חליל מוחמד חסין קרעאן ואח' נ' הרשות להסדרת התיישבות בדואים בנגב ואח'

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1354/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. חליל מוחמד חסין קרעאן 2. חאלד סולטאן אלקרעאן 3. זוהרה חליל אלקורעאן 4. אמינה קרעאן 5. יוסרה קורעאן 6. קרעאן נאג'אח 7. מונטה קרעאן 8. אדאב קרעאן 9. אדיב קורעאן 10. נג'יב קורעאן נ ג ד המשיבות: 1. הרשות להסדרת התיישבות בדואים בנגב 2. רשות מקרקעי ישראל דיון בהתנגדות למתן צו מוחלט תאריך הישיבה: ל' בשבט התש"ף (25.02.2020) בשם העותרים: עו"ד נטלי אוטן בשם המשיבות: עו"ד יעל מורג פסק-דין השופט י' אלרון: לפנינו עתירה אשר עניינה באופן יישום מדיניות המשיבות בהענקת תמריצים לבני האוכלוסייה הבדואית בנגב לפינוי מקרקעין הרשומים בבעלות המדינה ולמעבר ליישובי קבע. רקע עובדתי העותרים, בני האוכלוסייה הבדואית בנגב, מתגוררים שנים רבות במקרקעין הרשומים בבעלות המדינה בסמוך לעיר ערד. בשלב מסוים נדרשו העותרים להתפנות מהאזור, אולם סירבו בטענה כי אין ברשותם חלופת מגורים הולמת. העותרים ונציגי הרשות להסדרת התיישבות בדואים בנגב (המשיבה 1, להלן: הרשות) קיימו עשרות מפגשים מאז שנות ה-90 במטרה לאתר חלופת מגורי קבע אשר תספק את צרכי העותרים. אולם, המגעים בין הצדדים לא נשאו פרי. לטענת העותרים, נציגי הרשות חזרו בהם פעם אחר פעם מהצעותיהם שהוצגו לעותרים; ואילו לטענת המשיבות היו אלו העותרים שחזרו בהם מהסכמותיהם, אף לאחר שהצעות שהובאו בפניהם וזכו להסכמתם אושרו על ידי ועדותיה של רשות מקרקעי ישראל (המשיבה 2, אשר כונתה באותה עת מנהל מקרקעי ישראל; להלן: רמ"י) האמונות על כך ועל ידי הנהלת רמ"י. בד בבד, ומשהמגעים בין הצדדים לפינוי המקרקעין בהסכמת העותרים לא צלחו, החלה רמ"י לנקוט בצעדים משפטיים לסילוקם מהמקרקעין. ביום 30.7.2012 הגישה רמ"י תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק העותרים מהמקרקעין. בית משפט השלום בבאר שבע (השופט ג' גדעון) קיבל את התביעה בפסק דינו בתא"ק 57559-07-12 מיום 30.9.3013, והורה על פינויים מהמקרקעין. משהעותרים לא קיימו את הוראות פסק הדין, פתחה רמ"י ביום 5.11.2014 בהליכים לאכיפתו ולסילוק העותרים מהמקרקעין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. הליכי פינוי המקרקעין עוכבו מעת לעת, ולבסוף ביום 26.2.2015 פונו העותרים באמצעות גורמי אכיפה שונים ותחת אבטחה וסיוע של משטרת ישראל. המשיבות הגישו לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה להחזר הוצאות הפינוי בסך למעלה מ-300 אלף ש"ח. בפסק דינו מיום 29.9.2016 עוגנו הסכמות הצדדים, שלפיהן בין היתר יישאו העותרים בחלק מעלות הפינוי, בסכום של כ-166 אלף ש"ח. אולם, סכום זה טרם שולם – ועל כן פתחו המשיבות בהליכי הוצאה לפועל לגבייתו. יצוין, כי על פי הנטען בתגובתן המקדמית של המשיבות, אף לאחר הפינוי שבו העותרים ופלשו למקרקעין פעמים מספר. בהמשך, הודיע נציג הרשות לעותר 1 ולבאי כוחו כי מאחר שפינויים מהמקרקעין נעשה באמצעות גורמי אכיפה, הם אינם זכאים עוד לפיצוי כספי הניתן למתפנים מרצון לפי הוראות החלטה 1383 של מועצת מקרקעי ישראל "מחירי קרקע, פיצויים ומגרשי בניה לבדואים בנגב" (29.9.2014) (להלן: החלטה 1383). לטענת המשיבות, בהמשך לכך הודיעו באי כוח העותר 1 לרכז גזרת אבו תלול, מולדה וכסייפה באגף ההסדרה שברשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרכז) כי "מבחינתם המשא ומתן הסתיים". חרף זאת, בפועל נמשכו המגעים בין הצדדים. כחלק מהמשא ומתן, התקיימה במהלך החודשים יולי – דצמבר 2016 חלופת מכתבים בין העותרים לבין הרכז באשר לזכאותם של חלק מהעותרים למגרשי בנייה ברהט. תכתובת זו עמדה במוקד הצו על תנאי שניתן בעתירה, ועל כן היא תוצג להלן בפירוט. ביום 27.7.2016 כתב הרכז לבאי-כוח העותרים מכתב בו צוין כי שישה מבני משפחתו בלבד זכאים למגרש ברהט "בכפוף להחלטת מועצת רמ"י מס' 1383 ולאישור הזכאות על ידי הגופים הרלוונטיים ברשות וברמ"י". עוד הודגש כי מתוך השישה, אחד בלבד זכאי למגרש ללא תמורה; וצוין כי תשלומי הפיצויים שהוצעו לפני הפינוי שבוצע אינם רלוונטיים עוד. בתשובת בא כוח העותרים מיום 14.11.2016 התבקשה, בין היתר, הבהרה באשר לקביעות אלו; ובתגובה, שלח הרכז לבא כוח העותרים מכתב נוסף ביום 14.12.2016, בו נכתב בין היתר כי: "1. לפי המידע שיש בידינו, מתוך 11 ילדיו של כליל 6 עומדים בתנאי הזכאות הקבועים בהחלטה מועצת רמ"י מס' 1383 (והכול, כידוע, בכפוף לאישור ועדת פשרות); 5 זכאים למגרש ללא תמורה (בהתאם לתנאי ההחלטה) ואחד זכאי לרכישה. 2. סקרי המחוברים ובדיקת הזכאויות נעשו בהתאם למידע שהעביר כליל ובהמשך למו"מ שניהלו עורכי דינו השונים. 3. ככל שיש בידך מידע העשוי ללמדנו אחרת, אנא העבר אותו אליי בהקדם, כפי שביקשתי בעבר. 4. באשר לפיצויים ... מחוברים שנהרסו ופונו אינם ברי פיצוי, כפי שהבהרתי מס' פעמים, עוד בטרם מוצו הליכי האכיפה. 5. באם מרשיך מבקשים כיום להסדיר התיישבותם כחוק ושעניינם יעלה לדיון בוועדת פשרות, אנא עדכנו אותי בהקדם". אולם נטען בתגובה כי העותרים 2–10 זכאים כולם למגרש ללא תמורה – וחודשים ספורים לאחר קבלת המכתב, ביום 9.2.2017, הגישו את העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירה במסגרת העתירה, התבקשנו להורות למשיבות "להקצות לעותרים 2 עד 10 מגרשים מפותחים ללא תמורה כאמור בסעיף ג להחלטת מועצת רמ"י מס' 1383, שכותרתו 'הטבות למתפנים מהפזורה ליישובי קבע'". לטענת העותרים, התנגדות המשיבות להקצות קרקעות אלו לוקה בחוסר סבירות, איננה עולה בקנה אחד עם הוראות החלטה 1383, ואף יש בה כדי להפלותם לרעה ביחס למשפחות אחרות מבני האוכלוסייה הבדואית בנגב שהגיעו להסכמות לפינוי אזור מושבן תוך מעבר למגורי קבע. מנגד, המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר נקיון כפיים ועשיית דין עצמי מצד העותרים, אשר המשיכו לשהות במקרקעין בניגוד לחוק וסירבו לציית לפסיקת בית המשפט בעניינם, אשר הורה על פינויים. לגופו של עניין, טענו המשיבות כי החלטותיהן האם ובאילו תנאים להעניק תמריצים לפינוי תושבי האוכלוסייה הבדואית בנגב למגורי קבע נתונות לשיקול דעתן המקצועי. לטענתן, עניינם של המשיבים אינו נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם יש להתערב בהחלטות מסוג זה. לטענתן, לעותרים הוצעו אין ספור הזדמנויות לפינוי המקרקעין בהסכמה בטרם ננקטו צעדי אכיפה לפינויים, ואילו העותרים סירבו פעם אחר פעם להצעות אלה, ואף לאחר שהביעו את הסכמתם לחלק מאותן הצעות – שבו מהסכמתם בשלב מאוחר יותר. יתר על כן, נטען כי דרישות העותרים אינן עולות בקנה אחד עם הוראות החלטה 1383 ועם נהלי המשיבות, ומשכך אין להיעתר לדרישותיהם. בכלל זה נטען כי לעותרים 1 ו-2 מגרשי בנייה בבעלותם, ועל כן, בהתאם להחלטה 1383, הם אינם זכאית להקצאת מגרש בנייה נוסף; העותרות 3–5, בנותיו של העותר 1, היו קטינות בעת שאביהן רכש מגרש בנייה, והן אף מתגוררות כיום עם משפחותיהן במגורי קבע – ועל כן הן אינן זכאיות להקצאת מגרש במסגרת הסכם פינוי; והעותרים 6–10 אף הם היו קטינים בעת רכישת המגרש על ידי אביהם, ואינם זכאים להקצאת מגרש במסגרת הסכם פינוי. זאת ועוד, לטענת המשיבות במקרים שבהם פינוי המקרקעין בוצע על ידי רשויות האכיפה, כבמקרה דנן, הן אינן נוהגות להעניק הטבות ותמריצים שנועדו להביא לפינוי מוסכם מהמקרקעין. אולם, הודגש כי עומדת לעותרים 3–10 הזכות להגיש בקשות לרכישת מגרשי בנייה בפטור ממכרז, ויתכן שהם יוכלו לזכות בסבסוד עלות פיתוח המגרש. לבסוף, נטען כי אין לקבל את טענת העותרים להפליה. זאת, מאחר שנסיבות המקרים האחרים אליהם הפנו העותרים כבסיס לטענתם להפליה, שונות בתכלית מנסיבותיהם. כך, למשל, בחלק מאותם מקרים מדובר היה על פינוי מקרקעין שבהם התגוררו קבוצות אוכלוסייה גדולות ממשפחת העותרים; לא היו ברשות המפונים מגורי קבע; ובחלקם היה צורך במקרקעין באופן מיידי. מהלך הדיון בעתירה וההחלטה למתן צו על תנאי במהלך הדיון הראשון בעתירה, ביום 15.4.2018, התבקשו המשיבות לבחון אם באפשרותן להציע פשרה אשר תספק את העותרים. כבר למחרת, ביום 16.4.2018, הודיעו המשיבות כי הן נכונות לשוב ולהעלות בפני ועדת הפשרות המחוזית הצעה שעיקריה הוצעו בשנת 2002, לפיה יוקצו לעותרים שני מגרשי בנייה ללא תמורה – האחד לעותרת 3 והאחר לעותרת 6. זאת, בכפוף לכך שעותרות אלה אינן בעלות זכויות בנכס מקרקעין כלשהם; בכפוף לאישור ועדת פשרות מחוזית של רמ"י, "שהיא הגורם המוסמך לקבל החלטות מסוג זה"; ובכפוף לוויתורם של העותרים על כל תביעה או טענה נגד המשיבות. בתחילה, השיבו העותרים כי הצעת המשיבות "כוללנית"; "לא ברורה"; אינה כוללת הקצאת מגרשי בנייה ליתר העותרים; ותנאיה נופלים מהאמור במכתב מיום 14.12.2016, לפיו כאמור העותרים זכאים בין היתר ל-5 מגרשי בנייה ללא תמורה. משכך, ביקשו העותרים כי המשיבות יבהירו את עמדתן. בתגובה, טענו המשיבות כי תשובת העותרים להצעה "מעידה כאלף עדים על דפוס הפעולה של העותרים, אשר מנסים, ללא כל בסיס בדין, לקבל מגרשים למרות שאינם זכאים לכך תוך שהם חוזרים בהם מהסכמות וגוררים את המדינה לשורה של הליכים משפטיים". עוד הובהר כי הצעתן הינה לפנים משורת הדין, וכי היא "ממצה עד למקסימום האפשרי את היכולת של המדינה ונכונותה להציע הצעה שבכוחה לייתר את העתירה". משכך, ביקשו המשיבות כי יינתן פסק דין בעתירה. בהמשך לכך, הגישו העותרים את תגובתם המעודכנת לפיה העותרות 3 ו-6 מסכימות להצעה, ואילו יתר העותרים מסרבים לה. בהחלטת המשנה לנשיאה ח' מלצר מיום 17.9.2018 התבקשו המשיבות להודיע אם הן מסכימות למתן פסק דין חלקי ביחס לעותרות 3 ו-6 שהסכימו להצעה. אולם, בתשובתן מיום 7.10.2018, הדגישו המשיבות כי תנאי להצעתן הוא וויתור העותרים על כלל טענותיהם – ועל כן אין לאפשר לעותרות ליהנות מההצעה בעוד שיתר העותרים עומדים על עתירתם. במהלך דיון נוסף בעתירה שהתקיים ביום 6.6.2019, טענה באת כוח העותרים כי העותרים הסכימו להצעה הכלולה במכתב שנשלח אליהם מיום 14.12.2016, וכי הם עומדים על כך שיוענקו להם שישה מגרשי בנייה ללא תמורה בהתאם לאמור במכתב. לאחר דיון זה הוחלט ביום 13.6.2019 על מתן צו על תנאי המורה למשיבות "לנמק מדוע לא תחתומנה על הסדר הפינוי עם העותרים בהתאם לכתוב במכתב מיום 14.12.2016". בתשובתן במענה לצו על תנאי, טוענות המשיבות כי דין הצו להתבטל ודין העתירה להידחות. נטען כי המכתב מיום 14.12.2016 אינו מבסס זכאות על פי החלטה 1383, אלא כי מדובר בהצעה הכפופה לאישור ועדת הפשרות שהועלתה כחלק מניסיון להידברות בין הצדדים. עוד הוסיפו המשיבות וטענו כי ההצעה שהופיעה במכתב נדחתה למעשה על ידי העותרים כאשר הגישו את העתירה ביום 12.2.2017 – חודשים מספר לאחר כתיבת המכתב, שכן במסגרת העתירה דרשו העותרים בין היתר כי יוקצו להם מספר מגרשי בנייה גדול יותר מזה שהופיע במכתב. יתר על כן, נטען כי בהחלטתה מיום 22.5.2017 קבעה ועדת הפשרות המחוזית כי בנסיבות העניין, ומאחר שהעותר 1 רכש מגרש ברהט כאשר ילדיו היו קטינים, "אין מקום להכיר בילדיו של חליל [העותר 1 – י' א'] כתושבי הפזורה הזכאים להקצאת מגרש במסגרת הסכם פינוי" (מש/16). זאת, אף שהמכתב, מושא הצו על תנאי, עמד בפניה. לטענת המשיבות, משדחתה הוועדה את האמור במכתב – לא ניתן להציע לעותרים הסכם לפי התנאים שנכתבו בו. בדיון שהתקיים לפנינו שבו הצדדים על עיקר טענותיהם, ולבקשת בית המשפט, הבהירה באת כוח המשיבות מי מהעותרים זכאי לרכישת מגרש בפטור ממכרז. לאור הערת בא כוח העותרים, ציינה באת כוח המשיבים כי אין מדובר בהטבה נוספת לפנים משורת הדין, אלא בזכאותם הרגילה של העותרים בהתאם לנהלי המשיבות. בהיעדר פשרה בין הצדדים, הגיעה העת להכריע בעתירה. דיון והכרעה אקדים ואומר כי לאחר ששבתי ובחנתי את טענות הצדדים, אני סבור כי דין העתירה להידחות. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב הוקמה מתוקף החלטה 1999 של הממשלה ה-31 "הקמת רשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב" (15.7.2007) בגדרה נקבע כי בין תפקידיה וסמכויותיה, עליה לפעול ל"ייזום וביצוע הסדרי קרקע ופינוי מחוברים" (סעיף א(2)(ב) להחלטה). בהמשך להחלטת הממשלה האמורה, הוסמכה הרשות לפעול מכוח החלטות מועצת מקרקעי ישראל כחלק מהחלטה 1166 של מועצת מקרקעי ישראל "החלטה בדבר הפעלת הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" (23.9.2008). באשר לסמכויות ניהול המשא ומתן לפינוי תושבי האוכלוסייה הבדואית מקרקעות הרשומות בבעלות המדינה, נקבע כי: "כל הסמכויות לניהול משא ומתן על הסדרת הקרקע והסדרת ההתיישבות של הבדואים בנגב ובכלל זה, בדיקת זכאותם של הבדואים לפיצויים והטבות לפי החלטה זו, אישור הצעות הפשרה, חתימה על הסכמים עם המתפנים, סמכויות אלו יהיו בידי הרשות ..." (סעיף 5 להחלטה בדבר הפעלת הרשות). זאת, בכפוף לכך ש"סמכויות ניהול המקרקעין וביצוע עסקאות מכר או חכר להקצאת מקרקעין יבוצעו על ידי עובדי המינהל ולפי נהלי המנהל והחלטות מועצת מקרקעי ישראל". מדיניות "הסדר הקרקעות במגזר הבדואי בנגב", "שיווק מגרשים בישובים הבדואים בנגב" והתנאים למתן "הטבות למתפנים מהפזורה לישובי קבע", נקבעו בין היתר בהחלטה 1383, אשר הייתה בתוקף במועד הגשת העתירה. פרק ג בהחלטה זו עוסק ב"הטבות למתפנים מהפזורה לישובי קבע". הטבות אלה כוללות, בין היתר, הקצאת מגרשי בנייה ללא תמורה למפונים שאין בבעלותם זכויות במקרקעין. בפתח פרק זה נקבעה הסמכתה של רמ"י לכרות הסכמי פינוי הכוללים הטבות מסוג זה, בכפוף לפינוי המקרקעין: "רשות מקרקעי ישראל תהיה רשאית בהתאם לנוהליה לעניינים אלו, להגיע להסכמי פינוי לפנים משורת הדין עם מפוני הפזורה, במסגרתם יהיו זכאים המתפנים לישוב קבע לקבל את ההטבות האמורות להלן, בכפוף לפינוי השטח בו הם מתגוררים" (ההדגשה הוספה – י' א'). באת כוח העותרים ביקשה לדקדק בהוראות אלו, וטענה בפנינו כי לא נכתב בהחלטה שההרשאה לשאת ולתת לפינוי המקרקעין כפופה ל"פינוי ברצון" או "פינוי בהסכמה", אלא אך "לפינוי" – ומכאן שאין נפקא מינה לכך שפינוי העותרים נעשה באמצעות רשויות האכיפה. אולם, את טענת העותרים בעניין זה אין לקבל. פרק ג להחלטה 1383 נועד לקבוע מנגנון תמריצים שיאפשר את פינוי המקרקעין תוך חסכון במשאבים יקרים ומניעת התדיינות משפטית. הפרשנות המוצעת על ידי העותרים אינה מתבקשת מנוסח הוראות הפרק, וסותרת את תכליתו. משכך, אני סבור כי אין כל פגם במדיניות המשיבות שלא להעניק את התמריצים הקבועים בפרק ג להחלטה 1383 למפונים שפונו באמצעות גורמי האכיפה. בהתאם לכך, אף אין כל פגם בהחלטתם שלא להקצות לעותרים מגרשי בנייה ללא תמורה. יוער כי מאז הגשת העתירה החלטה 1383 בוטלה – ודומה כי במקומה פרקים 6.4 ו-6.5 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (4.4.2019) (להלן: קובץ ההחלטות) קובעים את כללי המשיבות בכל הנוגע ל"הקצאת קרקע לבדואים בנגב" ול"הסדר והקצאת קרקע ביישובי הבדואים בנגב". הצדדים לא טענו באשר להשלכות ביטול החלטה 1383 על העתירה. אולם, נראה כי לא חל שינוי משמעותי בהוראות הרלוונטיות לענייננו (ראו למשל סעיפים 6.4.2(3) ו-6.5.10(ד) לקובץ ההחלטות). אשר על כן, אני סבור כי אין בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, כשלעצמן, כדי להוביל למסקנה שלפיה על המשיבות חלה חובה להעניק לעותרים את המקרקעין המבוקשים על ידם ללא תמורה. זאת, אף מבלי לבחון אם לעותרים זכויות במקרקעין אחרים, אשר יש בהם כדי למנוע את זכאותם להקצאת מגרש בנייה ללא תמורה לפי החלטה 1383. לצד זאת, בעת שניתנה ההחלטה בדבר הוצאת צו על תנאי מיום 13.6.2019, הסברה הייתה כי ייתכן שיש במכתב שנשלח לעותרים ביום 14.12.2016 מטעם הרשות להסדרת התיישבות בדואים בנגב כדי להגביל את שיקול דעת המשיבות, באופן שיביא להקצאת מגרשי בנייה ללא תמורה לחלק מהעותרים. אולם, משעיינתי בהודעת המשיבות לאחר מתן הצו על תנאי, ומששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו, אני סבור כי הדין עם המשיבות – וכי עלינו לבטל את צו הצו שהוצא ולדחות את העתירה. כידוע, על הרשויות המנהליות חלה חובה מוגברת לפעול בתום לב ובהגינות. מתוקף חובה זו ישנם מצבים מסוימים שבהם הבטחה אשר ניתנה על ידי נציג הרשות המנהלית תחייב את הרשות לקיים את ההבטחה. התנאים הבסיסיים לקיומה של הבטחה מנהלית מחייבת הם כי ניתנה הבטחה ברורה ומפורשת מתוך כוונה להעניק הבטחה בעלת תוקף משפטי; וכי ההבטחה ניתנה בסמכות אשר עודנה בתוקף במועד אכיפתה וברת ביצוע (ראו למשל ע"א 6132/16 פרדקין נ' מדינת ישראל - יחידת המפקח על המכרות‏, פסקאות 44–46 (10.4.2018)). במקרה דנן, שני תנאים אלו אינם מתקיימים. במכתבו של הרכז מיום 14.12.2016 הודגש כאמור כי על מנת שהרכז ימשיך לקדם את עניינם של העותרים בהתאם לאמור במכתב, עליהם לפנות אליו בעניין; והובהר כי כל האמור בו כפוף לאישור ועדת הפשרות, המוסמכת להחליט בעניין. בכך יש כדי ללמד כי לא הייתה בכוונתו של הרכז להעניק התחייבות בעלת תוקף משפטי לכך שיוקצו לעותרים מגרשי בנייה ללא תמורה. שהרי, כפי שהובהר במכתב, התחייבות מעין זו אינה בסמכות הרכז. אם ניתן להסיק מהמכתב על קיומה של התחייבות כלשהי, הרי שהיא לכך שאם העותרים יאשרו את הנתונים האמורים במכתב – ההצעה תובא לאישור ועדת הפשרות אשר תיבחן אותה בהתאם לכלליה. העותרים לא השיבו בחיוב להצעת הרכז, ותחת זאת הגישו את העתירה שלפנינו, תוך שכפרו באמור במכתבו. די בכך כדי ללמד כי לא היה קיבול להצעת הרכז, שהרי התנאים לכך שהרכז ימשיך במאמציו לאשר את ההצעה לא התקיימו. ממילא, אין באמור במכתב כדי לחייב את המשיבות ולהגביל את שיקול דעתן. בטרם סיום אעיר כי התמונה המצטיירת מהתנהלות העותרים לאורך המשא ומתן שנוהל בינם לבין המשיבות, וכן במהלך העתירה דנן, היא כי הם ביקשו לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד גיסא, ביקשו העותרים להסתמך על התכתבויות חלקיות שנערכו כחלק מהמשא ומתן עימם במאמץ להשיג פשרה עימם; ומאידך גיסא, סרבו להתפשר בדרישותיהם. דומה כי לשיטת העותרים, משהוצעה בפניהם פשרה המשיבות מחויבות להסדר הפשרה אף שהעותרים לא קיבלו על עצמם לקיימה. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת ואין לה יסוד בדין. משהמאמצים להשגת פשרה לפנים משורת הדין לא נשאו פרי, והעותרים ביקשו שעניינם יוכרע לפי מידת הדין, אין לנו אלא להשיבם ריקם. שהרי על פי דין, העותרים אינם זכאים כלל להקצאת מגרשי בנייה ללא תמורה. סוף דבר, אציע לחבריי לבטל את הצו על תנאי שניתן בהתאם להחלטתנו מיום 13.6.2019, ולדחות את העתירה. בנסיבות העניין, אציע שלא להורות על צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי השופט י' אלרון כי דין העתירה להידחות. ההכרעה בעתירות מסוג זה מעוררת תמיד שיקולים נוגדים במישור הציבורי והאנושי: מחד גיסא – סיוע להסדרתה של התיישבות הקבע ומציאת פתרונות דיור הולמים לתושבי הפזורה הבדואית; מאידך גיסא – שמירה על עקרונות של שוויון בתמריצים והגינות בהתנהלות הרשויות, כך שלא יינתנו זכויות יתר דווקא למי שהציב תנאים נוספים ומשוכות גבוהות (ראו והשוו: בג"ץ 5852/18 אבולקיען נ' שר האוצר (2.2.2020)). במקרה דנן, נחה דעתי כי העושים במלאכה איזנו נכונה בין שיקולים אלה, ולא היה מקום להענקת טובות הנאה נוספות לעותרים. בין לפי עקרונות המשפט הציבורי (דיני ההבטחה המינהלית) ובין לפי העקרונות החוזיים הרגילים (של הצעה וקיבול) – לא הונח בסיס לטענות שהועלו בעתירה. אוסיף, במישור האנושי שעניינו מציאת פתרונות דיור לעותרים, שהובהר לנו כי לשניים מהם מגרשים ביישובי קבע וכי האחרים יוכלו לרכוש מגרשים אם כאלה אינם בבעלותם או בבעלות בני זוגם. זאת, ללא צורך במכרז, בהתאם להחלטות הקיימות ביחס להתיישבות הבדואית. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לאמור בחוות דעתו של חברי, השופט י' אלרון, וכן להערותיה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון. ניתן היום, ‏י"ט באדר התש"ף (‏15.3.2020). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 17013540_J21.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1