פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1361/19
לפני:
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט א' שטיין
העותרת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול
2. בית הדין הרבני האזורי
3. פלוני
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרת: עו"ד אייל כפיר; עו"ד ירון פנחס
בשם המשיב 3: בעצמו
פסק-דין
השופט ד' מינץ:
לפנינו עתירה בה אנו מתבקשים להורות כי הסמכות לדון בעניין משמורת ילדיהם של העותרת ומשיב 3 (להלן: הילדים ו-המשיב) נתונה למשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין הרבני האזורי). לחלופין, התבקשנו להורות לבית הדין הרבני האזורי להמשיך ולקיים בירור בעניין הילדים. כן התבקשנו להורות לבית הדין הרבני האזורי לחייב את המשיב להפקיד את דרכוני הילדים בכספת בית הדין על רקע חידושם בתרמית וללא הסכמת העותרת.
העותרת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1991 ולהם חמישה ילדים, שלושה מהם קטינים. בין השניים התגלעו סכסוכים שונים, אשר הביאו לנקיטת הליכים משפטיים שונים, בארץ ובאנגליה, מקום מגוריהם בשנים האחרונות, וביניהם תביעת גירושין והליכים שונים בעניין משמורת הילדים וקביעת הסדרי ראיה. בין היתר, נידונה בבית משפט לענייני משפחה בירושלים תביעה שהגישה האם בשנת 2014 להשבת הילדים לאנגליה.
סוגיית משמורת הילדים הובאה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה באנגליה אשר קבע ביום 5.10.2015 כי המשמורת תהיה נתונה בידי המשיב, ואסר על יצירת קשר בין העותרת לילדים, בין אם באנגליה ובין אם בישראל או בכל מקום אחר, עד לאחר שתתבצע הערכה פסיכיאטרית לגבי העותרת, למעט יצירת קשר טלפוני בזמנים קבועים. כן נקבע כי החלטה זו עולה בקנה אחד עם טובת הילדים, בהתייחס להתרשמות שירותי הרווחה באנגליה. צו זה קיבל תוקף של צו סופי בהחלטה מיום 15.5.2018.
בסמוך לאותה עת בה ניתן הצו הסופי, הגיע המשיב עם הילדים לישראל (לטענת המשיב לצורך ביקור משפחתי, בעוד שלטענת העותרת המשיב הודיע לה באותה עת כי הוא שב לישראל כדי לקדם שלום בית). לאחר הגעת הילדים לארץ, פנתה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בתביעה לקבלת המשמורת על הילדים ולקביעת הסדרי ביקורים. כמו כן, התברר לפני בית הדין הרבני חיוב המשיב בתשלום מזונות העותרת, במסגרת הליך אשר אינו מענייננו ובמסגרתו ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגדו. מכל מקום, באשר לתביעה למשמורת, ביום 10.8.2018 הורה בית הדין ללשכת הרווחה בעיר ביתר עילית להגיש תסקיר בעניין מצב הילדים ובהתייחס למסוגלות ההורית של כל אחד מההורים. בית הדין קבע באותה החלטה כי החלטות בית המשפט באנגליה מעוררות תהיות וכי קיים צורך מיידי ודחוף לברר את מצב הילדים ולבחון את טובתם על ידי לשכת הרווחה. עוד נקבע כי לא נדרשת הכרעה בעת הזו בקשר לסוגית הסמכות, אשר תינתן במועד אחר.
לאחר שהוגש תסקיר לשכת הרווחה כמו גם תגובות הצדדים לו, ניתנה ביום 4.11.2018 החלטת בית הדין הרבני האזורי על פיה המשך בירור תביעת המשמורת, הסדרי הביקורים והקשר עם העותרת יכולים להיעשות במסגרת הערכאה המוסמכת באנגליה, ועל כן אין עוד טעם שבית הדין הרבני ידון בעניין. במסגרת ההחלטה צוין כי אין שיתוף פעולה מצד המשיב והילדים עם שירותי הרווחה, ועל כן לא ניתן לברר ביסודיות את מערכת היחסים ביניהם. נוכח העובדה שבית הדין אינו מוסמך לפסוק בכל הקשור למשמורת הילדים והסדרי ביקוריהם, אין מקום להורות על השלמת התסקיר. באותה החלטה גם נקבע כי ככל שיתברר שבוטל צו עיכוב היציאה מהארץ שניתן למשיב, יבוטל עיכוב יציאתם מן הארץ של שלושת הילדים.
על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים אשר נדחה בהחלטה מיום 4.2.2019. בית הדין הרבני הגדול קבע כי מקום מגוריהם של הילדים הוא באנגליה, על כן הדיון צריך להיעשות שם, ואין מקום להמשיך ולהורות על עיכוב יציאת הילדים מהארץ.
מכאן לעתירה שלפנינו. עיקר טענת העותרת בעתירתה, היא כי בית הדין הרבני התפרק מסמכותו בקבעו כי הוא נעדר סמכות לדון בתביעת המשמורת, בעוד שהצורך לדון במשמורת התעורר בישראל, מה גם שהוא קנה סמכות לכך בעבר. לבית הדין הסמכות לדון במשמורת גם מכוח הסכמת הצדדים לקיים דיון בעניינם על פי ההלכה. המשיב עצמו מנוע מלטעון נגד סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניין המשמורת, שכן בעבר אחז בעמדה הפוכה מזו שבה הוא אוחז כעת.
עוד נטען כי בית הדין חזר בו מהחלטתו שניתנה ביום 10.8.2018 על פיה קיים צורך דחוף לדון בעניינם של הילדים, מבלי שהובהרו הנימוקים לכך. בנוסף, בית המשפט באנגליה היה צריך למשוך את ידיו מההליך, שכן הפורום המקומי באנגליה הוא "פורום לא נאות". מה גם, הילדים שוהים באנגליה לאחר שהדרכונים שלהם הושגו במרמה על ידי המשיב. עוד טענה העותרת כי המשיב פוגע פגיעה קשה בילדים בכך שהוא מונע ממנה להיות עמם בקשר. לבסוף נטען כי נוכח העובדה שפניית העותרת לערכאות באנגליה אינה ישימה, נפגעת קשות זכות הגישה שלה לערכאות.
מנגד, המשיב (אשר אינו מיוצג) ציין בתגובתו כי אין לעותרת להלין אלא על עצמה, שכן פעלה בניגוד להחלטת בית המשפט באנגליה כאשר לא הגישה דו"ח פסיכיאטרי כפי שהתבקשה לעשות, וגם לא ערערה על אותה החלטה.
שני הצדדים יצאו חוצץ האחד נגד השני, כאשר כל אחד מהם טוען כי הצד השני הוא זה אשר פועל בתחבולות, במרמה ובהטעיה ובניגוד לטובת הילדים, אך לא מצאנו לנכון להאריך בטענות מסוג זה.
בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים להורות על עיכוב יציאת המשיב והילדים מהארץ. ביום 28.2.2019 ניתן צו ביניים כאמור, והתברר כי המשיב יצא זה מכבר מגבולות ישראל ונסע לאנגליה, אך הילדים עוכבו בנמל תעופה בן גוריון.
דין העתירה להידחות על הסף, שכן היא אינה עומדת באמות המידה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות ובפסקי דין של בית הדין הרבני.
כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בית הדין הרבני, כאשר התערבותו בהכרעה של בית דין רבני תיעשה בנסיבות חריגות בלבד (ראו למשל: בג"ץ 7070/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 8 (4.1.2017); בג"ץ 1347/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (26.2.2019)). מטבע הדברים, שיקול דעתו של בית דין (כמו גם של ערכאות שיפוט אחרות) בקביעת פורום לא נאות הוא רחב, ובית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו נוטה להתערב בקביעה כגון דא (ראו גם: בג"ץ 58/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקאות 19-16 (10.5.2013)). קביעתו של בית הדין בענייננו אינה מסוג המקרים המצדיקים התערבותנו.
ככלל, כללי המשפט הבינלאומי הפרטי בדבר כיבוד הדדי בין הערכאות השונות ודוקטרינת הפורום הלא נאות חלים גם על פסיקתם של בתי הדין הרבניים (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 656 (2002) (להלן: עניין רון)). על יסוד דוקטרינה זו, לבית משפט או לבית דין בישראל נתון שיקול דעת למחוק תובענה שהוגשה לו או לעכבה, כאשר קיים "פורום טבעי" אחר אשר לפניו ראויה התובענה להתברר. הכרעה מסוג זה נתונה לשיקול דעת בית המשפט (או בית הדין, לפי העניין) על פי מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות, המבקש להתחקות אחר הפורום שהוא בעל הקשר המשמעותי והמהותי למקרה, בנסיבות העניין (עניין רון, 655-654; בג"ץ 1073/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 14 והאסמכתאות שם (15.6.2008)). בכל הנוגע להליכי משמורת, בעת בחינת הטענה בדבר פורום לא נאות, על בית המשפט או בית הדין לשקול את טובת הילד כשיקול מרכזי לעניין (עניין רון, עמ' 656; בע"מ 9769/09 פלונית נ' פלוני, פסקה 20 (20.1.2010)).
למשיב הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ, בשל חוב המזונות, לאחר שהגיע לישראל עם הילדים במהלך שנת 2018 ורק בשל כך נותר בישראל. בנסיבות אלו, שהותו עם הילדים בארץ אינה מבססת זיקה ברורה לישראל. יתר על כן, אף לשיטת העותרת, מרכז חייהם של הילדים בשנת 2014 היה באנגליה. כך, בכתב התביעה שהגישה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתביעה להשבת הילדים (תמ"ש 38189-06-14) העותרת – ולא המשיב – עמדה על כך שלונדון הפכה למקום מושבם, מרכז חייהם ו"מקום מגוריהם הרגיל" של הילדים. עמדה זו אף התקבלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בפסק דינו מיום 1.7.2014, במסגרתו גם הורה על השבת הקטינים לאנגליה. ממילא גם אין חולק כי מאז ועד לחודש מאי 2018, אז הגיעו המשיב והילדים לישראל ונאסרה יציאתם מהארץ, שהו הילדים באנגליה.
בנסיבות אלו, גם אין לשעות לטענת העותרת כי בעבר הסכימו – היא והמשיב – כי לבית הדין הרבני תינתן סמכות בשאלת המשמורת. זאת שעה שגם הסכמת הצדדים לדון בפורום מסוים אינה בהכרח מחייבת את הקטין (ראו למשל: בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 564-563 (2004)).
בנסיבות העניין אין גם מקום להורות על השארת הקטינים בארץ רק לצורך יצירת זיקה אשר תתמוך בהתדיינות בעניינם בישראל. לא ניתן לקבוע את מקום מגוריהם של הילדים על פי רצונה של העותרת לדון בנושא המשמורת דווקא במקום מסוים, הנגיש לה יותר מאחר. כבר נפסק בעבר כי "ילד אינו חפץ, ואין לטלטלו ממקום למקום כדי לקבוע את מקום הדיון בזכויות הנוגעות לו" (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241, 251 (1997)). הרושם מתוך עיון בעתירה ובתגובת המשיב היא כי העותרת ניצלה את הגעתם של המשיב והילדים לישראל כדי לשנות את הכרעתו של בית המשפט באנגליה, ולכך אין מקום לתת יד.
על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בהתאם לאמור צו הביניים שניתן ביום 28.2.2019 – בטל, ויש לאפשר לילדים לעזוב את ישראל.
ניתן היום, כ"ט באדר א התשע"ט (6.3.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
19013610_N03.docx רח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il