חמודה כארם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1353/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1353/13 ע"פ 2224/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער בע"פ 1353/13: חמודה כארם המערער בע"פ 2224/13: חמודה כרם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 7.2.13 בתפ"ח 10942-09-10 שניתן על-ידי סגן הנשיא ת' כתילי והשופטים א' קולה וד' צרפתי תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשע"ג (10.6.13) בשם המערערים: עו"ד ד' יפתח; עו"ד מ' שרמן; עו"ד א' פלדמן בשם המשיבה: עו"ד י' חמודות פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בפנינו שני ערעורים העוסקים בפרשה עצובה אחת. המערער בע"פ 1353/13 (להלן כארם) מלין על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כתילי והשופטים קולה וצרפתי) מיום 26.12.12 בתפ"ח 10942-09-10, בגדרה הורשע בשלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין, עבירות של החזקת ונשיאת נשק לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין ועבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. ערעורו של כארם מופנה גם כלפי גזר הדין מיום 7.2.13 והעונש שהוטל עליו בגין העבירות שבהן הורשע – עשרים וארבעה חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו (14 חודשים ו-15 ימים), ושמונה חודשי מאסר על תנאי. בע"פ 2224/13 משיג המערער (להלן כרם), אחיו של כארם, על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו הוטלו עליו עשרים שנות מאסר בפועל ושני מאסרים מותנים (לתקופות בנות שמונה ושמונה עשר חודשים) וכן פיצוי בסך 220,000 ש"ח, וזאת בגין הרשעתו בעבירות הריגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, היזק בזדון, החזקת ונשיאת נשק שלא כדין ושיבוש מהלכי משפט. הורתה של הפרשה בכתב אישום אשר ייחס למערערים, בין היתר, עבירת רצח, וסופה בהרשעתם ובענישתם כמפורט מעלה. כתב האישום ב. כתב האישום (תפ"ח 10942-09-10), אשר הוגש כנגד המערערים וכנגד אח נוסף (להלן חמזי), מגולל שני אירועים שהתרחשו ביום 18.8.10, על רקע סכסוך בין משפחתם, חמודה-זועבי, לבין משפחת שתיוי. ג. לפי הנטען באישום הראשון, ביום 18.8.10 בסמוך לשעה 1100, נסעו עבדאללה שתיוי (להלן עבדאללה) ועלי שתיוי (להלן עלי) במשאית ברחוב בו מצוי איטליז שבבעלותם של המערערים ואביהם בעיר נצרת. נטען, כי בזמן הנסיעה החליפו עלי וחמזי מבטים ותנועות גנאי בידיהם, וכי זמן קצר לאחר מכן התקשר חמזי לטלפון הנייד של עלי, והתפתח ביניהם דין ודברים שכלל קללות ועלבונות על רקע סכסוך המשפחות. נטען, כי במהלך השיחה העביר חמזי את הטלפון לכארם, וזה קילל את עלי ואיים עליו. עוד נטען באישום הראשון, כי כעבור מחצית השעה התקשר כארם לעלי, ואיים עליו פעם נוספת. על רקע אירועים אלה, כך נטען, גמלה אצל המערערים וחמזי ההחלטה לפגוע בבני משפחת שתיוי. לשם כך, כנטען, נסעו המערערים וחמזי לבית עסק השייך לעימאד שתיוי (להלן עימאד), החנו את רכבם, נכנסו לעסק והחלו לתקוף אותו במכות ידיים בכל חלקי גופו. נטען, כי כרם היכה את עימאד באמצעות מפתח שוודי שהיה במקום, וכי כתוצאה מהתקיפה נגרמו לעימאד חבלות בגבו ובפניו, ומשקפיו נפלו ונשברו. עוד נטען, כי במהלך האירוע איימו המערערים וחמזי על עימאד ועל אדם נוסף ממשפחת שתיוי שהגיע למקום. בגין כל אלה יוחסו למערערים ולחמזי בגדר האישום הראשון עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. ד. לפי הנטען באישום השני, בתום האירועים שתוארו באישום הראשון שבו המערערים וחמזי לאיטליז, ונערכו לקראת הגעה צפויה של בני משפחת שתיוי, ובתוך כך נשא כרם על גופו אקדח טעון, אותו החזיק שלא כדין. נטען, כי בסמוך לשעה 1328 עבר ברחוב בו מצוי האיטליז רכב מסוג גולף (להלן הרכב), נהוג על ידי מוסטפא אסעיפאן (להלן המנוח) ולצדו בנו, נידאל (להלן נידאל). נטען, כי כשחלף הרכב על פני האטליז יצא כארם מן האטליז, ניגש אליו והחל לתקוף את נידאל, וכי כרם יצא מעסק המצוי בצדו השני של הרחוב, שלף את האקדח וניגש לרכב. לפי הנטען, יצא המנוח מן הרכב כשפניו לעבר צדו האחורי של הרכב, על מנת לבדוק את המתרחש ולסייע לבנו. אז, כך נטען, כיון כרם את האקדח לעבר המנוח וירה לעברו יריה אחת, ומיד לאחר מכן הקיף כרם את הרכב, נעמד ליד כארם, כיוון שוב את האקדח לעבר המנוח וירה בו פעמיים נוספות, מטווח של מטרים ספורים, במטרה להמיתו. נטען, כי אחת היריות פגעה בירכו הימנית של המנוח, הקליע חדר לגופו והוא נפל על הכביש. לאחר נפילתו של המנוח, כך נטען, תקפו המערערים וחמזי את נידאל, וכרם ירה יריה נוספת לעבר הרכב. בשלב מסוים, כך לפי האישום השני, הצליח נידאל להימלט; כארם ניגש אל המנוח, ובעזרת אדם נוסף הרימו, גרר אותו בגסות והטיל אותו בצד הכביש, ובהמשך הרימו כארם וחמזי את המנוח, בסיוע עוברים ושבים, בעודם מטלטלים אותו, והכניסוהו לרכב פרטי שפינה אותו לבית החולים. נטען, כי הכל נעשה במטרה להחיש את מותו של המנוח ולסלק ראיות מן הזירה. באישום השני נטען, כי כתוצאה מן הפגיעה בירכו של המנוח, נפגעו כלי דם ראשיים, ונגרם מותו, וכי כתוצאה מגרירתו על הכביש נגרמו למנוח חבלות ושפשופים. באישום השני נטען עוד, כי כרם וכארם החליפו את חולצותיהם במטרה להסתיר ראיות, וחמזי עזב את המקום והסתתר מפני המשטרה. לבסוף נטען באישום השני, כי זמן קצר לאחר הרצח, יצא כארם מן האטליז והוא מחזיק בידו סכין ואקדח. נטען, כי השוטר אסי אהרון (להלן אסי) ששהה במקום החל לרדוף אחריו, וכי במהלך בריחתו השליך כארם את הסכין, ולאחר שאיבד קשר עין עם אסי – העלים את האקדח. בגין האישום השני יוחסו למערערים עבירה של רצח, ולחמזי עבירה של סיוע לאחר מעשה פשע, ולשלושתם יוחסו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה שגרמה חבלה בנסיבות מחמירות, החזקת ונשיאת נשק ללא רשות כדין, חבלה במזיד לרכב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושיבוש מהלכי משפט. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (מפי השופט קולה, אליו הצטרפו סגן הנשיא כתילי והשופט צרפתי), המשתרעת על פני 97 עמודים, ניתנה ביום 26.12.12. ראשית עמד בית המשפט המחוזי על עבירת האיומים שבאישום הראשון. באשר לשיחה הראשונה בין עלי לכארם ולחמזי (שלפי כתב האישום נערכה בזמן שעלי שהה במשאית), ציין בית המשפט המחוזי (פסקה 39), כי "מדובר בגרסה מול גרסה" וכי הוא מבכר את עדותו של עלי על פני עדותו של כארם. באשר לשיחה השניה בין כארם לחמזי ציין בית המשפט המחוזי (פסקה 40), כי כעולה מעדותו של עלי, ומעדותו של אחר ששמע שיחה זו (פואד שתיוי – להלן פואד), במהלכה איים כארם על עלי. בית המשפט המחוזי ציין, כי לפי פלט שיחות שהוגש, בשעה 1210 נערכה שיחה ממספר טלפון המצוי בבעלות עסקם של המערערים למספר טלפון הרשום בבעלותו של עלי. עוד צוין בהכרעת הדין, כי כארם וחמזי נמנעו מהתייחסות בעדותם לשיחה השניה, כי בחקירתו במשטרה שמר כארם על זכות השתיקה, וכי טענתו של כארם – כי עלי הוא שאיים עליו – היא טענה כבושה, ועלי אף לא נחקר לגביה. בסופו של דבר נקבע (פסקה 50), כי שני משפטים נאמרו על ידי כארם כלפי אחרים – "אני אגרש אותך ואת כל המשפחה ..." ו"אני לא פארו [פלג אחר ממשפחת חמודה – א"ר], אני סם ואני מוציא אתכם מהבתים שלכם", וכי אמירות אלו נועדו להפחיד או להקניט, ויש בהן כדי לאיים, למצער, על חירותם של המאוימים. לפיכך הורשע כארם בעבירות האיומים. ו. באשר לעבירת התקיפה שבאישום הראשון נקבע, כי העובדה שהמערערים וחמזי הגיעו לעסקו של עימאד והעובדה שלעימאד נגרמו חבלות ושמשקפיו נשברו, בצירוף כבישת עדותם של המערערים וחמזי והימנעותם מעימותם של עדי התביעה עם הטענה כי עימאד הוא שתקף תחילה את המערערים וחמזי באמצעות מפתח שוודי "מובילות לכדי מסקנה עובדתית ברורה, שלגביה לא הצליחו הנאשמים לעורר ספק סביר ולפיה, הנאשמים כולם, או למצער, נאשמים 1 ו-2 [כרם וכארם – א"ר] (ועל כך להלן) תקפו את עימאד" (פסקה 58). בית המשפט המחוזי עמד גם על סתירות לכאוריות בעדויותיהם של עדי התביעה וציין כי אין בהן כדי לגרוע ממסקנותיו באשר לתקיפה עצמה, אולם הוא מוכן להניח מחמת הספק "כי לא הוכח מי מהם הכה את עימאד במפתח השוודי". כן עמד בית המשפט המחוזי על חלקו של חמזי באירוע התקיפה, וקבע (פסקה 62) כי יש להרשיעו כמבצע בצוותא. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי לאחר האירוע איים כארם על עימאד ועל אביו, אבו ריאד. בסופו של דבר הורשעו המערערים וחמזי בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ובעבירה של היזק בזדון, וכארם הורשע בעבירה נוספת של איומים. ז. באשר לאישום השני קבע בית המשפט המחוזי (פסקאות 83-82), כי לא הוכח קיומה של התארגנות מוקדמת, או שהמערערים היו נחושים לפגוע בכל בן משפחת שתיוי שיתקרב. בית המשפט המחוזי קבע, כי המנוח נפגע מקליע אחד בלבד (פסקה 69), כי המערערים וחמזי נצפו בסרטון בו תועד הירי במנוח (ת/59), וכי בסרטון זה נצפה כרם שולף אקדח ומתקרב לעבר הרכב, ולאחר מכן – מקיף את הרכב ויורה עוד שתיים או שלוש יריות, שלא פגעו במנוח, וכארם נצפה יוצא מן האטליז, מתקדם לעבר הרכב ונאבק עם נידאל (פסקאות 72-71). בית המשפט המחוזי ציין, כי השאלה המרכזית היא האם כרם הוא שירה את היריה הראשונה, הקטלנית, במנוח. על כך השיב בית המשפט המחוזי (פסקה 165), כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהמנוח נפגע מהיריה הראשונה הקטלנית, שנורתה מן האקדח שהוחזק על ידי כרם, וכי גרסת ההגנה לפיה המנוח נפגע מכדור שנפלט מאקדח שהוחזק על ידי נידאל "הוכחה כגרסת בדים שאין לה על מה שתסמוך". באשר ליסוד הנפשי נאמר (פסקה 189), כי "בנידון שבפנינו קשה לצייר תמונה ברורה, ומשכך נותר בליבי ספק של ממש, האם אכן רצה הנאשם 1 במותו של המנוח", ולפיכך יש לזכות את כרם, מחמת הספק, מעבירת הרצח, ומקל וחומר שיש לזכות את כארם מעבירה זו. עם זאת, הורשע כרם בעבירת הריגה, שכן "אין ספק, כי מי היורה בטבורה של עיר, 4-3 יריות, וזאת שעה שבאזור הירי אנשים רבים, התקיימה בלבו הכוונה הנדרשת" (פסקה 192). באשר לכארם נאמר (פסקה 194), כי משנדחתה הטענה בדבר היערכות מוקדמת או מארב, אין ניתן להסיק שאדם מן היישוב היה צופה שסופו של האירוע יוביל למעשה הריגה, וכי לא הוכח ברמה הנדרשת בפלילים שכארם ידע או היה עליו לדעת שכרם נושא אקדח. על כן זוכה כארם מעבירת ההריגה. עוד קבע בית המשפט המחוזי (פסקה 195), כי "הנאשמים כולם השתתפו בתקיפתו של נידאל", וכי הדבר עולה באופן ברור מהסרטון ת/59, ועל כן הורשעו המערערים וחמזי בעבירה זו. המערערים הורשעו גם בעבירות החזקת ונשיאת נשק שלא כדין. הרשעתו של כארם בעבירה זו הושתתה על עדותו של השוטר אסי; צוין (פסקה 196), כי הגם שבעדותו של האחרון "נתגלו קשיים", הנה היא נמצאה "אמינה ומהימנה". המערערים זוכו מעבירה של קשירת קשר, שכן זה לא הוכח ברמה הדרושה במשפט הפלילי (פסקה 197). בית המשפט המחוזי קבע (פסקאות 199-198), כי לא הוכח שהמערערים או חמזי ביצעו כלפי המנוח עבירה של תקיפה הגורמת לחבלות חמורות, ועל כן זוכו מעבירה זו, מחמת הספק. עוד נקבע בהכרעת הדין (פסקה 200), כי יש לזכות את חמזי מעבירה של סיוע לאחר פשע. באשר לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה נקבע (פסקה 201), כי לא עולה שכארם וחמזי "עשו מעשה, לבד מהתקיפה של נידאל, שעניינו בעבירה החמורה", ולעומת זאת את כרם "אשר ירה באקדחו אל עבר נתיב התחבורה, יש להרשיע בעבירה זו". ח. בסופו של יום הורשע כרם בעבירת הריגה ובעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כארם הורשע בשלוש עבירות איומים, ושניהם הורשעו בעבירות החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין ובשיבוש מהלכי משפט (כרם – בגין החלפת חולצתו טרם מעצרו, וכארם – בגין העלמת אקדח). המערערים וחמזי הורשעו בשתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ובעבירה של היזק בזדון. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ט. ביום 7.2.13 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט סקר את עיקרי הכרעת הדין, ועמד על תצהירי נפגעי העבירה – בנו של המנוח ואלמנתו. לאחר שעמד על השיקולים הצריכים לקביעת העונש ההולם, פנה בית המשפט המחוזי לדון במתחם העונש ההולם לעבירת ההריגה. נאמר (פסקה 28), כי "גדיעת חיי אדם והערך של חיי אדם, צריך להיות הערך המוגן ביותר בכל חברה מתוקנת". באשר למדיניות הענישה הנוהגת נאמר, כי "קשה, קשה עד מאד, לקבוע מהי מדיניות הענישה הנהוגה בעבירת ההריגה" (פסקה 30) באשר "קשת הענישה בעבירת ההריגה הינה נרחבת ביותר" (פסקה 31). לאחר שמנה שורה של פסקי דין, מהם חמורים בנסיבותיהם מהמקרה דנא ומהם קלים ממנו, ולאחר שעמד על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המחמירות עם כרם – התכנון שקדם לביצוע העבירה, חלקו היחסי של כרם באירוע, הנזק שהיה צפוי מביצוע העבירה והנזק שנגרם בפועל – נקבע כי הרף העליון בתוך המתחם ההולם של עבירת ההריגה הוא שש עשרה שנות מאסר (פסקה 37), וכי "המתחם ההולם בנסיבות שבפנינו הינו בין 20-14 שנה, באשר לכלל העבירות" (הדגשה הוספה – א"ר) בהן הורשע כרם באישום השני (פסקה 41). באשר להרשעתו של כרם בעבירת התקיפה נשוא האישום הראשון נאמר, כי זו טפלה לאישום השני והחמור, וכי מתחם הענישה בה נע בין שישה לארבעה עשר חודשי מאסר. באשר למתחם הענישה בעבירות בהן הורשע כארם בגדר האישום הראשון נקבע (פסקה 46), כי זה נע בין שמונה לשישה עשר חודשי מאסר בפועל, וכי מתחם הענישה בעבירות בהן הורשע באישום השני נע בין שמונה לארבעה עשר חודשי מאסר. באשר לחמזי נאמר, כי נוכח חלקו המינורי בכל אחד משני האישומים, מתחם הענישה בכל אחת מעבירות התקיפה בהן הורשע הוא בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר בפועל. י. בשלב זה פנה בית המשפט המחוזי לדון בעונשו הקונקרטי של כל אחד מן הנאשמים. באשר לכרם נאמר, כי לא נמצאה נסיבה בסעיף 40יא לחוק העונשין – שעניינו נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה – שיש בהן כדי להקל עימו, לבד מהעדר עבר פלילי ולבד מן העובדה שהביע צער על מעשיו. עוד נאמר, כי אין בקו ההגנה אותו נקטו המעורבים משום נסיבה לחומרה, אולם "בגין הצורך הגובר והלך בהרתעת הרבים, יש להחמיר קמעא, ובמסגרת המתחם ההולם" בעונשו של כרם (פסקה 52). בסופו של דבר נגזרו על כרם תשע עשרה שנות מאסר בגין האישום השני, ושנת מאסר בגין האישום הראשון. נקבע (פסקה 54), כי הואיל ומדובר באירועים שונים יש לצבור את העונשים זה לזה (בניכוי ימי מעצרו). כן נגזרו על כרם שני מאסרים מותנים (בני שמונה ושמונה עשר חודשים) ופיצוי בסך 220,000 ש"ח. בעניינו של כארם עמד בית המשפט המחוזי על עברו הפלילי ה"מכביד יחסית", הכולל עבירות שונות של אלימות ובין היתר תקיפות שונות, וכן על העובדה שכארם הוא זה שהחל במסכת האיומים (כלפי עלי) ובתקיפתו של נידאל. מנגד צוינו עינוי הדין שנגרם לכארם – העובדה כי מתחילה הואשם ברצח ושהה תקופה ארוכה במעצר בגין זאת, העובדה ששהה תקופה ארוכה במעצר בית, ושביקש להתנצל על חומרת מעשיו. על כארם נגזרו שנים עשר חודשי מאסר בגין כל אחד מן האישומים, וגם לגביו נקבע כי העונשים ירוצו במצטבר, בניכוי ימי מעצרו – ארבעה עשר חודשים וחמישה עשר יום. כן הוטל עליו מאסר מותנה בן שמונה חודשים. על חמזי (שביקש לצרף תיק נוסף אשר עניינו שמונה הפרות של הוראה חוקית) הוטל מאסר בפועל בן שנה וחמישה עשר יום, אותו ריצה מכבר במעצרו, ומאסר מותנה בן שישה חודשים. הערעורים ע"פ 1353/13 יא. ערעורו של המערער בע"פ 1353/13, כארם, מושתת על שלושה נדבכים. בגדר הנדבך הראשון משיג כארם על הרשעתו בשניים ממקרי האיומים שבאישום הראשון. לטענתו (סעיף 19), הרשעתו בעבירות אלה מבוססת על "דברי עדים אינטרסנטים", אשר פנו למשטרה אך לאחר שנודע דבר מותו של המנוח, ולפיכך עסקינן בעדות כבושה. עוד נטען (סעיף 23), כי הואיל ובית המשפט לא קבע שהוא מאמין לדבריו של עלי ולדברי העדים, אין די בהעדפת גרסתם על פני גרסתו של כארם על מנת להרשיעו. נטען, כי "גם תוכן הדברים שנאמרו באותן שיחות לא היוה איום" (סעיף 24). הנדבך השני בערעורו של כארם נסב על הרשעתו בעבירות הנשק ובשיבוש מהלכי משפט. נטען (סעיף 29), כי הדיון בעבירות אלה בהכרעת הדין אינו ממצה, וכי היה על בית המשפט המחוזי לפרט כיצד הגיע למסקנתו וכן להתייחס לתמיהות שהועלו באשר לעדותו של אסי, אותן העלה כארם בערעורו. עוד נטען בהקשר זה, כי אין ניתן לשלול טעות אובייקטיבית של השוטר אסי בזיהויו של כארם. לבסוף נטען באשר לאי עריכת בדיקת פרופרינט לכארם, שלפי הטענה יכולה היתה, אילו נערכה, להראות שכארם לא אחז באקדח. עניינו של הנדבך השלישי בערעורו של כארם בעונש שהוטל עליו. נטען (סעיף 34), כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו ביחס לשני האישומים אינו הולם את נסיבות ביצוע העבירות – בשתי עבירות התקיפה לא נגרמו פגיעות משמעותיות, ועבירת האיומים מצויה ברף התחתון מבחינת חומרתה. עוד נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל נוסף לעינוי הדין שנגרם לכארם – העובדה שהואשם ברצח ושהה במעצר למעלה מארבעה עשר חודשים, וכן שהה תקופה ארוכה במעצר בית. לטענתו של כארם, יש מקום להקל בעונשו גם משיקולי אחידות הענישה – שכן על חמזי הוטל עונש קל יותר, אף שהורשע גם בעבירות של הפרת הוראה חוקית. לבסוף נטען, כי יתכן שלא ניתן יהא בנסיבות לקיים דיון ענייני בפני ועדת השחרורים, וזכויותיו של כארם עלולות להיפגע אם יוותר עונשו על כנו. יב. בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה נאמר, כי יש לדחות את טענותיו של כארם באשר להרשעתו בעבירות האיומים. נטען, כי הרשעתו מבוססת על קביעות "מהימנות קלאסיות", וכי אין מניעה לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה של משפחת הקרבן. עוד נטען, כי יש לדחות את הטענה בדבר עדות כבושה, ומכל מקום עסקינן בכבישת עדות לא מהותית, וכי האמירות שהשמיע כארם הן "איום קשה. האיום לדאוג לגרש משפחה מעיר מגוריהם" (כך במקור – א"ר). באשר לעבירות נשק נאמר, כי אף כאן מדובר בהרשעה הנסמכת על קביעות מהימנות, וכי מדובר בעדותו של שוטר – שאינו צד לסכסוך – אשר מסר במשטרה ובבית המשפט, כי כארם נשא עימו אקדח וסכין. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות את טענותיו של כארם באשר לזיהויו על ידי השוטר אסי ובאשר לסתירות לכאוריות שעלו מעדותו של האחרון. יג. בהחלטה מיום 27.2.13 (השופטת ברק-ארז) עוכב, בהסכמה, עונש המאסר שהוטל על כארם. כן נקבע, כי ישהה במעצר בית בביתו בנצרת עד להכרעה בערעורו. בהחלטה מיום 29.5.13 (השופט סולברג) נדחתה בקשתו של כארם ליציאה לעבודה. ע"פ 2224/13 יד. ערעורו של כרם מופנה כלפי העונש שהוטל עליו. נטען (סעיף 33), כי בית המשפט המחוזי לא קבע רף מינימלי למתחם הענישה בעבירת ההריגה, וכי אף לא הוטל עונש ספציפי בגין עבירת ההריגה, כי אם עונש כולל בגין כלל העבירות נשוא האישום השני, בהן הורשע כרם. עוד נטען (סעיף 34), כי שגה בית המשפט המחוזי בהעמידו את הרף העליון בעבירת ההריגה על שש עשרה שנים. נטען (סעיף 38), כי לא היה מקום לקבוע את מתחם הענישה בגין כלל העבירות נשוא האישום השני בין ארבע עשרה לעשרים שנות מאסר; לפי הטענה, העבירות הנלוות לעבירת ההריגה באישום השני "אינן מצדיקות החמרה נוספת בענישה ולמצער מצדיקות החמרה סמלית, שכן רובן נבלעות מהותית בשיקולי הענישה בגין עבירת ההריגה". עוד טוען כרם, כי לא היה נכון להחמיר בעונשו "למען יראו וייראו", וכי היה מקום ליתן משקל נוסף לעברו הנקי. לבסוף נטען, כי לא היה מקום לצבור את עונשי המאסר שהוטלו בגין כל אחד מן האישומים, וכי גם סכום הפיצוי שנפסק חורג משמעותית לחומרה. הדיון בפנינו טו. בדיון טען בא כוחו של כארם, עו"ד יפתח, לסתירות בעדותו של השוטר אסי לעניין הרשעתו של כארם בעבירות הנשק. באשר לגזר הדין טען עו"ד יפתח, כי נוכח עינוי הדין שנגרם לכארם, מן הראוי להורות על חפיפתם של שני עונשי המאסר שהוטלו עליו, באופן שלא ייאלץ לשוב למאסר. בא כוחו של כרם, עו"ד פלדמן, טען לאי בהירות בקביעת מתחם הענישה, כמצוות תיקון 113 לחוק העונשין. לטענתו, אין זה נהיר מהו המקור לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי מתחם הענישה בגין העבירות בהן הורשע כרם נע בין ארבע עשרה לעשרים שנות מאסר. בתשובה לשאלתנו, השיב עו"ד פלדמן בהגינותו כי אין לו הצעות קונסטרוקטיביות. עו"ד יפתח הוסיף, כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע מתחם ענישה לכל עבירה בה הורשע כרם, אך בפועל נקבע מתחם הענישה לכלל העבירות. עוד טען עו"ד יפתח לפער בין הכרעת הדין לגזר הדין, ככל שהדברים אמורים בתכנון מעשה ההריגה. טז. בא כוח המדינה, עו"ד חמודות, טען כי יש לדחות את טענותיו של כארם באשר לסתירות לכאוריות של השוטר אסי, וכי לא נפל פגם בזיהויו של כארם על ידי זה. לבקשתו, צפינו בסרטון אירוע הירי במהלך הדיון. באשר לטענה בדבר עינוי דין נטען, כי כארם לא מסר גרסה בנוגע לאירוע הירי, וכי צפיה בסרטון מלמדת שלא היה זה מופרך מלכתחילה לייחס לו עבירת רצח. באשר לערעורו של כרם טען עו"ד חמודות, כי בגדר תיקון 113 ניסה המחוקק ליצור מכנה משותף בענישה ובשיקולי הענישה, וניתן משקל רב לשיקול הגמול. יז. יצוין, כי במהלך הדיון בערעורו חזר בו כרם מטענותיו ביחס לפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 10.6.13 ניתנה לו ארכה בת שבועיים לצורך התשלום. בהודעתו מיום 13.6.13 מסר כרם קבלה בדבר תשלומו של כל סכום הפיצויים. הכרעה יח. הערעורים שבפנינו כוללים ארבעה ראשי טענות: טענותיו של כארם בנוגע להרשעתו בעבירות הנשק; טענותיו בנוגע להרשעתו בשתיים מעבירות האיומים; טענותיו של כארם בנוגע לעונש שהוטל עליו; וטענותיו של כרם בנוגע לעונשו. ייאמר כבר עתה, כי לאחר העיון אציע לחברי להיעתר לשני הערעורים בחלקם, כפי שיפורט להלן. נפתח בראש הטענות שעניינו הרשעתו של כארם בעבירות החזקת נשק ונשיאתו. הרשעתו של כארם בעבירות הנשק יט. הרשעתו של כארם בעבירות הנשק נסמכה על עדותו של השוטר אסי (פסקה 196 להכרעת הדין). בהודעה שמסר אסי במשטרה ביום 18.8.10 (סומנה ת/65 בבית המשפט המחוזי) העיד, כי לאחר שהגיע לאזור האירוע בו נורה המנוח בעקבות קריאה ראה אדם קֵרֵחַ, שאינו מכיר את שמו אך יכול הוא להצביע עליו אם יראה אותו, יוצא מהאטליז עם סכין ואקדח בידיו (עמ' 2 שורות 21-18). לאחר מכן, כך ציין אסי בהודעתו, דלק אחרי אותו אדם וביקש ממנו לעצור (עמ' 2 שורות 25-24). בשלב מסוים, לפי הודעתו של אסי, זרק האדם את הסכין על הכביש (עמ' 2 שורה 27), ואז ניגש אסי ונטל את הסכין מידיהם של אנשים שהרימו אותה (עמ' 2 שורות 32-29). בדו"ח הובלה והצבעה מיום 19.8.10 (סומן ת/12 בבית המשפט המחוזי) נרשם, כי לדבריו של אסי יצא מהאטליז אדם קרח בעל מבנה דומה למבנה גופו של מפקד תחנת נצרת "כשבידו הימנית אקדח ובידו השמאלית סכין". עוד נרשם, כי אסי הצביע על המקום בו נזרקה הסכין ועל המקום בו לקח אותה מן האדם שהרימהּ. בבית המשפט העיד אסי, כי לאחר שהגיע לאזור האירוע יצא כארם מהאטליז עם סכין ואקדח בידיו (עמ' 246 לפרוטוקול מיום 27.4.11 שורה 23); יצוין, כי אסי לא ידע לזהות את כארם בשמו, והצביע עליו באולם בית המשפט. לאחר יציאתו מהאטליז, כך העיד אסי, נטמע כארם בסמטה הומת אנשים והעביר את הסכין לאדם אחר, ובשלב זה תפס אסי את הסכין (שם, בשורות 31-29). לשאלתו של סגן הנשיא כתילי "מה עם האקדח" השיב אסי, כי כארם המשיך להחזיקו ולאחר מכן זרק אותו (עמ' 247 לפרוטוקול מיום 27.4.11 שורה 2-1). ואולם, בחקירתו הנגדית העיד אסי, כי "את הסכין הוא השליך ואת האקדח הוא אחז בו והמשיך איתו" (עמ' 263 לפרוטוקול מיום 27.4.11, שורות 5-4). כשנשאל אסי בחקירתו הנגדית מדוע לא קרא לכארם לעצור, השיב כי "לא היה מצב לבצע מעצר" (עמ' 264 שורה 14). כ. בהודעתו במשטרה (ת/65) העיד אסי, כי כששב לקרבת האטליז הבחין במפקד תחנת נצרת ניגש לשני אנשים במאפיה הסמוכה לאטליז, וכשהגיע בסמוך אליו שלף מפקד התחנה אזיקים ממכנסיו של אסי – מבלי שדיבר איתו – ואזק את אחד האנשים. אסי העיד, כי באותו רגע זיהה את אותו אדם כאדם שהחזיק את הסכין והאקדח. בבית המשפט העיד אסי בחקירתו הראשית (עמ' 247 לפרוטוקול מיום 27.4.11 שורות 16-12) על השתלשלות עניינים שונה: לדבריו, כשחזר לזירת האירוע סיפר למפקד התחנה מה קורה, והאחרון מסר לו שלפי מידע מודיעיני אותו בחור נמצא במאפיה. לאחר מכן ניגשו השניים למאפיה, ואסי זיהה שאכן מדובר באותו אדם, ומפקד התחנה עצר אותו. בחקירתו הנגדית העיד אסי, כי "עמדתי ליד ... מפקד התחנה כאשר סיפרתי לו את כל מה שהיה עד שהוא הגיע" (עמ' 255 לפרוטוקול מיום 27.4.11 שורות 21-20; ראו גם עמ' 258 שורות 3-2), וכי לאחר מכן קיבל מפקד התחנה מידע מודיעיני ושניהם ניגשו למאפיה (עמ' 255 שורה 30-עמ' 256 שורה 3; ראו גם עמ' 258 שורות 5-3). אסי העיד, כי לא היה מודע לתוכן המידע המודיעיני, ורק כשהגיע לאדם במאפיה הבין (עמ' 258 שורות 21-15). בתשובה לשאלתו של סגן הנשיא כתילי האם ידע לשם מה הוא צועד למאפיה השיב אסי, כי הסיק שכנראה הוא [מפקד התחנה –א"ר] קיבל מידע על אחד החשודים (עמ' 260 שורות 19-13). בחקירתו הנגדית העיד אסי, כי לא רשם מזכר באשר להשתלשלות האירועים עם מפקד התחנה (עמ' 256 שורות 18-17). עוד העיד אסי בחקירתו הנגדית, בהתייחס למעצרו של כארם, כי ראשית נעצר כארם על ידי מפקד התחנה, ורק לאחר מכן זוהה על ידיו (עמ' 261 שורות 20-15). מפקד התחנה העיד בבית המשפט, כי בעקבות מידע מודיעיני שקיבל, ניגש – יחד עם אסי – לעצור את כארם (עמ' 445-444 לפרוטוקול מיום 3.11.11). מפקד התחנה לא העיד שקיבל עדכון מאסי, ולא העיד כי בשלב כזה או אחר מסר לו אסי שראה את כארם יוצא מהאטליז עם אקדח וסכין בידיו. כא. בחקירתו הנגדית נשאל אסי מדוע לא שאל את כארם עם מעצרו היכן האקדח, והשיב כי "לא מעניין אותי איפה האקדח" (עמ' 264 שורה 19), וכי מדובר ב"שאלה מיותרת" (עמ' 265 שורה 13). אסי העיד, כי בדו"ח המעצר של כארם לא נרשמה עבירת החזקת נשק שכן "לא ראיתי לנכון באירוע רצח לרשום אחזקת נשק" (עמ' 265 לפרוטוקול מיום 27.4.11 שורה 8). כב. מן האמור עולה איפוא, כי קיימים לכאורה הבדלים משמעותיים בין הודעתו של אסי במשטרה ביום האירוע (18.8.10) לבין העדות שמסר בבית המשפט, כמו גם בין חקירתו הראשית לחקירתו הנגדית. בפרט אמורים הדברים בהתפתחות גרסתו באשר לשאלה מה עשה כארם עם האקדח; בהבדלים בגרסותיו באשר לשאלה מה עשה כארם עם הסכין; בהבדלים בגרסותיו בשאלה האם קרא לכארם לעצור; ובהבדלים בגרסותיו באשר להשתלשלות הדברים עם מפקד התחנה. על כך יש להוסיף תמיהה נוספת העולה מעדותו – היאך רואה שוטר, איש חוק האמון על השמירה וההגנה על שלומו וביטחונו של הציבור, אדם הנושא סכין ואקדח, וכשאותו אדם נעצר אינו מתחקר אותו היכן האקדח? בכל הכבוד, הסבריו של אסי לתמיהה זו אינם מספקים (יש לציין, כי המשיבה אינה מתמודדת עם תמיהה זו בעיקרי הטיעון מטעמה). ואם בכל אלה לא סגי, הנה לפי עדותו של אסי הוא זיהה את כארם לאחר שזה נעצר על ידי מפקד התחנה, ויש בכך כדי להפחית בנסיבות ממשקלו של הזיהוי. אסי נחקר חקירה בוטה מאוד, ואינו מורגל בכגון דא, ולא אכביר מלים על הצורך בריסון חקירה כזאת. אך מכל מקום בהכרעת הדין הוקדש לעבירה זו קטע קטן (פסקה 196), הנדרש לקשיים בעדות השוטר אסי ללא פירוט המענה, אך מוצא את עדותו אמינה, שכן לפיה החזיק כארם אקדח שממנו ביצע ירי, או אקדח אחר. מכל מקום – והדבר נובע אולי מכך שעיקר פסק הדין, מטבע הדברים, הוקדש לאישום ברצח – בית המשפט לא נדרש, גם אם האמין כללית לעד ואין בכך דופי, לפרטי התמיהות העולות כאמור, ונותר ברמה הכללית בהקשר זה. משבפלילים עסקינן, יכול היה להיוצר ספק וממנו יכול כארם ליהנות. כג. סבורני איפוא, נוכח האמור, ואחר התלבטות, כי אין ניתן לקבוע ברמת הודאות הנדרשת בפלילים, שכארם נשא והחזיק אקדח, ועל כן אציע לחברי לזכותו מחמת הספק, מחמת הספק בלבד, מעבירות הנשק בהן הורשע. כפועל יוצא, אציע לחברי לזכות את כארם מחמת הספק גם מעבירה של שיבוש מהלכי משפט, שכן הרשעתו בעבירה זו נסמכה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי כארם "העלים אקדח" (פסקה 202 להכרעת הדין). משנמצא כי יש מקום להתערב בקביעה זו, אין ניתן לבסס עליה הרשעה בעבירה אחרת. הרשעתו של כארם בעבירות האיומים כד. בכתב האישום יוחסו לכארם שלושה מעשי איומים: שני איומים כלפי עלי שבאו – כך נטען – בשיחות טלפוניות (סעיפים 6-5 לכתב האישום), ואיום אחד כלפי עימאד ובן משפחת שתיוי נוסף שהגיע למקום (סעיף 9 לכתב האישום). באיום (הטלפוני) הראשון הורשע כארם על יסוד עדותו של עלי (פסקה 39 להכרעת הדין); באיום (הטלפוני) השני הורשע כארם, בין היתר, על יסוד עדותו של עלי ועדותו של פואד (פסקאות 40, 42, 47 ו-49 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הרשיע את כארם גם בעבירה שלישית של איומים – כלפי עימאד וכלפי אביו, אבו ריאד (פסקאות 61 ו-64 להכרעת הדין). ערעורו של כארם נסב אך על הרשעתו בעבירות האיומים כלפי עלי, ובהן נדון עתה. כה. הרשעתו של כארם בעבירות האיומים כלפי עלי נסמכה ביסודה על עדותו של האחרון. עלי העיד בבית המשפט, כי ביום 18.8.10, לאחר שחלף במשאיתו של עבדאללה על פני האטליז, התקשר אליו חמזי ממספר טלפון חסוי, וכי לאחר מכן נטל כארם את הטלפון ואמר לו "אני אגרש אותך, אתה וכל המשפחה והתחיל לקלל אותי, איים עלי על המשפחה ועל כולם" (עמ' 364 שורות 3-1 לפרוטוקול מיום 30.10.11). עלי העיד, כי כמחצית השעה לאחר מכן התקשר אליו כארם ואמר לו "אנחנו לא משפחת פרו הכניסה אלינו זה רעל, זה יעלה לך ביוקר והתחיל לקלל לגרש אותי, אני והסבא וכל המשפחה מנצרת" (עמ' 364 שורות 13-11 לפרוטוקול מיום 30.10.11). פואד העיד, כי כששהה עם עלי ביום 18.8.10 קיבל האחרון שיחת טלפון מכארם, בה הזדהה האחרון בשמו ואמר "אני לא פארו, אני סם ואני מוציא אתכם מהבתים שלכם" (עמ' 532 שורות 11-9 לפרוטוקול מיום 13.11.11; ראו גם עמ' 530 שורה 28-עמ' 531 שורה 2, עמ' 534 שורות 15-12). פואד העיד, כי הבין שכארם מאיים (עמ' 531 שורות 32-30). כו. בחקירותיו במשטרה מימים 18.8.10 ו-1.9.10 (סומנו ת/17 ו-ת/40 בבית המשפט המחוזי) שמר כארם על זכות השתיקה. בבית המשפט טען כארם לראשונה, כי נטל מחמזי את מספר הטלפון של עלי, התקשר אליו כדי לדרוש בשלומו וזה קילל וגידף אותו (עמ' 644 שורות 18-17 לפרוטוקול מיום 3.5.12; ראו גם עמ' 681 שורות 25-24), ובחקירתו הנגדית הוסיף שעלי אף איים עליו (עמ' 681 שורות 33-30). יש לציין, כי כארם לא התייחס בעדותו לשיחה השניה, וכי בחקירתו הנגדית של עלי (עמ' 383-373 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.11) לא נחקר זה בנוגע לטענה, לפיה הוא שאיים על כארם (חקירתו של עלי התמקדה בעיקר בניסיון לקעקע את זיהוי קולו של כארם). עוד יצוין, כי הן עלי והן פואד לא נחקרו בחקירתם הנגדית על תוכן השיחה השניה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, להימנעותו של כארם מלחקור את עלי ופואד בהקשרים הרלבנטיים, להיעדר התייחסותו לשיחה השניה בעדותו ולכבישת גרסתו, נודעת השלכה ראייתית. אין צורך להכביר מלים על משמעותה של שתיקה, נושא שכבר נשתברו עליו קולמוסים שיפוטיים רבים, ואחזור ואומר, כי נטייתו הטבעית של בית המשפט, על פי השכל הישר, היא להתיחס בחשדנות אל שתיקת חשוד, שהדעת נותנת על פי רוב כי יש לו מה להסתיר; ראו לדוגמה ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל פסקה ז(13) (2007); בש"פ 1745/06 מדינת ישראל נ' אבו חצירא, פסקה ה(3) (2006). אמנם, יתכנו חריגים, כגון מצבו של חשוד מאוים או החשש לפגוע בבן משפחה, למשל – אך אלה אכן חריגים. כז. בית המשפט המחוזי קבע, בהתייחסו לשיחה הראשונה, כי הוא מבכר את עדותו של עלי על פני זו של כארם. מדובר בקביעת מהימנות מובהקת, שלא נמצא מקום להתערב בה. בניגוד לטענתו של כארם, לא היתה כל מניעה להסתמך על עדותו של עלי לצורך הרשעתו של כארם בעבירת האיומים בשיחה הראשונה, שכן "אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על-פי עדותו של עד יחיד, תהא העבירה חמורה ככל שתהא" (י' קדמי על הראיות – חלק ראשון (2009) 470; ראו גם ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2009), בפסקה 24, והשוו לסעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הדורש תוספות ראייתיות לצורך הרשעה במשפט פלילי על-פי עדות יחידה במקרים מיוחדים, שאינם מענייננו (עדות שותף, עד מדינה, עדות נפגע בעבירות מין)). במלים אחרות, העובדה שעלי הוא קרוב משפחתו של המנוח אין בה כשלעצמה כדי להימנע מהרשעתו של כארם על יסוד עדותו; לעובדה זו יש ליתן משקל בהערכה הכוללת של מהימנות עדותו וגרסתו, והדעת נותנת כי כך נעשה בבית המשפט המחוזי. לא למותר לציין בהקשר זה, כי כבישת גרסתו של כארם משליכה על מהימנותה של גרסה זו גם לעניין השיחה הראשונה ותוכנה. כח. באשר להרשעתו של כארם בגין האיומים נשוא השיחה השניה, הנה גם כאן לא נמצא מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. במקרה זה, לבד מעדותו של עלי (לה האמין בית המשפט המחוזי), מנה בית המשפט המחוזי אף את עדותו של פואד, את כבישת עדותו של כארם, את העובדה שכארם לא התייחס כלל לשיחה השניה. נוסף על כך הזכיר בית המשפט המחוזי את פלט השיחות שהוגש (ת/73), ממנו עולה כי ביום 18.8.10 שעה 1210 נערכה שיחה ממספר טלפון נייד 052-7362001 הרשום על "כלבו בשר מעדני חמודה" למספר טלפון נייד 052-6695302 (ולא כפי שצוין בפסקה 43 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי), המצוי בבעלותו של עלי (ראו עמ' 364 שורות 20-15). כט. טוען כארם, כי הדברים שנאמרו באותן שיחות לא היוו איומים, וכי לא איים בנקיטת אלימות או רצח (סעיף 25 לנימוקי הערעור). טענה זו יש לדחות מכל וכל. פניה של אדם אל אחר באמירה כי יגרש אותו ואת משפחתו מן העיר, וכי הכניסה אליו תעלה לאותו אחר ביוקר – דעת לנבון נקל שהיא איום ככל משפטו וחוקתו, גם מבלי לאיים מפורשות בנקיטת אלימות. ל. כללה של סוגיה זו, שלא נמצא מקום להתערבות בהרשעתו של כארם בעבירות האיומים כלפי עלי. סיכום ביניים – ערעורו של כארם על הכרעת הדין לא. נוכח האמור, אציע לחברי לקבל את ערעורו של כארם על הרשעתו בעבירות הנשק ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, ולדחות את ערעורו על הרשעתו בעבירות האיומים. נפנה עתה לדון בערעורים המופנים כנגד גזר הדין, וראשית, כיון שעסקנו עד הנה בכארם – לערעורו שלו על גזר הדין. ערעורו של כארם על גזר הדין לב. בערעורו על גזר הדין טוען כארם, כי "מתחם הענישה שנקבע בעניינו ביחס לשני האישומים אינו הולם את נסיבות ביצוע העבירות" (סעיף 34), כי בעבירות התקיפה בהן הורשע לא נגרמו פגיעות משמעותיות, כי עבירות האיומים בהן הורשע מצויות ברף החומרה התחתון, וכי נקודות זכות רבות עמדו לו שהצדיקו הטלת עונש ברף התחתון של מתחם הענישה. על אלה מנה כארם את העובדה שהיה עצור במשך ארבעה עשר חודשים ומחצה בגין עבירת רצח, וכי הוחזק במעצר בית למשך כ-15 חודשים. עוד טען כארם, כי היה נכון לחפוף למצער חלק מן העונשים. לג. איני סבור כל עיקר, כי מתחם הענישה שנקבע בענייננו של כארם – בשני האישומים – מחמיר, ואינו הולם את חומרת העבירות בהן הורשע. כארם הורשע בעבירות אלימות פיסית – תקיפה – בשני האישומים. להרשעתו באישום הראשון התוספו הרשעות בעבירות אלימות מילולית – איומים, וכן עבירה של היזק בזדון, ולהרשעתו באישום השני התוספו עבירות נשק ועבירה של שיבוש מהלכי משפט. בית המשפט המחוזי (פסקה 46 לגזר הדין) עמד על העובדה, שחלקו של כארם בעבירות התקיפה גדול מחלקם של כרם וחמזי. גם אם יתכנו מקרי אלימות קשים יותר, וגם אם יתכנו דברי איום חריפים יותר, טווח ענישה של שמונה עד שישה עשר חודשי מאסר (לגבי האישום הראשון) ושל שמונה עד ארבעה עשר חודשים (לגבי האישום השני) אינו מחמיר. מבתי המשפט צריכה לצאת הקריאה המתמדת, כי עבירות אלימות – פיסית ומילולית – הן דבר שיש להקיאו מקרבה של החברה הישראלית, ועל החוטא בהן לדעת כי הוא צפוי לענישה שאינה של מה בכך. לד. ואולם, משמזוכה כארם מעבירות הנשק ומעבירת שיבוש מהלכי משפט, שתיהן בגדר האישום השני, פשיטא כי יש ליתן לכך משקל בענישתו בגין אישום זה. מעבר לכך, דומה כי בתוך מתחמי הענישה שנקבעו בבית המשפט המחוזי, היה מקום ליתר התחשבות בעובדה שכארם שהה תקופה ארוכה מאוד – למעלה מארבעה עשר חודשים – במעצר (בגין האישום בעבירת רצח, על האימה שבו, ממנה זוכה לבסוף בקביעה כי לא היה בחומר הראיות כדי לקשרו לכך – פסקה 190 בהכרעת הדין), ושגם לאחר שחרורו ממעצר שהה במעצר בית; הגם שהסתכלות זו היא בבחינת "חכמה בדיעבד", אין להמעיט מחשיבותה. אמנם בית המשפט נתן דעתו מפורשות לאלה (פסקה 56 בגזר הדין), אך יש לזכור גם את הקושי המובנה הקיים בהחזרתו של כארם, שהיה משוחרר תקופה ארוכה, אל מאחורי סורג ובריח. בנסיבות העניין, ולא בלי התלבטות, אציע לחברי להעמיד את העונש שהוטל על כארם בגין האישום הראשון על תשעה חודשי מאסר בפועל, ואת העונש שהוטל עליו בגין האישום השני על חמישה חודשי מאסר וחצי, כך שבסך הכל יהא עליו לרצות תקופת מאסר כוללת של ארבעה עשר חודשי מאסר וחצי, היא תקופת מעצרו עד הנה; ובניכוי ימי מעצרו, משמעות הדברים איפוא היא כי לא ישוב עתה לבית האסורים לריצוי תקופת מאסר נוספת. עונש המאסר המותנה שהוטל על כארם יעמוד בעינו, בכפוף לכך שלא יחול על עבירות הנשק ושיבוש מהלכי משפט מהן מזוכה הוא בפסק דין זה. ערעורו של כרם על גזר הדין לה. בערעורו, הנסב על חומרת עונשו, מלין כרם בעיקר על כי לא נקבע רף מינימלי לעבירת ההריגה בעניינו (פסקה 33 להודעת הערעור) ועל כי הרף התחתון שנקבע מתייחס לכלל העבירות בהן הורשע בגדר האישום השני. עוד מלין כרם על הרף העליון שנקבע לעבירת ההריגה – 16 שנים (פסקה 34 להודעת הערעור), וכן על מתחם הענישה שנקבע לכלל העבירות בהן הורשע באישום השני (פסקה 38 להודעת הערעור). נטען, כי לא היה מקום להעלות את רף הענישה העליון, מעבר לעבירת ההריגה, בארבע שנים נוספות, קרי, מ-16 ל-20 שנים. עוד נטען, כי לא היה מקום לצבור לעונשו של כרם בגין האישום השני את עונשו בגין האישום הראשון. נידרש תחילה לטענותיו העקרוניות של כרם – אי קביעת רף תחתון לעבירת ההריגה וקביעת מתחם ענישה לכלל העבירות בהן הורשע בגדר האישום השני. לו. בחודש יולי 2012 נכנס לתוקפו תיקון מספר 113 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ספר חוקים 2330 (תשע"ב) 102)), שמטרתו "לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין ולצמצם את פערי הענישה מקום שאינם מוצדקים, אך זאת תוך הותרת שיקול דעת בידיו בקביעת העונש הסופי" (ראו דברי ההסבר להצעת החוק – הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006 (הצעות חוק 241 (תשס"ו) 446, 446)). בגדר התיקון נקבעו עקרונות ושיקולים מנחים למלאכת גזירת הדין; נקבע, כי העקרון המנחה בענישה הוא עקרון ההלימה – "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק). בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר (בעמ' 447), כי "יחס זה מבטא את עקרון הגמול" (ראו גם דבריו של שר המשפטים בדיון בקריאה הראשונה (הישיבה ה-24 של הכנסת ה-17 מיום 19.6.06) ודבריו של יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בדיון בקריאה השניה והשלישית (הישיבה ה-303 של הכנסת ה-18) מיום 2.1.12; עוד ראו ע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל (18.4.12), בפסקאות י"ז-י"ח). לז. לצורך הגשמתו של עקרון ההלימה קובע סעיף 40ג לחוק מנגנון דו שלבי (ע"פ 3934/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.2.13), בפסקה 12): ראשית יש לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם. בשלב זה יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה (ובמידת הפגיעה בו), במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק). נאמר, כי "מתחם העונש ההולם הוא אמת-מידה נורמטיבית" (ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (24.4.13), השופטת ארבל; הדגשה במקור), ועם זאת "אין בכך כדי לגרוע מהצביון האינדיבידואלי שהעניק המחוקק לשלב עיצוב המתחם" (שם). ועוד נאמר, כי "אין משמעות הדבר שבכל מקרה ומקרה 'יומצא הגלגל מחדש', ויקבע מתחם ענישה המותאם לנסיבות הספציפיות של ההליך. קביעה שכזאת הייתה מרוקנת מתוכן את סעיף החוק והיא נוגדת את תכליתו. מאידך, אין לקבוע מתחם ענישה כללי, הכולל קשת רחבה מאוד של מעשים אפשריים" (ע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל (4.4.13), מפי השופט ג'ובראן). לח. בשלב השני, כך מורנו סעיף 40ג לחוק, יש לגזור את העונש המתאים לנאשם – בתוך מתחם הענישה שנקבע – בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (המנויות בסעיף 40יא לחוק). בית המשפט רשאי לסטות ממתחם העונש ההולם לקולה או לחומרה, לפיה האמור בסעיפים 40 ד ו-40ה לחוק העונשין. לט. סעיף 40יג(א) לחוק העונשין מורנו, כי "הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע"; סעיף 40יג(ב) קובע, כי "הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות כמה אירועים, יקבע מתחם עונש כאמור בסעיף 40ג(א) לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים; גזר בית המשפט עונש נפרד לכל אירוע, יקבע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם". יש לציין, כי שהסעיף המקורי בהצעת החוק נוסח כלהלן – "הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות, רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל עבירה או לגזור עונש כולל לכל העבירות או לחלקן" (סעיף 40יא(א) להצעת החוק, בעמ' 454), ולא נערכה האבחנה בין מספר עבירות המהוות אירוע אחד לבין מספר עבירות שאינן מהוות אירוע אחד (על ההתפתחות החקיקתית בהקשר זה ראו פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מס' 410 מיום 20.6.11 ופרוטוקול ישיבה מס' 475 מיום 21.11.11). מכל מקום, חוק העונשין מורה על קביעתו של מתחם ענישה אחד בגין מספר עבירות המהוות אירוע אחד, וגזירת עונש כולל בגינן (ראו גם תפ"ח (מחוזי י-ם) 667/09 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 88). מ. על רקע זה, ונוכח העובדה שכלל העבירות בהן הורשע כרם בגדר האישום השני – הריגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נשיאת נשק, תקיפה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט – מהוות במובהק אירוע אחד, אין לקבל את טענתו, לפיה היה מקום לגזור את עונשו בגין עבירת ההריגה במובחן מיתר העבירות. ואשר לגזר הדין גופו, בית המשפט המחוזי קבע, כי מתחם הענישה ההולם בגין כלל העבירות בהן הורשע כרם באישום השני נע בין 14 ל-20 שנות מאסר. סבורני, כי קביעה זו כשלעצמה אינה מצדיקה ברגיל את התערבותנו. ערים אנו לדברי הסניגוריה, כי לעניין עבירת ההריגה, למשל, אין תיקון 113 כולל הנחיה בהירה; אך עו"ד פלדמן גם התקשה להציע, בגדרי החוק, מתחם ראוי בנידון דידן. איננו נדרשים כאן לשאלות רחבות יותר הקשורות בתיקון 113. הערך המוגן בו פגע כרם – חיי אדם – הוא ערך שאין נעלה הימנו, ולמותר להכביר מלים; בית המשפט המחוזי הביא מן הנאמר – בהקשר לעבירת ההריגה – בע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (הנזכר), כי "לקדושת חיי האדם, מטבעה, שמור מקום בשורה הראשונה של ערכי כל חברה אנושית, וישראל בכלל זה; שאם אין חיים, חברה מניין. קיפוד חיי אדם מחייב מאסר לשנים ארוכות". נזכור את האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (סעיף 1 ("זכויות היסוד של האדם בישראל, מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין...", וכן (סעיף 2) "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". דברים אלה מדברים בעדם. גם אם כרם לא התכוון כוונה תחילה ליטול את חייו של המנוח, הנה – וכפי שנאמר בהודעת הערעור (סעיף 35) – אין בכך כדי לחלצו מן האשמה בהריגה, נטילת חיים. אדישות לחיי אדם שסופה מוות – על-ידי ירי "בטבורה של עיר, 4-3 יריות, וזאת שעה שבאזור הירי אנשים רבים" (פסקה 192 להכרעת הדין). בצדק ציין בית המשפט המחוזי (פסקה 39א לגזר דינו), כי הגם שלא הוכח תכנון מוקדם, יכול היה כרם בנקל להימנע מעימות עם המנוח ונידאל, ועובדה זו נזקפת במלוא חומרתה לחובתו. על כך יש להוסיף את האמור בגזר הדין באשר ליתר הנסיבות של ביצוע העבירה, ובכללן את קביעתו של בית המשפט המחוזי (פסקה 39ג לגזר הדין), כי הנסיבה שעניינה הנזק שהיה צפוי מן העבירה שביצע כרם – מספר יריות בתוככי עיר בצהרי היום – היא, כאמור, נסיבה שיש בה כדי להחמיר עמו; נסיבה זו אינה מתייחסת לכוונתו של מבצע העבירה, ובניגוד לנטען בהודעת הערעור פרשנות זו אף אינה נלמדת מגזר הדין בתפ"ח (מחוזי תל אביב) 27283-01-12 מדינת ישראל נ' חבה (31.10.12); ראו גם פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מס' 424 מיום 5.7.11, שכעולה ממנו מושם הדגש על ציפייתו של המבצע לקרות הנזק. מא. חרף הדברים האלה, נראה כי בכל זאת יש להקל במידה מסוימת, לא רבה, בעונשו של כרם. בית המשפט המחוזי ציין בגזר דינו (פסקה 37), כי הרף העליון בגין עבירת ההריגה, בה הורשע כרם, הוא 16 שנים. משגילה בית המשפט המחוזי דעתו, כי הרף העליון לעבירת ההריגה בה הורשע כרם באישום השני הוא 16 שנות מאסר – ואפשר לטעון כי הדבר בנסיבות כאלה אינו הרף הגבוה האפשרי, אך זאת קבע בית המשפט – דומה שהעלאתו של הרף הכללי באישום זה בארבע שנות מאסר נוספות בגין יתר העבירות בהן הורשע כרם, היא מחמירה קמעה. מוצע להעמיד, בנסיבות העניין, את הרף העליון של מתחם הענישה ההולם בגין כלל העבירות בהן הורשע כרם באישום השני על 18 שנות מאסר (במקום 20); עוד אציע לחברי להעמיד את העונש הראוי לכרם בגין כלל העבירות נשוא האישום השני על 17 שנות מאסר, בהיות המדובר בהריגה בדרגה גבוהה בודאי. לא נמצא מקום להתערב בעונשו של כרם בגין האישום הראשון, שנת מאסר, וכן בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר הצטברות העונשים. מב. נוכח האמור, אציע לחברי לקבל את ערעורו של כרם על גזר הדין, ולהעמיד את עונשו הכולל בגין העבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי על 18 (שמונה עשרה) שנות מאסר. כללם של דברים מג. אציע לחברי להיעתר חלקית לערעורו של כארם על הכרעת הדין כמפורט בפסקאות כ"ג ו-ל"א מעלה, ולערעורו על גזר הדין כמפורט בפסקה ל"ד מעלה. עוד אציע לחברי להיעתר לערעורו של כרם על גזר דינו, כמפורט בפסקה מ"ב מעלה. אם תישמע דעתי יתקבלו הערעורים לפי האמור. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ט בתמוז תשע"ג (27.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13013530_T08.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il