דן אופ בע"מ נ. CORNUCOPIA EQUITIES LTD

החלטה בתיק ע"א 136/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 136/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: דן אופ בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. CORNUCOPIA EQUITIES LTD 2. עו"ד גיל הירשמן כונס נכסים 3. בנק הפועלים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני) מתאריך 03.12.2013 ב-ת"א 1941/08 בשם המערער: עו"ד יהושע באום; עו"ד שחר אגמון; עו"ד דודי גרין בשם המשיבה 1: בשם המשיבים 3-2: עו"ד שלמה הס עו"ד ענבל נוה פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני) ב-ת"א 1941/08, במסגרתו נקבע כי המשיבה 1, CORNUCOPIA EQUITIES LTD, הינה בעלת הזכויות ב-14 חניות בבניין המצוי ברחוב משכית 22 בהרצליה פיתוח, הידוע כגוש 6420, חלקה 85, תתי חלקות 28 ו-41 (להלן יחד: החניות שבמחלוקת), וכי היא זכאית בשל כך לתיקון רישום הבית המשותף, תקנון הבית המשותף ומרשם המקרקעין באופן שהחניות שבמחלוקת יירשמו על שמה. עוד נקבע בפסק הדין כי על המערערת לסלק את ידה מהחניות שבמחלוקת ולשלם למשיבה 1 סך של 545,600 ש"ח שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 01.04.2010, וזאת כתמורה בעד השימוש שהמערערת עשתה בחניות שבמחלוקת מתאריך 01.08.2006 ועד מועד פסק הדין. להלן אביא את עיקרי הנתונים הדרושים להכרעה. רקע עובדתי 2. בתאריך 06.11.1992 נכרת הסכם מכר (להלן: ההסכם הראשון) בין חברת יעקבקיבא בע"מ (להלן: יעקבקיבא) לבין חברת לומיר אחזקות בע"מ (להלן: לומיר), במסגרתו רכשה יעקבקיבא מלומיר שתי יחידות בבניין שהוקם לאחר חתימת ההסכם הראשון (להלן: בית לומיר), בגוש 6429 חלקות 41-40 (הערה: לימים שונו ההגדרות וכיום מדובר גוש 6420, חלקה 85, תתי-חלקות 28 ו-41) להן הוצמדו 15 חניות. 3. יעקבקיבא נטלה אשראי מהמשיב 3 לצורך חתימה על ההסכם הראשון. בתאריך 14.03.1993 יעקבקיבא חתמה על איגרת חוב (להלן: איגרת החוב) לפיה היא התחייבה לשעבד למשיב 3 את הנכסים ואת ההכנסות מהנכסים ומפירותיהם, המפורטים ברשימה א' שצורפה לאיגרת החוב. רשימה א' הנ"ל, פירטה גם את רשימת הנכסים המשועבדים של החייב כדלקמן: "...כל זכויותיו ללא יוצא מן הכלל על-פי הסכם מכר שנחתם בינו לבין לומיר אחזקות בע"מ, ביום 6.11.92 ובין היתר, את כל זכויותיו מכל סוג שהוא הקיימות ו/או שתהיינה לו על פי ההסכם בכל דרך שהיא לנכס הידוע כשתי יחידות בקומה א' (מעל לקומת קרקע) של בנין המתוחמת בצבע כתום בתוכנית המצורפת להסכם אליהן יהיו צמודים 15 מקומות חניה המסומנים בתוכנית המצורפת להסכם במס' 17-3 במקרקעין הידועים כחלקים 41-40 בגוש 6420 בהרצליה". 4. בתאריך 23.12.1999 נכרת הסכם מכר נוסף (להלן: ההסכם השני), בגדרו רכשה יעקבקיבא מלומיר 14 חניות נוספות – הן החניות שבמחלוקת. בסעיף 3 להסכם השני נקבע כי החניות שבמחלוקת יוצמדו ליחידות שאותן יעקבקיבא רכשה במסגרת ההסכם הראשון, באופן שחניות כז-לג יוצמדו ליחידה מס' 28 וחניות כו, לז-לט ו-סט יוצמדו ליחידה מס' 41, ובסעיף 10 להסכם השני הוסכם כי: "בעת רישום הבית המשותף, יוצמדו החניות הנ"ל לפי הפירוט בסעיף 4 לעיל, ליחידות של הקונה כמפורט שם". לנוכח האמור, החניות שבמחלוקת נרשמו בפנקס הבתים המשותפים כצמודות ליחידות שיעקבקיבא רכשה במסגרת ההסכם הראשון. בסיכומו של דבר, יעקבקיבא החזיקה 29 חניות בבית לומיר אשר כולן הוצמדו לתתי חלקות 28 ו-41 שבבעלותה – 15 חניות שנרכשו והוצמדו במסגרת ההסכם הראשון, ו-14 חניות (הן, כאמור, החניות שבמחלוקת) שנרכשו והוצמדו במסגרת ההסכם השני. 5. בתאריך 23.02.2004, נחתם הסכם לפיו המשיבה 1 רכשה את החניות שבמחלוקת ועוד שני מחסנים בבית לומיר מיעקבקיבא, על רקע התחשבנות כספית שהייתה ביניהן (להלן: ההסכם השלישי). כבר עתה יצויין כי במועד כריתת ההסכם השלישי הן המשיבה 1 והן יעקבקיבא נוהלו על-ידי מר ברט סולומון (שניהל את יעקבקיבא מיום הקמתה) וכי החל מחודש מרץ 2004 שתי החברות נוהלו על-ידי מר עופר גפני. המשיבה 1 לא רשמה הערת אזהרה על החניות שבמחלוקת. בנוסף, על אף העובדה שהמשיבה 1 התכוונה להצמיד את החניות שבמחלוקת לשני המחסנים שנרכשו על ידה במסגרת ההסכם השלישי, כפי שנטען על ידה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – החניות שבמחלוקת נותרו בפועל רשומות כצמודות ליחידות אותן יעקבקיבא רכשה במסגרת ההסכם הראשון. 6. בתאריך 12.10.2004 התמנה המשיב 2 ככונס נכסים בתיק הוצאה לפועל, אשר נפתח על-ידי המשיב 3 נגד יעקבקיבא, לצורך מימוש איגרת החוב. בתאריך 01.03.2005 התפרסמה הזמנה להציע הצעות לרכישת זכויותיה של יעקבקיבא המשועבדות לבנק (בנוסף לזכויותיהן של שתי חברות נוספות, שגם לגביהן מונה עו"ד הירשמן ככונס נכסים). נוסח ההזמנה להציע הצעות היה כדלקמן: "הח"מ, בתוקף תפקידו ככונס הנכסים, מזמין בזאת את הציבור להציע הצעה לרכישת זכויות במשרדים ב"בית לומיר" ברח' המשכית 22 בהרצליה. מקרקעין הידועים כגוש 6420 חלקה 85 תתי חלקות מס' 6, 28, 41, 50, ו-58 הכולל כ-1,815 מ"ר בקומות א'-ג', ובתוספת מחסן ומקומות חניה... חוברת ובה פרטי הנכס, שהוכנה על ידי שמאי בחודש 6/2004 - ללא סכום השומה - ניתן לקבל ממשרד הח"מ, לאחר פניה בכתב, בצירוף המחאה לפקודת הח"מ, בסך של 250 ש"ח". 7. בעמודים 3 ו-4 לחוות הדעת השמאית שנמסרה לרוכשים תוארו הזכויות בתתי-חלקות מס' 28 ו-41 ככוללות הצמדה של 29 חניות באופן ש-14 חניות מוצמדות לתת-חלקה מס' 28 ו-15 חניות מוצמדות לתת-חלקה מס' 41. בעמוד 9 לחוות הדעת השמאית צוין כי באמדן שווי הנכס, הובאה בחשבון, בין היתר, העובדה שלנכסים מוצמדים 37 מקומות חניה (הכוללים את 29 החניות שהוצמדו לתתי-חלקות 28 ו-41 וחניות נוספות שהוצמדו לתתי-חלקות מס' 50 ו-58, שאף הן שוערכו במסגרת חוות הדעת). בעמוד 11 לחוות הדעת השמאית, צוין כי אמדן השווי של נכסי יעקבקיבא נעשה בהתבסס על כך שהיא מחזיקה 29 חניות. 8. בתאריך 15.02.2006 נערכה התמחרות בין מציעי ההצעות במסגרת כינוס הנכסים, שבסופה הוכרזה הצעתה של חברת אופיצי בע"מ (להלן: אופיצי) כזוכה. באותו יום, נחתם הסכם בין המשיב 2 לבין אופיצי, שהותנה באישור ראש לשכת ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו, ובו הוסכם כי אופיצי תרכוש מהמשיב 2 את זכויותיה של יעקבקיבא על פי ההסכם הראשון (ראו: המבוא, וסעיף 4.2.2 להסכם; להלן: ההסכם הרביעי). 9. בתאריך 16.03.2006 המשיב 2 הגיש בקשה לאישור ההסכם הרביעי ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו. בבקשת האישור נאמר כי הזכויות הנמכרות לאופיצי הן הזכויות שנרכשו על ידי יעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון ואלה תוארו בהתאם, כדלקמן: "שתי יחידות בקומה א' (מעל לקומת הקרקע) של הבנין המתוחמות בצבע כתום בתוכנית דלהלן, אליהן יהיו צמודים 15 מקומות חניה המסומנות בתכנית במס' 3–17 (כולל)" (ההדגשה שלי – ח"מ). 10. בתאריך 26.03.2006 בא-כוחה של אופיצי שלח מכתב למשיב 2, ובו השיג על העובדה שבמסגרת הסכמי המכר שהועברו לעיונה של אופיצי הוזכרו רק 23 חניות (שמתוכן 15 חניות בבעלות יעקבקיבא ו-8 חניות בבעלות החברות האחרות שנכללו במסגרת כינוס הנכסים), במקום 37, כפי שהיו אמורות להיות לנוכח הרישום בנסח הטאבו, בתקנון המוסכם של בית לומיר, בתשריט ובחוות-דעת השמאי שנערכה במסגרת הכינוס. 11. בתאריך 27.03.2006, המשיב 2 השיב למכתבו של בא-כוח אופיצי וטען כי ההסכם הרביעי, שהובא לאישור ראש לשכת ההוצאה לפועל, מורה כי אופיצי רוכשת רק את הזכויות שנרכשו על-ידי יעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון, וממילא, רק 15 החניות שנרכשו במסגרת הסכם זה, יכללו בהסכם הסופי שייכרת מול אופיצי. 12. בתאריך 12.06.2006 נכרת הסכם בין המשיב 2 לבין המערערת, שהינה חברת בת של אופיצי, שהתאגדה במיוחד לצורך רכישת הנכסים (להלן: ההסכם החמישי). במבוא להסכם החמישי מתואר הנכס הנמכר למערערת, כפי שזה תואר בהסכם הרביעי, כ"זכויות יעקבקיבא בע"מ במקרקעין הידועים כגוש 6420 חלקה 85 תתי חלקות 28 ו-41 במסגרת תיק הוצל"פ 01-61282-04-4". בסעיף 4.2.2 להסכם החמישי מצוין כי הסכם הרכישה של יעקבקיבא בנכס הוא ההסכם הראשון. 13. בתאריך 31.07.2006 המערערת העבירה למשיבה 1 את התשלום לו התחייבה במסגרת ההסכם החמישי (8,728,300 ש"ח), ולמחרת בתאריך 01.08.2006 – קיבלה את החזקה בנכס. בתאריך 17.01.2007 נרשמו על שם המערערת הזכויות בנכס, לרבות הזכויות בחניות שבמחלוקת. 14. בתאריך 19.08.2007 המשיבה 1 פנתה למערערת כדי שזו תסייע לה לשנות את הרישום בפנקס הבתים המשותפים כך שהחניות שבמחלוקת יוצמדו ליחידות של המשיבה 1 בבית לומיר במקום ליחידות של המערערת. לאחר שהמערערת לא הגיבה לפניית המשיבה 1 האמורה, הוגשה בתאריך 31.08.2008 התביעה, מושא ערעור זה, שבגדרה התבקש בית המשפט המחוזי הנכבד להצהיר על בעלותה של המשיבה 1 בחניות שבמחלוקת וכן לחייב את המערערת בתשלום עבור ההחזקה בחניות שבמחלוקת ולפנות אותה מהן. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד 15. בכתב תביעתה, המשיבה 1 טענה כי המערערת לא רכשה את החניות שבמחלוקת מהמשיב 2, וזאת מכיוון שהחניות שבמחלוקת מעולם לא שועבדו למשיב 3 – על-אף שהן נותרו רשומות כצמודות לתתי-חלקות 28 ו-41 – וממילא, המשיב 2 לא יכול היה למכור אותן. חלף זאת, כך נטען בכתב התביעה, החניות שבמחלוקת נמכרו על-ידי יעקבקיבא למשיבה 1 במסגרת ההסכם השלישי ומכאן נובעת זכותה להירשם כבעלים של חניות אלו. המשיבה 1 הוסיפה וטענה כי היא הבהירה את המצב המשפטי המתואר לעיל למערערת טרם שחתמה על ההסכם הרביעי ועל ההסכם החמישי מול המשיב 2. במסגרת כתב התביעה, המשיבה 1 עתרה כאמור למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכותה להירשם כבעלים של החניות שבמחלוקת, להורות על סילוק ידה של המערערת מהן, ולחייב אותה לשלם למשיבה 1 דמי שימוש בסך 324,000 ש"ח בגין התקופה שבין חודש יוני 2006 ועד למועד הגשת התביעה, בנוסף לתשלום של 1,000 ש"ח נוספים עבור כל חודש נוסף, שבו, כך טענה המשיבה 1, המערערת החזיקה בחניות שבמחלוקת, שלא כדין. 16. בכתב ההגנה שהוגש על-ידי המערערת נטען כי לא מתקיימת יריבות משפטית בינה לבין המשיבה 1, שכן מי שהתיימר למכור למשיבה 1 את החניות שבמחלוקת הייתה יעקבקיבא, ואילו מי שמכר למערערת את החניות שבמחלוקת הוא המשיב 2. המערערת הוסיפה וטענה כי יעקבקיבא לא הייתה יכולה למכור למשיבה 1 את החניות שבמחלוקת מכיוון שלגישתה לא ניתן למכור חלק מוצמד – בנפרד מן היחידה אליה הוא הוצמד. בנוסף, נטען כי בניגוד לטענת המשיבה 1, החניות שבמחלוקת שועבדו למשיב 3 וממילא, נמכרו למערערת במסגרת ההסכם החמישי. מכירה זו, לגישת המערערת, חוסה תחת הגנת סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר) וסעיף 9 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) ומשכך, לטענתה, רישום החניות שבמחלוקת על שמה נעשה כדין. 17. בנוסף לכתב הגנתה, המערערת הגישה הודעה לצד ג', ובה נטען כי המשיב 2 הציג בפניה מצג שלפיו הוא מכר לה את מלוא זכויותיה של יעקבקיבא בבית לומיר, לרבות החניות שבמחלוקת, ועל מצג זה המערערת הסתמכה כאשר החליטה לרכוש את הנכס. משכך, המערערת טענה שאם יפסק כי החניות שבמחלוקת לא נמכרו לה, יהיה על המשיב 2, ועל המשיב 3 כמי שלטובתו פעל המשיב 2 – לשפות את המערערת בגין מצג השווא האמור. 18. בכתב ההגנה להודעת צד ג', טענו המשיבים 2 ו-3 כי המערערת הפרה את ההסכם החמישי בכך שהגישה נגדם הודעת צד ג', שכן בהסכם זה המערערת הצהירה כי היא פוטרת את המשיב 2 מכל אחריות בכל הקשור בנכס, מושא ההסכם, וממילא כך גם לגבי המשיב 3. בנוסף, המשיבים 2 ו-3 טענו כי הם הודיעו למערערת, וזאת ידעה היטב, עובר לחתימת ההסכם הרביעי וההסכם החמישי, כי החניות שבמחלוקת אינן כלולות במסגרת הנכס, מושא הסכמים אלו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד 19. בתאריך 03.12.2013 בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את תביעתה של המשיבה 1, וקבע כי המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים אשר בהם רישום הזכויות במקרקעין איננו משקף כיאות את זכויות הצדדים בקרקע, ומשכך, הורה כמפורט בפיסקה 1 שלעיל. 20. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו כי המשיבה 1 כרתה כדין את ההסכם השלישי עם יעקבקיבא; כי החניות שבמחלוקת מעולם לא שועבדו למשיב 3, וממילא מעולם לא נמכרו למערערת במסגרת ההסכם החמישי וכי מטעמים אלו, למערערת לא עומדות ההגנות הקבועות בסעיף 34א לחוק המכר ובסעיפים 9, ו-10 לחוק המקרקעין. 21. קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי המשיבה 1 כרתה כדין את ההסכם השלישי, נסמכה על מספר אדנים: ראשית – בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי יעקבקיבא מעולם לא כפרה בכך שהיא מכרה למשיבה 1 את החניות שבמחלוקת. שנית – מי שהיו בעת כריתת ההסכם השלישי מנהל ואחד מבעלי השליטה ביעקביקבא, העידו כי יעקבקיבא אכן מכרה את החניות שבמחלוקת למשיבה 1 במסגרת ההסכם השלישי וכי עדויות אלה היו נאמנות על בית המשפט המחוזי הנכבד. שלישית – על-אף היותו של ההסכם השלישי "חובבני", כלשונו של בית המשפט המחוזי הנכבד (ראו: סעיף 23 לפסק הדין), נקבע כי הוא מפורט, מסוים ובהיר דיו בכדי שניתן יהיה לראות בו חוזה תקף, בוודאי שעה ששני הצדדים החתומים עליו עומדים מאחוריו ומאשרים את אמיתותו. רביעית – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי סעיף 55(ב) לחוק המקרקעין, האוסר על ביצוע עסקה ברכוש משותף שהוצמד לדירה בנפרד מן הדירה, חל רק ביחס לרכוש משותף שחלק בלתי מסוים שלו הוצמד לדירה. לעומת זאת, אין מניעה לבצע עסקה במקום חניה, שהינו חלק מסוים ברכוש המשותף, במנותק מהדירה אליה הוא הוצמד. משכך, יעקבקיבא רשאית היתה למכור למשיבה 1 את החניות שבמחלוקת במנותק מהיחידות אליהן הן היו צמודות (תוך הצמדתן ליחידות אחרות). 22. הנה כי כן, בית המשפט המחוזי קבע כי לא רק שהמשיבה 1 רכשה את החניות שבמחלוקת, אלא גם שהמערערת לא עשתה כן. בית המשפט המחוזי הטעים כי השאלה אם החניות שבמחלוקת שועבדו, או לא שועבדו למשיב 3 הינה שאלה עובדתית – שהוכרעה במקרה דנן, מאחר שהמשיב 3 הכיר בעובדה כי החניות שבמחלוקת מעולם לא שועבדו לטובתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שהמשיב 2 לא צירף את ההסכם השני למסמכי כינוס הנכסים, מחזקת את המסקנה כי החניות שבמחלוקת – לא היו חלק מהממכר במסגרת כינוס הנכסים, וממילא לא היתה למשיב 2 כל סיבה להזכירן במסגרת זו. עוד נקבע בהקשר זה, כי העובדה שהחניות שבמחלוקת הוצמדו – במסגרת ההסכם השני – ליחידות שאותן יעקבקיבא רכשה במסגרת ההסכם הראשון, לא שינתה את היקף השיעבוד שניתן למשיב 3 מכוח איגרת החוב. שיעבוד זה, כך קבע בית המשפט, חל אך ורק על 15 החניות שנרכשו במסגרת ההסכם הראשון, כפי שמתואר באיגרת החוב. בית המשפט המחוזי הנכבד המשיך וקבע כי עובדה "פשוטה ואלמנטרית" זו (ראו: סעיף 18 לפסק הדין) – שהייתה ידועה למערערת עוד לפני החתימה על ההסכם החמישי – מנעה כל אפשרות למכירת החניות שבמחלוקת למערערת. 23. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי המשיב 2 לא היה מודע לכך שהחניות שבמחלוקת נמכרו למשיבה 1, עובר לחתימת ההסכם הרביעי. רק לאחר חתימת ההסכם הרביעי, בתאריך 15.02.2006, גילה המשיב 2 כי השיעבוד שלשם מימושו הוא מונה ככונס, כלל רק את 15 החניות מושא ההסכם הראשון. מתאריך זה ואילך, המשיב 2 הודיע למערערת, במספר הזדמנויות, כי החניות שבמחלוקת אינן עתידות להימכר לה. בנוסף, בית המשפט המחוזי הנכבד שוכנע, לאחר שמיעת עדים, כי המערערת ידעה, עוד לפני ההתמחרות שקדמה לכריתת ההסכם הרביעי, וכל שכן לפני חתימת ההסכם החמישי, כי החניות שבמחלוקת אינן עתידות להימכר לה. 24. לנוכח הקביעות הנ"ל – בית המשפט המחוזי הנכבד פסק, כאמור, כי המערערת לא תוכל להיבנות מההגנות של: תקנת השוק במכירה על-ידי רשות לפי סעיף 34א לחוק המכר; תקנת השוק במקרקעין לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, וכללי העסקאות הנוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין כאשר הטעם לכך נעוץ בשתי סיבות עיקריות: האחת היא קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שלפיה החניות שבמחלוקת כלל לא נמכרו למערערת, וממילא לא ניתן להעניק למערערת את ההגנה של תקנות השוק השונות, שתנאי הכרחי להן היא שהנכס נמכר. כמו כן אין תחולה לכללי העסקאות הנוגדות, שהרי לא נעשתה כלל עסקה לממכר החניות שבמחלוקת למערערת. השניה היא קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי המערערת ידעה, עובר לכריתת ההסכם הרביעי וההסכם החמישי, כי החניות שבמחלוקת לא שועבדו לטובת המשיב 3 וממילא הן אינן אמורות להימכר למערערת. במצב דברים זה, נקבע כי המערערת לא הייתה תמת לב בעת רישום הזכויות על שמה, ומשכך היא איננה זכאית להגנות שלעיל. 25. לנוכח קביעותיו העובדתיות והמשפטיות הנ"ל – בית המשפט המחוזי הנכבד דחה גם את הודעת צד ג' שהוגשה על-ידי המערערת, וקבע כי היא, ולא המשיבים 2 ו-3, אחראית להפסדים שייגרמו לה כתוצאה מתוצאות פסק הדין. כפי שפורט לעיל, מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי המערערת ידעה, כאמור, על כך שהחניות שבמחלוקת לא אמורות להימכר לה, והמשיב 2 אף הודיע לה על כך במפורש עובר לחתימת ההסכם החמישי. משכך, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אין למערערת להלין על שינוי הרישום של החניות שבמחלוקת לזכות המשיבה 1, אלא על עצמה. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 26. המערערת, אשר מבקשת כי נתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, גרסה – הן בטיעוניה שבכתב והן בדיון לפנינו – כי הצמדת החניות שבמחלוקת ליחידות שנמכרו ליעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון גרמה לכך כי השיעבוד על נכסים אלה התפשט והוחל גם על החניות שבמחלוקת. משכך, המערערת סבורה כי היא רכשה, במסגרת ההסכם החמישי, את כל הנכסים שיעקבקיבא שיעבדה למשיב 3 במסגרת איגרת החוב, ובכללם את החניות שבמחלוקת. 27. המערערת מוסיפה וטוענת כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לעניין חוסר תום-ליבה אינן מוצדקות, זאת מאחר והיא הסתמכה בתום לב על מצגיו של המשיב 2, עובר לכריתת ההסכם הרביעי וההסכם החמישי, אשר מהם היא הבינה כי החניות שבמחלוקת עתידות להימכר לה במסגרת ההסכם החמישי. גם קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי המשיבה 1 רכשה את החניות שבמחלוקת במסגרת ההסכם השלישי אינן מקובלות על המערערת. לגישתה, יעקבקיבא לא יכולה הייתה למכור למשיבה 1 את החניות שבמחלוקת כיוון שחניות אלה הינן חלק מן הרכוש המשותף, אשר הוצמד לדירת מגורים בבית משותף ולשיטתה, לפי הוראת סעיף 55(ב) לחוק המקרקעין, לא ניתן לעשות בו עיסקה במנותק מהדירה שאליה הוא הוצמד. זאת ועוד – ההסכם השלישי, לגירסת המערערת, איננו תקף, שכן יעקבקיבא לא הייתה רשאית למכור את החניות שבמחלוקת ללא אישור בכתב מהמשיב 3, שלו היה שיעבוד עליהן, אישור שמעולם לא ניתן וכן מאחר והסכם זה נעדר מסוימות ולא נחתם על-ידי הגורמים המוסמכים לכך ביעקבקיבא והמשיבה 1 (בפועל אותו אדם חתם כאמור על ההסכם השלישי בשם שתי החברות). 28. נוכח טענות אלה – המערערת סבורה כי עמדתה שלפיה היא הייתה אמורה לרכוש את החניות שבמחלוקת במסגרת ההסכם החמישי, הינה עמדה לגיטימית והתעקשותה על עמדתה זו, גם אל מול הצהרותיו הנוגדות של המשיב 2 עובר לחתימת ההסכם החמישי, איננה מעידה על חוסר תום-לב מצידה. המערערת ביקשה להדגיש עוד כי למרות, שכאמור, המשיב 2 הבהיר לה, עובר לכריתת ההסכם החמישי, כי החניות שבמחלוקת אינן כלולות בו – בפועל הוא לא עשה שום פעולה, אשר הובילה להוצאתן של החניות מהסכם זה, אלא להיפך, הוא אף התרה במערערת לבל תפחית את סכום התמורה שעליו הוסכם במסגרת המשא ומתן ביניהן (אשר במהלכו גם המשיב 2 סבר בתחילה כי החניות שבמחלוקת הינן חלק מן הממכר) והתמיד בהליכים לקראת חתימה על ההסכם הנ"ל, ללא הפחתה כלשהי במחיר. 29. לחילופין, המערערת טוענת כי ככל שטענותיה שלעיל לא תתקבלנה – התנהגותו האמורה של המשיב 2 עובר לכריתת ההסכם החמישי, מצדיקה את חיובו ואת חיוב המשיב 3 לפצות את המערערת בגין כל הנזקים שייגרמו לה כתוצאה מהליך משפטי זה. לגישתה, אם המשיב 2 אכן סבר בזמן אמת כי נפל פגם בהגדרת הנכסים, היה עליו לפעול למען ביטול הכינוס, או למצער, למען שינוי היקפו. משלא פעל כך והתמיד בהליכי הכינוס כמות שהם, הרי שפעל ברשלנות ויש להשית עליו את כל נזקי המערערת כאמור. 30. המשיבה 1 סומכת, מנגד, את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד וטוענת כי חרף ניסיונותיה של המערערת לשוות לערעורה נופך משפטי, השגותיה מתמקדות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע, לאחר שמיעת ראיות ותוך התרשמות בלתי אמצעית מעדים, בין היתר, כי: החניות שבמחלוקת לא היו חלק מן הממכר מושא ההסכם החמישי; המערערת נהגה בחוסר תום לב בכך שחרף ההבהרות מצד המשיב 2, היא המשיכה לטעון לבעלות על החניות שבמחלוקת, ולעומת זאת המשיבה 1 רכשה כדין את החניות שבמחלוקת מיעקבקיבא. 31. גם המשיבים 2 ו-3 נשענים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד וטוענים כי נוכח קביעותיו העובדתיות, אשר בהן ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב – אין מקום לשנות מהמסקנה שלפיה החניות שבמחלוקת לא נמכרו מעולם למערערת וכי כל טענה אחרת שהמערערת מעלה בהקשר זה מהווה רק ניסיון שלה להתערב בעובדה זו. דיון והכרעה 32. לאחר עיון בנימוקי הערעור, במכלול החומר שעמד בפנינו ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיפורט בפיסקאות 64-55 שלהלן. עתה אפרט את הדברים. 33. המציאות שנוצרה בענייננו היא תוצאה של מעין תאונה משפטית שנוצרה בעקבות הבנה מסוימת, או נטענת לפיה החניות שבמחלוקת נמכרו, כביכול, פעמיים – פעם אחת למשיבה 1 ופעם שניה למערערת (להלן: "התאונה המשפטית"). להשקפתי, האחריות לאותה "תאונה משפטית" רובצת לפתחם של הצדדים שלפנינו, באופן שאפרט להלן, והתרת הסבך שנוצר עקב אותה "תאונה משפטית", תיעשה, איפוא, בהתחשב בעובדה זו. 34. כדי לקבוע למי שייכת הבעלות בחניות שבמחלוקת, יש לענות על שתי שאלות מרכזיות: (א) האם המערערת רכשה את החניות שבמחלוקת במסגרת ההסכם החמישי? (ב) האם המשיבה 1 רכשה את החניות שבמחלוקת במסגרת ההסכם השלישי? רק אם התשובות לשתי השאלות הנ"ל יהיו חיוביות, יהיה צורך לברר מי מהצדדים יגבר בעסקאות הנוגדות שנעשו. כאמור, בית המשפט המחוזי הנכבד ענה על השאלה הראשונה בשלילה ועל השאלה השניה בחיוב, ולפיכך הכריע כי הבעלות בחניות שבמחלוקת ראוי שתוענק למשיבה 1. מסקנתי בסוגיות אלו דומה, אך נימוקיי לכך שונים מעט מנימוקיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ואבהיר זאת מיד בסמוך. רכישת החניות שבמחלוקת על ידי המערערת 35. יתכן, ובנסיבות העניין אינני קובע מסמרות בדבר, כי הצדק עם המערערת בטענתה כי החניות שבמחלוקת יכולות היו להיחשב כמשועבדות למשיב 3 לאחר שיעקבקיבא רכשה אותן והצמידה אותן ליחידות שנרכשו על-ידה במסגרת ההסכם הראשון. אמנם אין מחלוקת בין הצדדים כי החניות שבמחלוקת לא שועבדו למשיב 3 במועד החתימה על איגרת החוב, שכן זאת נחתמה עוד בשנת 1993, כ-6 שנים לפני שיעקבקיבא רכשה את החניות שבמחלוקת. משכך אין ספק שעד לכריתת ההסכם השני בשנת 1999, שיעבודו של המשיב 3 על נכסי יעקבקיבא לא כלל את החניות שבמחלוקת. למרות זאת – יתכן כי הצמדתן של החניות שבמחלוקת ליחידות שאותן רכשה יעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון, הכניסה את החניות שבמחלוקת תחת השיעבוד שחל על אותן יחידות. הדברים יובהרו ויפורטו להלן. 36. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מאחר שהשיעבוד שהושת על נכסי יעקבקיבא במסגרת איגרת החוב הינו שיעבוד ספציפי ולא "שיעבוד צף", אשר חל על כלל נכסי החברה – שיעבוד זה חל אך ורק על הנכסים שעליהם הוא הוחל בעת יצירתו, וממילא, בענייננו, הוא איננו יכול לחול על נכסים שיעקבקיבא רכשה לאחר יצירתו, כדוגמת החניות שבמחלוקת (ראו: פיסקה 19 לפסק הדין). 37. כאמור, מבלי לקבוע מסמרות, אציין כי בנקודה זו, יתכן שניתן היה להציע ניתוח משפטי שונה. אכן, השיעבוד אשר הוטל על נכסי יעקבקיבא במסגרת איגרת החוב הינו שיעבוד ספציפי החל על היחידות שאותן רכשה יעקבקיבא מלומיר במסגרת ההסכם הראשון ולא "שיעבוד צף", אך עובדה זו לבדה איננה מובילה בהכרח למסקנה כי השיעבוד על אותן יחידות איננו יכול להתרחב ולחול גם על מקרקעין שהוצמדו ליחידות אלו לאחר מכן. אמנם "שיעבוד צף" הינו שיעבוד, אשר אחד ממאפייניו הוא היותו חל על נכסים נחלפים, אך מכאן עוד לא נובע כי לא יתכנו מנגנוני שיעבוד אחרים, אשר גם הם חלים על נכסים נחלפים (ראו והשוו: שלום לרנר שעבוד נכסי חברה 79 ו-91 (1999); יחיאל בהט "עכבון בזכויות בפקדון הבנקאי – בטוחה לא בטוחה" שערי משפט ב(1) 17 (1998). עיינו גם: ע"א 1339/12 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אי.סי.אם יצרני מיזוג אויר בע"מ (בפירוק) (27.04.2014), שם חברי, השופט י' עמית, קיבל את דעתו של פרופ' לרנר, כי לפחות בהקשר של שיעבוד ספציפי על תיק מניות שתוכנו מתחלף, ראוי ורצוי להכיר במנגנון של שיעבוד קבוע, אשר יחול על מספר נכסים בלתי ספציפיים המתחלפים מעת-לעת). 38. בענייננו, ניתן להשקיף על סוגיה זו באמצעות המנגנון שאותו כינה פרופ' ויסמן "תוספות לנכס ממושכן". פרופ' ויסמן סבור כי כאשר משכון חל על נכס ספציפי, ולנכס התווספו חלקים, אשר החוק קובע כי הזכויות בהן אינן יכולות להיפרד מהזכויות בנכס הממושכן – יחול המשכון גם על החלקים שהתווספו, והוא כותב בהקשר זה כך: "השאלה של מישכון נכס עתידי נבדלת מהשאלה הקרובה לה, והיא – תחולת המשכון על תוספות שנתווספו לנכס הממושכן. מהו דינם של מבנים שנתווספו לקרקע ממושכנת, או של פירות שהניב פרדס ממושכן או של חלקי חילוף שהוכנסו למכונה ממושכנת? במקרים בהם שולל החוק את הקיום הנפרד של זכויות בתוספת, וכשנקבע בחוק כי הזכויות בנכס העיקרי מתפשטות גם על התוספת, כי אז – היה הנכס העיקרי ממושכן יתרחב המשכון ויקיף גם את התוספת. דוגמה למצב מעין זה יכולים לשמש מחוברים למקרקעין (fixtures). כך, למשל, שועבדה חלקת קרקע במשכנתה, ולאחר מכן הוסף מבנה על הקרקע, תתפשט המשכנתה גם על המבנה, כפי שעולה מן הסעיפים 12, ו-13 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ומהגדרת 'מקרקעין' שבסעיף 1 שבו. הוא הדין במחוברים שאינם תוצאה של מעשי ידי אדם אלא תוצאה שבטבע, כגון פירות האילן" (ראו: ויסמן, עמ' 31; ההדגשה שלי – ח"מ). 39. נוכח האמור, בהינתן שהזכויות בחניות שבמחלוקת אינן יכולות להיפרד מהיחידות ששועבדו באיגרת החוב למשיב 3 – ניתן היה לקבוע כי השיעבוד שרבץ על היחידות ששועבדו במסגרת ההסכם הראשון, התפשט גם לחניות שבמחלוקת (בהקשר זה אעיר עוד כי ניתן לראות בחלקים מוצמדים לדירה – חלקים אשר החוק שולל את הקיום של זכויות בהם בנפרד מן הדירה שאליה הם הוצמדו, אך בנסיבות, איננו נדרשים להכריע בסוגיה מורכבת זו. להרחבה עיינו: סעיפים 55(ב), 55(ג), 62(א1) ו-145 לחוק המקרקעין; ע"א 26/86 דר נ' גדרון, פ"ד מג(1) 75 (1989) (להלן: עניין גדרון); יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 421, 424-423 (1997)). 40. על-אף כל זאת – גם אם השיעבוד שחל על היחידות שנרכשו על ידי יעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון אכן התפשט והחיל את עצמו על החניות שבמחלוקת – עדיין לא ניתן לקבוע כי המערערת רכשה, בנסיבות, את החניות שבמחלוקת במסגרת ההסכם החמישי. זאת מכיוון שהתשובה לשאלה אם החניות שבמחלוקת היו חלק מהממכר שנמכר במסגרת ההסכם החמישי, צריכה להיגזר מפרשנותו של הסכם זה, נושא שאליו אדרש מיד. 41. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע את העיקרון הכללי לפיו יש לפרש חוזה בהתאם ל"אומד דעתם של הצדדים". בין המלומדים ישנה מחלוקת אם דעתם של הצדדים צריכה להיות מוסקת באופן אובייקטיבי, על-פי השתקפותה החיצונית (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 415 (2005)), או שמא האם הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה גוברת על המובן המילולי של הלשון שבה הם השתמשו (ראו: דניאל פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים כרך ג 227, 236 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003) (להלן: פרידמן); אהרן ברק פרשנות במשפט – החוזה 412 (תשס"א) (להלן: ברק)). בין כך ובין כך, כוונה סמויה של צד אחד לחוזה, אשר לא הייתה ידועה לצד השני – לשיטת כולי עלמא איננה צריכה להיות מובאת בחשבון אם היא איננה עולה בקנה אחד עם הפירוש האובייקטיבי של לשון הצדדים, כפי שזאת כתובה בחוזה (ראו והשוו: פרידמן, עמ' 237-236; ברק, עמ' 410). זהו המקרה בענייננו, שבו, כאמור, המערערת סברה, לטענתה, כי ההסכם החמישי כולל בתוכו את החניות שבמחלוקת, ואילו המשיב 2 הגיע לתובנה כי ההסכם החמישי איננו כולל חניות אלו. 42. בפסיקתנו נקבע כי חוזה יפורש בהתאם ללשונו ולנסיבות החיצוניות לו (ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(ב) 265 (1995) (להלן: עניין אפרופים); ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481 (2005)). במסגרת הנסיבות החיצוניות לחוזה, שאותן אפשר לבחון לשם פירושו, ניתן למנות את: חילופי הדברים במהלך המשא ומתן בין הצדדים; התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה; חוזים נוספים הקיימים בין הצדדים; הנוהג המסחרי הידוע, ועוד (ראו: עניין אפרופים, עמ' 312; ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (in liquidation) (london)israel british bank , פ"ד מד(2) 265, 274 (1990); פרידמן, עמ' 242-239). 43. כפי שפורט לעיל, במסגרת ההסכם החמישי נמכרו למערערת נכסים מכינוסן של שלוש חברות (שיעקבקיבא היא אחת מהן). חלקה של יעקבקיבא בנכס הוגדר במבוא להסכם החמישי כך: "זכויות יעקבקיבא בע"מ ח.פ. 51-173052-5 במקרקעין הידועים כגוש 6420 חלקה 85 תתי חלקות 28 ו-41 במסגרת תיק הוצל"פ 01-61282-04-8". 44. בסעיף 4.2.2 להסכם החמישי, תחת הכותרת "הצהרות הצדדים", נכתב כי נציגי המערערת ראו את הסכמי הרכישה של הנכסים הנמכרים במסגרת ההסכם, והבינו את משמעותם המשפטית. במסגרת זו, ביחס לנכסי יעקבקיבא צוין בסעיף 4.2.2.1 התיאור הבא: "חוזה מיום 06.11.1992 בין לומיר אחזקות בע"מ ח.צ. 52.003294-7 לבין יעקבקיבא". 45. הנה כי-כן, מלשונו של ההסכם החמישי עולה כי הנכסים שנמכרו למערערת כוללים את כל זכויותיה של יעקבקיבא בבית לומיר, כפי שאלו נלמדות מההסכם הראשון. 46. המערערת טוענת כי יש להבין את החוזה כך שהחניות שבמחלוקת כלולות במסגרת נכסיה של יעקבקיבא, אשר הועברו לה במסגרת ההסכם הראשון מכוח ההצמדות שנעשו אליהם. דינה של טענה זו להידחות. החניות שבמחלוקת אמנם היו חלק מנכסיה של יעקבקיבא בבית לומיר, אך הן עברו לרשותה רק במסגרת ההסכם השני שלא נזכר בהסכם החמישי (וזאת גם אם אקבל את הטענה שעקב הצמדתן ליחידות מושא ההסכם הראשון הן נכללו בשיעבוד שרבץ על הנכס). זאת ועוד – ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר אינני מוצא מקום להתערב בהם, מצביעים על כך שלא זו בלבד שהתנהגותם של הצדדים במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה החמישי מלמדת כי כוונתו של המשיב 2 עובר לכריתת ההסכם האמור הייתה שלא למכור למערערת את החניות שבמחלוקת במסגרת ההסכם החמישי, אלא שכוונה זו של המשיב 2 אף נמסרה, ויותר מפעם אחת, למערערת, כמפורט להלן: א. במסגרת הסכמי המכר שהועברו על-ידי המשיב 2 לעיונה של אופיצי הוזכר כי רק 23 חניות יימכרו לאופיצי, במקום 37, כפי שהיו אמורות להיות אילו הכוונה הייתה למכור לה גם את החניות שבמחלוקת. לאחר שבא-כוחה של אופיצי השיג על כך, המשיב 2 השיב לו כי ההסכם הרביעי, שהובא לאישור ראש לשכת ההוצאה לפועל, מורה כי אופיצי רוכשת רק את הזכויות שנרכשו על-ידי יעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון, וממילא רק את 15 החניות שנרכשו במסגרת הסכם זה יכללו בהסכם הסופי שייכרת מולה. ב. בתאריך 15.02.2006, המשיב 2 הודיע למערערת במפורש כי החניות שבמחלוקת לא עתידות להימכר לה במסגרת ההסכם החמישי. ג. יום טוב ממן ועופר גפני – עובד בלומיר ומנהל המשיבה 1 בהתאמה, אשר פנו למערערת והציגו לה את גישתם לגבי הממכר מושא ההסכם הרביעי ו-ההסכם החמישי טרם חתימתם (להלן: גפני וממן) – הסבירו לנציגי המערערת כי הממכר כולל 23 חניות בלבד (ולא 37, כפי שצריך היה להיות אילו הממכר היה כולל את החניות שבמחלוקת). 47. הנה כי כן, גם לשונו של ההסכם החמישי וגם התנהגותם של הצדדים עובר לכריתתו, מלמדים כי לא היה בדעתו של המשיב 2 להקנות למערערת את החניות שבמחלוקת, אלא רק את הנכסים שנרכשו על-ידי יעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון. הבנק המשעבד (המשיב 3) רשאי היה אף הוא לוותר על חלק זה מהשיעבוד, אף אם החניות שבמחלוקת היו כלולות בשיעבוד. משכך, יש לקבוע כי החניות שבמחלוקת לא נמכרו מעולם למערערת. 48. זאת ועוד – פרשנות זו של ההסכם החמישי לא נפלה על המערערת כרעם ביום בהיר. כפי שתואר לעיל, הן המשיב 2 והן גורמים במשיבה 1 הסבו את תשומת ליבה של המערערת לתוכנו הצפוי של ההסכם יותר מפעם אחת, והמערערת, מסיבותיה שלה, בחרה להתעלם מכך. אמנם, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, עד בסמוך לכריתת ההסכם הרביעי גם המשיב 2 סבר כי החניות שבמחלוקת כלולות בממכר, והוא שינה את דעתו בנושא זה רק לאחר מכן, ואי הבנה זו, יתכן שיצרה עבור המערערת מצג, אשר גם הוא תרם ל"תאונה המשפטית" בענייננו. יחד עם זאת, משעה שהמשיב 2 תיקן את המצג, היה על המערערת – ככל שחשבה בשעתו שהיא זכאית לכך שהחניות שבמחלוקת יימסרו לה – ללבן ולמצות סוגיה זו (אפילו באמצעות פניה לבית המשפט), ולא להשאיר את העמימות שנוצרה מתוך תקווה שזאת תפעל לטובתה בעתיד. 49. בידי המערערת עמדו, איפוא, "בזמן אמת" 3 דרכי פעולה אפשריות: (א) לבקש לבטל את ההסכם החמישי, או את החתימה עליו עקב הפרה נטענת, או בשל התנהלות שלא בתום לב מצד המשיב 2, על פי שיטתה, לקראת כריתתו של ההסכם האמור. (ב) לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו להצהיר כי החניות שבמחלוקת כלולות בממכר שבהסכם החמישי. (ג) לבקש לקיים את ההסכם החמישי, אך זאת תוך הפחתת מחיר עקב גריעת החניות שבמחלוקת מהממכר. המערערת בחרה, כאמור, בטקטיקה של "שב ואל תעשה", ולא נקטה באף אחת מן הדרכים הנזכרות לעיל ולכך נפקויות לענייננו, שיבוררו בהמשך וזאת בעקבות ההכרעות בשאלות הקנייניות, שיבוארו מיד. רכישת החניות שבמחלוקת על ידי המשיבה 1 50. אין מחלוקת כי בשנת 2004, יעקבקיבא והמשיבה 1 כרתו את ההסכם השלישי שבגדרו יעקבקיבא ביקשה למכור את זכויותיה בחניות שבמחלוקת למשיבה 1. המערערת טוענת, כאמור, כי מכירה זו הייתה בלתי אפשרית לנוכח הוראת סעיף 55(ב) לחוק המקרקעין. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה טענה זו בהסתמכו על פסק דינו של השופט א' גולדברג בעניין גדרון שלפיה הוראת סעיף 55(ב) לחוק המקרקעין חלה רק ביחס לרכוש משותף שחלק בלתי מסוים שלו הוצמד לדירה, ומשכך הוא איננו חל על החניות שבמחלוקת שהינן חלק מסוים מהרכוש המשותף שהוצמד לדירה. 51. גם בסוגיה זו אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. עם זאת, אציין כי בעניין גדרון הובעה – בנוסף להשקפתו של השופט א' גולדברג – גם דעתו של הנשיא מ' שמגר, אשר נוסחה כדלקמן: "סעיף 55(ג) קובע, כי בעלי הדירות רשאית לקבוע בתקנון, שחלק מסוים של הרכוש המשותף... יהיה צמוד לדירה פלונית. משהוצמד חלק מן הרכוש המשותף, לא יחולו עליו ההוראות של פרק ו', שעניינן הרכוש המשותף... אין ללמוד מן האמור בסעיף 55(ג) סיפא, כי ניתן לערוך ברכוש המשותף המוצמד עיסקה במקרקעין בנפרד מעיסקה לגבי הדירה, בניגוד להוראה המפורשת אשר בסעיף 55(ב)" (שם, בפיסקה 2 לחוות דעתו; ההדגשה שלי – ח"מ). 52. זה המקום לציין כי מאז 1992, סוגיה זו זכתה להסדרה מפורשת של המחוקק באמצעות חקיקתם של סעיפים 62(א1) ו-145 לחוק המקרקעין, אשר חלים על ענייננו וקובעים כי ניתן להעביר חלק מסוים ברכוש המשותף שהוצמד, מדירה לדירה, וזאת בכפוף להגשת בקשה לתיקון צו הרישום, אשר במסגרתה כל אחד מבעלי הדירות בבית המשותף זכאי לטעון את טענותיו ביחס להעברת החלק המוצמד. משכך, ונוכח העובדה כי במסגרת ההסכם השלישי, יעקבקיבא העבירה את החניות שבמחלוקת למשיבה 1, אשר היו לה יחידות בבית לומיר – אין עוד סיבה לפסול את ההסכם השלישי ואת תוכנו. סיכום ביניים 53. הניתוח עד לנקודה זו מעלה כי גם אם כתוצאה מהצמדת החניות שבמחלוקת ליחידות שנרכשו על-ידי יעקבקיבא במסגרת ההסכם הראשון, ניתן היה לטעון כי החניות שבמחלוקת נכנסו תחת השיעבוד שרבץ על נכסי יעקבקיבא – פרשנותו של ההסכם החמישי מלמדת כי החניות שבמחלוקת לא נמכרו למערערת במסגרת ההסכם החמישי ולפיכך המערערת איננה זכאית להירשם כבעלת הזכויות בחניות שבמחלוקת. מנגד, המשיבה 1 זכאית להירשם כבעלת החניות שבמחלוקת, וזאת מכוח ההסכם השלישי שנחתם עמה. 54. משהגעתי למסקנה כי המשיבה 1 רכשה כדין את החניות שבמחלוקת ואילו המערערת לא עשתה כן – אינני נדרש לבחון את דיני העסקאות הנוגדות, או את תקנות השוק השונות, שכן, כפי שבית המשפט המחוזי הנכבד פסק – תנאי להחלת דינים אלו הוא העובדה שהנכס, נשוא העניין, אכן נמכר לצד, אשר מבקש ליהנות מהגנתה של תקנת השוק, או של דיני העסקאות הנוגדות. בענייננו, כאמור, החניות שבמחלוקת לא נמכרו למערערת וממילא אין היא איננה יכולה להיבנות מדינים אלו. הסעד המתאים בנסיבות העניין 55. כפי שציינתי לעיל – המציאות בענייננו התהוותה עקב "תאונה משפטית" שאמנם לא נוצרה כתוצאה מהתנגשות בין שתי עסקאות נוגדות, אלא כתוצאה ממצג ראשוני שהוצג לאחד הצדדים (בענייננו: למערערת) ושהוביל אותה לחשוב, בשלב ראשון בתום-לב, כי היא עתידה לרכוש במסגרת ההסכם יותר מאשר נמכר לה בפועל (בענייננו: את החניות שבמחלוקת), וכן מכך שהשלכות תיקונו של המצג הראשוני האמור על ההסכם החמישי – לא מוצו על-ידי הצדדים עובר לכריתת ההסכם ולא אחריו (בענייננו: השלכות אלו יכולות היו להנביע את אחת מדרכי הפעולה אותן ציינתי בפיסקה 49 שלעיל). 56. צבר הנסיבות הנ"ל גרם במכלול לשתי תוצאות מוקשות, שאותן מצאתי לנכון לכנות "תאונה משפטית": ראשית – האפשרות לרכוש את החניות שבמחלוקת נמנעה מהמערערת, על-אף שלאורך כל המשא ומתן המוקדם שנוהל על-ידה עם המשיב 2 היה ברור לכאורה כי היא עתידה לקנות אותן. בהקשר זה אעיר כי אמנם פרשנותו של ההסכם החמישי מלמדת, כפי שקבעתי, כי החניות שבמחלוקת לא נכללו במסגרתו, אך יחד עם זאת, לא נעלמה מעיני העובדה כי בעת כריתת ההסכם הרביעי, הן המערערת והן המשיב 2 סברו (עדיין) כי החניות שבמחלוקת אכן עתידות להיכלל בממכר, וזאת אף-על-פי שנוסחו של ההסכם הרביעי זהה לחלוטין לנוסחו של ההסכם החמישי. במצב עניינים זה – ניתן, להשקפתי, לקבוע כי ציפייתה של המערערת לרכוש את החניות שבמחלוקת הייתה, בנסיבות, באותו שלב, ציפייה סבירה, אשר ניתן לכנות את הפגיעה בה – "תאונה משפטית". שנית – המערערת אמנם לא רכשה את החניות שבמחלוקת, אך המחיר שננקב בהסכם החמישי – לא הופחת בעקבות שינוי המצג הראשוני. באופן זה, המערערת שילמה מחיר מלא, למרות שהיקף הממכר, שעליו היא הסכימה לשלם השתנה לרעתה. 57. כאמור, האחריות ל"תאונה המשפטית" הנ"ל רובצת הן לפתחה של המערערת והן לפתחה של המשיבה 1 (אף המשיב 2 תרם לה). אחריותה של המערערת נעוצה בכך שהיא לא מיצתה את טענותיה בדבר הכללת החניות שבמחלוקת בהסכם החמישי, בעת שנושא זה הועלה בפניה על-ידי: המשיב 2, המשיבה 1 ואחרים. מאידך גיסא, אחריותה של המשיבה 1 נעוצה בכך שהיא לא רשמה הערת אזהרה על החניות שבמחלוקת, כאשר אלה נמכרו לה עוד בשנת 2004 (והשתהתה ללא פשר בהגשת תביעתה). 58. המצג הראשוני שיצר את "התאונה המשפטית" בענייננו, וששונה לבסוף במגעים לקראת חתימתו של ההסכם החמישי, היה נמנע אילו הייתה נרשמת הערת אזהרה על החניות שבמחלוקת. בהקשר זה סביר להניח שרישום הערת האזהרה בעת כריתת ההסכם השלישי היה מונע כל אי הבנה ביחס להכללת החניות שבמחלוקת בהסכם החמישי, שכן באופן זה הצדדים כולם היו מודעים לכך שחניות אלה נמכרו כבר למשיבה 1 במסגרת ההסכם השלישי. כמו כן, סביר שרישום הערת האזהרה על החניות שבמחלוקת על-ידי המשיבה 1 ופיזור אי-הוודאות ביחס להיקף הממכר הנכלל בהסכם החמישי כתוצאה מכך, היה מוביל גם לכך שהמחיר שעליו הוסכם בין הצדדים במסגרת ההסכם החמישי (בסך של 8,728,300 ש"ח) – היה מופחת במידת מה. זאת מאחר שהמחיר הנ"ל נקבע עדיין בשעה שגם המערערת וגם המשיב 2 סברו שהחניות שבמחלוקת עתידות להיכלל בהסכם החמישי, ולאחר שחוות הדעת השמאית שנערכה לממכר, כללה, כאמור, את החניות שבמחלוקת. יש יסוד להניח איפוא, ששינוי היקף הממכר בהסכם – היה מצדיק הפחתה מסוימת במחיר ואולם במעמד חתימת ההסכם החמישי הצדדים בחרו (כל אחד מטעמיו) שלא למצות סוגיה זו. 59. בהקשר זה אציין עוד כי ההסברים שניתנו על ידי המשיבה 1 באשר לאי רישום הערת האזהרה מצידה – אינם מספקים. הדברים אמורים בפרט נוכח העובדה כי המשיבה 1 נוהלה, במועד כריתת ההסכם השלישי, על-ידי מר ברט סולומון – שניהל גם את יעקבקיבא מיום הקמתה (לרבות, כמובן, מועד כריתת ההסכם הראשון ואיגרת החוב) ועד לאחר כריתת ההסכם השלישי. עובדה זו מעלה את החשש כי המשיבה 1 אמנם ידעה, או סברה שיתכן וגם החניות שבמחלוקת כלולות בשיעבוד שיעקבקיבא העניקה למשיב 3 (במסגרת איגרת החוב). אפשר וזו הסיבה לכך שגם המשיבה 1 העדיפה גם היא לנקוט עד שלב מסוים בטקטיקה של "שב ואל תעשה", שאף לה יש נפקויות משפטיות בהקשר שלנו, כפי שיובהר בפיסקאות 64-63 שלהלן. 60. הנה כי כן, לצד אחריותה של המערערת ל"תאונה המשפטית", שנוצרה בענייננו – בנסיבות העניין ראוי לתת את הדעת גם על חוסר תום-ליבה של המשיבה 1 – במובנו ובמשמעותו המשפטית של מושג זה, אשר גם הוא תרם, לקרות אותה "תאונה משפטית" ובהשפעות של כל אלה על התוצאה הצודקת המתחייבת בענייננו, אותה אציג להלן. 61. ההסדר הסטטוטורי המרכזי המגלם את העקרונות החלים על מצב של "תאונה משפטית", אשר יצרה התנגשות זכויות במקרקעין הוא סעיף 9 לחוק המקרקעין. אמנם, כפי שקבעתי לעיל, בענייננו אין תחולה לדיני העסקאות הנוגדות, מכיוון שהחניות שבמחלוקת נמכרו, כאמור, רק למשיבה 1 ולא למערערת. יחד עם זאת, להשקפתי ניתן להחיל חלק מהעקרונות שהנחו את בית משפט זה בפירושו ובפיתוחו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, על דרך ההיקש, גם על ענייננו. 62. ב-ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003) (להלן: הלכת גנז) נקבעה הלכה לפיה במקרה של עסקאות נוגדות, עדיפותו של הקונה הראשון בזמן תישלל במקרים שבהם הוא נמנע באופן רשלני מרישום הערת אזהרה על הנכס, מושא העסקאות הנוגדות. ההיגיון בהלכת גנז מורה כי כאשר הקונה הראשון בזמן לא מנע את "התאונה המשפטית", חרף העובדה שהוא יכול היה לעשות זאת בקלות יחסית – אין הוא זכאי ליהנות מהעדיפות המוענקת לו מעצם היותו ראשון. באחד מפסקי הדין שקדמו להלכת גנז נקבע, כי גם כאשר אחריותו של הצד שלא רשם הערת אזהרה איננה מספיקה כדי לפגוע בעדיפות הקניינית שלה הוא זכאי – היא עשויה להצמיח חובת פיצוי כספי של הצד שנמנע מלרשום הערת אזהרה, לצד שעקב אי רישום זה, הפסיד את זכותו בנכס בשל ה"תאונה המשפטית" שקרתה (עיינו והשוו: 1235/90 הרבסט נ' חברת מ. אריאן קבלן לעבודות חשמל בע"מ, פ"ד מו(4) 661 (1992)). 63. בענייננו, כאמור, נוצרה "תאונה משפטית" מסוג שונה. המשיבה 1 נמנעה מלרשום הערת אזהרה בעת שרכשה את החניות שבמחלוקת, דבר שיצר מצג שווא תחילי כלפי המערערת לפיו החניות שבמחלוקת עתידות להימכר לה וכן גרם להטעיה של השמאי שהסתמך על המירשם וכלל את החניות שבמחלוקת בהערכת שווי הממכר. כאמור לעיל, מאחר שלמרות מצג ראשוני זה, החניות שבמחלוקת לא נמכרו בסופו של דבר למערערת – אין מנוס בענייננו מלהעניק את זכות הבעלות בחניות שבמחלוקת, למשיבה 1. יחד עם זאת, בשל "אחריותה התורמת" של המשיבה 1 ל"תאונה המשפטית" שקרתה, דומני שניתן, על דרך ההיקש, לחייב את המשיבה 1 לשאת בחלק מן הנזק, שנגרם למערערת כתוצאה מאיבוד החניות שבמחלוקת. ודוק: בחלק מן הנזק, ולא בכולו, שכן כאמור לעיל, הן המערערת והן המשיבה 1 נושאות בחלק מן האחריות לקרות "התאונה המשפטית" (המערערת מתוך מודעותה, משלב מסוים, לטענות המשיבה 1 בהקשר לחניות שבמחלוקת). בנסיבות הנ"ל, תוצאה צודקת תהיה לפטור חלקית את המערערת מתשלום דמי השימוש בחניות שבמחלוקת בהם היא חויבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע שתישא בהם החל ממועד תפיסת החזקה בחניות שבמחלוקת על ידה – 01.08.2006 (לאחר כריתת ההסכם החמישי) ואילך. לשיטתי יש לפטור את המערערת מתשלום דמי השימוש, בהם היא חויבה, מאז שתפסה את החזקה בחניות שבמחלוקת ועד היום בו הוגשה נגדה תביעת המשיבה 1 (31.08.2008), שכן לגבי תקופה זו (25 חודשים) ניתן לראות את המשיבה 1 כמי שמחלה על דמי השימוש בפרק זמן זה, נוכח מודעותה של המשיבה 1 לקשיים שהתעוררו גם לגבי עמדתה המשפטית (אותה הציגה כשנתיים קודם לכן), ובשים לב לכך שלא רשמה הערת אזהרה לטובתה ולא פעלה נמרצות לאכיפת זכויותיה הנטענות. הדבר שקול גם כנגד הפחתה מסוימת במחיר העיסקה, שאותה יתכן והמערערת היתה מקבלת לו היתה נוקטת בהליך משפטי מתאים "בזמן אמת" ומבקשת את הדבר, חרף החלטתה לחתום באותו מועד על ההסכם החמישי (שלא כלל כאמור את החניות שבמחלוקת) ולקיימו. 64. נוכח כל האמור לעיל – אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור בכל האמור לזכות הבעלות בחניות שבמחלוקת, ונקבע כי המשיבה 1 זכאית, בכפוף לקיום חובותיה על-פי כל דין, לתיקון רישום הבית המשותף, תקנון הבית המשותף ומרשם המקרקעין באופן שהחניות שבמחלוקת ירשמו על שמה, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד וכן נחזור ונורה על סילוק ידיה של המערערת מהחניות שבמחלוקת. כן אציע כי נחליט שעל המשיבה 1 להשיב למערערת מתוך הסכום של 545,600 ש"ח, שנפסק לטובתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ומתוך דמי הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד על סך 140,000 ש"ח שנפסקו לטובתה שם, ככל שאלה שולמו לה, 25/88 (היחס הוא על פי מספר חודשי ההחזקה שבהם אין לחייב אותה בהשוואה למספר חודשי החיוב בפסק הדין, נושא הערעור), דהיינו היא תקבל סכום החזר של 155,000 ש"ח בעבור דמי ההחזקה בצירוף דמי הריבית וההצמדה שסכום זה צבר מתאריך 01.04.2010 ועד למועד תשלום ההחזר בפועל למערערת, וכן החזר של 39,772 ש"ח אף הם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (03.12.2013) ועד לתשלום החזר זה בפועל למערערת בגין הוצאות ושכר טרחה שחוייבה בהם. בנסיבות העניין – אציע עוד כי לא נעשה צו להוצאות בערעור שלפנינו. 65. לאחר הדברים האלה הגיעה לעיוני חוות דעתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. בהקשר זה ובתגובה לעמדתה – מצאתי לנכון לציין עוד, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי קיימת דרך אפשרית נוספת להגיע לתוצאה אליה הגעתי בחוות דעתי והיא מכוח שיקול הדעת הרחב, אשר נתון לבית המשפט לקבוע כי בנסיבות מיוחדות, השבה היא בלתי צודקת (ראו: סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל (16.12.2010)). יתכן איפוא כי הסעד, אשר לו המשיבה 1 זכאית מכוח השימוש שהמערערת עשתה בחניות שבמחלוקת, הוא, בנסיבות המיוחדות שלפנינו, בלתי צודק בחלקו. לתוצאה דומה – אף כי לא זהה – הגיעה חברתי, השופטת א' חיות, ב-ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל, פיסקה 19 (11.10.2012). ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. קראתי את פסק דינו המקיף של חברי השופט ח' מלצר ואני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע באופן חלקי בלבד. לשיטתי, שומה עלינו לסמוך את ידינו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי כפי שניתן. בעיקרו של דבר, הכרעתו של בית המשפט המחוזי הייתה מבוססת על קביעות עובדתיות, ובראשן הקביעה כי החוזה שערכה המערערת לא כלל את רכישת החניות שבמחלוקת. אני סבורה שזו צריכה להיות לא רק נקודת הפתיחה לדיון, אלא גם נקודת הסיום שלו. להשקפתי, מקביעה זו נגזרת גם המסקנה כי יש לחייב את המערערת במלוא התשלום בגין השימוש שעשתה בחניות. בנסיבות אלה אף לא נדרשת הכרעה בשאלה של היקף התחולה של השעבוד על החניות (בפסקאות 39-35 לפסק דינו של חברי). 2. במישור המעשי, התוצאה שאליה אני מגיעה שונה מזו של חברי בכל הנוגע להתערבותו בדמי השימוש שנפסקו. חברי מתייחס למקרה שבפנינו כאל "תאונה משפטית" (בפסקאות 60-59 לפסק דינו), וסבור כי המשיבה 1 נושאת באחריות חלקית להתרחשותה מאחר שלא רשמה הערת אזהרה בגין העסקה שבה רכשה את החניות שבמחלוקת, עסקה שהייתה ראשונה בזמן ולכן עדיפה לפי דיני העסקאות הנוגדות. בהמשך לכך חברי סבור כי לאשם זה יש לתת ביטוי בחיוב של המערערת בדמי השימוש בחניות רק באופן חלקי. דעתי שונה. 3. לשיטתי, לא מקרה של תאונה משפטית יש בפנינו אלא מקרה של "כמעט" תאונה כזו. אכן, אי-רישום הערת אזהרה על-ידי הרוכש הראשון בזמן עלולה לשים "מכשול בפני עיוור", והתרחשותה של תאונה משפטית בשל כך עלולה לגרור תוצאות משפטיות מהיבטו של מי שחדל – בין שלילת עדיפותו על פני הרוכש השני (לפי ההלכה שנקבעה בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003)) ובין חיובו בפיצויים (אפשרות שנזכרה בע"א 1235/90 הרבסט נ' חברת מ. אריאן קבלן לעבודות חשמל בע"מ, פ"ד מו(4) 661 (1992)). אולם, במה דברים אמורים? במקרה שבו הסיכון התממש. בענייננו, אי-רישום הערת האזהרה היה בעל פוטנציאל מכשיל, אך פוטנציאל זה לא התממש. על כן, גם אם יש מקום להסתייגות מכך שלא נרשמה הערת אזהרה, אין מקום לתת להסתייגות זו ביטוי מעשי בנסיבות המקרה שלפנינו. ככל שענייננו מוגבל לבחינת הסוגיה במשקפי המשפט האזרחי, אינני סבורה שיש מקום לתת סעד בגין נזק שלא התרחש הלכה למעשה. גם אם המחיר החוזי שעליו סוכם בסופו של דבר, לאחר שנודעה העובדה שהעסקה הרלוונטית לא תחול על החניות שבמחלוקת, לא כלל הפחתת מחיר מתאימה, אין בכך כדי להצמיח זכות לסעד, בנסיבות שבהן הקונה נכנסה לעסקה זו בעיניים פקוחות. 4. אשר על כן, לו תישמע דעתי יידחה הערעור ללא סייג. עם זאת, אני מסכימה שבנסיבות העניין אין מקום לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין: לא בלי התלבטות מסוימת מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ח' מלצר. ההתלבטות נבעה מכך שחברתי הצביעה על הסיטואציה שנוצרה כאן לא כ"תאונה משפטית" אלא כ"כמעט תאונה", קרי, הסיכון לא התממש. אפשר אולי להמשיל את ראייתה כמזכירה לנו שמי שחוה "כמעט תאונת דרכים", אך למרבה המזל לא התרחשה ההתנגשות, פשיטא שיברך הגומל ולא יזכה בכל פיצוי אף אם הצד האחר היה האשם. ואולם, לאחר העיון, סבור אף אני שיש להסיק מנסיבות המקרה דנא, כי החניות מושאות המחלוקת (להלן החניות) מצויות בבעלותה של המשיבה 1 מכוח ההסכם השלישי אשר נחתם בינה לבין חברת יעקבקיבא, וכי לא נמכרו למערערת במסגרת ההסכם החמישי אשר נחתם בינה לבין המשיב 2. לפיכך, וכפי שהטעים חברי, אין עסקינן בעסקאות נוגדות במקרקעין. כן סבור אני, כחברי, וזו עיקר במישור המעשי, כי משהתרשלה המשיבה 1 ונמנעה – משך זמן רב (לכל הפחות שנתיים וחצי) – מרישום הערת אזהרה לזכותה לאחר שרכשה את החניות, אף שלא היתה מניעה אובייקטיבית בכך, ומשהפרשנות שנתנה המערערת להסכם החמישי, לפיה רכשה היא את החניות כדין, אינה משוללת יסוד בנסיבות העניין – אף שכאמור ראינו לדחותה – הנה יש להותיר ברשות המערערת חלק מן התמורה שקיבלה בעבור השימוש בחניות, בהתאם לנוסחה שקבע חברי. בהקשר זה רואה אני להוסיף את אלה: בית משפט זה עמד לאורך השנים על החשיבות הגדולה שברישום הערת אזהרה ביחס לזכויות שנרכשו במקרקעין. החובה לרשום הערת אזהרה בכל מקום שהדבר אפשרי מבוססת ביסודה על עקרון תום הלב (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 406 (2003); ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי, פ"ד נט(3) 697, 704 (2004)), ובכוחה "למנוע תאונות משפטיות קשות, אשר עלולות להוריד לטמיון סכומי עתק ולבזבז משאבי שיפוט" (ע"א 7113/11 עזבון המנוח ביאד נ' עזבון המנוח לחאם, פסקה 12 לפסק דינו של השופט י' עמית (2014) (להלן עניין עזבון המנוח ביאד). הרושם הערת אזהרה – חוסך לעצמו צרה. בנסיבות העניין שבפנינו, ואף שאין עסקינן כאמור בעסקאות נוגדות, אילו רשמה המשיבה 1 הערת אזהרה לאחר שנחתם ההסכם השלישי, והבהירה כלפי כולי עלמא את זכותה בחניות, ברי כי המחלוקת בין הצדדים כלל לא היתה מתעוררת. הנה מדברים שציינתי בעניין עזבון המנוח ביאד, היפים לענייננו: "אף אני בדעה, כעצה אופרטיבית לעורכי דין המטפלים בעיסקאות: דאגו לרישום הערת אזהרה, שאם לא כן יעלה "מפלס החשדנות השיפוטי" כלפי תום הלב. בדרך זו גם לא תהא רשלנות... הצד הכספי בכך זניח, התועלת רבה, וכאמור, כל שאינו רושם הערה, עלול – לא תמיד, ותום הלב ייבחן – למצוא עצמו וידו על התחתונה או על ראשו, כפי שגם אירע בנידון דידן בתוצאה" (שם, בפסקה ג' לחוות דעתי). יתנו הרוכשים זכויות במקרקעין דברים אלה אל ליבם, בחינת "איזהו חכם הרואה את הנולד" (בבלי תמיד ל"ב, ע"א), ועורכי הדין יראום כשלט התלוי למול עיניהם בשרתם את לקוחותיהם בענייני מקרקעין. המשנה-לנשיאה (בדימ') הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן ביום, ‏ט"ו באלול התשע"ז (‏6.9.2017). תוקן היום, א' בכסלו התשע"ח (19.11.2017). המשנה לנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14001360_K06.doc שב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il