פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בע"מ 1345/17 בבית המשפט העליון בע"מ 1345/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקשים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ו' פלאוט) מיום 10.1.17 ברמ"ש 39957-04-16 בשם המבקשים: עו"ד נסים שלם בשם המשיב: עו"ד אפרים היים פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ו' פלאוט) מיום 10.1.17 ברמ"ש 39957-04-16, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה (השופט ב' יזרעאלי) מיום 22.3.16 בתמ"ש 5350-03. עניינה של הבקשה בשאלת סיווגה של הכרעה שיפוטית, כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת", והשלכות הדבר על המותב שישב בדין. ברקע – סכסוך רב שנים בין אח לאחותו, שכלל בעבר גם את אמם המנוחה, והתמשך קרוב לעשור ומחצה. רקע והליכים קודמים ב. המבקש והמבקשת (להלן המבקשים) הם בני זוג המתגוררים יחדיו במשק במושב כפר מונאש שבעמק חפר (להלן המשק). המשיבה היא אחות המבקש. ביום 20.4.78 נחתם הסכם מתנה (להלן הסכם המתנה) בין המבקש ובין הוריו ע"ה, שהיו ותיקי המשק, שבמסגרתו העבירו האחרונים, ללא תמורה, את כל זכויותיהם במשק על שם המבקש, בכפוף לכך שתישמרנה להם זכות המגורים בבית המגורים שבמשק, וכן הזכות ליהנות מפירותיו והכנסותיו של בית המגורים למשך כל ימי חייהם. למרות ההסכם, לא נרשמו הזכויות במשק על שם המבקש, והן עודן רשומות על שם אביו שהלך לבית עולמו בשנת 1995. ג. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 1998 חתמו המבקש ואמו המנוחה (להלן האם) על הסכם נוסף (להלן ההסכם הנוסף), לפיו תעבור האם להתגורר בדיור מוגן, אך תהיה זכאית להשכיר את בית המגורים שבמשק ולקבל לידיה את דמי השכירות. באותו הסכם התחייב המבקש לדאוג לקבלת דמי השכירות, ככל שבית המגורים אכן יושכר, ולהעבירם לידי האם. ד. בשנת 2003 – משככל הנראה גבה הר בין המבקשים לאם – הגישה האם תביעה כספית נגד המבקשים לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, בטענה כי הפרו את ההסכם הנוסף בכך שפתחו פעוטון לילדים בבית המגורים שבמשק ולא העבירו לה את דמי השכירות בעבור השימוש בו. בהמשך, תיקנה האם את כתב התביעה ועתרה לסעד הצהרתי לפיו הסכם המתנה בטל, וכפועל יוצא אין למבקשים כל זכות במשק. ה. ביום 10.2.05 קיבל בית המשפט לענייני משפחה (השופט ד' גדול) את תביעת האם במלואה, וקבע כי התנהגות המבקשים מקימה עילה לביטול הסכם המתנה. נקבע כי אין למבקשים זכויות במשק ועליהם להתפנות ממנו עד שלושה חודשים מיום פסק הדין (להלן גם פסק הדין הראשון). המבקשים עירערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 1.7.07 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן), כי התיק יושב לבית המשפט לענייני משפחה "להשלמת הטיעון, ככל שימצא בית משפט קמא לנכון, ולקביעה מנומקת של הסעד לו זכאית המשיבה (האם – א"ר) בנסיבות הענין". ו. בהמשך לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 18.7.07 הוציא בית המשפט לענייני משפחה מתחת ידיו פסק דין משלים (להלן פסק הדין המשלים) על יסוד החומר שהיה לפניו, בלא ששמע טיעונים נוספים, והגיע לאותה מסקנה שאליה הגיע בפסק הדין הראשון. בהתאם למתוה המשפטי שפורט בפסקה 4 לפסק הדין, ושאינו מענייננו, נקבע כי הסכם המתנה בטל ועל המבקשים להתפנות מן המשק עד ליום 31.10.07. ז. יצוין, כי לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטרם ניתן פסק הדין המשלים של בית המשפט לענייני משפחה, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בע"מ 7812/07 פלוני נ' פלונית (2008)). הבקשה נדחתה על-ידי השופט י' אלון, וזאת אך מן הטעם שעד לבירורה כבר ניתן פסק הדין המשלים של בית המשפט לענייני משפחה ואף עליו עירערו המבקשים לבית המשפט המחוזי, כפי שיפורט. ח. כאמור, הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין המשלים לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 6.4.09 הציע ההרכב (השופטים א' שילה, מ' נד"ב ומ' יפרח) לצדדים מתוה שבהתקיימו יוחזר שוב הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. מפאת חשיבותו נביאו כלשונו: "לנוכח פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת שטופמן) בערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, אשר הורה על השבת הענין לבית משפט קמא להשלמת טיעון ולקביעה מנומקת של הסעד לו זכאית המשיבה (בענייננו האם – א"ר) בנסיבות הענין ולנוכח קביעותיו של בית משפט קמא בפסק הדין החדש בסעיף 4, כאשר מדובר בטענה שלא עלתה קודם לכן וכן לנוכח אי שמיעת טיעונים נוספים בעיקר בטענה חדשה זו, יוחזר הדיון לבית משפט קמא כדי להשלים את פסק הדין כמצוותו של בית המשפט המחוזי בת"א. החזרת הדיון תותנה בהעברת כספי העירבונות שהפקידו המערערים לידי המשיבה (האם – א"ר) כתשלום על חשבון המגיע לה לכל הדעות ובתשלום חודשי של 3,900 ₪ (דמי שכירות בגין בית האם) שישלמו המערערים (המבקשים – א"ר) למשיבה (האם – א"ר) עד למתן פסק דינו החדש של בית משפט קמא" (ההדגשה הוספה – א"ר). לאחר דין ודברים בין הצדדים שונה במעט המתוה שהוצע על ידי בית המשפט. הצדדים הסכימו כי הדיון יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה וזאת בתנאי שהמבקשים ישלמו לאם תשלום חודשי בסך 3,900 ₪. בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים. ט. ביני לביני, לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.4.09, הגישו המבקשים בקשה לפסלות שופט בית המשפט לענייני משפחה, ד' גדול, בטענה כי העובדה שהוא עשוי להידרש לכתוב פסק דין בפעם השלישית באותו ענין, מחייבת אותו לפסול עצמו מלישב בדין. הבקשה נדחתה על ידי השופט גדול עצמו (בש"א 2709/09), וערעור שהוגש על החלטתו נדחה אף הוא על-ידי נשיאת בית משפט זה השופטת ד' ביניש (ע"א 5056/09 פלוני נ' פלונית (2009)). י. ביום 31.5.10, בחלוף למעלה משנה מאישור המתוה שעליו הוסכם בבית המשפט המחוזי, הלכה האם לבית עולמה. בית המשפט לענייני משפחה השהה את הדיון בסכסוך שבין הצדדים עד להכרעה באשר לזהות יורשיה של האם. חלפו שנים. ביום 3.6.14 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה היא היורשת הבלעדית של כל נכסי האם. בעקבות זאת, ביום 1.6.15 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לקבוע אותה כחליפה של האם בהליך נשוא המחלוקת שלפנינו ולקיים דיון בתובענה, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.4.09. יא. ביום 24.1.2016 התקיים דיון בתובענה שהוחזרה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה (השופט ב' יזרעאלי). בפתח הדיון טען בא-כוח המשיבה טענה מקדמית לפיה אין מקום להחזיר את התיק לדיון בבית המשפט לענייני משפחה, וזאת משום שהמבקשים לא שילמו לאם, ולא למשיבה כיורשת הבאה בנעליה, את התשלום החודשי שהתחייבו להעביר בסך 3,900 ₪. דהיינו, לא התקיים התנאי שנקבע בבית המשפט המחוזי להחזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. המבקשים לא הכחישו כי לא העבירו את התשלום החודשי, אך העלו נימוקים שונים להסבר היעדר התשלום מצידם, ועיקרם שהנכס בו דובר לא הושכר ודר בו נכד המנוחה. ביום 22.3.16, לאחר שהגישו הצדדים את טיעוניהם הנוגעים לענין בכתב, קבע בית המשפט לענייני משפחה: "משלא התקיים התנאי שהוסכם על הצדדים וניתן לו תוקף של החלטה (צ"ל פסק דין – א"ר) על ידי בית המשפט המחוזי, אין מקום להחזרת הדיון לבית המשפט ולהמשך בירור ההליך. לאור האמור לעיל מובהר כי פסקי הדין של כב' השופט דוד גדול מיום 10.2.05 ומיום 18.7.07 עומדים בעינם" (להלן החלטת בית המשפט לענייני משפחה או ההחלטה). קביעת בית המשפט נשאה את הכותרת "החלטה", ומשמעותה המשפטית לצורך השגה עליה, היא היא שבמוקד בקשת רשות הערעור שלפני. יב. כלפי החלטת בית המשפט לענייני משפחה הגישו המבקשים ביום 10.4.16 בקשה בכותרת "בקשת רשות ערעור" לבית המשפט המחוזי מרכז, בגדרה נטענו טענות רבות ובהן, בין היתר, כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה היא "פסק דין", המזכה את המבקשים בזכות ערעור; בהתאם, התבקש כי בית המשפט ידון בערעור לגופו בהתאם לתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ביום 12.9.16 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי (השופטת פלאוט) בבקשת רשות הערעור במעמד הצדדים. ביום 10.1.17 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור, ובגדרה את טענת המבקשים כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה היא "פסק דין". הוטעם כי המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור, ומכאן שאף הם סברו כי המדובר בבקשת רשות ערעור ולא בערעור בזכות. בית המשפט הוסיף כי "מדובר בהחלטה אחרת של בית משפט קמא שניתנה לאחר שניתן פסק הדין בתביעה, ומשכך אין למבקשים זכות ערעור אלא עליהם לקבלת (צ"ל לקבל – א"ר) תחילה את רשות הערעור, כפי שעשו". יג. גם לגופם של דברים דחה בית המשפט המחוזי את כל טענות המבקשים הנוגעות להחלטת בית המשפט לענייני משפחה. נקבע, בין היתר, כי המבקשים לא קיימו אחר התנאי שנקבע בהסכמה בין הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, ובשל כך אין להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה את הטענות שהציגו המבקשים באשר להצדקה, לכאורה, בדבר היעדר התשלום החודשי לאם, כמו גם למשיבה הבאה בנעליה. בקשת רשות הערעור יד. הבקשה מופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 10.1.17. המבקשים טוענים כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 היא "פסק דין", ומשכך עמדה להם זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי, ובהתאם היה על הערעור להישמע במותב תלתא ולא בדנה יחידה. המבקשים טוענים טענות נוספות, ובהן, בין היתר, כי בית המשפט לענייני משפחה ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, שגו בפרשנות שנתנו להסכמות בין הצדדים, לרבות ביחס להעברת התשלום החודשי. עוד נטען, כי המשיבה עצמה לא ייחסה חשיבות לכך שהתשלום החודשי לא הועבר אליה, והיא זו שיזמה את המשך ההליך בפני בית המשפט לענייני משפחה. המבקשים הוסיפו וביקשו כי ככל שיוחזר התיק לדיון בפני בית המשפט המחוזי, תימנע השופטת פלאוט מדון בו. יוער כבר כעת כי המבקשים העלו בבקשתם טענות נוספות שנדחו בשתי הערכאות הקודמות, שעל דרך הכלל אין מקומן בבקשת רשות ערעור ולפיכך איני רואה כל צורך לדון בהן (ראו ר"ע 535/83 אשתר נ' נפתלי, פ"ד לח(2) 167 (1984); ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן בן נון וחבקין)). טו. מנגד, המשיבה טוענת כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 היא בגדר "החלטה אחרת", ולפיכך בדין נדונה השגת המבקשים עליה בפני דנה יחידה ולא בפני מותב תלתא. המשיבה טוענת, כי אף המבקשים סברו בהליך בבית המשפט המחוזי שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה היא "החלטה אחרת", והראיה שהגישו עליה בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות. עוד נטען, כי הצדדים הסכימו לקבל את הכרעת בית המשפט המחוזי ביחס לסיווגה של ההחלטה – הסכמה שקיבלה, כך על-פי המשיבה, תוקף של החלטה – והשגה עליה כעת מהוה חוסר תום לב דיוני ודי בכך לדחות את הבקשה. טז. אף לגופו של ענין טוענת המשיבה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה היא בגדר "החלטה אחרת", וזאת מן הטעם שהיא "טכנית פורמלית, הטפלה להליך המקורי". כך, לשיטת המשיבה, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.4.09 נקבע כי החזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, ככל שהצדדים יעמדו בתנאים לכך, באה רק "לשם השלמת פסק דין", ומשכך כל שקבע בית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו מיום 22.3.16, הוא שפסקי הדין שניתנו על-ידו ביום 10.2.05 וביום 10.2.05 עומדים על כנם. מכל מקום, כך על פי המשיבה, אין המקרה דנן בא בגדרי התנאים שנקבעו בפסיקה ביחס למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. דיון והכרעה יז. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או מקום בו דחית הבקשה תגרום לעיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, סבורני – לא בלי התלבטות רבה מאוד – כי זו נכנסת בגדרם של מקרים אלה, בזיקה לשאלת סמכות, כפי שיפורט. לפיכך, אציע לחבריי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולקבל את הערעור במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בשלושה. השאלה המשפטית שעל הפרק היא האם עסקינן בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה המזכה בערעור בזכות (בשלושה), או שמא טעונה היא בקשת רשות ערעור (ודחייתה גם באחד). יח. המבקשים טוענים כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 היא בגדר "פסק דין", ומשכך עמדה להם זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי במותב תלתא. סבור אני – כאמור, לאחר התלבטות רבה – כי יש ממש בטענת המבקשים, וזאת מבלי להביע בשלב זה דעה על הפרשה לגופה, על הימשכותה רבת השנים ועל סימני השאלה שמעוררת לכאורה דרכם של המבקשים. נעמוד על הדברים כסדרם. יט. שאלת ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" מתעוררת, בין היתר, כאשר נבחנת הדרך הראויה להשיג על החלטת בית המשפט (להרחבה ראו א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 577 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן גורן); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 1223 (מהדורה חמש עשרה, 2007) (להלן קשת); בן נון וחבקין, בעמוד 99)). בענייננו, אם החלטת בית המשפט לענייני משפחה היא בגדר "פסק דין", הנה הערעור עליה הוא בזכות, ועליו להישמע לפני מותב תלתא וזאת מכוח סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, וסעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן חוק בתי המשפט). מנגד, ככל שמדובר ב"החלטה אחרת", כזו ניתנת לערעור רק אם ניתנה רשות לכך מבית המשפט המחוזי, וזאת מכוח סעיף 2(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 וסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט. בכל ההליכים הללו ככל שמוגשת השגה לבית המשפט העליון לאחר הכרעתו של בית המשפט המחוזי, היא טעונה כמובן רשות. לפיכך, השאלה העומדת לפתחנו היא האם החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.17, שקבעה כי לא התקיים התנאי שנפסק בבית המשפט המחוזי ושהוסכם בין המבקשים לבין האם, להחזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, היא "פסק דין" או שמא המדובר ב"החלטה אחרת"? כ. הלכה נודעת היא כי המבחן המקובל לצורך הבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא מבחן סיום התיק. קרי, האם ההחלטה נשואת הדיון סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי. מקום בו סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון בענין העומד לפניו והכריע בתובענה, מדובר ב"פסק דין". כל החלטה אחרת של בית המשפט – כשמה כן היא – "החלטה אחרת", שערעור עליה, כאמור, הוא ברשות בלבד (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 756 (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995); גורן, בעמ' 577; בן נון וחבקין, בעמ' 102; קשת, בעמ' 1224-1223; ע"א 2817/91 דוד מימון נ' אומרן שאולי, פ"ד מז(1) 152 (1993); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (2006); בע"מ 3240/13 פלונית נ' פלוני (2013)). בפסיקה נשתרש מבחן עזר נוסף לשאלת ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" - הוא מבחן הסעד - ולפיו ככל שניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטת בית המשפט הרי שמדובר ב"פסק דין" ואם לאו - ב"החלטה אחרת" (ראו בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה, פסקה 5 (2011); ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 363 (1997); קשת, בעמ' 1226). כאן המקום להעיר, כי המבחנים שאומצו בפסיקה לענין ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" נוגעים למהות ההחלטה, ומשכך כותרת ההחלטה של בית המשפט, כשלעצמה, אינה מעלה ואינה מורידה בשאלה זו (עע"מ 3747/09 פלוטקה נ' אחוזת החוף בע"מ, פסקה 5 (2009); ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ, פ"ד נו(3) 61, הרשם ע' שחם (2002)). אל נשכח בהקשרים אלה גם את השכל הישר, חבר טוב בכל עת, גם אם לא תמיד יראו אף אותו הכל עין בעין. כא. עד כאן המסגרת הנורמטיבית, אך נודה שהיא רקמה שאינה קשיחה אלא פתוחה במידה מסוימת, ופרופ' ד' שוורץ בספרו סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), מתאר ריכוך מסוים בנושאים דיוניים, לרבות לגבי היעדר סמכות עניינית (עמ' 165-164). ואולם, בית המשפט העליון אמנם עמד על היותה של הסכמת הצדדים בענין סדרי דין וראיות מחייבת (ראו למשל, בר"מ 7386/07 אל-רון בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, פסקה 7 להחלטת השופטת מ' נאור והאסמכתאות שם (2009)), אך פסק זה לא מכבר (רע"א 5797/14 דוד נ' אהרון (2015) (להלן ענין אהרון)), כי כאשר עסקינן בשאלת סמכות, בערעור על מה שסווג פסק דין ונדרש מותב תלתא, יש לילך "בדרך המלך" – ואין המדובר בבקשת רשות ערעור – ולשוב ולדון בתלתא בערעור. כב. החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 אכן נושאת את הכותרת "החלטה". ואולם, יישום המבחנים על המקרה דנן, מוליך לכאורה למסקנה לפיה מדובר ב"פסק דין". משקיבל בית המשפט לענייני משפחה את טענתו המקדמית של בא-כוח המשיבה וקבע כי לא התקיים התנאי שנקבע בבית המשפט המחוזי ביום 6.4.09 לבירור נוסף במחלוקת ארוכת השנים בין הצדדים, הובא אל קצו ההליך המשפטי שראשיתו בבקשת המשיבה מיום 1.6.15, לקיים דיון נוסף בתובענה. החלטת בית המשפט לענייני משפחה שבפועל הותירה על כנם את פסקי הדין שניתנו על ידי השופט גדול מיום 10.2.05 ומיום 18.7.07, אשר קבעו כי אין למבקשים זכות במשק, העניקה למעשה למשיבה את מלוא הסעד שלו עתרה ולא הותירה עוד מקום לבירורים נוספים בתיק, ובמובן זה היתה בחינת פסק דין. כג. במקרה דנא – בכל הכבוד – יש קושי בהכרעת בית המשפט המחוזי כי יש ללמוד על מהות ההחלטה מכותרת הבקשה שהגישו המבקשים. תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתה "הפיכת בקשה לכתב ערעור", קובעת: "410א. הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית משפט שלערעור וראה בית המשפט כי הבקשה הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור, רשאי בית המשפט להחליט לדון בבקשה כבכתב ערעור, בתנאים שיקבע; ההחלטה לא תינתן אלא לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להביע התנגדותו לכך; החליט בית המשפט כאמור, לא יחולו תקנות 412, 419 עד 421 ו-427 עד 433". עינינו הרואות, כי המחוקק הסמיך את בית המשפט שלערעור, שעה שהוא סבור כי בקשת רשות ערעור הוגשה בטעות משום שלמבקש עמדה למעשה זכות לערער, להחליט לדון בבקשה כבכתב ערעור (ראו גם רע"א 3118/16 בלס נ' בלס, פסקה 2 (2016), ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ, פסקה 18 (2014); בן-נון וחבקין, בעמ' 252). מכאן, שאין בהכרח כותרת הבקשה המוגשת לבית המשפט כדי להכריע בשאלת מהות ההחלטה שעליה מבקשים להשיג. נוסף על כך, המבקשים עצמם ציינו מעיקרא בבקשת רשות הערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי כי הם סבורים שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה היא בגדר "פסק דין", אולם אך מטעמי זהירות הגישו בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות (סעיפים 5.3 ו-6.1 לבקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי). כד. קשה להלום את הטענה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה היא, כלשון המשיבה, "טכנית פורמלית, הטפלה להליך המקורי", ולפיכך יש לסווגה כ"החלטה אחרת". אכן, החלטה שניתנה לאחר פסק דין, שעניינה הבהרת פסק הדין המקורי או מתן הוראות ביחס אליו – החלטה שהיא טפלה במהותה לפסק הדין – תסווג כ"החלטה אחרת" אשר ערעור עליה יינתן ברשות בלבד (ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, מז(1) 152, 159-157 (1993)). ואולם, בענייננו, החלטת בית המשפט לענייני משפחה אינה נופלת בגדרם של מקרים אלה. כזכור, בליבת המחלוקת ארוכת השנים בין הצדדים עומדת שאלת הזכויות במשק. בית המשפט לענייני משפחה הכריע בשאלה זו פעמיים - ביום 18.2.05 וביום 18.7.07. החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 עסקה בשאלה אחרת, שעניינה זכות המבקשים לשוב ולהידרש להליך המשפטי בפעם השלישית, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 6.4.09. שאלה זו, הממוקדת בבחינת ההסכמות בין הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, לכאורה אינה "טפלה" לפסקי הדין שעסקו בזכויות הצדדים במשק; אין בה כדי להבהיר או כדי להשלים את פסקי הדין הנזכרים, גם אם משמעותה בפועל היא כי פסקי הדין הללו עומדים על כנם. מכלל האמור, דומה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה היא בבחינת "פסק דין". כה. המשיבה טוענת כי הצדדים הסכימו לקבל על עצמם את הכרעת בית המשפט המחוזי באשר לסיווג החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה – הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בבית המשפט המחוזי – ומשכך ערעור עליה בפני בית משפט זה, כמוהו כחוסר תום לב דיוני, המהוה כשלעצמו עילה לדחיית הבקשה. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון לא ראיתי להלום טענה זו. להלן הציטוט הרלבנטי מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 12.9.16: "בא-כוח המבקשים: "הגענו להסכמות כדלהלן: תינתן לי אפשרות לסיים את הטענות שלי. חברי ישיב, לאחר מכן נודיע לבית המשפט עד ה-1.12 אם יש פשרה או אין ואז בית המשפט יתבקש להחליט האם מדובר בערעור כגרסתי או כגרסת חברי. אם זה ערעור זה יעבור להרכב ואם זה לא ערעור, בית המשפט יחליט אם הוא מקבל את הבקשה או לא". סבורני, בכל הכבוד, כי מהדברים אין עולה שהצדדים קיבלו על עצמם שלא להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בענין סיווגה של החלטת בית המשפט לענייני משפחה. מה שהוסכם בין הצדדים הוא האופן שבו ינוהל ההליך הדיוני עד להכרעת בית המשפט המחוזי בשאלת רשות הערעור. למעלה מן הצורך אעיר, כי אפילו אכן היו הצדדים מסכימים שלא לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא בהכרח היתה הסכמה זו מחייבת, וזאת נוכח מעמדה וחשיבותה של זכות הערעור, זכות יסוד במשפטנו (ראו בן נון וחבקין, בעמ' 18-11 והאסמכתאות שם). כו. משהכרענו כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.3.16 היא "פסק דין", עמדה למבקשים זכות לערער עליו בפני בית המשפט המחוזי במותב תלתא. לפיכך, החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה בדנה יחידה מיום 10.1.17, ניתנה, כך נראה, שלא בסמכות עניינית. אכן, לא אכחד, המבקשים קיבלו את יומם בבית המשפט המחוזי, וזה בחן לגופן את כל הטענות שהעלו, בכתב ובעל-פה, וקבע את אשר קבע. ואולם, משהורנו המחוקק כי ערעור בזכות יישמע בפני מותב תלתא, אין לסטות מהוראה חקוקה זו ויש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בפני הרכב. כבר נקבע כי בשאלה של סמכות, "פשיטא שכאשר המסקנה היא שבית משפט קמא פעל ללא סמכות, אין מנוס מביטול החלטתו והשבת הענין לדיון מחודש בפני הרכב מוסמך" (ענין אהרון, פסקה 9, מפי השופט זילברטל; בע"מ 5279/16 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי, פסקה 4 (1.2.17) מפי השופט פוגלמן; ראו גם רע"א 1556/06 יבנה תעשיות בניינים בע"מ נ' דרור דותן (2007), פסקה ו' לחוות דעתי). יפים לענין דברי השופט המנוח זילברג משכבר הימים, שהביא המלומד קשת בספרו הנזכר בעמ' 1248: "אין לך שאלה בעולם שלא תהא שאלת סמכות, שהרי שום שופט, ואפילו בעל הסמכות הנרחבת ביותר, איננו מוסמך לפסוק בניגוד לחוק" (בג"צ 106/54 רוסל ושות' נ' הועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר גלילית, מחוז ת"א, ט 733, 737 (1955)). כז. סוף דבר, הערעור מתקבל בהתאם לאמור והתיק יחזור לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין בהרכב תלתא. בנסיבות, לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקשים כי השופטת פלאוט תימנע מלדון בתיק פעם נוספת. חזקה על הרכב השופטים שיישב בדין, כי ישמע את טענות הצדדים בלב פתוח ובנפש חפצה. בית המשפט המחוזי מתבקש לקיים את הדיון בהקדם האפשרי לפי נוחות יומנו, ואנו מקדימים לו תודה. ניתן היום, ‏ח' בניסן התשע"ז (‏4.4.2017). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17013450_T02.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il