ששולמו על-ידי גרושה. מששבה המתלוננת ופנתה למשיב, נענתה על ידו כי לזכותה סכום של
2,300 ש"ח בלבד, בעוד שבפועל, הסכום שגבה היה גבוה בהרבה. המתלוננת הציגה
למשיב דף ובו פרוט חשבון שקיבלה בלשכת ההוצל"פ והמשיב השיב לה כי בלשכת
ההוצל"פ יש אי סדרים. לאחר דין ודברים בין המתלוננת למשיב נתן לה המשיב שיק
על סך של 4,071 ש"ח המכסה תשלום דמי מזונות לשלושה חודשים בלבד. המשיב קיבל
סכומים נוספים לאחר הגשת התלונה אך גם אלה לא הועברו על ידו למתלוננת. עד מועד
הגשת התלונה לא שילם המשיב למתלוננת סכומי כסף נוספים ולא השיב לפניות הוועד
המחוזי אליו בעניין.
3. בקובלנה יוחסו למשיב העבירות המשמעתיות
הבאות: עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות ואי דווח על פקדונות בניגוד לסעיפים 40, 42
לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 וסעיף 61(2) לחוק לשכת
עורכי הדין; עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי סעיף 2 לכללי לשכת
עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת
עורכי הדין; עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין, על פי סעיפים 53
ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; עבירות של התנהגות שאיננה הולמת את המקצוע עריכת
דין, על פי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.
המשיב הורשע על-פי הודאתו בעובדות כפי
שפורטו בקובלנה, הביע חרטה על מעשיו והחזיר את הסכומים שעיכב תחת ידו למתלוננת.
בית הדין המשמעתי המחוזי גזר עליו עונש של השעיה על-תנאי לתקופה של ששה חודשים
בתנאי שלא יעבור עבירות משמעת מסוג העבירות נשוא הקובלנה למשך שלוש שנים וכן חייב
אותו בתשלום של 5,000 ש"ח למתלוננת ו-5,000 ש"ח ללשכת עורכי הדין.
4. הוועד המחוזי הגיש ערעור על קולת העונש.
במסגרת הדיון נשמעה המתלוננת, בנוסף לטענות שהועלו על ידי בא-כוח הלשכה, עורך-דין
בר חיים, ועל ידי המערער. בית הדין הארצי החליט להגדיל את תקופת ההשעיה על תנאי מששה
חודשים לתשעה חודשים בתנאים שקבע בית הדין המשמעתי המחוזי והורה על הגדלת סכום
הפיצויים למתלוננת ב-3,000 ש"ח נוספים. שאר חלקי גזר-הדין נשארו בעינם.
5. בערעורו בפנינו על קולת העונש שנגזר על
המשיב, טוען הוועד המחוזי כי עונש השעיה על-תנאי מעיסוק בעריכת דין אינו הולם את
נסיבות המקרה ואת חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, ומחטיא את מטרות הענישה
המשמעתית. המשיב גבה כספי מזונות ומעל בכספי פקדון, מעשים שהם מהחמורים לגבי
עורך-דין. האינטרס הציבורי והצורך לשמור על טוהר מחנה עורכי הדין, רמתו ושמו הטוב,
ובעיקר הבטחת האמון שהציבור רוחש למקצוע עריכת הדין, מחייבים הוצאת המשיב מלשכת
עורכי-הדין, ולחילופין השעיה בפועל לתקופה ארוכה.
המשיב שטען לעצמו בערעור, מבקש שנשאיר את
העונש שנגזר על ידי בית הדין הארצי על כנו. לדבריו מדובר במעשים שמקורם באי סדרים
במשרדו בשנתו הראשונה כעו"ד עצמאי. מאז הוא מנהל את משרדו בהקפדה. לדבריו, במשרדו
מועסקים ארבע עובדים, מהם שני עורכי דין, הוא עצמו מנהל תיקי פרוק והנזק שעלול
להיגרם למשרד ולו כתוצאה מהשעיה בפועל הוא בלתי ניתן לתיקון. המשיב מפנה לפסק-דינו
של בית משפט זה, מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן בעל"ע 4498/95 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד רוכברג, (טרם פורסם,
ניתן ביום 26.10.99) שהקל עם עורך-דין שלא עמד בתשלום דמי שכירות משום
מצוקה כלכלית, זיכהו מעבירה של התנהגות בלתי הולמת והרשיעו באי מתן תשובה לוועד
המחוזי. בית הדין הסתפק בעונש של שלושה חודשי השעיה בפועל לצד השעיה על-תנאי. בית
המשפט קבע שאין מקום בעניין זה לקבוע כלל גורף, לפיו כל אימת שנמנע עורך-דין
מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפסק דין אזרחי, יש בכך משום התנהגות שאינה הולמת ויש
לבחון בכל מקרה מה הן הסיבות בעטיין לא שולם החוב והאם יש באי כיבוד פסק הדין,
בנסיבות העניין, כדי להצביע על חוסר הגינות ועל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלים
ולהטיל דופי בעורך הדין. אומר כבר עתה, שאני מסכימה עם האמור אלא שעובדות המקרה
ונסיבותיו אינן תואמות לעניינו של המשיב.
טענה נוספת בפי המשיב הינה, כי עורך-דין
בר חיים שייצג את הלשכה בבית הדין המחוזי ובבית הדין הארצי השאיר את תקופת ההשעיה
לשיקול דעתו של בית הדין ומכל מקום לא ביקש הרחקה מהלשכה ולא תקופת השעיה ממושכת.
לכן מבקש הוא שלא נתערב בעונש שהושת עליו, או לחילופין, לא נחמיר מעבר למה שביקש
נציג הלשכה בבית הדין המחוזי.
עוד אציין שהמשיב מביע חרטה ומדגיש שהוא
קיבל על עצמו לעמוד בתנאים שנגזרו עליו במסגרת גזר-הדין. המשיב שב וציין כי עריכת
דין היא משלח ידו היחיד ועל-כן עונש השעיה בפועל, אם ייגזר עליו, לא יהיה ראוי
בנסיבות ולא יהיה מידתי.
6. שמענו את טיעוני הצדדים, עיינו בפרטיכלים,
בטיעונים בפני בית הדין ובגזרי-הדין של בתי הדין למשמעת בשתי הערכאות. שקלנו את
מכלול נסיבות העניין ובאנו למסקנה שיש לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשו המשמעתי של
המשיב על דרך של הטלת תקופת השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין. להלן יפורטו הטעמים
העיקריים שביסוד הכרעתנו.
7. העבירות שיוחסו למשיב הן עבירות חמורות.
עבירות של עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות ואי דווח על פקדונות הן מהעבירות החמורות
בהן עלול עורך-דין להיכשל. חמור הדבר שבעתיים כאשר מדובר בכספי מזונות ששולמו לאשה
ולילדיה ולא הגיעו ליעדם. כאשר מדובר בעורך-דין שאמור להיות "מגינם של
המתלוננת וילדיה", בו שמו את מבטחם. זאת, בהאמינם שהוא ימלא חובתו כלפיהם
בנאמנות, באמונה, כמתחייב מתפקידו ומחובותיו המקצועיים.
המשיב הגדיל לעשות בהטעותו את המתלוננת
ובנסותו להסביר לה את התקלה כדבריו "באי סדרים בהוצל"פ". גם כשהשיב
כספים למתלוננת עשה זאת רק לגבי חלק מהכספים ואת היתרה שילם כאמור רק לאחר שהוגשה
התלונה. הוא התעלם ממצוקתה, מפניותיה, ניסה למנוע התשלום בכחש וגם מפניות הוועד
המחוזי התעלם.
חוסר תם לב אפיין גם את התנהלותו בהמשך
ההליכים וגם בטיעון בפנינו. המשיב ציין שאין לו הרשעות נוספות מאוחרות לקובלנה, אך
לא הזכיר שהורשע בעבר על פי הודאתו בעבירות שפורטו בקובלנה, בהן הגיע ביום 15.5.02
להסדר טיעון עם הוועד המחוזי שאושר על-ידי בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין.
המשיב נדון לנזיפה ולקנס בסך 5,000 ש"ח. זאת ועוד, בהתייחסו למעשים נשואי
הערעור, ציין שסיבתם באי סדרים במשרדו וציין כי לא כשל יותר מזו הפעם האחת שהיא נשוא
ערעורנו, מה שיצר את הרושם שמדובר במעידה חד פעמית ולא כך הוא. למעשה, הדברים
מצביעים על כך שגם היום המשיב לא הפנים את חומרת מעשיו וכי חרטתו אותה הביע בפני
בית הדין, ספק רב אם כנה היא ואמיתית. הוא לא הקפיד לדייק בדבריו ולכן קיים למעשה
חשש אמיתי שמא יחזור ויכשל במעשים דומים וחלילה יפגעו לקוחות נוספים בעתיד.
8. המעשים של המשיב כפי שתוארו, דבק בהם פגם
מוסרי קשה, והדברים חמורים במיוחד כאשר הפסול דבק במעשיו של מי שנמנה עם קהיליית
עורכי-הדין, אלה המשתייכים למערכת מקצועית השואבת את יוקרתה ומעמדה מאמונו של
הציבור בכלל וציבור הלקוחות הנזקקים לשרותיו בפרט. עונש ההשעיה על תנאי שהושת על
המשיב אינו הולם את חומרת המעשים, חורג באופן משמעותי מפסיקת בית הדין ובית המשפט
בעבירות מסוג זה, ובמיוחד מתעלם מהחומרה המיוחדת שבה יש לראות את מעשיו של המשיב.
אמצעי המשמעת הננקטים כלפי עורך דין
צריכים לשמש אמצעי שמטרתו למנוע פגיעה בתדמית לשכת עורכי הדין, במיוחד כאשר דבק
במעשים פגם מוסרי והם עשויים לפגוע באמון הציבור במקצוע עריכת דין ובעוסקים בו (ראו
דברי השופטת פרוקצ'יה בעל"ע 3467/00 הוועד המחוזי נ'
צלטנר מיכאל, עו"ד, פ"ד נו(2) 895, עמ' 901-900 וההפניות שם).
9. עמדת הוועד המחוזי בדבר חומרתן של העבירות
והצורך להחמיר בענישה מקובלת עלינו. אף אנו סבורים שלא ניתן להקל במעשיו של המשיב
וכי הנסיבות מצדיקות השעיה מעיסוק במקצוע עריכת הדין לתקופה ארוכה. למרבה הצער בחר
המשיב להתחיל את דרכו כעורך-דין עצמאי בעיכוב כספי לקוחות ובהטעיית המתלוננת
שנזקקה לכספי המזונות ששולמו לה ולילדיה על ידי גרושה.
הטענה כאילו מדובר באי סדרים אינה מקובלת
עלינו וסותרת את הודאתו של עורך-דין סלוביק בבית הדין המחוזי. כאמור, המשיב לא
דייק, וזה בלשון המעטה, גם לגבי עבירותיו הנוספות וכאמור הורשע ונדון בהסדר טיעון בעניין
אחר.
העונש ההולם את התנהגותו של המשיב הוא
ללא ספק השעיה לתקופה ממושכת. אלא, שכאמור, המשיב שב וטוען שבא-כוח הלשכה טען
להשעיה לתקופה של ששה חודשים בפועל בלבד ועל כן אין הוועד המחוזי יכול לבקש בשלב
הערעור פסילה מעיסוק במקצוע, ולחלופין השעיה לתקופה ארוכה, כפי שביקש המערער
בפנינו.
10. התלבטנו בנקודה זו ושבנו ובחנו את עמדת הוועד
המחוזי. עו"ד ויצמן הסביר בהקשר זה כי גזר-הדין אינו ראוי ומתעלם מתקדימים
מחמירים כאשר מדובר בשליחת יד בכספי לקוחות. לטענתו, בתי הדין המשמעתיים היו
צריכים לגזור עונש שהולם את אינטרס הציבור. עוד טען, כי זכותו של הוועד המחוזי,
כמו גם חובתו, להגיש ערעור למרות העמדה אותה נקט עורך-דין בר חיים בפני בית הדין
המחוזי, ושלמעשה לא נאמרה בצורה נחרצת.
על מנת לבחון הדברים ראוי בהקשר זה להביא
את עמדת הוועד המחוזי בפני בית הדין כלשונה.
בטיעון בפני בית הדין הארצי במסגרת
הערעור על פסק דינו של בית הדין המחוזי טען נציג הוועד המחוזי דאז, עורך-דין בר
חיים, כי מעשיו של המשיב חמורים ומטילים אות קלון על מקצוע עריכת דין ולכן סבור
הוועד המחוזי, לדבריו, שעונש ההשעיה חייב להיות עונש השעיה בפועל. כשנשאל לעמדתה
של הלשכה בבית הדין המחוזי השיב: "ביקשנו שלילה", ולשאלת אב בית הדין;
כמה ולאיזו תקופה, השיב בזו הלשון:
"אני השארתי את זה לבית הדין, אולי אני שייך קצת לבית הילל, אבל
לא חשבתי שלא יתנו לו בכלל שלילה כאשר המעשה הוא חמור ביותר, גם לאחר הגשת התלונה
נגבו כספים. לכן אנחנו חושבים שצריך להחמיר, להחמרה אפשר להגיד שאנחנו רוצים שלילה
שנתיים, לשנה, אני חושב שהלשכה תסתפק בששה חודשים".
11. שתיים הן איפוא השאלות המתעוררות בעניין: השאלה
הראשונה - האם היה מקום שהוועד המחוזי בערעורו יסטה מעמדת נציג הלשכה כפי שהוצגה
בפני בית הדין המשמעתי. אם התשובה לשאלה זו חיובית, עולה השאלה השניה - האם
מוצדקת התערבותנו בעונש שהוטל על המשיב בנסיבות העניין. בטרם אתייחס לכל אחת
מהשאלות אדגיש, כי נקודת המוצא לדיוננו היא ההנחה המוסכמת כי תפקיד גזירת הדין
מוטל תמיד על שכמו של בית המשפט הוא ואין בלתו, ובמקרה זה - בית הדין.
ברקע הדברים אבקש להפנות לפסיקת בית
המשפט שעסקה בשאלה אימתי ימנע בית המשפט מלכבד הסדר טעון, ומהי התוצאה כאשר בית
משפט אינו גוזר עונש על פי הסדר הטעון. אמנם, בענייננו אין מדובר בהסדר טיעון ואף
לא בהודאה בעקבות הבטחה כלשהי. יחד עם זאת יש קירבה ודמיון בין הנושאים ואני סבורה
כי יש בדברים להאיר גם על השאלות שהתעוררו בפנינו. אציין כי בין השופטים בבית משפט
זה נתגלעו גישות שונות בשאלות אלה ולאחרונה ניתן פסק-דין על-ידי הרכב מורחב של בית
משפט זה שהכריע בסוגיה. בית המשפט אימץ את "גישת האיזון" וקבע מבחן
על-פיו ידחה הסדר טעון אם אינו מבטא את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים הרלבנטיים
לעניין, ובהם העונש הראוי, לבין היתרונות הגלומים בהסדר הטעון. על בית המשפט לשקול
אם ההסדר פוגע באמון הציבור, במערכת אכיפת החוק ובאינטרס הציבורי בהפעלה נאותה של
מדיניות הענישה. ראוי להביא בהקשר מדבריה של השופטת בייניש:
"קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית-המשפט
הגוזר את העונש. ככלל, בית-המשפט יראה לקיים את הסדר הטיעון, בשל הטעמים הקשורים
בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. עם זאת, תמיד חייב בית-המשפט עצמו לשקול
את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי
גבה של התביעה. במסגרת בחינתו של העונש המוצע, ייתן בית-המשפט דעתו לכל שיקולי
הענישה הרלוונטיים, ויבחן אם מקיים העונש המוצע את האיזון הדרוש ביניהם. לשם כך,
יבחן בית-המשפט את העונש ההולם בנסיבות העניין, וישקיף עליו גם באספקלריה שהעמידה
לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה. בבחינת הסדר הטיעון, נקודת המוצא היא מידת
העונש המוצע בשים לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה. כמו בכל הליך של
גזירת-הדין, ייתן בית-המשפט דעתו גם לנסיבות האישיות של הנאשם ולשיקולי מדיניות של
ענישה ראויה, ויתחשב בכל אלה. בית-המשפט אינו יכול לקבוע אם התקיים האיזון הראוי בין
אינטרס הציבור לטובת ההנאה שניתנה לנאשם, בלא שיבחן מה היה העונש הראוי לנאשם
אלמלא הסדר הטיעון, ומהי מידת ההקלה שניתנה לו עקב הסדר הטיעון" (ההדגשה שלי -
ע.א.) (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577, 609-608).
לעמדה זו הצטרף גם הנשיא ברק והוסיף
בהקשר זה:
"בכל אלה תמיד חייב בית המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים
לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה" (ע"פ
8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 17.3.03).
אכן, שיקול הדעת אם לאמץ את עמדת התביעה
או לאמץ הסדר טעון כאשר יש הסכמה בין הצדדים לגביו - או את עמדת הלשכה בענייננו –
הסמכות, כמו גם האחריות לגביהם, נתונה תמיד לבית המשפט.
למען שלמות התמונה נוסיף כי ביום 8.5.03
ניתנה החלטה על ידי כבוד השופט חשין המורה על דיון נוסף בהתייחס להחלטה בע"פ
8164/02 בשאלה באיזו מידה קשורה המדינה בהסדר טעון שעשתה בערכאת הערעור.
על פי העקרונות כפי שגובשו והוזכרו לעיל,
ראוי לבחון את שתי השאלות שהתעוררו שהן משיקות לשאלות שביסוד פסקי הדין שאוזכרו - האם
כבולה התביעה בעמדותיה ומתי יכבד ומתי ידחה בית המשפט את העמדה של התביעה, או
בענייננו, את עמדת הוועד המחוזי.
12. אשר לשאלה הראשונה. לא יכול להיות ספק
שהלשכה מחויבת לדבר בלשון אחת, ולהבטיח שמדיניותה, עמדותיה ובקשותיה תוצגנה בפני
בית הדין ובפני בית המשפט באמצעות נציגיה. הלשכה מחויבת למדיניות ענישה משמעתית אחידה
וברורה השוללת התנהגות שאינה ראויה ואינה הולמת, כפי שהיא אכן עושה, ומחובתה להבטיח
שעמדתה תישמע בקול אחיד בפני כל הערכאות השיפוטיות.
השאלה האם יכולה הלשכה לסטות בערעורה
מעמדה אותה הציגה בפני בית הדין או בפני ערכאה דיונית עשויה להיגזר, לדעתי, מגישת
הפסיקה כפי שפורטה. ככלל, בית המשפט יטה לכבד את עמדת התביעה, כמו גם את עמדת נציג
הוועד המחוזי המציג את מדיניות הלשכה, אלא אם כן ישתכנע שהגישה המובאת בפניו אינה
מבטאת את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים ומתעלמת מרף הענישה המקובל וממדיניות
ענישה נאותה. בית הדין אימץ את עמדת לשכת עורכי הדין ואנו נבחן הנושא כערכאת ערעור.
גישת האיזון מחייבת במקרה דנן סטיה מעמדתו של הוועד המחוזי כפי שהוצגה על-ידי
עורך-דין בר חיים בבית הדין, מה גם שגישה זו לא הוצגה באופן חד משמעי בפני בית
הדין, ולמרות ראייתו המחמירה את נסיבות המקרה הקל עו"ד בר-חיים בעמדתו עם
המשיב.
יחד עם זאת, לא נוכל להתעלם לגמרי מעמדתו
של נציג הלשכה בפני בית הדין בשתי הערכאות, שגם אם איננו מסכימים עימה אין להתעלם
מכך שיצרה ציפיות ותקווה בליבו של המשיב, תקווה שיש לה משקל מסוים משלה (ראו בהקשר
זה דברי השופטת דורנר בע"פ 7132/02 פרץ ואח' נ'
מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 20.1.03); וכן דברי השופט חשין
בע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל פ"ד
מט(5) 397, 409). אני סבורה שאין להתעלם מהגורם האנושי ומצפיותיו של המשיב
על פי הטעון כאמור ואכן לא התעלמתי מכך. עם זאת, ברי כי משקל עיקרי צריך להינתן
לעמדת הוועד המחוזי, כפי שהוצג בערעור, עמדה התואמת את מדיניות הלשכה ואת עמדת
הוועד המחוזי, עמדה הנותנת ביטוי הולם לעבירות אותן עבר המשיב.
13. אשר לשאלה השניה – האם מוצדקת התערבותנו
בעונש שהוטל על המשיב?
ככלל, בית משפט זה אינו מתערב בשיקול
דעתם של בתי הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על ידם ואינו נוהג לשים עצמו כערכאת
ערעור נוספת על החלטותיהם. כבר נאמר לא אחת שבתי הדין המשמעתיים יסללו את
"שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין". במה דברים אמורים? בשיקול
דעת המבטיח שהעונש שהוטל נמצא בתחום הענישה הראויה (ראו: על"ע 3/72 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד
כו(2) 150; על"ע 9/89 עורך-דין רמי יובל נ'
הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בבאר-שבע, פ"ד
מד(1)705; על"ע 4498/95 שם).
בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי השופט ברק (כתוארו אז):
"חוסר התערבות זה קיים מקום שהעונש שהוטל על-ידי בית הדין
המשמעתי תואם את מדיניות הענישה הראויה, אם כי במסגרתה של מדיניות זו הוא נוטה
לחומרה או לקולא. לעומת זאת, בית-משפט זה יתערב בעונש שהוטל על-ידי בית-דין
משמעתי, אם עונש זה חורג ממדיניות הענישה הראויה. בעניין זה אין מקום להתחשב
בקביעתו של בית הדין המשמעתי, שכן האחריות העליונה לגיבושה של מדיניות ענישה
ראויה, במסגרת העקרונות שקבע המחוקק מוטלת על בית המשפט העליון" (על"ע
9/86, 12 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' רגב; רגב נ'
הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד מ(4) 456, 458-459).
לאחר שנתנו דעתנו לכל אלה עלינו לאזן את
מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין.
14. בענייננו, כפי שצויין, לא מדובר בהסדר טעון
ולא בהבטחה כלשהי שניתנה למשיב. המשיב אמנם הודה בעובדות נשוא הקובלנה אך בשום שלב
לא נטען שהודאתו באה בעקבות עמדתו של נציג הלשכה, או בעקבות הבטחה כלשהי.
לו ביקשנו להשית על המשיב את העונש הראוי
על פי מדיניות הענישה הראויה, היה עלינו לגזור עונש פסילה מעיסוק במקצוע לתקופה ארוכה,
אך אנו מחויבים במלאכת איזון מורכבת הלוקחת בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים
לעונש, שיקולי ענישה כלליים ואינדיבידואליים, שיקולי חומרא ושיקולי קולא, שיקולי
הרתעה ואינטרס ההיבט המשמעתי. כפי שצוין, המעשה חמור, וזו אינה מעידתו היחידה של
המשיב. יש חשיבות להרתיעו כמו גם לשדר מסר מרתיע לאחרים, במיוחד כאשר מדובר באמצעי
משמעת. העונש צריך לבטא את החומרה שבה אנו רואים את שליחת היד בכספי המתלוננת
וילדיה, ובנסיונות המשיב להתחמק מהשבת הכספים, להתעלם מפניות הלשכה ולנסות להקהות
את חומרת מעשיו.
כאמור, עמדת נציג הלשכה בבית הדין המחוזי
חשובה היא ויוצרת צפיות ואמון גם מצד הנאשם. ככלל, בית המשפט מייחס לעמדה זו משקל
רב, מכבד את עמדת הוועד המחוזי ולוקח אותה בחשבון במסגרת שיקוליו, אלא שבענייננו
הלשכה אינה עומדת מאחורי העמדה כפי שהוצגה וסבורה שנסיבות העניין מצדיקות עונש
חמור בהרבה, מה גם שבית הדין לא קיבל את עמדת נציג הלשכה והשית עונש קל בהרבה.
אני סבורה אם כן, שאיננו צריכים לראות
עצמנו מחויבים לעמדתו של נציג הלשכה עורך דין בר חיים, עמדה שסטתה מאוד ממדיניות
הלשכה כפי שהוצגה בפנינו ומאמות המידה הראויות בנסיבות המקרה. עם זאת לא ראוי שנתעלם
מכך לחלוטין, ולכן יש לדעתי ליתן לעמדתו, ועוד יותר לציפיות המשיב, משקל מסוים
בשיקולינו.
בית הדין הארצי אמנם החמיר בעונשו של
המשיב, אך עדיין העונש שהשית עליו, עונש של תשעה חודשי השעיה על-תנאי, הוא מקל
ביותר. לא מצאתי עיגון והצדקה להקלה זו, גם אם איני מתעלמת מההיבטים האישיים, מהחרטה
שהביע, מהתשלומים ששילם ומהקשיים שהשעיה בפועל מביאה עימה. העונש שהושת חורג באופן
קיצוני מרמת הענישה הראויה ומתעלם מהחשיבות שיש לגורם ההרתעה בענישה הולמת, כמו גם
מתרומתו לשמירת האמון בקהיליית עורכי הדין ומתרומתו למעמדה
ולאמינותה של קהילייה זו בעיני הציבור.
זאת ועוד, בהיותנו ערכאת ערעור לא נמצה
את הדין עם המשיב (ע"פ 9788/03 מדינת ישראל נ' גולן (טרם
פורסם, ניתן ביום 25.2.04);ע"פ 3335/01 מדינת ישראל נ' לוי ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 12.9.01).
על פי כל האמור אני מציעה לחבריי לקבל את
ערעור הוועד המחוזי ולהחמיר בענישה המשמעתית שהוטלה על המשיב על-ידי שנעמיד את
עונשו על 12 חודשי השעיה בפועל. זאת, בנוסף לעונש שהוטל עליו על-ידי בית הדין
הארצי, דהיינו השעיה על-תנאי של תשעה חודשים למשך שלוש שנים לגבי העבירות נשוא
הקובלנה, וזאת מתום תקופת ההשעיה בפועל, וכן תשלום פיצויים למתלוננת וללשכה כפי שנקבעו
על-ידי בית הדין הארצי.
ש ו פ ט ת
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע'
ארבל.
ניתן היום, י"ב בחשון תשס"ה
(27.10.04).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04013640_B03.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il