מרגרית תייר נ. עיריית תל אביב יפו

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1359/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ש' שוחט המערערת: מרגרית תייר נ ג ד המשיבות: 1. עיריית תל אביב-יפו 2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק הפ 011528-09-11 שניתן ביום 16.01.2020 על ידי כבוד השופט א' יקואל תאריך הישיבה: כ"ב בטבת התשפ"ב (26.12.2021) בשם המערערת: עו"ד גדיאל בלושטיין בשם המשיבות: עו"ד עמי פזטל, עו"ד אלירן מגער פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' יקואל) בה"פ 11528-09-11 מיום 16.1.2020, שהורה למערערת למסור לידי המשיבות (להלן: העירייה) את החזקה במקרקעין מושא ההליך. רקע 1. החל משנות ה-70 הפעילה המערערת מסעדה בתל אביב-יפו יחד עם בעלה, ויקטור תייר ז"ל (להלן: ויקטור), והמשיכה לעשות כן גם לאחר פטירתו. חלק מהשטח הבנוי של המסעדה התווסף למבנה המקורי (להלן גם: תוספת הבנייה), ומצוי בחלקה 4 בגוש 7015 (להלן: חלקה 4). מחוץ למסעדה יש חצר ששימשה אותה (להלן: החצר), ומצויה בחלקה 1 בגוש 7015 (להלן: חלקה 1). תוספת הבנייה והחצר ייקראו יחד להלן: המקרקעין, והם בבעלות רשות הפיתוח. ביום 1.12.1972 נחתם הסכם שכירות מוגנת בין ויקטור לבין מי שהיו בשעתו בעלי זכויות במבנה המסעדה. ביום 15.10.1982 הועברו זכויות אלו לידי ויקטור, בידיעת רשות הפיתוח ובהסכמתה. יצוין כי לטענת העירייה, זכויות אלו אינן משתרעות על תוספת הבנייה או החצר. 2. ביום 13.8.1989 פרסמה העירייה הודעת הפקעה בילקוט הפרסומים ביחס לחלקה 1 (בשלמותה), וביום 25.9.2008 – ביחס לחלק מחלקה 4 (זאת, בניגוד לטענת העירייה, שלפיה בהודעה זו הופקעה חלקה 4 בשלמותה). זאת, מכוח סמכות העירייה לפי סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), ובהתאם ל"תכנית בניין ערים 479, תיקון מס' 1 לשנת 1956 של תכנית מתאר יפו", שהודעה על אישורה פורסמה בילקוט הפרסומים בשנת 1958 (להלן: תכנית 479 או התכנית). ביום 6.9.2011 הגישה העירייה לבית משפט קמא תובענה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה), הקובע כדלקמן: הפרוצדורה שיש לנקוט בה במקרה שאין מוסרים חזקה 8. (א) אם בעלי הקרקע העומדת להירכש או המחזיקים בה מסרבים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה בה, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט, ואם נוכח בית המשפט כי שר האוצר זכאי לקנות חזקה בקרקע עפ"י סעיף 7 יתן צו שבו יצווה למסור את החזקה בקרקע. (ב) [...] (ג) בלי לגרוע מכלליות הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), סכסוך על גובה הפיצויים שיש לשלם בעד הרכישה או הגשת תביעה לפיצויים כאמור לא יהוו עילה לעיכוב הכניסה לקרקע או לעיכוב קניית החזקה בה. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 31.12.2013 פג תוקפו של רישיון העסק של המסעדה, ומאז נמנעה העירייה לחדשו בשל ההפקעה הנ"ל. 3. העירייה הדגישה לפני בית משפט קמא כי המקרקעין הופקעו כדין ומסווגים בתכנית 479 כשטח ציבורי פתוח (להלן: שצ"פ), המיועד לפיתוח טיילת שפת הים באזור. מנגד, המערערת טענה, בין היתר, כי יש לדחות את התובענה על הסף בשל שיהוי, לנוכח חלוף הזמן מאז אושרה התכנית; כי אין במימוש ההפקעה דנן כדי להגשים תכלית ציבורית קונקרטית; וכי תכנית מתאר אחרת – תא/5000 – היא אשר חלה על המקרקעין, באופן שיכול לייתר את הצורך בהפקעתם. תמצית פסק דינו של בית משפט קמא 4. בית המשפט קיבל את התובענה, הורה למערערת למסור לידי העירייה את החזקה במקרקעין, וקבע כי אין בכך כדי לגרוע מטענות המערערת במישור הכספי. נקבע כי במקרה דנן מתקיימים כל התנאים הנדרשים לצורך קבלת צו לפי סעיף 8 לפקודה: פרסום הודעה ברשומות על כוונה להפקיע את המקרקעין, לפי סעיף 5 לפקודה; פרסום הודעה ברשומות על מסירת החזקה במקרקעין, לפי סעיף 7(1) לפקודה; הגיע מועד תפיסת החזקה לפי ההודעה האחרונה; וסירוב מצד הבעלים או המחזיקים במקרקעין למסור את החזקה בהם. בית המשפט עמד על כך שהליך לפי סעיף 8 לפקודה נועד לאפשר לרשות המפקיעה לתפוס חזקה בקרקע באופן מקוצר ומהיר. צוין כי כשרות ההפקעה או סבירותה לא ייבחנו במסגרת הליך זה, אלא במקרים מיוחדים וחריגים של פגמים שורשיים ובסיסיים, ובלבד שאין מדובר בטענות שמקומן בהתנגדות לתכנית שמכוחה בוצעה ההפקעה. בית המשפט קבע כי ענייננו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים כאמור. 5. בית המשפט קבע כי ככלל, יש להעלות טענת שיהוי בהקשר דנן במסגרת "תקיפה ישירה" של חוקיות ההפקעה, ולא בהליך לפי סעיף 8 לפקודה. לגוף הטענה, נקבע כי לא הוכח שהעירייה נהגה בשיהוי בלתי סביר, המעיד במובהק על זניחת מטרת ההפקעה – הפיכת המקרקעין לשצ"פ כחלק מהטיילת הסמוכה. בין היתר, נקבע כי העירייה כבר מימשה מטרה זו באופן חלקי וממשיכה לעשות כן; כי המערערת לא הצביעה על נזק קונקרטי שנגרם לה כתוצאה מהשיהוי במימוש ההפקעה; כי הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה גדול מזה שייגרם למערערת אם לא תבוטל ההפקעה; וכי העירייה מתכוונת להשתמש במקרקעין בקרוב, כך שמתקיימת הדרישה לצורך מידי במימוש ההפקעה. בית המשפט הוסיף כי אין בתכנית תא/5000 כדי לגרוע מייעוד המקרקעין כשצ"פ; כי אין לדחות את התובענה מחמת אי צירוף תשריט להודעות ההפקעה, בין היתר מאחר שהמערערת לא חלקה על כך שידעה כי הודעות אלו מתייחסות למקרקעין דנן; כי אין לדחות את התובענה בשל טענת המערערת לאי קיום שימוע, בין השאר משום שסעיף 5א לפקודה, הקובע בנסיבות מסוימות חובת שימוע ביחס להפקעה, נחקק רק בשנת 2010; וכי ככלל, הרשות המפקיעה אינה מחויבת לשלם פיצויים טרם נטילת החזקה בקרקע. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 6. המערערת טענה כי פסק דינו של בית משפט קמא ניצב בסתירה לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל (22.1.2003) (להלן: עניין אקונס). נטען כי אין בסיס לקביעת בית משפט קמא, שלפיה רק במקרים "מיוחדים וחריגים" ידון בית המשפט בטענות נגד הפקעה בהליך לפי סעיף 8 לפקודה; וכי היה על בית המשפט לבחון את ההפקעה דנן בראי פגיעתה בזכות החוקתית לקניין. בהקשר זה, נטען כי הסטת קו ההפקעה בכארבעה מטרים תייתר את הצורך בהפקעה, כך שמדובר ב"אמצעי שפגיעתו פחותה" להגשמת תכלית ההפקעה. המערערת הוסיפה כי התכנית אינה תקפה יותר בשל חלוף הזמן מאז אישורה, וכי מכל מקום, העובדה שלא יצאו תכניות מפורטות מכוח התכנית מעידה על זניחתה. בין היתר, נטען גם כי על המקרקעין חלה תכנית תא/5000, ולא תכנית 479; כי לא הובאו נתונים באשר להפקעות שלכאורה בוצעו מכוח תכנית 479; וכי מימוש ההפקעה יוביל לסגירת המסעדה ולשלילת מקור פרנסתה של המערערת, בעוד שהציבור לא יינזק אם תבוטל ההפקעה. בשולי הדברים נטען כי דין ההפקעה בטלות, משלא הוצג תשריט בהודעות ההפקעה ולא קוים למערערת שימוע, וכי לכל הפחות, היה מקום להתנות את מסירת החזקה במקרקעין בפיצוי הולם. 7. מנגד, העירייה גרסה כי השצ"פ לאורך שפת הים מצוי בפיתוח מכוח תכנית 479 מזה שנים ארוכות; כי מטרת ההפקעה – פיתוח השצ"פ – מעולם לא נזנחה; וכי פיתוח השצ"פ נמצא בשלבי סיום, הכוללים הליכים אחרונים למסירת חזקה מכוח הודעות הפקעה, לרבות ההליך דנן. בין היתר, העירייה הוסיפה כי תכנית 479 מעולם לא נתקפה ב"תקיפה ישירה"; כי נזקי המערערת כתוצאה מההפקעה ניתנים לפיצוי כספי, ונמוכים מהנזק שייגרם אם תבוטל ההפקעה או התכנית; כי תכנית תא/5000 לא חלה על המקרקעין; כי לא הייתה חובה לקיים שימוע במקרה דנן; וכי תשריט המקרקעין צורף לתובענה. עוד צוין כי אף על פי שאין חובת תשלום פיצויים בטרם מסירת החזקה, העירייה מוכנה לשלם פיצויים למערערת גם ללא הגשת תביעה; כי המערערת דחתה כל הצעה בהקשר זה מטעם המגשר שמונה על-ידי בית משפט קמא; וכי גם כיום מוכנה העירייה לכל הליך שיקבע את גובה הפיצוי כנגד מסירת החזקה לפי זכויות המערערת. דיון והכרעה 8. כפי שציין בית משפט קמא, כמפורט לעיל, הלכה עמנו כי לצורך קבלת צו לפי סעיף 8 לפקודה יש להוכיח ארבעה תנאים מצטברים (ראו רע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תל-אביב-יפו (1.12.2002) (להלן: עניין קיסר)). הכלל הוא שדי בהוכחת תנאים אלו לשם זכייה בצו כאמור, באשר "הוראת סעיף 8 לפקודת ההפקעה אופייה הוא כאופי של הוצאה לפועל – מסירת חזקה בעקבות הפקעה – ועל-כן לא תעלינה במסגרתה, ככלל, טענות-מהות של הפקעה. הוראת סעיף 8 נועדה – מעיקרה – ליתן בידי בעל סמכות ההפקעה דרך מהירה לתפוס חזקה בקרקע שהופקעה. הוראת סעיף 8 נועדה לקבוע 'דרך מקוצרת' למימושה של זכות החזקה" (עניין קיסר, בפסקאות 19-18). 9. בענייננו, המערערת לא חלקה על קיום התנאים הנדרשים, אך ביקשה להיכנס בגדרי החריגים לכלל הנ"ל, ולטעון נגד חוקיות ההפקעה ב"תקיפה עקיפה" במסגרת ההליך דנן. בע"א 8824/07 מטרסו נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב (18.2.2010) (להלן: עניין מטרסו) עמד בית משפט זה על שתי גישות בפסיקה להגדרת חריגים אלו. הראשונה באה לידי ביטוי בעניין קיסר, ולפיה בהליך לפי סעיף 8 ניתן להעלות נגד ההפקעה "טענות-הגנה ממשפחת טענות החריגה מסמכות או ממשפחה קרובה", וזאת "במקרים מיוחדים וחריגים" (שם, בפסקה 20). הגישה השנייה הובעה בעניין אקונס, ונראה כי החריגים על-פיה "מעט רחבים" מאלו שנקבעו בעניין קיסר (עניין מטרסו, בפסקה 12). לפי גישה זו, בתמצית, בהליך לפי סעיף 8 ניתן לטעון לקיומם של פגמים "שורשיים ובסיסיים" בהפקעה. דומה כי בית משפט זה טרם הכריע מפורשות בין שתי הגישות (ראו, למשל, דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' אבו פריח, בפסקה 12 (12.4.2015)). 10. אקדים ואומר כי אף אם נקבל את גישת המערערת ונבחן את טענותיה בראי פסק הדין בעניין אקונס, איני סבור כי עלה בידה להצביע על פגמים שורשיים ובסיסיים בהפקעה דנן. אם כן, בטרם אבחן את טענות המערערת אציג את עיקרי פסק הדין בעניין אקונס. 11. בית המשפט בעניין אקונס דן בהפקעת רבדים תת-קרקעיים של מקרקעין עבור פרויקט "מנהרות הכרמל". נקבע שם כי אף על פי שכוונת המדינה הייתה "להפקיע את המרחב הדרוש למנהרות עצמן בתוספת נפח מסוים מעל המנהרות ומתחת להן", בפועל נוסחה הודעת ההפקעה באופן גורף, שמפקיע את כל זכויות החזקה והשימוש התת-קרקעיים של המקרקעין הנדונים, כך ש"כל פעולה, כמו ירידה למרתף המצוי מתחת לפני הקרקע, חפירת גומה כדי לשתול עץ ואולי גם דריכה בגינה ההופכת את פני המקרקעין, תהיה השגת גבולה של המדינה" (בפסקה 35). הודעת ההפקעה שם התייחסה אפוא גם לרבדים תת-קרקעיים שלא נדרשו להקמת המנהרות: "המטרה הציבורית בחלק מהעומק המופקע לפי הפרסום איננה קיימת מדעיקרא" (בפסקה 44; ההדגשה במקור). בנסיבות אלו, נקבע שם כי ההפקעה "לוקה בחוסר מידתיות, אף בחוסר מידתיות קיצוני [...] הדרך הראויה והמידתית הייתה להגדיר מראש, לפחות בקירוב בהודעת ההפקעה, את הגבולות האנכיים של ההפקעה התת-קרקעית הדרושה" (בפסקה 41; ההדגשה במקור), וכי "הבעיה האמיתית שהתעוררה בהליך זה בעניין דרישת המידתיות [היא] פער בין מה שהמדינה התכוונה להפקיע לבין מה שהפקיעה למעשה בהודעות ההפקעה" (בפסקה 45). וכך נקבע שם ביחס לאופי הטענות שניתן להעלות נגד הפקעה במסגרת הליך לפי סעיף 8 לפקודה: "הליך לפי סעיף 8 ראוי שיהיה הליך מהיר כדי לאפשר תפיסת חזקה ללא שיהוי. על בתי-המשפט לתת דעתם על כך שהליך זה לא יהפוך מסורבל וממושך. על בית-המשפט לזכור כי הייתה למי שמבקשים את החזקה מידו אפשרות לתקוף את ההפקעה בתקיפה ישירה. עם זאת סקירת פסקי-הדין מראה כי בתי-המשפט אינם אוטמים אוזניהם, גם בדיון לפי סעיף 8 לפקודה, לטענות בעניין פגמים שורשיים ובסיסיים בהפקעה [...] לעומת זאת חשוב להדגיש במה אין לדון במסגרת הליך שמתבקשת בו מסירת החזקה: אין לדון בעניינים שמקומם הנכון הוא במסגרת התנגדויות לתכנית בניין עיר" (בפסקה 25; ההדגשות במקור). 12. לטענת המערערת, לנוכח פסק הדין בעניין אקונס, יש לקבוע כי ההפקעה בעניינה פוגעת בזכותה לקניין באופן לא מידתי. ואולם, לנוכח האמור לעיל, אין בידי לקבל טענה זו. המקרקעין דנן מצויים בגדרי תכנית 479, שאחת ממטרותיה היא "לתכנן מחדש שטח התכנית ע"י התוית דרכים חדשות, קביעת שטחים צבוריים פתוחים, אזור לבנינים צבוריים, אזור מלאכה, אזור מסחרי, אזור מיוחד, אזור מגורים וכו' בהתאם למסומן בתסריט" (סעיף 4 לתכנית; ההדגשה הוספה). התכנית מסווגת את המקרקעין דנן בתור שצ"פ, וקובעת כי "הדרכים, המגרשים הצבוריים הפתוחים, והאזורים לבנינים צבוריים – יופקעו וירשמו ע"ש עירית תל-אביב-יפו", וכי "כל בניין שהוא בנגוד לתקנות התכנית יהרס" (סעיפים 14-13 לתכנית). מדברים אלו נובע כי הפקעת המקרקעין דנן, כחלק מאזור השצ"פ, נדרשת לצורך הגשמת מטרת התכנית. זאת, בניגוד לעניין אקונס, שם נקבע כאמור כי "המטרה הציבורית בחלק מהעומק המופקע לפי הפרסום איננה קיימת מדעיקרא". 13. המערערת טענה כי הסטת קו ההפקעה במספר מטרים תייתר את הצורך בהפקעת חלק מהשטח הבנוי של המסעדה, כך שתוגשם תכלית ההפקעה תוך נקיטת אמצעי שפגיעתו במערערת פחותה. אך גם טענה זו אין בידי לקבל. תכלית ההפקעה הנדונה היא לפתח את אזור השצ"פ, אשר כולל גם את החלק הנ"ל של המסעדה. ממילא, גריעת אותו חלק מהשצ"פ תגרע מהגשמת תכלית ההפקעה. ובאופן כללי, הפקעה פוגעת, מעצם טבעה, בקניינו של אדם. ברי כי ויתור על הפקעה, או על חלק ממנה, יפגע באדם פחות מאשר ביצוע ההפקעה במלואה. אך קבלת טענה מסוג זה, משמעותה היא שלא ניתן לעולם לבצע הפקעה, שהרי לכאורה תמיד ניתן שלא להפקיע, או להפקיע פחות. מכל מקום, במידה שטענת המערערת היא שניתן היה להפקיע שטח אחר במקום חלק מהמסעדה לשם פיתוח השצ"פ, מדובר בטענה שעניינה בחינת אפשרויות חלופיות, ומקומה אינו במסגרת ערעור על צו לפי סעיף 8 לפקודה (ראו ע"א 6320/98 נאבלוסי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נג(5) 733, 739 (1999); ע"א 7959/00 עזר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה, פ"ד נו(2) 365, 383 (2001)). 14. המערערת ציינה כי תכנית 479 אושרה בשנת 1956, וטענה כי בשל חלוף הזמן התכנית פקעה ו"לא קיימת יותר". אמנם, סעיף 84 לחוק התכנון והבנייה קובע כי "כל תכנית תציין את התאריך המשוער לביצועה, ואם יש צורך תקבע שלבים לביצוע והתאריכים לביצוע כל שלב". עם זאת, כבר נפסק כי ככלל, כל עוד לא אושרה תכנית חדשה במקום תכנית מאושרת שחלף המועד לביצועה, האחרונה תמשיך לשמש נורמה מחייבת (בג"ץ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל אביב, פ"ד מז(5) 573, 584 (1993)). חריגה ממסגרת הזמנים שנקבעה בתכנית אינה מעידה אפוא בהכרח על פקיעתה, על פקיעת סמכות ההפקעה מכוחה או על זניחת המטרה שבבסיסה (ראו עע"מ 7879/16 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה נ' בראל, בפסקאות 12 ו-16 והאסמכתאות שם (28.8.2018) (להלן: עניין בראל)). הלכה זו כוחה יפה במיוחד ביחס לתכניות רחבות היקף שנדרש זמן רב לביצוען, כבענייננו (ראו עע"מ 8541/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' קוטלר, בפסקה 7 (28.11.2007); עניין בראל, בפסקה 12). ואכן, ייתכנו מקרים שבהם שיהוי של עשרות שנים לא יוביל לביטול הפקעה (עע"מ 3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין, בפסקה 14 (24.5.2010); עניין בראל, בפסקה 14). יוזכר כי בענייננו, התכנית אושרה בטרם נחקק חוק התכנון והבנייה, ואין היא קובעת מועד לביצועה. ברם, ברי כי אין בכך כדי לגרוע מתחולת הכלל הנובע מהאמור לעיל, ולפיו חלוף הזמן כשלעצמו אינו מוביל בהכרח למסקנה בדבר בטלותה של תכנית מתאר מאושרת. לפיכך, אין לקבל את טענת המערערת בהקשר זה. 15. המערערת הוסיפה כי לנוכח פסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה (9.7.2008) (להלן: עניין הלביץ), יש לקבוע כי בשל חלוף הזמן כאמור, העירייה זנחה את התכנית וממילא – את ההפקעה מכוחה. ואולם, אין הנדון דומה לראייה. בעניין הלביץ דובר על חלקות שנמצאו באזור תעשייה אטרקטיבי והופקעו, אך במשך כ-19 שנים ההפקעה לא מומשה, כך שהחלקות היו במצב של "הקפאה", "כאבן שאין לה הופכין". נקבע שם כי "רשות שהפקיעה קרקע למטרה פלונית ושנים ארוכות אין היא עושה שימוש בקרקע למטרה שלשמה הופקעה הקרקע, בעצם מחדלה זה מלמדת היא על עצמה כי אין היא זקוקה לקרקע שהופקעה" (בפסקה 63), וכי "לא זו בלבד שקניינם של המערערים נלקח מהם ללא מתן פיצוי כלשהו, במשך שנים עמדה קרקע זו בשיממונה, כאשר מן המערערים נמנעה היכולת לעשות שימוש כלשהו בחלקות [...] ובמשך כל השנים הללו חוזים המערערים בחלקותיהם - אשר לכאורה היו דרושות באופן דחוף לצורך הקמת מבני ציבור - עומדות נטושות" (בפסקה 81). בנסיבות אלו, נקבע כי יש לבטל את מעשה ההפקעה. לעומת זאת, בענייננו סירבה המערערת למסור חזקה במקרקעין לאחר הפקעתם והם המשיכו לשמש אותה, אף לאחר שבשנת 2011 פתחה העירייה בהליך דנן לקבלת חזקה במקרקעין (כאמור, רק בסוף שנת 2013 פג תוקפו של רישיון העסק של מסעדת המערערת). כמו כן, בית משפט קמא קבע כי לא נסתרו טענות העירייה, שלפיהן מזה שנים ארוכות היא מפתחת בהתמדה את השצ"פ הנדון מכוח תכנית 479; כי פיתוח השצ"פ עומד לקראת סיום, עם נקיטת הליכים אחרונים למסירת חזקה מכוח הודעות הפקעה; וכי העירייה מתכוונת לעשות שימוש מידי במקרקעין דנן לצורך פיתוח השצ"פ. לנוכח האמור, ובשים לב לאופי ההליך לפי סעיף 8 לפקודה, כמפורט לעיל, לא מצאתי עילה להתערב בקביעת בית משפט קמא, שלפיה אין להסיק בענייננו כי העירייה זנחה את מטרת ההפקעה באופן שמצדיק את ביטולה. 16. המערערת גרסה כי לא ניתן ליישם את תכנית 479 ללא תכניות מפורטות, בשים לב לסעיף 12(ג) לתכנית, שקובע כי "בתכניות מפורטות ובתכניות בנין יקבעו תקנות הבנייה לסוגי האזורים, גובהם של בנינים וצורתם (בניני קומות, טוריים וכד') אחוזי הבניה קו בניה, שטח מינימלי של מגרש לכל אזור ואזור וכד'". ברם, סעיף 12(ג) הנ"ל נכלל בחלק ד' של התכנית, שעניינו "קביעת אזורי תכנון, צפיפות המגורים ופתוח התכנית". בראשית חלק ד' הנ"ל מצוי סעיף 8, שעניינו "אזור לתכנון תכנית מפורטת", ולפיו "אזור המגורים מיועד לתכנון תכניות מפורטות [...]" (ההדגשה הוספה). לעומת זאת, המקרקעין דנן מצויים באזור המיועד לשצ"פ – ולא למגורים – כך שאין בסעיף 12(ג) כדי ללמד על חובה לפתח את השצ"פ מכוח תכניות מפורטות. המערערת טענה גם כי תכנית תא/5000 אושרה לאחר תכנית 479, ומשכך היא זו שחלה על המקרקעין, ולא תכנית 479. ואולם, סעיף 2.4.1 לתכנית תא/5000 קובע כי "תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת שאושרה טרם תחילתה של תכנית זו, תעמוד בתוקפה על אף האמור בתכנית זו", ודי בכך כדי לדחות את הטענה. 17. אציין גם כי לא מצאתי עילה להתערב במסקנות בית משפט קמא, שלפיהן אין מקום להורות על ביטול ההפקעה מחמת טענות המערערת בדבר אי צירוף תשריט להודעות ההפקעה או בדבר אי קיום שימוע. טענות אלו נטענו לפנינו בשפה רפה, אף מבלי לציין את המקור המשפטי שלשיטת המערערת מקים בעניינה חובות כאמור. זאת, חרף אופיו של הליך לפי סעיף 8 ועצמת הפגמים שיש להוכיח במסגרתו, כמפורט לעיל. 18. לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. אציין כי הפגיעה במערערת לא נעלמה מעיניי. כאמור, המערערת הפעילה מסעדה במקרקעין דנן במשך כארבעים שנה, ומעבר להיותה מקור פרנסתה, ניכר כי למערערת זיקה רגשית משמעותית כלפי המסעדה. מבלי לקבוע מסמרות לעניין טיב זכויות המערערת במקרקעין, אין לכחד כי "מעשה ההפקעה שולל למעשה את זכות הפרט על קניינו ולפיכך הוא פוגע בלב ליבה של זכות הקניין הן מן ההיבט הכלכלי והן מן ההיבט הרגשי" (בג"ץ 3100/05 שטוקלמן נ' מינהל מקרקעי ישראל, בפסקה 23 (17.8.2009)). "הפגיעה בזכות הקנין מתחדדת עוד יותר כאשר מדובר בהפקעת נכס שהוא בית מגורים או בית עסק [...] במקרים רבים אין בעיניו של הבעלים תחליף לביתו או לעסקו. אין הוא חפץ בתחליף [...] מקווה הוא לנהל את עסקו עד שיכלו כוחותיו [...] סילוקו מהנכס, אף כנגד פיצוי ריאלי, הינו במקרים רבים אירוע טראומתי מבחינתו. הריסתו של הנכס גורמת לו פגיעה רגשית קשה וחמורה" (אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך א 23 (מהדורה שמינית, 2013)). עם זאת, "עצם קיומה של זכות לרכישה כפויה של שטח המצוי בבעלות פרטית על-ידי המדינה או גורם מטעמה מלמדת כי המחוקק סבר שבנסיבות מסוימות בהן קיים צורך ציבורי במקרקעין גובר האינטרס הציבורי על זכות הקניין של היחיד ומצדיק את פעולת הרשות [...] ההפקעה [נחשבת] ל'הכרח בל יגונה' ול'רע הכרחי'" (בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר – משרד האוצר, בפסקה 14 (18.6.2009)). לצד דברים אלו, אציין כי בצדק קבע בית משפט קמא, שאין בהליך זה כדי לגרוע מטענות המערערת במישור הכספי, ורשמנו לפנינו את הצהרת העירייה בדבר מוכנותה לשלם למערערת פיצויים בהסדר, ואת מוכנותה "לכל הליך או לכל מינוי של שמאי או מומחה שיקבע את גובה הפיצוי, כנגד מסירת החזקה, לפי זכויות המערערת בשטח הנמסר" (עמ' 11 לסיכומי העירייה). מכל מקום, יוזכר כי סעיף 8(ג) לפקודה קובע כי "סכסוך על גובה הפיצויים שיש לשלם בעד הרכישה או הגשת תביעה לפיצויים כאמור לא יהוו עילה לעיכוב הכניסה לקרקע או לעיכוב קניית החזקה בה". 19. סוף דבר, שאציע לחבריי לדחות את הערעור. בשים לב לנסיבות המקרה ולוותק של המסעדה בנוף התל-אביבי, אציע גם כי לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ' באדר א התשפ"ב (‏21.2.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20013590_E09.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1