רפאעת מחאמיד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1353/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1353/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' אלון המערערים: 1. רפאעת מחאמיד 2. מוסטפא מחאמיד 3. נואף מחאמיד 4. בהא מחאמיד 5. מוחמד מחאמיד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 4179/05 שניתן ביום 17.1.07 על ידי כבוד השופט י' דר בשם המערערים: עו"ד דוד יפתח ועו"ד משה שרמן בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט י' אלון: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' דר) הרשיע את חמשת המערערים בעבירות של חבלה חמורה וחבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בהכרעת הדין נקבע כי ביום 24.10.2005, בתחומי הכפר מאעוויה, תקפו חמשת המערערים, שהם בני משפחה אחת, את המתלוננים, שהם בני משפחה אחרת, חבלו בהם וגרמו להם לפגיעות חמורות, זאת תוך שימוש במקלות, במוטות ברזל ובאבנים. בגזר הדין הטיל בית המשפט על כל אחד מהמערערים עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי לקורבנות העבירה. בפנינו ערעורם של חמשת המערערים על הכרעת הדין ולחילופין על גזר הדין. לאחר שמיעת הערעור, ובטרם מתן פסק הדין, הודיע ב"כ המערערים כי המערער מס' 3, נואף מחאמיד ז"ל, נפטר. אי לכך, ומשלא הוגשה בקשה להמשך הליכי הערעור בעניין זה (בהתאם לתקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965), הרי שעל פי הוראות סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, נפסקו הליכי הערעור בעניינו. 2. להלן תמצית ממצאי העובדה שבהכרעת הדין: ביום 24.10.2005, ביקרו חלק מבני משפחת המתלוננים בבית אחותם במהלך חודש הרמדאן. במהלך הביקור הוצף מתח ישן בין אחמד, בעלה של האחות, לבין אורחיו, בני משפחת המתלוננים. במקום פרצה מהומה והתקהלות, והמתלוננים גורשו מהבית. מאוחר יותר, לפי גרסתם, שמעו יריות מכיוון דיר הצאן ולכן יצאו לבדוק מה מתרחש במקום. שם, כאשר כל המתלוננים נכחו באזור, בוצעה התקיפה על-ידי המערערים ואחרים נוספים. ששת המתלוננים, קורבנות אותה תקיפה, מצאו עצמם בסופו של האירוע כשהם סובלים מפגיעות חמורות בגופם, אשר צולמו ותועדו במסמכים רפואיים: האחד, חוסיין בן סעיד מחאמיד (להלן: חוסיין), סבל משבר מרוסק בבסיס הגולגולת ושטף דם שיצר לחץ על מוחו. חוסיין הועבר תוך הנשמה לחדר ניתוח ולאחר מכן אושפז לתקופה של כשבוע ימים; השני, אמיר בן מוסטפא מחאמיד (להלן: אמיר), הגיע לבית החולים עם חתך בסנטר ושבר בלסת התחתונה. שבר אשר הצריך ניתוח בהרדמה מלאה לקיבועו באמצעות פלטות וברגים; השלישי, מוחמד בן סעיד מחאמיד (להלן: מוחמד), סבל מפצע במצחו, שבר בעצמות האף ועצמות נוספות, וחבלות והמטומות שונות בידיים, ברגליים, בראש, בצוואר ובבית החזה; הרביעי, סאמי בן סעיד מחאמיד (להלן: סאמי), סבל משבר באף, שבר פתוח באצבע, פצע גדול בראש עם דימום בינוני ופצעים נוספים במצח, בעין שמאל ובפרק הירך; החמישי, מוחמד תייסיר מחאמיד (להלן: מוחמד תייסיר), סבל מפגיעות בראשו ושבר בכתף; לגבי המתלונן השישי, ריאד בן סעיד מחאמיד (להלן: ריאד), לא הוגשו מסמכים רפואיים. יש לציין כי גם המערערים נפגעו באותה התקרית. אמנם חומרת פציעותיהם קלה עשרות מונים, אולם עצם היותם פגועים אף הם, כך לפי הכרעת הדין, הקשתה בתחילת החקירה על זיהויים כתוקפים ולא כקורבנות התקיפה. 3. בהודעת הערעור ובטיעוניהם על פה משיגים בפנינו סנגורי המערערים על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ועל חולשתן הנטענת של הראיות מכוחן הורשעו המערערים. לטענתם, בית המשפט קמא עצמו מציג בהכרעת הדין את חומר הראיות כמכיל גרסאות רבות ושונות, וככזה אשר ראיותיו אינן מהבהירות שבראיות. לטענתם, השופט קמא אינו מסתיר את חוסר שביעות רצונו מאמינותן ומהימנותן של עדויות המתלוננים. כך לדוגמא, נכתב בעמוד 20 להכרעת הדין: "כפי שכתבתי, וחזרתי וכתבתי, נקודת המוצא שלי היא שכל העדים מעורבים רגשית בארוע, לכולם יש אינטרס, כולם שוחחו עם "הצד שלהם" ולפיכך צריך להסתמך בצורה מוגבלת על דברים שהם אומרים, ואשר אינם נתמכים בראיות אובייקטיביות". עוד נטען, כי ממצאי העובדה שבהכרעת הדין נתמכים בראיות אובייקטיביות מועטות. ניתן לסכם את עיקרן של ראיות אלו בשתיים: ראיות רפואיות המעידות על הפגיעות הפיסיות במתלוננים, וסימני דם על בלוקים אשר נמצאו במהלך שחזור האירוע, דם שזוהה כשייך לאחד המתלוננים. בראיות אלו אין, לטענת הסנגורים, אלא להוכיח כי המתלוננים אכן נפגעו, וכי באזור המדובר אכן אירעה קטטה. ואולם, אין בהן כדי לקשר בין הפגיעה האמורה לבין המערערים. הרשעת הנאשמים התבססה, רובה ככולה, על עדויות המתלוננים. עדויות אלו, כך טוענים המערערים, רוויות סתירות והטעיות מוכוונות, שמהן עולה החשד הסביר לתאומי גרסאות. לפי הטענה, עדויות אלו כשלעצמן אינן אמינות דיין בכדי להרשיע על-פיהן, ועל-פיהן בלבד, את חמשת המערערים. המערערים מוסיפים וטוענים גם להתנהלותם של המתלוננים, לרבות שיבוש הליכי חקירה ומשפט. לטענתם בית המשפט קמא לא נתן דעתו על התנהגותם זו בבואו להכריע את הדין. לחילופין, טוענים המערערים כי העונש שנגזר עליהם מחמיר עימם יתר על המידה, וכי בגזירתו לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיהם האישיות, לעברם, לגילם ולמצבם הבריאותי. כמו כן, הוא ניתן באופן אחיד לכולם, מבלי להתייחס לחלקו האינדיווידואלי של כל אחד מהם במעשים או בתוצאותיהם, ומבלי להבחין בין הנסיבות האישיות של כל אחד מהם. 4. הרשעת המערערים נסמכה, כאמור, על ממצאי המהימנות והעובדות מתוך שלל הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא. לאחר שמיעת עדויות המתלוננים והנאשמים ובחינת יתר הראיות שהובאו בפניו, קבע בית המשפט כי (עמ' 21-20 להכרעת הדין):: "אינני מוכן לקבוע כי הנאשמים כולם תכננו מראש לפגוע במתלוננים. עם זאת, מחומר הראיות עולה בוודאות כי לאחר שהתלהטו הרוחות, כנראה בעקבות האירועים בבית שרבלי (אחות המתלוננים – י.א) ומעורבות רפעאת ובניו בהתכתשות שלאחר מכן, הצטרפו הנאשמים להתפרעות וחבלו במתלוננים ... אין בליבי ספק כי הנאשמים עשו שימוש בכלי נשק קר. על פי העדויות נעשה שימוש במקלות בצורות ובגדלים שונים, בין שהיו להם קצוות מברזל ובין שלא, וכן באבנים ובלבנים". עוד נקבע בהכרעת הדין (בעמוד 23): "... שוכנעתי כי הנאשמים היו התוקפים והמתלוננים לא היו ערוכים למתקפה. הצד התוקף היה מצויד בכלי נשק בעוד שהצד המותקף לא היה מצויד בהם. ציוד זה, בנוסף לכך שיוזמת התקיפה הייתה של הנאשמים, הכתיבה את התוצאות: הפגיעות שאותן ספגו המתלוננים – שברים בגולגולת, באף, בלסת, בכתף, חתכים מרובים והמטומות באברים שונים. לעומת זאת פציעותיהם של הנאשמים היו שטחיות בלבד ונגרמו לשניים מהנאשמים בלבד". מכאן ואילך מונה ומפרט כבוד השופט י' דר אחת לאחת את העדויות והראיות לעניין חלקו של כל אחד מהמערערים במעשי החבלה החמורים שחבלו במתלוננים וקובע כממצא של מהימנות ושל עובדה כי הוכחו לגבי כל אחד מהמערערים יסודות העבירה שבסעיף 333 בנסיבות המחמירות שבסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. עם זאת, נקבע כי לא הוכח יסוד הכוונה המיוחד לעבירה שיוחסה להם מלכתחילה בכתב האישום, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. אשר לנאשם מס' 4, לא נמצאו לו לבית המשפט קמא ראיות מספיקות להוכחת המיוחס לו והוא זוכה מחמת הספק. 5. התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אינה דבר שבשגרה. היא תצטמצם אף יותר כאשר המדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה הישירה ובלתי אמצעית מן העדים (ראו לעניין זה ע"פ 9352/99 מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). בפרשת האירועים נשוא ערעור זה מצויה הייתה ליבת ההכרעה בקביעת מהימנותם של עדים אלה לעומת אחרים ובממצאים העובדתיים שהתבקשו מתוך כך ומתוך הראיות הנוספות. אכן, חומר הראיות העומד בבסיס הכרעת הדין הינו מרובה פנים וגרסאות כמתבקש באירועים רבי משתתפים ובתגרות המוניות, ואולם נמצא כי די היה בראיות ובעדויות שהובאו בפני בית המשפט כדי לשכנע מעבר לכל ספק סביר כי אמנם ביצעו המערערים את המיוחס להם בכתב האישום. לא מצאנו עילה או נימוק להתערב בכך. את טענותיהם כנגד הממצאים העובדתיים מבקשים ב"כ המערערים לבסס על אמירות שונות בהכרעת הדין מהן עולה, לטענתם, כי נותר לכאורה ספק באשמת המערערים. אכן, השופט קמא נתן ביטוי בהכרעת הדין לריבוי העדויות והגרסאות, ואולם, לאחר בחינת מכלול הראיות נקבעו על-ידו ממצאי העובדה בהסתמך על קביעת המהימנות והראיות הנוספות. בית המשפט קמא פירט את הסתירות המהותיות שבין גרסאות המתלוננים למערערים, בחן הדברים אחד לאחד ובסופו של דבר הוא שוכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתם של המערערים. ספק מסוים נותר בלב השופט קמא בשני עניינים: האחד לעניין מערבותו של הנאשם מספר 4, מחמוד מחאמיד. עקב ספק זה החליט השופט לזכותו מכל אשמה ועל-כן אין הוא ניצב בערעור בפנינו; העניין השני בו נותר ספק קשור להיות האירוע מארב מתוכנן המצדיק הרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ומכוחו של ספק זה לא הורשעו המערערים באותה העבירה. 6. מעבר לאימוץ הגרסה והראיות בדבר היות המערערים התוקפים והחובלים במתלוננים, הוסיף בית המשפט קמא והתייחס בהכרעת הדין באופן פרטני לעדויות אשר הובילו למסקנתו באשר לכל אחד ואחד מהנאשמים בנפרד. בשל טענות המערערים בפנינו להעדר הנמקה מספקת מצאתי לנכון לציין את העדויות המרשיעות גם בבחינה פרטנית זו: מערער מס' 1: רפאעת מחמיד כתב האישום מייחס למערער מס' 1 תקיפה באמצעות מקל בראשו של חוסיין ובפניו של אמיר, כמו גם תקיפת מוחמד באמצעות את חפירה. השופט השתכנע שיש לייחס למערער מס' 1 את המעשים האמורים. אכן, עדויות רבות מזהות נאשם זה כאדם אשר ביצע את אותם מעשים ואף נוספים. כך לדוגמא, אמיר מתאר בעדותו כיצד הותקף על-ידי המערער באמצעות מקל עץ (בעמודים 24, 26, 30 ו-31 לפרוטוקול). באופן דומה חוסיין מתאר את תקיפתו שלו על-ידי המערער (בעמוד 69 לפרוטוקול). מעורבותו הדומיננטית של מערער זה בתקיפה מתוארת גם בעדויותיהם של מוחמד (בעמודים 82 ו-83 לפרוטוקול), ריאד (בעמוד 105 לפרוטוקול), מוחמד תייסיר (בעמוד 115 לפרוטוקול), מוסטפא (בעמוד 120 לפרוטוקול) וסעיד (בעמוד 145 לפרוטוקול). מנגד טען המערער בעדותו בבית המשפט קמא, שהותקף הוא בידי מוחמד, נפל ואיבד הכרתו למשך 15-5 דקות. כך, לפי טענתו, לא ידע את המתרחש לאורך האירוע כולו (עמוד 219 לפרוטוקול). לגרסא זו לא נמצאו כל תימוכין. נהפוך הוא, היא אינה מתיישבת עם עדויות נוספות, ביניהן גם של עדי הגנה (לדוגמא עדותו של מוחמד סעיד תאופיק בעמוד 306 לפרוטוקול). אשר על כן נמצאה גרסתו ועדותו בלתי מהימנה. מערער מס' 2: מוסטפא מחאמיד בכתב האישום נטען כי המערער מס' 2 תקף את מוחמד, תקף את סאמי באמצעות מקל ובלוק אבנים, ואת מוחמד תייסיר באמצעות צינור ברזל. בית המשפט קמא קובע בהכרעת הדין כי שוכנע שהמערער ביצע את התקיפות בסאמי ובמוחמד תייסיר (עמוד 24 להכרעת הדין). לפי העדויות השונות גם מערער זה, כמו מערער מס' 1, היווה דמות מפתח באותה התקרית. כך לדוגמא מתבטא סאמי בעדותו בבית המשפט (עמוד 36 בפרוטוקול): "אבל זיהיתי שני דברים בטוחים תוך כדי ששכבתי זה בלוק בעובי 20 ס"מ, הוא הנחית זאת על ראש, אני מתכוון לנאשם 2...". כאמור, בלוק עם סימני דם של סאמי אכן נמצא בזירת האירוע. גם עדותו של מוחמד מזהה את המערער כאחד התוקפים (בעמוד 88 לפרוטוקול), וכן עדותו של מוחמד תייסיר (בעמוד 115 לפרוטוקול). לפי עדותו של המערער מס' 2 בבית המשפט, למשמע יריות שנורו לכיוונו הוא ברח אל בין העצים, ולאחר שהלך 30-20 מטרים יצא אדם והכה אותו עם אבן בראשו. לאחר מכן אדם נוסף הכה בו במוט ברזל בעודו שוכב על הארץ (בעמוד 247 לפרוטוקול). כפי שקבע השופט קמא, קשה לראות כיצד גרסא זו מתיישבת עם הממצאים הרפואיים לפיהם המערער נפגע פגיעות קלות מאוד (עמוד 24 להכרעת הדין). נוסיף כי בין הודאותיו של המערער מס' 2 במשטרה לבין עדותו במשפט נתגלעו פערים רבים ומהותיים. מסיבות אלו גרסתו של המערער נקבעה כבלתי אמינה. מערער מס' 4 (נאשם מס' 5 בכתב האישום): בהא מחאמיד המערער מס' 4 הואשם בתקיפת מוחמד באמצעות זריקת אבנים על ראשו ובתקיפתו של סאמי. בהכרעת הדין נקבע כי המערער אכן תקף וחבל בסמי ובמוחמד כאמור, אך זאת באמצעות מקל ולא באבנים. זאת בהסתמך על עדותו של מוחמד (בעמוד 92 לפרוטוקול) בחקירתו הנגדית לפיה: "ש. אתה מסכים איתי שכאשר נפצעת או הגעת לדיר שלך לא ראית את נאשם 5 שם. ת. בטח שראיתי אותו. הוא גם נתן לי מכות. ש. איך הוא נתן לך מכות. ת. היה לו מקל ביד ונתן לי במקל בכל הגוף". מעורבותו הפעילה של המערער באירוע עולה ממספר עדויות נוספות. כך אמיר זיהה את המערער במקום עם מוט ברזל בידו רגע לפני שהותקף (בעמוד 26 לפרוטוקול), סאמי זיהה את המערער כאחד מתוקפיו באמצעות מקל ואבנים (בעמוד 36 לפרוטוקול) וכמוהו גם מוחמד (בעמודים 82 ו-92 לפרוטוקול). סעיד מתייחס בעדותו לאופן בו מנע המערער את פינוי הפצועים לאחר התקיפה (בעמוד 145 לפרוטוקול): "עזרתי לדוד מוחמד ושמתי אותו באוטו ודוד חוסיין היה למטה. לא יכולתי להגיע אליו בגלל שהם עמדו לידו. היה שם רפעאת ונוואף ולכל אחד ביד היה מקל וגם היה בהא. המקל היה מעץ. בהא אמר לי בוא ימניאק, בוא תיקח את דודך, דודך כבר מת. הוא התכוון לדוד חוסיין. הם צחקו עליו שהוא זרוק ולא יכול לקום. לא יכולתי לרדת לשם, פחדתי שיתנו לי מכות". לפי גרסתו של המערער, בעודו הולך לתומו בדרכו חזרה לביתו, הסתערו עליו מוחמד וסאמר עם מקלות. הוא ברח לכיוון ביתו ולפני הגעתו מעד. המסתערים החלו להכותו וחוסיין הכה עם אגרוף בראשו. לפי עדותו זהו מוחמד אשר, כנראה בשגגה, הכה את חוסיין (אביו) באמצעות את החפירה (עמודים 297 ו-300 לפרוטוקול). מצבו הפיסי של המערער לאחר האירוע אינו תואם את גרסתו. כך גם מצבם של המתלוננים אשר מצאו עצמם מעולפים ושבורי עצמות. השופט קמא מצא בעדות זו שאינה אמת ושאינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם העדויות הנוספות (של עדי תביעה ועדי הגנה כאחד). מערער מס' 5 (נאשם מס' 6 בכתב האישום): מוחמד מחאמיד מערער מס' 5 הואשם והורשע בתקיפת חוסיין בעזרת מוט ברזל ובתקיפת מוחמד באמצעות זריקת אבנים על ראשו. חוסיין מתאר בעדותו במפורט כיצד המערער, יחד עם מערער מס' 1, הכו אותו במקלות (בעמוד 69 לפרוטוקול). גם ריאד מעיד שראה את המערער מכה בחוסיין (בעמודים 105 ו-112 לפרוטוקול), וכך גם בעדותו של מוסטפא סעיד מחמיד (בעמוד 121 לפרוטוקול). בית המשפט הוסיף ומצא את עדות המערער מס' 5, לפיה לא נטל חלק בתקיפה, כבלתי מהימנה. 7. הנה כי כן, נמצא לנו כי הרשעת המערערים נקבעה בהכרעת הדין תוך בחינה משולבת של תמונת הראיות הכוללת לנסיבות פרוץ האירועים האלימים ומהלכיהם מחד גיסא, לבין בחינה פרטנית של פרטי המעשים שנטענו ביחס לכל אחד ואחד מהמערערים מאידך גיסא. הממצאים העובדתיים נקבעו על-ידי בית המשפט קמא תוך ניתוח מכלול הראיות כאמור ותוך קביעת ממצאי המהימנות הן מכל עד ועד והן מניתוח הגיונם וסבירותם של הדברים וסדרי התרחשותם. סגן הנשיא י' דר ניתח הדברים לפרטיהם, תוך שהוא מזהיר עצמו שוב ושוב בהקפדה הנדרשת במלאכת קביעת הממצאים כשהמדובר באירוע רב משתתפים וטעון רגשות ואמוציות קשות. לא מצאנו מקום להתערב בממצאי המהימנות והעובדה שנקבעו על ידי בית המשפט קמא ובמסקנה המרשיעה שהתבקשה מכך ביחס לכל אחד מהמערערים. לאור זאת, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. 8. למעלה מן הצורך אוסיף, כי חלק נכבד מהתקיפות והחבלות במתלוננים בוצעו במשותף על-ידי חלק מן הנאשמים. על כן, וככל שהדברים אמורים באותן התקיפות, יש לראות כל אחד מהתוקפים כמבצע בצוותא וכנושא באחריות למעשה התקיפה והחבלה כולו. כך לדוגמא, את מוחמד תקפו בצוותא המערערים מס' 1, 3, 4 ו-5. לעניין זה ראו:בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 (1996); ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388 (1997) 404-405, וכן דברים שנאמרו בע"פ 2796/95: "בראש הדירוג של הצדדים לעבירה רבת-משתתפים עומדים המבצעים בצוותא. הם השותפים הראשיים בביצוע העבירה. השותפות ביניהם מתבטאת בכך שהם נטלו חלק בביצוע העבירה כמבצעים ישירים. הם משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'. כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה" (פרשת מרדכי, פסקה 13)". לפי לשונו של סעיף 29 לחוק העונשין אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. גם במקרה דנן, ככל שהדברים אמורים בתקיפות ובחבלות שחברו להם מספר מערערים, ייחשב כל אחד מהם אישית כמבצע בצוותא של מעשה התקיפה והחבלה כולו גם אם לא ביצע במו ידיו פרט זה או אחר ממכלול התקיפה והחבלה. 9. ולערעור על גזר הדין. המערערים חברו יחדיו לתקיפה פראית ומשולחת רסן במתלוננים תוך שימוש בכל הבא לידיהם – מקלות, קרשים, ברזלים ואבנים. תוצאות הפוגרום שערכו המערערים במתלוננים היו בחבלות קשות וחמורות ביותר בגופם – חלקן ברמה הגובלת בסכנת חיים. לחלק מהמתלוננים נגרמו שברים בגולגולת, לחלקם בגפיים ולחלקם גם מזה וגם מזה. בהינתן זאת, עונש המאסר של שנתיים איננו חורג מרף הענישה המתבקש נוכח מעשיהם ותוצאות המעשים. באי כוח המערערים מייחדים טענותיהם בעניין זה לאחידות העונש שהוטל על כל המערערים ללא עריכת איזון והבחנה אינדיבידואלית בנסיבותיו האישיות של כל אחד מהם. בגזר הדין ציין סגן הנשיא י' דר כי בנסיבות ההתפרעות ההמונית שבאירוע דנן: "קשה ליצור מדרג בין הנאשמים על פי חלקיהם היחסיים בעבירות. לכל אחד מהם היה חלק בתקיפת מספר מתלוננים". בית המשפט קמא הוסיף וציין כי אמנם למערערים 1, 2 ו-5 הרשעות קודמות, אולם אין מדובר בעבר פלילי מכביד האמור להחמיר בדינם מעבר למערערים הנוספים. איננו מוצאים כי נפלה שגגה בפני בית המשפט בשיקוליו אלה. נקודת המוצא לענישת מבצעים בצוותא על מעשי תקיפה וחבלה אמורה להיות אמנם בשאיפה לאחידות ותואם של העונשים שיוטלו על כל אחד מהם בגין אותם המעשים. מי מהמורשעים שעברו הפלילי מכביד - יהיה בכך שיקול להחמיר בעונשו. בית המשפט קמא נמנע כאמור מהחמרה זו בעניינם של שלושה מהמערערים שלהם הרשעות קודמות. בבחינת איזונם של הדברים נמצא כי רמת הענישה שנגזרה על המערערים תואמת את חומרת המעשים ותוצאותיהם, ואיני מוצא מקום להתערבותנו בכך. 10. לאור כל האמור לעיל אציע לחברי למותב כי נדחה את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט כבוד השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט כבוד השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, י' באדר ב' התשס"ח (17.3.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07013530_A05.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il