ראובן יומטוביאן נ. מנהל מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 135/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 135/13 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל העותר: ראובן יומטוביאן נ ג ד המשיב: מנהל מקרקעי ישראל עתירה למתן צו עשה בשם העותר: עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיב: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחת לפנינו עתירה המופנית נגד המשיב, בגדרה מתבקש בית המשפט לחייב את המשיב לקיים את פסק הדין שניתן בע"א 6345/11. 2. לפני כשלושה עשורים ומחצה, חתמו העותר ומינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המשיב") הסכם פיתוח, בגדרו החכיר המשיב לעותר נכס מקרקעין לשם בניית בית מגורים. בסמוך לאחר חתימת הסכם הפיתוח, שילם העותר סכום שווה ערך ל-80% משווי המגרש. לאחר שהעותר לא עמד בתנאים שנקבעו בהסכם הפיתוח, ביטל המשיב את העסקה, והחזיר בהמחאה את סכום העסקה לעותר. האחרון מצידו לא פרע את ההמחאה, והגיש הליך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לצורך הכרזתו כבעל הזכויות במגרש (ה"פ 2033/96). בגדרו של ההליך, הגיעו הצדדים לכדי פשרה בדמות חתימה על חוזה פיתוח חדש, אולם אף הסכם זה בוטל על ידי המשיב, בטענה שהעותר הפר אותו. לאחר הליכים נוספים שהתנהלו בין הצדדים, בין היתר גם בבית משפט זה (ראו למשל ע"א 1902/09), הגיעו הם להסכם כדלקמן: המשיב יקצה לטובת העותר מגרש חלופי, שווה ערך בערכו למגרש המקורי שהוצע לו, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, לבחינת התנאים בהם יוקצה המגרש לעותר, והסכום אותו יהא חייב העותר לשלם בגין המגרש החלופי – אם בכלל. התיק כאמור חזר לבית המשפט המחוזי, אשר על רקע שביתת פרקליטי המדינה שהתנהלה באותה עת, פסק במעמד צד אחד כי העותר לא יהא חייב סכום נוסף בגין קבלת המגרש החלופי. ערעור על פסק הדין נדחה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6345/11, אשר קבע כי התוצאה האופרטיבית של דחיית הערעור היא כי העותר יהא זכאי לקבל את המגרש החלופי כנגד התמורה ששילם בשעתו עבור המגרש המקורי, בנוסף לתשלום עשרים האחוזים הנותרים בתמורה על פי ערכם המהוון, כמו גם דמי חכירה שלא שולמו על ידו משנת 1979, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כבר עתה יוער, כי עיון בפסקי הדין מגלה כי הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון, לא חיוו דעתם ביחס לתנאים נוספים בסוגיית חכירת המגרש החלופי. כך או אחרת, העותר שילם את דמי החכירה השנתיים ודמי ההיוון, ולאחר מכן ערך המינהל חוזה פיתוח מהוון חדש לצורך הקצת המגרש לעותר. בגדרו של חוזה הפיתוח החדש, נקבעו תנאים שונים, שחלקם מצויים במוקד העתירה. 3. לטענת העותר, בחוזה הפיתוח המהוון נקבעו תנאים בלתי הוגנים, המבקשים להטיל עליו תשלומים נוספים שלא כדין, ובניגוד להכרעות שניתנו בין הצדדים. על כן, עותר הוא בעתירתו להכניס שינויים אחדים בחוזה הפיתוח. כך למשל מבקש הוא לקבוע כי יום אישור העסקה ייקבע ככל יום שלאחר 15.5.2012, ולא 29.7.1979 כקבוע בחוזה הנוכחי. עוד מבוקש לקבוע כי תקופת הפיתוח תהא לפחות 60 חודשים מיום אישור העסקה, וכי תקופת החכירה תהיה 49 שנים מיום אישור העסקה, עם הארכה לתקופה נוספת בת 49 שנים. כן מתבקשות קביעות ביחס לשיעור הניצול והערך היסודי של המגרש, כמו גם ביטול החיוב בדמי חכירה שנתיים והוויתור על תביעות ודרישות מטעם העותר. אם לחדד את טענתו של העותר, תנאים מסוימים שקבע המינהל בחוזה הפיתוח, מנסים להכניס "בדלת האחורית" תשלומים נוספים מעבר למה שאושר בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6345/11. נטען כי עתירה לבג"ץ הינה הדרך היחידה לכפות על המינהל לקיים את ההכרעות שניתנו בהליכים הקודמים, שכן לא ניתן לחייב רשות מרשויות המדינה במסגרת הליכים על פי פקודת ביזיון בית משפט. 4. דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיומו של סעד חלופי. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ 6349-02-08 מיום 22.10.2010, אשר אושר כאמור בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6345/11, מגלה כי הקביעה האופרטיבית הייתה כי "המגרש יוקצה ללא תמורה נוספת על זו ששולמה בזמנו על ידי המבקש בעבור המגרש המקורי". הגד זאת בצורה אחרת, לא נקבעו התנאים בהם יוקצה המגרש, למעט התמורה שאמורה להיות משולמת בגינו. במצב דברים זה, מינהל מקרקעי ישראל ערך חוזה פיתוח מהוון חדש, בתנאים שמצא לנכון. העותר חולק על כמה מהתנאים האמורים. המדובר למעשה במחלוקת פרשנית בדבר אופן יישומן של הכרעות קמא. לאמור – העותר אינו מבקש כי בג"ץ יורה על אכיפת פסק הדין שניתן בהליך האזרחי, בהיעדר סעד אחר, אלא מבקש הוא כי בג"ץ יתערב בעניין אופן כריתת חוזה הפיתוח. איננו סבורים כי זו האכסניה הראויה לבירור הטענות. כפי שנקבע בבג"ץ 667/06 עופר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (26.7.2006): "במקרה שלפנינו, ליבה של העתירה במהותה הוא בתביעת פיצויים המועלית מכוח מערכת היחסים החוזיים שבין העותרת והמשיב, ובפרשנות חלק ממערכת חוזית זו. מקומה של תביעה כגון דא – מטבע "חוזיותה" – להתברר בפני בית משפט אזרחי... משבחוזה עסקינן, הדעת נותנת גם לשיטת העותרת כי ענייננו בפלוגתא, שראוי לה שתתברר בפני בית משפט אזרחי. צר לי שיהא זה הליך שלישי שייפתח, אם תחליט העותרת על כך, אך אין מנוס. כאמור, הדברים עולים מן המסגרת החוזית, אף אם בר השיח הוא רשות מרשויות המדינה הכפופות גם לדין המינהלי. מעבר לכך, בית משפט זה אינו בנוי מערכתית לשמיעת ראיות המתבקשת בשעה ששוררת מחלוקת, ולמעט מקומות שאין לגביהם כל אפשרות אחרת, עדיף עשרת מונים טיפול בבית משפט דיוני". כמובן, אין באמור כדי לקבוע כלל גורף לפיו כל אימת שעסקינן בהתקשרות חוזית בין הרשות לפרט, יוצא העניין מגדר הסמכות המינהלית. כפי שקבעה השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 9379/03 מיכאל צ'רני נ' מדינת ישראל (6.12.2006): "סיווגה של תובענה כעניין אזרחי המצוי בסמכות בית משפט מחוזי, או כעניין מינהלי, שאז מקומה בבית משפט לעניינים מינהליים או בבג"צ, עשויה להיות מורכבת מקום שמשתלבים בה יסודות מזה ומזה. במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת". בענייננו, כאמור, עולה שמצויה במחלוקת שאלה בדבר הפרשנות הנכונה של ההכרעות שניתנו בהליך האזרחי, על היש והאין בהן. במצב זה, פתוח בפני העותר המסלול לפנות לערכאה האזרחית המוסמכת, תוך בקשת הסעד הראוי, לצורך עמידה על פרשנות פסק הדין. 5. העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיב בהליך זה סך של 4,500 ₪. ניתן היום, י' באב התשע"ג (17.7.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13001350_Z03.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il