עמוס גזית נ. קצין התגמולים

פסק-דין בתיק רע"א 1357/06 בבית המשפט העליון רע"א 1357/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המבקש: עמוס גזית נ ג ד המשיב: קצין התגמולים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 25.12.2005 בתיק ע"א 2913/04 שניתן על ידי כבוד השופטים ה' גרסטל, א' ש' שילה, ד' גלדשטיין תאריך הישיבה: ג' באדר ב' התשס"ח (10.3.08) בשם המבקש: עו"ד ברק טל בשם המשיב: עו"ד מיקי חשין פסק-דין השופט י' אלון: 1. המבקש נפגע במהלך שרותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים וכתוצאה מהפגיעה הוא סובל מהמיפלגיה (שיתוק) חלקית בצד שמאל של גופו. בשנת 1974 הגיש המבקש למשיב את תביעתו לתגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן – חוק הנכים). באוקטובר 1974 קבעה ועדה רפואית למבקש דרגת נכות של 40% לאור מסקנתה כי הפגיעה שגרמה להמיפלגיה הינה קרוב לודאי נוירולוגית. על כן סיווג דרגת הנכות נעשה בהתאם לתקנת משנה 29(1)(א)(II) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) התש"ל-1969. במאי 1975 נבדק המבקש בפני ועדה רפואית נוספת. זו מצאה כי אין אינדיקציה לפגיעה אורגאנית נוירולוגית, כי הפגיעה היא בתחום הנפשי ועל כן סיווג הנכות ייעשה על פי תקנת משנה 29 (1)(I) בדרגה של 20%. ועדה רפואית נוספת החליטה ביום 30.5.76 כי לא ניתן לקבוע ממצא קליני ברור לענין הגרימה להמיפלגיה (נוירולוגית או פסיכיאטרית) – ויש להסתפק בתוצאה הפונקציונלית של ההמיפלגיה החלקית. לאור זאת נקבעה דרגת נכותו הזמנית של המבקש ב-40%. ועדה רפואית ששבה ובדקה את המבקש באוגוסט 1976 קבעה את דרגת הנכות הזמנית ל-50% תוך קביעה כי "מתקבל על הדעת שבעת שנחבל בראשו נגרמה לו המירפזיס קלה משמאל בלבד…" בספטמבר 1977, הופיע המבקש פעם נוספת בפני ועדה רפואית. הפעם נקבעה דרגת נכותו ל-20% – תוך קביעה כי הגרימה לנכות הינה נפשית ולא נוירולוגית. המבקש ערער על החלטת הועדה הרפואית העליונה לבית המשפט המחוזי. ערעורו נתקבל והדיון הוחזר לועדה הרפואית העליונה על מנת שתשוב ותבחן את סיבת הגרימה לנכות – אורגאנית או פסיכיאטרית ותכריע במחלוקות שנתגלעו לענין זה בועדות הרפואיות השונות. בעקבות פסק הדין הועדה הרפואית העליונה שבה וקבעה את דרגת הנכות ל‑20%. המערער שב וערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, ערעורו התקבל ודרגת הנכות נקבעה ל‑37% – כשהנחת המוצא נותרה כי סיבת הגרימה היא נפשית ולא אורגאנית-נוירולוגית. כחלוף מספר שנים, בינואר 1989, פנה המבקש אל המשיב בבקשה להביאו פעם נוספת בפני ועדה רפואית וצירף לפנייתו שתי חוות דעת רפואיות לפיהן הגרימה לנכותו הינה נוירולוגית. הועדה כונסה במאי 1989, נקבע על ידה כי "אין ספק כי ההפרעה היא על רקע לא אורגאני" – ודרגת הנכות נותרה 37%. בדצמבר 1990 התכנסה ועדה רפואית נוספת – בעקבות חוות דעת חדשה שהגיש המבקש – אך גם היא הותירה את דרגת הנכות בשיעור 37%. חלפו שנתיים וחצי ובחודש מאי 1993 פנה המבקש פעם נוספת אל המשיב בבקשה לעיון נוסף בעניינו. הוא הופיע בפני ועדה רפואית שהחליטה להותיר את דרגת נכותו בשיעור 37% תוך סיווג הגרימה כנפשית (תקנה 33(ב) לתקנות). ערעורו של המבקש לועדה הרפואית העליונה נדחה בהחלטה מיום 29.5.04. המבקש ערער על כך לבית המשפט המחוזי (ע"א 1143/94) ערעורו התקבל ובפסק הדין מיום 8.6.1995 הורה בית המשפט לועדה הרפואית העליונה לדון מחדש בעניינו. בתום הדיון מחדש החליטה הועדה הרפואית העליונה ביום 17.3.96 לקבוע את דרגת נכותו של המבקש ל-55% בהתאם לסיווג שבתקנה 29(1)(ג) לתקנות. 2. שלוש שנים לאחר קביעת דרגת הנכות ל-55%, פנה המבקש אל המשיב (במאי 1999) בדרישה כי יקבע את זכאותו הרטרואקטיבית לתגמולים והטבות על פי דרגת נכות זו – החל ממועד הגשת תביעתו הראשונה לתגמולים בשנת 1974. המשיב דחה את הבקשה וקבע כי המועד ממנו זכאי המבקש לתגמולים בדרגת הנכות של 55% הינו מועד הגשת תביעתו האחרונה לשינוי דרגת נכותו – דהיינו מאי 1993. המבקש ערער על החלטת המשיב בפני ועדת הערעורים – וערעורו נדחה. על החלטת ועדה הערעורים ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי. בפסק הדין מיום 25.12.05 דחה בית המשפט קמא (כב' השופטים ה' גרסטל, א' ש' שילה וד' גלדשטיין) את הערעור. בפנינו עותר עתה המבקש לרשות לערער על פסק הדין. לאחר שנתקבלה תגובת המשיב ולאחר ששמענו את טענות הצדדים על פה, החלטנו לדון בבקשה כבערעור וזאת מחמת חשיבותה של הסוגיה המתעוררת בבקשה זו והשלכותיה מעבר לעניינו הפרטני של המבקש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. נקודת המוצא העובדתית שהניח בית המשפט קמא היתה כי קביעתה האחרונה של הועדה הרפואית העליונה (ממרץ 1996) מהווה למעשה עדכון רטרואקטיבי של דרגת נכותו של המערער החל ממועד התביעה הראשונה בשנת 1974 זאת הואיל ו"הסמכות לקביעת דרגת נכות מסורה לועדה הרפואית ולא למשיב (סעיף 10(א) לחוק הנכים). ממילא אין קצין התגמולים (המשיב – י"א) מוסמך ליתן החלטה בנוגע לשיעור דרגת נכותו של המערער או למועד תחילתה." אולם, כך נפסק, לא הרי קביעת המועד לדרגת הנכות כהרי קביעת המועד לעניין תחילת תשלום התגמולים. לעניין האחרון נקבעה בסעיף 18(א) לחוק הנכים ההוראה דלהלן: "18. מאימתי משלמים תגמולים (א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משרותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו – אם הגיש תביעה לתגמולים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר – מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר." בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב ולפיה פנייתו של המערער אל המשיב במרץ 1993 היוותה בקשה חדשה כמשמעותה בסעיף 30(א) לחוק, ודרגת הנכות של 55% (שנקבעה על-ידי הועדה בהחלטתה ממרץ 1996) נקבעה בהתייחס לבקשה-תביעה חדשה זו. על כן, ובהתאם להוראות סעיף 18(א) לחוק, זכאותו של המערער לתשלום התגמולים בהתאם לדרגת נכות זו תחילתה במועד הגשת התביעה – מרץ 1993. בפסק הדין נדחתה טענת המערער כי בקשתו ממרץ 1993 היתה ביסודה בקשה ל"עיון חוזר" בהחלטות הקודמות של המשיב והועדות הרפואיות במסגרת "תביעתו הראשונה "של המערער ועל כן "יום הגשת התביעה" נותר להיות בשנת 1974. נקבע כי מוסד זה של "עיון חוזר" איננו קיים בהליכים על פי חוק הנכים וכי "פניות המערער למשיב אינן אלא הגשת בקשה חדשה". ברוח זו פסקו בתי המשפט כי כל פניה (של נכה – י"א) למשיב לבחינת מצב רפואי מהווה הליך חדש לפניו, משום שכל החלטה של ועדה רפואית (או של המשיב – לפי העניין) היא החלטה סופית, שבכפוף לזכות הערעור עליה בדרך הקבועה בחוק – הופכת חלוטה". טענות המערער 4. בנימוקי הבקשה שבכתב ובטיעוניו על פה טוען בא-כוח המערער כי בעניין דנן ה"תביעה" שהגיש המערער היתה ונותרה בקשתו המקורית לתגמולים משנת 1974. אין הוא חולק על כך כי בקשה המוגשת על ידי נכה לבחינה מחודשת של דרגת נכותו, בהסתמך על שינויים שחלו במצבו מאז ההחלטות הקודמות, דינה כדין תביעה חדשה. אולם שונה הדבר לטענתו בענין דנן. בקשתו של המערער משנת 1993 לא הייתה לשינוי דרגת נכותו עקב שינוי גופני או החמרה בנכותו המקורית, אלא לעיון מחדש באותה הנכות ובאותן הפגיעות כפי שהיו מלכתחילה. השתלשלות העניינים המסועפת והקביעות הרבות והשונות של הועדות הרפואיות בעניינו נובעים מההתלבטות הרפואית עקב הקושי לאבחן ולסווג את אותה הנכות ואת אותה הפגיעה שמבראשית, דהיינו הנכות שנגרמה לו עקב הפגיעה במלחמת יום הכיפורים ב-1973. בבקשתו מ-1993 לא טען המערער להחמרה בנכותו או לשינוי פיזי גופני או אחר במצבו מאז הפגיעה הראשונה. כל טענתו היתה והינה כי סיווג השיתוק החלקי ממנו הוא סובל אמור היה להיעשות מלכתחילה על פי מבחני התקנות לעניין פגיעה אורגנית נוירולוגית במובחן מגרימה נפשית. על כן – "יום הגשת התביעה" בעניינו של המערער היה ונותר לטענתו במועד הגשת תביעתו הראשונה (ב-1974) ואין לראות בפנייתו לעיון החוזר בשנת 1993 כתביעה שונה או חדשה. 5. המערער משיג על האבחנה שערך בית המשפט קמא בין "מועד תחילת הנכות" ל"מועד הזכאות לתגמולים". לטענתו – משעה שקבעה ועדה רפואית את אחוז הנכות ואת "יום תחילת הנכות" – מצוות המחוקק היא כי זכאותו של הנכה לתגמולים (כשיעור נכותו) תהיה מניה וביה מיום תחילת הנכות. על פי הטענה, "התביעה" בה מדבר סעיף 18(א) לחוק, היא "התביעה" להכיר בדרגת נכותו של הנכה (שקביעתה תקים לו את הזכות לתגמולים על פי החוק). על כן קביעת "תאריך תחילתה של דרגת הנכות, שגם היא בסמכות הועדה הרפואית מכתיבה את תאריך תחילתה של הזכות לקבלת תגמולים על פי החוק". המערער מסכים כי פניית נכה לקצין התגמולים לשינוי דרגת הנכות עקב שינוי במצב בריאותו או בעובדות אחרות כמוה כהגשת "תביעה" חדשה. ברם, אין הדבר כך, לטענתו, שעה שפניית הנכה לשינוי דרגת הנכות מתבססת על אותו מצב בריאותי ואותן העובדות, אלא שנטען בה כי הסיווג הקודם היה שגוי. פניה שכזו אינה "תביעה" חדשה אלא בקשה לעיין מחדש בתביעה הראשונה והמקורית. 6. עוד טוען המערער כי הגלגולים המרובים שבהם נתגלגל עניינו נובעים כולם מחילוקי הדעות שהתגלעו בין הועדות הרפואיות השונות של המשיב עד שהגיעו לבסוף (במרץ 1996 בעקבות פנייתו ממאי 1993) להחלטה הקובעת את דרגת נכותו ב‑55%. לטענתו, משמעות אותה קביעה מאוחרת אינה אלא גילוי דעתם של המשיב והועדות כי זה היה שיעור הנכות הנכון של המערער מלכתחילה. תהיה זו איפוא תוצאה בלתי צודקת לשלול מהמערער את זכותו על פי דין ועל פי צדק לתגמולים בהתאם לדרגת נכות זאת של 55% – וזאת החל ממועד הגשת תביעתו המקורית ב‑1974. טענות המשיב 7. לטענת המשיב, "כל פניה (של הנכה –י"א) אל הועדה הרפואית לצורך בחינה מחודשת של דרגת הנכות, משמעה פתיחת הליך תביעה חדש. ובשל כך, יש לפרש את התיבה 'יום הגשת התביעה', כיום בו הוגשה התביעה האחרונה לשינוי דרגת הנכות. היינו, המועד בו נפתח הליך התביעה האחרון שבמסגרתו שונתה דרגת הנכות". בעניינו של המערער, המדובר במאי 1993 – המועד בו פתח בהליך התביעה האחרון שהוביל לשינוי דרגת הנכות שנקבעה לו. המשיב תומך עמדתו זו בתכלית החקיקתית המיוחדת של חוק הנכים. המדובר בחקיקה סוציאלית המקימה מנגנון שיקום ותגמול השונה במהותו ממנגנוני הפיצוי הנזיקיים. אחד הביטויים הבולטים למיוחדות זו הינו בהוראת חוק הנכים (ובעיקר בסעיף 37) בדבר זכותו של הנכה לשוב ולהיבדק אחת לשישה חודשים על ידי ועדה רפואית לבחינה מחודשת של מצבו, וכפועל יוצא מכך האפשרות להתאמה מתמשכת ומתחדשת של היקפי השיקום והתגמול בעניינו. מנגנון מיוחד זה, המכונה גם "התיק הפתוח", מחייב מעצם טיבו את האבחנה המתודולוגית מרובת השלבים בין תביעתו הראשונית של הנכה – לצורך הכרה בנכותו, לבין זכותו לשוב ולפנות בתביעות מחודשות (אחת לששה חודשים) לשינוי דרגת הנכות. פניה של הנכה לבדיקה מחדש – כמוה כתביעה חדשה. 8. בד בבד עם קביעת מנגנון ייחודי זה, וכפועל יוצא ממנו, נקבעו בחוק הנכים ההוראות בדבר אי תשלום תגמולים למפרע, וזאת לטענת המשיב "על מנת לשמר את האיזון ההכרחי הנדרש מתוקף הנהגת מנגנון 'התיק הפתוח' המאפשר התמשכות כמעט בלתי מוגבלת של ההליכים בעניינו של הנכה מחד, ונוכח מגבלות תקציביות ודיוניות, מאידך." ביטוי לעקרון זה מצוי בסעיף 35(ב) לחוק – לגבי שינוי בדרגות הנכות שנעשה בתנאים הקבועים בסעיף 35(א). גם סעיף 18(א), על פי הטענה, מבטא את אותו העקרון. לאמור, העלאת דרגת הנכות אינה מזכה את הנכה בתשלום תגמולים רטרואקטיבי בגין השינוי בדרגת הנכות – אלא מיום הגשת "התביעה החדשה" ומיום זה בלבד. דיון 9. ההליך לקביעת זכאות לפי חוק הנכים מורכב משלבים שונים. ההליך נפתח בפניית החייל, תובע ההכרה והתגמול, לקצין התגמולים – כקבוע בסעיף 30(א) לחוק: "(א) התובע תגמול לפי חוק זה יגיש בקשה לקצין התגמולים" בשלב הראשון ידון קצין התגמולים בבקשה, ויחליט אם החייל תובע התגמול זכאי להכרה כנכה אם לאו (סעיף 31 לחוק). קביעה זו הינה בסמכות קצין התגמולים ועניינה קביעת הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין השרות הצבאי. אם קיבל קצין התגמולים את התביעה והכיר בחייל התובע כנכה על פי החוק, מתקדם ההליך לשלב השני של קביעת דרגת הנכות. על פי סעיף 10(א) לחוק: "ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה" הסמכות לעניין זה הינה של הועדה הרפואית. דרגת הנכות הנקבעת על ידה "מזמן לזמן" אינה חלוטה. חוק הנכים קובע מנגנונים לשינוי והתאמה של דרגת הנכות, וזאת בעיקר בגדרם של סעיפים 35 ו-37. ביסוד הדברים עומדת מטרת המחוקק ולפיה התגמולים השוטפים להם זכאי הנכה יכול ויתעדכנו מעת לעת על פי מצבו. הנכה זכאי על פי סעיף 37(ב) לדרוש להיבדק מחדש על-ידי ועדה רפואית, אם עברו לפחות שישה חודשים מיום קביעת דרגת נכותו לאחרונה. קצין התגמולים גם הוא רשאי להורות על בדיקה מחדש של הנכה על-ידי ועדה רפואית, אולם זאת רק אחת לשנה או "אם היה לקצין התגמולים יסוד להניח כי חל שינוי בדרגת נכותו של נכה" (סעיף 37(א)). שיעור התגמולים וההטבות להם זכאי נכה על פי החוק ייקבע על פי דרגת נכותו, כמפורט בהוראות הפרק השני לחוק. לאור העובדה שדרגת הנכות יכול ותשתנה כאמור "מזמן לזמן" ובהתאם לכך יכול ויחולו מעת לעת שינויים בשיעור התגמולים, נקבעה בסעיף 18(א) לחוק ההוראה דלהלן: "18. מאימתי משלמים תגמולים (א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו – אם הגיש תביעה לתגמולים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר – מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר". ניקח לדוגמא נכה שתבע לראשונה תגמולים (לפי סעיף 30 לחוק) בשנת 1990, קצין התגמולים הכיר בנכותו והועדה הרפואית קבעה אותה השנה את דרגת הנכות ל‑20%. המועד לתשלום התגמולים יחל באחת משתי החלופות הקבועות בסעיף 18(א), לפי המקרה. והנה כחלוף עשר שנים, ב-1 לינואר 2000, פונה הנכה לקצין התגמולים בדרישה לפי סעיף 37(ב), לחוק להביאו בפני ועדה רפואית. הועדה הרפואית מחליטה ב-1.8.2000 כי חלה החמרה במצבו וקובעת דרגת נכות חדשה של 30%. המועד לתחילת תשלום התגמולים המוגדלים, בדרגת הנכות החדשה, יהיה על-פי הסיפא לסעיף 18(א) – "ביום הגשת התביעה", דהיינו – 1/1/2000 הוא היום בו פנה הנכה לקצין התגמולים בדרישה לבדיקה מחדש לפי סעיף 37(ב) לחוק. ודוק. גם אם יוכיח הנכה, ואפילו אם יאושר הדבר על-ידי הועדה הרפואית, כי ההחמרה שנמצאה בו החלה זמן ניכר קודם לכן – המועד לתחילת תשלום התגמולים בגין דרגת הנכות המוגדלת לא יוקדם מיום הגשת התביעה החדשה. עם זאת, וכנאמר בסיפא לסעיף 18(א), רשאית הועדה הרפואית לקבוע כי מועד תחילת תשלום התגמולים יהיה בתאריך מאוחר יותר "מיום הגשת התביעה". בדוגמא שפירטנו – הוגשו למעשה על ידי הנכה שתי "תביעות" לקצין התגמולים. הראשונה, ב-1990 (תביעת התגמולים לפי סעיף 30 לחוק), והשניה, דרישתו מינואר 2000 לבדיקה מחדש על פי סעיף 37(ב) לחוק. 10. בא-כוח המערער דנן איננו חולק כי דרישה של נכה לבדיקה מחדש לפי סעיף 37(ב) מהווה "תביעה" חדשה – כמובן ההיגד "תביעה" שבסעיף 18(א) לחוק. אולם, על פי טענתו, הדברים אמורים רק ביחס לדרישה על רקע של שינוי שחל במצבו הגופני של הנכה מאז הקביעה האחרונה של דרגת הנכות. אולם, מקום שהרקע לדרישה הינו בטענת הנכה בדבר טעות שטעתה הועדה הרפואית בקביעתה הקודמת – כי אז אותה הדרישה אינה "תביעה" חדשה, אלא היא בקשה לעיון מחדש בקביעה הקודמת ולתיקון הטעות הנטענת שבאותה הקביעה. הטענה מושכת את הלב, אולם אין בידינו לקבלה שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם המבנה החקיקתי של חוק הנכים והסדריו, ואף לא עם מובנה הלשוני של התיבה "תביעה" שבסעיף 18(א). 11. נפתח תחילה בהוראה נוספת של חוק הנכים – זו שבסעיף 35 – מכוחה ניתן לשנות, למעלה או למטה, את שיעור התגמולים להם זכאי הנכה. וכך נקבע בסעיף 35(א): "קצין התגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה". סמכותו של קצין התגמולים על פי סעיף זה מתייחסת ל"מתן החלטה חדשה בכל בקשה" – לאמור, הן החלטות בדבר עצם ההכרה בנכות, הן החלטות בדבר דרגת הנכות והן החלטות שניתנו בכל עניין אחר. ובלבד שיימצא כי ההחלטה הקודמת יסודה בטעות שמקורה באחת מהעילות המנויות בו. אחת העילות הינה ראיות חדשות שנמצאו לאחר מתן ההחלטה הראשונה. זכאותו של הנכה לתשלומי הגמלאות המוגדלים במקרה שכזה תהיה כאמור בסעיף 35(ב) כדלהלן: "(ב) ניתנה החלטה חדשה המזכה נכה בתשלום תגמולים או תגמולים מוגדלים, ישולמו התגמולים או התגמולים המוגדלים החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שישולמו החל ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות". הוראה זו של המחוקק יסודה בעקרון הבסיסי שבחוק הנכים לפיו לא ישולמו תגמולים רטרואקטיבית, גם אם נמצא כי החלטתו המקורית של קצין התגמולים יסודה בטעות ואפילו אם אותה "טעות" נגרמה בשל מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית. עקרון זה בא כאמור לידי ביטוי גם בהוראת סעיף 18(א) לחוק – ולפיו מועד תשלום התגמולים יהיה "מיום הגשת התביעה". אשר לתכליתו של עקרון אי התשלום הרטרואקטיבי – נאמרו על-ידי חברתי השופטת ע' ארבל הדברים הבאים ברע"א 2563/03 בן חור נ' קצין התגמולים (מיום 4.5.06 – לא פורסם): "…יש לזכור כי זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים, המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו, ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישום מטרה זו… האיזון האמור הביא את המחוקק לקביעה כי תגמולים ישתלמו החל מיום הגשת הראיות החדשות…". (וראו עוד לעניין זה בע"א 4830/04 עוזיירי נ' קצין התגמולים (מיום 13.6.07 –לא פורסם)). ההתחקות אחר תכלית דבר החקיקה והשאיפה להרמוניה פרשנית בין אבריו השונים של אותו דבר חקיקה מובילים למסקנה לפיה הדיבור "תביעה" שבסעיף 18(א) מתייחס גם לבקשת המערער דנן משנת 1993 לבחינה מחודשת של עניינו בוועדה הרפואית. 14. תוצאה זו מתבקשת גם מהפרשנות הלשונית הטבעית המתבקשת לתיבה "תביעה" – בהקשר הדברים בו היא מופיעה בסעיף 18 (א) לחוק. "תביעה" בהקשר זה משמעה הליך שנפתח לבקשת הנכה, או קצין התגמולים, לבחינה ראשונית או מחודשת בדבר היקף זכאותו של הנכה לתגמולים על פי החוק. במקרה דנן, פנייתו של המבקש נעשתה בשנת 1993 כאשר הקביעה הקודמת בעניינו נשלמה שנתיים וחצי קודם לכן בשנת 1990 – ובה נקבעה דרגת נכותו ל-37%. המערער לא ערער על אותה הקביעה והיא היוותה את סיום הליך התביעה בעניינו, בכפוף לעקרון ה"תיק הפתוח". פנייתו המחודשת של המערער אל המשיב שנתיים וחצי לאחר מכן במאי 1993 להעלאת דרגת הנכות מ-37% ל-55% הינה לענין חוק הנכים והסדריו המיוחדים – "תביעה" לכל עניין ודבר. כך הוא במקרה בו מתבססת הפניה על ראיות חדשות לפי סעיף 35 וכך הוא אם היא מתבססת על טענה אחרת בדבר טעות נטענת שנפלה בהחלטות הקודמות ועל זכותו של הנכה לפי סעיף 37(ב) לדרוש בדיקה מחדש בוועדה הרפואית אחת לשישה חודשים. 15. תוצאת הדברים מעוררת אמנם מידה מסוימת של אי נחת. דרגת הנכות של 55% כפי שנקבעה בשנת 1996 מתייחסת לנכותו של המערער כפי שהיתה מלכתחילה. ניתן גם להסכים במידה מסוימת לטענה כי משמעה של החלטה זו הינה כי סיווג נכותו של המערער בהחלטות הקודמות היה מוטעה, או למצער כי עמדתה המקצועית של הועדה הרפואית בהחלטת 1996 מבטאת השקפה רפואית שונה לעניין אותו הסיווג מהשקפתן של ועדות רפואיות קודמות שדנו בעניינו של המערער. ברם – אין עניינו של המערער דנן יוצא מגדרו הכולל של ההסדר שקבע המחוקק לעניין "התיק הפתוח", מחד גיסא, ובאיזון שנחקק בין הסדר זה לבין מניעת תשלום תגמולים רטרואקטיביים מאידך גיסא. לאור כל זאת אציע לחברותיי למותב כי נדחה את הערעור ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, ז' בתשרי תשס"ט (6.10.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06013570_A08.doc/עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il