שלמה לרנר נ. היועמת המשפטית לממשלה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 13477-03-26 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. שלמה לרנר 2. שמעיה אסולין 3. יהונתן לזר 4. סימה בר ששת 5. דביר דמרי נגד המשיבים: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. ראש הממשלה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יאיר לרנר; עו"ד איתמר שיינין פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: בעתירה שלפנינו, אשר הוגשה על ידי 5 קצינים ולוחמים במילואים (להלן: העותרים), מתבקש כי נורה ליועצת המשפטית לממשלה (להלן: היועצת) "לדון לגופו של עניין" בבקשת העותרים לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגד ראש הממשלה (במסגרת ת"פ 67104-01-20) על רקע מצב החירום השורר במדינה מאז השביעי באוקטובר 2023, וזאת בהתאם לסמכותה על פי סעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). המדובר בעתירה רביעית במספר שהגישו העותרים, לאחר ששלוש עתירות קודמות באותו נושא (הגם שבמיקוד שונה קמעה) נדחו על ידי בית משפט זה. העתירה הראשונה, אשר הוגשה לפני למעלה משנה, נדחתה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים, שעה שהתברר כי העותרים כלל לא פנו ליועצת בבקשה מתאימה (בג"ץ 70066-02-25 לרנר נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.3.2025) (להלן: העתירה הראשונה)). יום לאחר דחיית העתירה הראשונה, פנו העותרים ליועצת בבקשה להורות על עיכוב ההליך הפלילי המתנהל נגד ראש הממשלה, ובחלוף כחודשיים, הגישו העותרים עתירה נוספת לאחר שפנייתם ליועצת לא קיבלה מענה מפורט. זמן לא רב לאחר מכן, נמסר לעותרים מענה מנומק לפנייתם, במסגרתו נדחתה הבקשה על הסף מהטעם שזו אינה עומדת בתנאי הסף להפעלת הסמכות האמורה, כפי שנקבע בסעיף 3 להנחיית היועצת המשפטית לממשלה 4.3030 "עיכוב הליכים פליליים" (27.7.2014) (להלן: הנחייה מס' 4.3030), הדורש כי הבקשה תוגש על ידי הנאשם בהליך או מי מטעמו. אי-לכך, ובהתאם להלכה לפיה ככלל אין לשעות לעתירה שהוגשה בידי עותר ציבורי מקום בו קיים נפגע ישיר מהפעולה מושא העתירה אשר בוחר שלא להביא את עניינו בפני בית המשפט – החלה ביתר שאת בנסיבות העניין, שעה שראש הממשלה, הוא הנפגע הישיר, "יכול ותהיה השקפה לפיה עצם הפנייה (בענייננו, לעיכוב ההליכים בהליך הפלילי המתנהל כנגדו), קל וחומר היענות לה, פוגעת בזכויותיו" – העתירה השנייה נדחתה (בג"ץ 17505-05-25 לרנר נ' היועצת המשפטית לממשלה (7.7.2025) (להלן: העתירה השנייה)). לא יבשה הדיו מפסק דין זה, וכחודש וחצי לאחר מכן, הגישו העותרים את עתירתם השלישית, אשר נדחתה על סף מן הטעם שלא נמצאה עילה לשוב ולהידרש לטענות העותרים פעם נוספת, וכן בשים לב לאמות המידה להתערבות בהחלטות היועצת בסוגיות מהסוג בו עוסקת העתירה (בג"ץ 61543-08-25 אסולין נ' היועצת המשפטי לממשלה (26.8.2025) (להלן: העתירה השלישית)). בעתירה שלפנינו, גורסים העותרים כי חל שינוי נסיבות מהותי מאז הוגשו העתירות הקודמות, ובכלל זה המלחמה עם איראן, פניית ראש הממשלה לנשיא המדינה בבקשת חנינה ופניית נשיא ארצות הברית לנשיא המדינה למתן חנינה לראש הממשלה. לשיטתם, נסיבות אלו מצדיקות בחינה מחודשת של עמדת היועצת הכוללת קיומו של דיון לגוף הדברים, תוך שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין. כן ציינו העותרים כי פנו ליועצת פעם נוספת, אך פנייתם טרם קיבלה מענה עד למועד הגשת העתירה. דין העתירה כדין קודמותיה – דחייה. בראש ובראשונה יודגש כי העותרים אומנם ציינו באופן כללי כי פנו ליועצת לאור הנסיבות החדשות שנוצרו, אך לא פירטו באשר לטיב אותן פניות. ואכן, כל שניתן לאתר בנספחי העתירה הוא פנייה שנעשתה לכל המאוחר ביום 2.12.2025, אשר ביקשה לבחון את הסוגיה מחדש לאור בקשת החנינה שהגיש ראש הממשלה. מאז, לא נעשתה כל פנייה נוספת – ופשיטא שלא בוצעה פנייה המתייחסת למכלול הנסיבות החדשות היוצרות לשיטת העותרים הצדקה להגשת העתירה הנוכחית. משכך, כבר מטעם זה יש לדחות העתירה (בג"ץ 2895/21 קוטנקו נ' משרד החינוך, פסקה 4 (29.4.2021); בג"ץ 2674/24 אמסלם נ' שר הביטחון, פסקה 4 (8.4.2024)). העותרים טוענים כי יש להכיר בזכות עמידתם, ובין השאר, לראות בהם כנפגעים ישירים מהחלטת היועצת, באשר יש לה השפעה ישירה עליהם, בהיותם "לוחמי מילואים הנדרשים לסכן את חייהם עבור המדינה" בהתאם להחלטות שמקבל ראש הממשלה (סעיף 154 לעתירה). אף מבלי להידרש לקושי שטענה זו מעוררת – בהינתן שעל הפרק עומד עיכובו של הליך משפטי שהעותרים אינם צד לו ואילו הצדדים הישירים לו בחרו, משיקוליהם שלהם, שלא לנקוט בדרך לה טוענים העותרים (ראו, למשל, בג"ץ 5529-08-25 בן שטרית נ' בית המשפט העליון, פסקה 11 (3.9.2025)) – הרי שטענות אלו של העותרים הועלו במסגרת העתירה השנייה (ראו בפרט בקשתם מיום 29.6.2025), ונדחו במסגרת פסק הדין מיום 7.7.2025. לא מצאנו כי שינוי הנסיבות עליו הצביעו העותרים יש בו כדי לשנות מתוצאה זו. לגופם של דברים, גורסים העותרים כי הנחייה מס' 4.3030 היא הנחייה פנימית שאיננה מחייבת, אלא מנחה בלבד; וממילא, אף אם בקשת העותרים אינה עומדת בתנאי ההנחייה, כל עוד מתקיימות דרישות החוק (שאינן קובעות כל הגבלה בדבר מיהות האדם שיכול להגיש בקשה כאמור) חובה על היועצת לשקול את בקשת העותרים לגופה ולבחון אם יש מקום לסטות מהנחייה בנסיבות העניין. בכך, למעשה, מנסים העותרים לעקוף את הצורך בתקיפת ההנחייה גופה (וראו פסקאות 11-10 לעתירה השנייה). אפס, גם אם סעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי נעדר התייחסות באשר לזהות האדם שיכול ליזום פנייה לעיכוב הליכים, לא מתחייבת המסקנה כי יש לפרש שתיקה זו של המחוקק באופן המתיר לכל אדם להגיש בקשה כאמור. משלא הונח לפנינו כל טיעון סדור באשר לפרשנות הוראת החוק באופן לו טוענים העותרים, אין מנוס מדחיית טענה זו. לבסוף, אין לנו אלא לחזור על ההלכה שהוזכרה לעותרים, הן בעתירה הראשונה והן בעתירה השלישית, ולפיה התערבות בית משפט זה בהחלטות של רשויות התביעה, ובפרט בהחלטות היועצת המשפטית לממשלה הנוגעות להפעלת הסמכות לעיכוב הליכים הקבועה בסעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי, שמורה למקרים חריגים ונדירים (ראו העתירה הראשונה ופסקה 4 לעתירה השלישית). העתירה נדחית איפוא. בהינתן שדחיית העתירה נובעת, בעיקרו של דבר, מטעמים שכבר הובהרו לעותרים בעבר, במסגרת פסקי הדין שדחו את שלושת העתירות הקודמות, יישאו העותרים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ' אדר תשפ"ו (09 מרץ 2026). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט