ע"א 1349-05
טרם נותח
דוד שוב נ. בנק ירושלים
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 1349/05
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1349/05
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' אלון
המערערים:
1. דוד שוב
2. רוני שוב
3. אלברט בלכר
4. נדזידה בלכר
5. בנימין שטראוס
6. דבורה שטראוס
נ ג ד
המשיבים:
1. בנק ירושלים
2. בנק העצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ
3. בנק אדנים למשכנתאות והלואות בע"מ
משיבים 4-5 פורמליים:
4. רפאל לוי
5. שרה לוי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.11.04 בבש"א 9695/03 שניתן על ידי כבוד השופטת צ' ברון
תאריך הישיבה:
י"א בתמוז התשס"ז
(27.6.2007)
בשם המערערים:
עו"ד חיים אינדיג; עו"ד דוד שוב
בשם המשיב 1:
עו"ד יובל גרייבסקי; עו"ד אריה הולצר
בשם המשיב 2:
עו"ד מיכאל שפיגלמן; עו"ד ילנה וולוובסקי
בשם המשיב 3:
עו"ד ד"ר אבי וינרוט; עו"ד אורי בר
פסק-דין
השופט י' אלון:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון), בו נדחתה על הסף בקשתם של ששת המערערים לאשר את התובענה שהגישו כנגד הבנקים המשיבים כתובענה ייצוגית.
על פי הנטען בתובענה, המערערים ועמם שני תובעים נוספים (הם המשיבים הפורמליים שלפנינו) נטלו מהמשיבים הלוואות למימון רכישת דירותיהם, שלהבטחתן שועבדו הדירות במשכנתאות. בנוסף להלוואות קיבלו התובעים לצורך מימון רכישת דירותיהם "מענק מותנה", הידוע גם כ"הלוואה עומדת", דהיינו הלוואה במימון ממשלתי שתהפוך למענק אם יתמידו רוכשי הדירה (מקבלי "ההלוואה העומדת") במגוריהם בדירה תקופת שנים מסוימת.
במקביל לעריכת הסכמי ההלוואות, חתמו המערערים על מסמכים להוצאת פוליסת ביטוח חיים שמטרתו כיסוי ביטוחי להבטחת פרעון ההלוואות במקרה של פטירת הלווים. הפרמיות עבור ביטוחים אלה נוכו באופן שוטף על ידי הבנקים המלווים מחשבונותיהם של המערערים.
בכתב התביעה נטען, כי כחלוף מספר שנים מנטילת ההלוואות התברר לתובעים (המערערים) כי בנוסף להסכמי הביטוח ביחס להלוואות, כללו הסכמי הביטוח גם את מרכיב "ההלוואה העומדת", ונוכו מהם בהתאם פרמיות המתייחסות גם למרכיב זה. לטענתם, בעת החתימה על מסמכי ההלוואה והביטוח לא הודיע להם הבנק כי הפרמיות נגבות גם ביחס ל"הלוואות העומדות", וכי אין משמעות כלכלית לביטוח החיים ביחס למרכיב זה של המימון (שכן ההלוואה העומדת תהפוך למענק – ועל כן אין במקרה של פטירת הלווה סיכון שיש הגיון או טעם לבטחו). לטענתם, הממשלה (המממנת את "ההלוואות העומדות") לא חייבה כלל את הבנקים לערוך את הכיסוי הביטוחי לענין זה.
לטענת המערערים, החתמתם על ידי הבנקים על הסכם הביטוח (לענין "ההלוואות העומדות") נעשתה שלא בתום לב ומבלי שהבנקים גילו להם את כל מרכיבי ההסכם, ועל כן זכאים הם לדרוש ביטול אותם הסכמי הביטוח ולהשבת סכומי הפרמיות שגבו מהם הבנקים ביחס למרכיב "ההלוואה העומדת".
עילות התביעה הנטענות היו טעות, הטעיה והפרת חובות חקוקות של הבנקים לענין חובות הגילוי ותום הלב.
נוסיף ונציין, כי היריבויות בין שמונת התובעים (ששת המערערים ושני המשיבים הפורמליים) לבין שלושת הבנקים הנתבעים אינן "יריבויות צולבות", שכן כל זוג מארבעת הזוגות התובעים לווה את הכספים (ואת "ההלוואה העומדת") מבנק אחר. המערערים 1 ו-2 וכן המשיבים הפורמליים תבעו את המשיב 1 (בנק ירושלים), המערערים 3 ו-4 תבעו את המשיב 2 (בנק עצמאות), והמערערים 5 ו-6 תבעו את המשיב 3 (בנק אדנים).
2. כתב התביעה הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 16.2.03, ובו ביום הוגשה בקשת המערערים (ועמם זוג נוסף – המשיבים הפורמליים שבפנינו) לאישור התביעה כתביעה ייצוגית.
בבקשתם טענו, כי הסוגיה המתעוררת בתביעה הינה משותפת "למאות ולאלפי אזרחים שהמשיבים (הבנקים) ביטחו את המענקים הממשלתיים שקיבלו… אין סיכוי שאלה יתאגדו יחד לצורך הגשת תביעה משפטית גם משום שאיש מהם לא מעלה על דעתו כי הבנקים יעזו להונות, וגם משום שאצל רבים מהם מדובר בתביעה קטנה יחסית…".
התביעה והבקשה הוגשו כאמור בפברואר 2003 – כשלוש שנים בטרם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן חוק תובענות ייצוגיות או החוק). המקור שבדין לאישור התובענה הייצוגית נמצא להם למערערים בבקשתם באלה:
א. תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן תקנה 29);
ב. הסדר התובענה הייצוגית שבחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן חוק הבנקאות);
ג. הסדר התובענה הייצוגית שבחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן חוק הפיקוח).
3. הבנקים המשיבים פנו לבית המשפט קמא בבקשות למחוק על הסף את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, שכן לטענתם לא היה מקור שבדין לאישור שכזה ביחס לתובענה דנן.
בהלכת ע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003) נפסק, כי תקנה 29 אינה מהווה מסגרת דיונית המאפשרת הגשת תביעה ייצוגית.
אשר לחוק הבנקאות וחוק הפיקוח, בהסדרי התובענות הייצוגיות שחוקקו בהם בשנים 1996 ו-1997 נקבע כי אלה יחולו "על עילה שנוצרה מיום תחילת החוק ואילך". על פי זה, תחולת הסדר התובענות הייצוגיות לענין חוק הבנקאות הינה מיום 10.5.1996 ולענין חוק הפיקוח היא מיום 5.8.1997.
הסכמי ההלוואות ופוליסות הביטוח נשוא התביעה נערכו בטרם אותם המועדים, ועל כן לא ניתן לאשר התובענה כייצוגית מכוח הסדרי החקיקה הנ"ל.
הבנקים טענו בנוסף, כי היריבות הנטענת של כל אחד מהתובעים הינה כנגד אחד הבנקים הנתבעים – ולא כנגד כולם. על כן, כריכת כל התביעות וכל הנתבעים בתביעה אחת נעדרת את אלמנט עילת התביעה האישית של כל אחד מהתובעים כנגד כל אחד מהנתבעים.
שתי עילות נוספות שהועלו בבקשת המחיקה על הסף היו העדר סמכות מקומית, נוכח תניות מקום השיפוט שבהסכמים, ואי תשלום אגרת בית משפט בגין בקשת אישור התובענה הייצוגית.
4. בפסק הדין קמא מיום 7.11.04, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים וסילק על הסף את בקשת ששת המערערים לאישור התובענה הייצוגית.
נקבע, כי התובענה אכן נעדרת אכסניה חוקית המסדירה את אישורה כתביעה ייצוגית.
על פי הלכת א.ש.ת (שטרם נתאשרה אותה השעה בדיון הנוסף, דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.05)), תקנה 29 אינה מהווה אכסניה שכזו.
אשר להסדרי התובענות הייצוגיות שבחוק הבנקאות ובחוק הפיקוח, נתקבלה טענת המשיבים כי עילות התביעה של המערערים נוצרו עם חתימת הסכמי ההלוואות והביטוח, בטרם נכנסו לתוקפם אותם ההסדרים.
כמו כן קיבל בית המשפט קמא את טענות המשיבים לענין אי תשלום אגרת בית משפט (ביחס לבקשת האישור), ולענין העדר התביעות הישירות והצולבות בין כל אחד מהמערערים לבין כל אחד מהבנקים הנתבעים.
5. בערעור זה שבפנינו משיגים המערערים על פסק הדין.
לטענתם, לא היה מקום מלכתחילה לדון בבקשת המחיקה על הסף, שכן הטענות המועלות בה דורשות בירור לגופן ולעובדותיהן, והמסגרת הראויה לכך הינה בדיון לגופה של הבקשה.
המערערים משיגים גם על נימוקי פסק הדין לגופו. לטענתם, עילות התביעה שלהם כנגד הבנקים אמנם נוצרו ביום חתימת הסכמי ההלוואות והביטוח, אלא שהמדובר בעילות מתמשכות והולכות מאותו היום וכל עוד גבו מהם הבנקים את תשלומי פרמיות הביטוח ביחס להלוואות העומדות. הבנקים התמידו בכך גם לאחר מועדי התחולה של הסדרי התובענות הייצוגיות בחוק הפיקוח ובחוק הבנקאות, ועל כן אותם ההסדרים חלים בעניינם.
אשר להעדר היריבות הצולבת בין כל אחד מהתובעים לכל אחד מהנתבעים, טוענים המערערים כי נוכח זהות העילות והעובדות יש מקום לראות בתובענה כאיחוד ראוי ומתבקש של תובענות ועילות על פי תקנות 21 ו-22 לתקנות סדר הדין האזרחי.
לענין אי תשלום האגרה בגין הגשת בקשת האישור, טוענים המערערים כי לא היה מקום להורות עקב כך על סילוק הבקשה על הסף, אלא לאפשר להם את תשלום האגרה החסרה.
דיון
6. כיום, נושא הגשתן של תובענות ייצוגיות מוסדר על ידי חוק תובענות ייצוגיות, אשר מטרתו היא "לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות…" (סעיף 1 לחוק).
במסגרת חוק תובענות ייצוגיות בוטלו ההסדרים הספציפיים להגשת תובענות ייצוגיות שנקבעו בחקיקה, ובהם ההסדרים שבחוק הבנקאות ובחוק הפיקוח (סעיפים 32 ו-34 לחוק תובענות ייצוגיות), וכן נקבעה רשימה של תביעות אשר ניתן להגיש בהן בקשה לאישור תובענה ייצוגית (סעיף 3(א) והתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות).
בסעיף 45(ב) לחוק תובענות ייצוגיות נקבעה הוראה בדבר תחולה אקטיבית של החוק, הקובעת כי הוא יחול גם על עניינים שהיו תלויים ועומדים בפני בית משפט ביום פרסום החוק:
"ההוראות לפי חוק זה, למעט הוראות תקנות בענין אגרות כאמור בסעיף 44, יחולו גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית ועל תובענות ייצוגיות, אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו של חוק זה."
בפרשת אי.בי.אי נדונה פרשנות סעיף 45(ב) לחוק, ונקבע, כי "חוק תובענות ייצוגיות חל על הליכים תלויים ועומדים בקשר לעילות תביעה שנוצרו טרם חקיקתו" (רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.06) (להלן פרשת אי.בי.אי)). כן נקבע, כי "הפירוש המתבקש להוראת הסעיף – לאור תכלית החוק ולאור תפיסתנו את מהותו של ההליך השיפוטי, על שלביו השונים – הוא כי חוק תובענות ייצוגיות מוחל גם על הליכי ערעור. החלת החוק על בקשות תלויות ועומדות ביום כניסתו של החוק לתוקף, משמעה החלתו על כל בקשה שבעניינה טרם ניתן פסק-דין חלוט ביום זה, בין אם היא תלויה ועומדת ביום זה בערכאה ראשונה או בערכאת ערעור." (ההדגשה הוספה)
מכאן שחוק תובענות ייצוגיות חל גם על הערעור שבפנינו, בהיותו תלוי ועומד במועד כניסתו של החוק לתוקף.
אין לקבל בהקשר זה את טענת המשיבים לפיה יש להבחין בין ערעור על פסק דין הדוחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוא "שלם, גמור, נכון וצודק" (כדברי המשיבים) לבין ערעור על פסק דין מוטעה. הבחנה זו אינה עולה בקנה אחד פסק הדין בענין אי.בי.אי ותסכל את החלתו האקטיבית של חוק תובענות ייצוגיות על הליכים תלויים ועומדים.
7. לפיכך יש לעבור ולבחון את בקשת המערערים לאישור התובענה כייצוגית לאור הוראות חוק תובענות ייצוגיות. כאן מתעוררות שתי שאלות: ראשית, "האם עילות התובענה נכנסות לגדר אותן עילות המוכרות בחוק התובענות הייצוגיות כמקנות אפשרות להגשת תובענה ייצוגית על פי סעיף 3 והתוספת השניה לחוק" (ע"א 6541/04 חיפמן נ' עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות (טרם פורסם, 11.6.08) (להלן: פרשת חיפמן)). ושנית, האם על פי הוראות המעבר של חוק תובענות ייצוגיות התיישנה התובענה. אם התשובה לשאלה זו חיובית והתביעה התיישנה, אזי מתייתר הדיון בשאלה הראשונה (פרשת חיפמן).
8. בסעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות נקבעה הוראת התיישנות מיוחדת:
"(1) היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה, בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמתקיים בה אחד התנאים המפורטים להלן, יראו אותה, לענין מנין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה:
(א) הבקשה הוגשה שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה;
(ב) עילתה אינה בגדר העילות שהיה ניתן לאשר בשלהן תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים כאמור בפסקת משנה (א)."
על פי ההוראה, "בקשה לאישור תובענה כייצוגית שלא התבססה על אחד מהסדרי החקיקה הספציפיים שקדמו לחוק החדש, יראו אותה לצורך התיישנות כאילו הוגשה ביום חקיקת החוק החדש, כלומר ביום 12.3.06" (פרשת חיפמן, ההדגשה במקור).
לפיכך, לצורך ההכרעה בשאלה האם חלה על המקרה דנן הוראת ההתיישנות המיוחדת, יש לבדוק האם הבקשה לאישור התביעה כייצוגית הוגשה לפי אחד מההסדרים הספציפיים שאפשרו הגשת תובענות ייצוגיות לפני חקיקת חוק תובענות ייצוגיות.
את המקור שבדין (בעת הגשת הבקשה ובטרם חקיקת החוק) לאישור התביעה כייצוגית ביקשו המערערים למצוא, כלשון הבקשה, "על פי כל דין ובין היתר על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בצירוף החוקים הרלוונטיים וכן לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 וחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981".
ככל שהמערערים התבססו בבקשתם על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שלאור פסק הדין בפרשת חיפמן לא יכול להיות חולק כי הסדר ההתיישנות המיוחד חל על הבקשה. על כן, לצורך מניין תקופת ההתיישנות, יראו את הבקשה כאילו הוגשה ביום פרסום החוק – קרי ביום 12.3.06.
עם זאת, בבקשתם לאישור התביעה כייצוגית ביקשו המערערים להסתמך גם על חוק הבנקאות ועל חוק הפיקוח, אשר נמנים שניהם על ההסדרים הספציפיים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 בחוק תובענות ייצוגיות (הפרק העוסק בתובענות ייצוגיות בחוק הפיקוח בוטל בסעיף 32 לחוק תובענות ייצוגיות, והפרק העוסק בתובענות ייצוגיות בחוק הבנקאות בוטל בסעיף 34 לחוק תובענות ייצוגיות). מכאן, שאם הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה לפי ההסדרים להגשת תובענה ייצוגית שהיו קבועים בחוק הבנקאות או בחוק הפיקוח, לא תחול עליה הוראת ההתיישנות המיוחדת. על כן, יש לעבור ולבחון האם הבקשה לאישור תביעה ייצוגית הוגשה על פי הסדרים אלה.
9. המבחן שנקבע בהוראת ההתיישנות המיוחדת הוא "מבחן נורמטיבי בדבר האפשרות לאשר בשל העילה תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים שקדמו לחוק תובענות ייצוגיות…" (הנשיא ברק בפרשת אי.בי.אי). לפיכך, אין די בכך שבבקשה לאישור התובענה כייצוגית נאמר כי היא הוגשה לפי חוק הבנקאות וחוק הפיקוח, אלא יש לבדוק האם אכן ניתן היה לאשר את התובענה כייצוגית מכוח חוקים אלה.
ההסדר להגשת תובענה ייצוגית מכוח חוק הבנקאות נחקק במסגרת חוק תובענות ייצוגיות (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 (ס"ח התשנ"ו, 305). במסגרת חוק זה תוקן חוק הבנקאות, ונחקק בו פרק ג1 העוסק בתובענות ייצוגיות. סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות (תיקוני חקיקה) קובע "סייג לתחולה" ועל פיו "הוראות חוק זה יחולו על עילה שנוצרה מיום תחילת החוק (הוא 10.5.96 – י.א.) ואילך".
בדומה, בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח (תיקון מס' 7), התשנ"ז-1997 (ס"ח התשנ"ז, 212) נחקק פרק ה'1 בחוק הפיקוח, הקובע הסדר להגשת תובענה ייצוגית. גם בחוק זה נקבע סייג לתחולה, על פיו הוראותיו יחולו על עילה שנוצרה מיום תחילת החוק, כלומר החל מיום 5.8.97 ואילך (להלן יקראו שתי ההוראות – הוראות הסייג).
התוצאה היא כי הסדרי התובענות הייצוגיות שבחוק הבנקאות ובחוק הפיקוח חלים רק על עילות שנוצרו החל מיום 10.5.96 ומיום 5.8.97 (בהתאמה, המועדים הקובעים).
במקרה דנן אנו סבורים, כפי שאף נקבע על ידי בית המשפט קמא, כי בקשת המערערים לאישור התובענה כייצוגית לא הוגשה על פי ההסדרים שבחוק הבנקאות ובחוק הפיקוח, שכן עילתה נוצרה עובר למועדים הקובעים.
שלושת זוגות המערערים חתמו על הסכמי משכנתא ועל הסכמי ביטוח חיים בין השנים 1992 ו-1995. במועד חתימת ההסכם נוצרה גם עילת התביעה שלהם, שכן זהו המועד שבו לטענת המערערים נוצרו עילות תביעתם בשל טעות, הטעיה או הפרת חובת הגילוי של הבנקים. הפעולות שנעשו לאחר מכן, כגון גביית הפרמיה ושליחת דפי המידע אינן יכולות להיחשב כמועד היווצרות העילה, שכן כולן מאוחרות למועד זה.
זאת הואיל והעילות הנטענות על ידי התובעים הינן לבטלות, או לזכות לבטל, את ההסכמים שערך כל אחד מהם עם הבנק הנתבע על ידו, בשל הפגמים הנטענים באותו ההסכם. התייחסותם בתביעה לתשלומים השוטפים או לגילוי המאוחר אינן ענין ל"מועד היווצרות העילה", אלא לסעדי ההשבה הנעתרים בשל העילה שנוצרה כאמור עם חתימת ההסכמים, ולטענתם הנוספת לענין דחיית המועד לתחילת ההתיישנות. להיבטים אלה נתייחס בהמשך.
יתרה מכך, במסגרת חקיקת התיקונים לחוק הבנקאות ולחוק הפיקוח ביקש המחוקק למנוע את האפשרות להגיש תביעה ייצוגית בגין מעשים שנעשו בטרם החקיקה. בכך התכוון המחוקק להגביר את הוודאות, ולמנוע את החשש פן ייעשה שימוש ב"נשק בלתי-קונוונציונלי" זה של תובענה ייצוגית בגין מעשים שנעשו עובר לחקיקה (ראו דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 406 (2003)); השוו לסעיף 45(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ולפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת אי.בי.אי). תכלית זו מצדיקה גם היא מתן פירוש מצמצם ל"מועד היווצרות העילה" הקבוע בהוראות הסייג, כך שלא יתאפשר להגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית בגין התקשרות שנוצרה לפני המועדים הקובעים לענין זה בחוק. במקרה דנן, ולצורך הוראות הסייג, יהיה איפוא מועד ההתקשרות בין המערערים לבין המשיבים למועד היווצרות העילה, וטענת "העילה הנמשכת" אינה ממין הענין.
יצוין גם, כי על פי הגישה המקובלת בפסיקה, עילות ההטעיה ו"איסור הפגיעה בנסיבות מיוחדות" שבחוק הבנקאות (להן טוענים המערערים) מתייחסות לשלב הטרום חוזי בלבד (ראו לדוגמה בש"א (מחוזי ת"א) 10445/04 כרטיסי אשראי בישראל בע"מ נ' שלומוביץ (לא פורסם, 24.5.05); בש"א (מחוזי ת"א) 2158/02 אלמעלם נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 5.5.04)). גישה זו מהווה נימוק נוסף לכך שמועד היווצרות העילה בענייננו הוא במועד חתימת ההסכמים – כלומר לפני המועדים הקובעים, ולא במועד מאוחר יותר.
משקבענו כי מועדי היווצרות עילותיהם של המערערים חלו לפני המועדים הקובעים, נובעת מכך המסקנה כי בדין קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן היה לאשר את התובענה כייצוגית גם לפי הוראות חוק הבנקאות וחוק הפיקוח.
המסקנה המתבקשת הינה כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית להימחק על הסף. זאת מאחר ולא קמה אותה השעה אכסניה שבדין מכוחה ניתן היה לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית.
10. ברם, משנחקק חוק תובענות ייצוגיות שעה שהערעור דנן היה תלוי ועומד, ומשנפסק בענין אי.בי.אי כי עקב כך יחולו הוראותיו גם על תובענה שכזו (כדברים שפורטו לעיל), שומה עלינו להוסיף ולבחון האם אין מקום לשנות מתוצאת פסק הדין קמא נוכח הרחבת הנושאים והעילות בגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית על פי החוק החדש.
על פי סעיף 3 לתוספת השניה לחוק, ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בענין:
"3. תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו."
התובענה שהגישו המערערים (כלקוחות) נגד הבנקים המשיבים תואמת על פני הדברים את סוג התביעה האמור. אולם, הואיל והמדובר בתובענה שהוגשה "שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה", ובתובענה אשר "עילתה אינה בגדר העילות שהיה ניתן לאשר בשלהן תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים (הנ"ל)…", הרי שעל פי סעיף 45(ג)(1) לחוק "יראו אותה (את התובענה והבקשה לאישורה – י.א.), לענין מנין תקופת ההתישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה", דהיינו – 12.3.2006.
מועד תחילת מרוץ ההתיישנות של שבע שנים הינו איפוא 12/3/1999, ואילו עילות התביעה שבתובענה נוצרו שנים מספר לפני כן. על פי הנטען בתובענה, המערערים 1 ו-2 חתמו על הסכמי ההלוואה והביטוח בינואר 1994. המערערים 3 ו-4 חתמו על אותם המסמכים בדצמבר 1992. המערערים 5 ו-6 חתמו על המסמכים באוקטובר 1995. דהיינו, תביעותיהם של המערערים הוגשו מספר שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות כפי שנקבעה לענין זה בסעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.
11. המערערים מוסיפים וטוענים כי מכל מקום יש להאריך את תקופת ההתיישנות בענינם – אם מכוח הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן חוק ההתיישנות) ואם מכוח הוראות סעיף 8 לאותו החוק.
לטענתם, מתוך הטענות שבכתב התביעה עולה כי עילת התביעה הינה בטענות "תרמית או אונאה", ועל כן על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות "תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".
דין הטענה להידחות.
בכתב התביעה לא מועלית על ידי המערערים טענת תרמית או אונאה כלפי המשיבים, ועל כן, בניגוד לטענותיהם בערעור, אין מקום בנסיבות הענין להחזרת הדיון לערכאה קמא לבירור טענתם לדחיית מועד ההתיישנות.
בכתב התביעה נטען אמנם כי הבנקים לא גילו להם, עובר לחתימה, כי פרמיות הביטוח מתייחסות גם למרכיב ההלוואה העומדת וכי אין כדאיות כלכלית בביטוח שכזה. ברם, טענה זו אינה ממין טענות "התרמית והאונאה" שסעיף 7 לחוק ההתיישנות עוסק בהן. לא די לשם כך בעובדה שהמערערים מציינים פעם אחת בכתב התביעה כי מדובר ב"הונאה".
מהותה של טענה בכתב התביעה לא תיקבע על פי כותרת שבחרו בה התובעים, אלא על פי טענות העובדה הנטענות בו. אין בכתב התביעה דנן טענות שבעובדה לענין "הונאה" או "תרמית" אלא לענין "טעות", "הטעיה" וכיוצא באלה. וכבר נפסק לענין זה כי:
"אולם תנאי סף הוא לצורך הפעלתו של סעיף 7, כי טענת התרמית או ההונאה 'תהיה עילת התביעה עצמה…' (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 371). לשם כך, על טענה זו להיטען 'בפירוש ובפירוט' (ע"א 744/81 לסלו (שר ובניו השוזר) נ' 'ציון' חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(2) 472, 474). דבר זה עולה מלשונה של תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984…
במקרה שלפנינו, לא נטענה בפירוש בכתב התביעה טענת תרמית או הונאה. עתה טוענת המערערת, כי יש להבין מכתב-תביעתה כי זו הייתה כוונתה…
טענה זו אינה מקובלת עליי. אין ספק כי טענה בדבר תרמית או הונאה לא נטענה במפורש בכתב התביעה, כנדרש, ובוודאי שלא פורטה בו. לפיכך אין מקום להחיל את סעיף 7 לחוק." (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 458-459 (1994); וראו גם ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 727-728 (2002))
הוא הדין לטענתם הנוספת שבערעור – כי יש להאריך מועד תחילת ההתיישנות בענינם מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן הם לא היו מודעים להרכב פוליסת הביטוח, עד שהדבר נתברר להם שנים רבות לאחר חתימת הסכמי הביטוח.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות ענינו בתובע שנעלמו ממנו "…העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן…".
מתוך כתב התביעה על צרופותיו עולה, כי עילות התביעה של המערערים מתבססות כולן על הסכמי ההלוואה והביטוח, שהעתקיהם מצורפים לתביעה. הסכמים אלה נחתמו על ידם שנים רבות לפני מועד ההתיישנות. העובדה כי פנו לבנק לבקש פירוט וביאור לאותם המסמכים רק בחלוף מספר שנים אינה מביאה את ענינם לנסיבות הדברים בהם עוסק סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהרי לא היתה מניעה כי הפניה תיעשה זמן רב קודם לכן (ראו ע"א 6095/97 הנ"ל, בעמ' 728; ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 857 (2004)).
בנוסף, המערערים אף לא טענו בכתבי הטענות שלהם את העובדות המבססות טענה לדחיית מועד ההתיישנות לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, ובין היתר לא ציינו במפורש מתי לשיטתם נודעו להם העובדות שנעלמו מהם (ראו ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 218-219 (1997); ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 473-474 (2000)).
בהינתן כל זאת, מתבקשת המסקנה כי עילת אישור התובענה הייצוגית כפי שנתחדשה בענין התובענה דנן בחוק התובענות הייצוגיות, התיישנה.
מסקנה זו מתבקשת מתוך כתב התובענה כפי שהוא, ועל כן איננו מוצאים מקום או טעם המצדיקים החזרת הנושא לבירור נוסף בבית המשפט המחוזי.
12. נוכח מסקנתנו זו, מתייתר הצורך להוסיף ולבחון את קביעותיו הנוספות של בית המשפט קמא לענין היעדר היריבות הצולבת ולענין אגרת בית המשפט.
13. לאור המפורט לעיל, אציע לחברי למותב כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערים בהוצאות כל אחד משלושת המשיבים בסכום של 7,500 ש"ח.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. לאחר שעיינתי בחוות דעתו היסודית של חברי השופט אלון, הריני מצטרף למרבית קביעותיו אך לא למסקנה שאליה הגיע בעניין התיישנות עילותיהם הנטענות של המערערים לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). מסכים אני שעילותיהם הנטענות של המערערים לא היו יכולות להיכלל בגדרי הסדרי התובענות הייצוגיות שקדמו לחוק תובענות ייצוגיות, שהרי תחולתם של הסדרים אלה קמה ונופלת על-פי מועד היווצרותן של העילות ואינה מושפעת מהיבטים הקשורים בהתיישנותן. אולם, לדעתי, וזהו סלע המחלוקת ביני לבין חברי, אין לומר כי עילותיהם של המערערים התיישנו ככל שאלה נסמכות על ההסדרים המצויים בחוק תובענות ייצוגיות.
2. העילות שלהן טוענים המערערים הן טעות, הטעייה והפרת חובות הגילוי. כפי שציין חברי, עילות אלה קמות במועד חתימת הסכמי ההלוואה והביטוח. ואכן, אם היו המערערים מודעים לעילותיהם הנטענות במועד זה, הייתה תביעתם נחסמת מחמת התיישנות. ברם, המערערים טוענים שהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) חלה בעניינם ודוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות למועד שבו נתגלו להם העבודות נשוא בקשתם. טענה זו דוחה חברי משום ש"לא הייתה מניעה כי הפניה [של המערערים לבנק – א' ר'] תיעשה זמן רב קודם לכן". על הנמקה זו מבקש אני לחלוק. השאלה הצריכה לקביעת תחולתה של הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה נוגעת לעצם האפשרות להתוודע לעובדות המהוות את עילת התובענה, אלא אם חוסר מודעותם של התובעים להן היה סביר בנסיבות העניין. אף כי מידת המאמץ הכרוכה בגילוי עובדות העילה עשויה להשליך על סבירות התנהגותו של התובע, אין לומר כי האפשרות לגלות את עובדות העילה בנקל כשלעצמה יש בה כדי להפוך את חוסר מודעותו של התובע לבלתי סבירה.
3. אכן, על פניו לא נמנע מן המערערים לפנות למשיבים על-מנת לברר את פרטי החיובים נשוא המחלוקת. אילו הייתה מניעה כזו, ודאי שניתן היה לקבוע כי יש לדחות את מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות. אולם גם במקום שבו לא הייתה מניעה לגלות את עובדות העילה הנטענת, יש להמשיך ולבחון אם בנסיבות העניין התנהגותם של התובעים הייתה סבירה. שתי נסיבות מכריעות את הכף בענייננו: האחת, אופי היחסים בין הצדדים המתקשרים. בהתקשרותם עם המשיבים היו המערערים רשאים להניח שיפעלו על-פי המוסכם ולא היה עליהם לדקדק בחיובים שבהם חויבו על-מנת להתחקות אחר עילות שבדין. זאת ועוד – אין בטענות המשיבים ששלחו ללקוחותיהם מסמכים שונים שמהם ניתן היה ללמוד על אודות ביטוח רכיב המענק כדי לשנות ממסקנה זו. בין מסמכים אלה מפנה המשיב 1 לדוח שנשלח ללקוחותיו מיום 3.4.1995 ובו הבהרה כי קיימת אפשרות לבטל את ביטוח המענק. אלא שהבהרה זו אינה מלמדת כשלעצמה שרכיב זה אכן מבוטח וממילא היו המשיבים רשאים להניח שהפרמיה שנגבית מהם היא זו שלכאורה הסכימו לה. מקל וחומר שאלה הם פני הדברים ביחס לחשבונות כלליים יותר ששוגרו למערערים. השנייה, סכומה הנמוך של הפרמיה הנוספת שנגבתה בלא ידיעתם יש בה כדי לחזק את הסבירות בכך שלא התעורר בלבם חשד המצריך בירור.
יתרה מזאת, בעילות של הטעיה והפרה של חובות גילוי נראה לי כי יש לנהוג משנה זהירות בבואנו לבחון את דבר סבירות התנהגותם של תובעים שהרי עצם העילה טומנת בחובה טענה בדבר ניסיון להסתיר את עובדות העילה מן התובעים. מכל מקום, בענייננו אין לומר שהמערערים היו יכולים למנוע את אי-ידיעתם ביחס לעובדות הצריכות לעילות שבפיהם, ולפיכך יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל עם היוודע דבר גביית הפרמיה למערערים. קביעה זו שומטת את הקרקע מתחת לטענתם של המשיבים בדבר התיישנות.
4. בית המשפט המחוזי ראה לנכון לאפשר לתובעים 2-1 בהליך דלמטה להגיש את תביעתם ולבקש לאשרה כתובענה ייצוגית. מכאן שבית המשפט המחוזי לא ייחס חשיבות מכרעת לטענותיהם של המשיבים בדבר אי תשלום האגרה, היעדר יריבות צולבת, וקיומה של תניית שיפוט מקומית; עילת הסף שעמדה למערערים לרועץ הייתה אי תחולתם של ההסדרים בחוקים הספציפיים שמכוחם ביקשו להגיש תובענה ייצוגית. מסכים אני לגישה זו של בית המשפט המחוזי. אולם לנוכח ההסדר החדש בחוק תובענות ייצוגיות ודחייתה של טענת התיישנות, נראה לי ששוב אין מקום לסלק את בקשתם של המערערים על הסף.
אשר על כן, אציע לאפשר למערערים להגיש את בקשותיהם בכפוף לתשלום האגרה הנדרשת ולפיצול ההליך באופן שימנע יריבות צולבת. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי שם תדון הבקשה לגופה, ולמותר לציין כי לא יהיה באמור כאן משום הבעת עמדה אלא לעניין עילות הסף. הצדדים יוכלו להגיש השלמות לטיעונים ככל שיש בכך צורך לנוכח הקביעות לעיל.
המשנה לנשיאה
השופט ס' ג'ובראן:
במחלוקת שנפלה בין חבריי, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט י' אלון, בשאלת תחולתו של החריג המצוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) על תביעתם של המערערים, מצטרף אני לעמדתו של השופט י' אלון.
אבאר דברי, אין זאת שאין אני מסכים עם העקרונות שהציג חברי המשנה לנשיאה בחוות דעתו, אלא שסבור אני כי בנסיבות המקרה שבפנינו, אף בהתחשב בעקרונות אלו לא עמדו המערערים בנטל המוטל עליהם להראות כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן.
כלומר, מסכים אני ככלל כי לא כל מקום בו ניתן היה לגלות את עובדות העילה בנקל מתחייבת בהכרח המסקנה כי חוסר מודעות התובע לעובדות אינה סבירה. עוד מסכים אני, כי כאשר עסקינן בתביעה הנסמכת על עילות של הטעיה והפרה של חובות גילוי יש בכך כדי להקרין על סבירות התנהגותו של התובע.
יחד עם זאת, עלינו לזכור כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו החריג לכלל ומשכך, נטל השכנוע כי מתקיימים תנאיו מוטל על הטוען לו ובענייננו על המערערים. בנטל זה איני סבור כי עמדו הם.
הבחינה האם אי הידיעה של עובדות עילת התובענה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע מחייבת אותנו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית (ראו, ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 24.11.2005). חברי המשנה לנשיאה סבור כי בהתחשב בסכום הנמוך של הפרמיה שנגבתה לכאורה ללא הצדקה, היינו בשיעור הנזק הנמוך, בצירוף העובדה כי מדובר במערכת יחסים מול בנק, יש כדי להטות את הכף לכיוון המערערים. אינני מסכים כי כך הוא.
מכלול המסמכים המצוי בפנינו מראה כי לפחות על פני הדברים ציינו המשיבים (הם שלושת הבנקים) במסמכים השונים את החיוב בפרמיית ביטוח אף בגין "רכיב המענק" בהלוואה, בין אם באופן ישיר על ידי החתמת המשיבים על סעיף הקובע זאת בנפרד ובין אם על ידי אזכור הדבר במסמכי חוזה הביטוח או במסמכים הנלווים. די במסמכים אלו לטעמי כדי לשכנע, לפחות לכאורה, כי היו בידי המערערים הנתונים וכי יכלו הם במאמץ סביר לברר את משמעותם. ודוק, אף שאיני חולק על הקביעה כי במערכת היחסים בין בנק ולקוח חלה על הבנק החובה לנהוג בתום לב מוגבר ולבאר ללקוח את משמעות החיובים להם מתחייב הוא, אין בכך כדי לומר כי כל מקום שיטען אדם כי לא הבין או לא ידע משמעותה של התחייבותו תתקבל טענתו ללא היסוס. אף על הלקוח הפונה לבנק מוטלת החובה לקרוא בעיון ראוי את המסמכים המוגשים לחתימתו וזכותו ואף חובתו היא לבקש את הבהרת כל סעיף שאינו נהיר לו.
יתרה מכך, המערערים אינם מפרטים בטענותיהם או אף בתצהירים שהגישו בפני בית המשפט המחוזי את הנסיבות בהן התגלו להן העובדות עליהן מבססים הם תביעתם ומסתפקים הם באמירות כלליות כי הדבר התגלה להם עם חלוף הזמן. אין די לטעמי באמירה מעין זו כדי לעמוד בנטל המוטל עליהם לבסס כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוען.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון.
ניתן היום, כ"ב באדר התשס"ט (18.3.2009).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05013490_A09.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il