ד"ר בוריס מנין נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 1337/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1337/05 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות העותר: ד"ר בוריס מנין נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה (פורמלי) 2. ארנו רוברט 3. ארנו גושע 4. Russel Banks &Co .Ltd עתירה למתן צו על-תנאי פסק-דין השופטת ד' ביניש: עתירה זו עניינה פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע 1052/04 מיום 19.10.04 לפיו נדחה הערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט שניתן לעותר. העותר עבד בחברת אונטק בע"מ (להלן: החברה) משנת 1991 ועד לפיטוריו בשנת 1998. יחסי העבודה בין הצדדים עוגנו, בין היתר, בחוזה עבודה מיום 20.11.97 (להלן: חוזה העבודה), במסגרתו נקבע כי העותר יוותר על זכויותיו בפטנט של קרח נוזלי פרי המצאתו. המשיבים 2 ו-3 הם נושאי משרה בחברה, המתגוררים דרך קבע בארה"ב. המשיבה 4 היא חברה זרה אשר סיפקה שירותי ניהול לחברה. בחודש פברואר 1999 הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה נגד החברה ונגד המשיבים 4-2 (להלן: המשיבים). בתביעתו טען העותר כי בזמן שנוהל עימו משא ומתן על חוזה העבודה החלו המשיבים לפעול להברחת נכסי החברה לחו"ל. לטענתו, כעבור חודשים ספורים הפסיקו המשיבים את פעילות פרויקט הקרח הנוזלי בארץ, תוך פיטוריו בניגוד לחוזה העבודה. במקביל הגיש העותר בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט ובה ייחס למשיבים פעולה בחוסר תום לב העולה כדי הטעיה ומרמה וכן טען כי גרמו לכך שהחברה הפרה את חוזה העבודה עימו. בית הדין האזורי לעבודה דחה את בקשת העותר, אך בית הדין הארצי לעבודה הפך את החלטתו ונתן לעותר היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. בעקבות זאת הגישו המשיבים בקשה לביטול היתר ההמצאה לבית הדין האזורי לעבודה וזו התקבלה לבסוף, לאחר מספר גלגולים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו. בקשת רשות הערעור שהגיש העותר על החלטה זו נדחתה, כאמור, על ידי בית הדין הארצי לעבודה. בפסק דינו סמך בית הדין הארצי לעבודה את ידיו על קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה כי העותר לא הצליח לבסס, ולו לכאורה, את טענותיו בדבר תרמית וחוסר תום לב מצד המשיבים 2 ו-3, אשר קיימו קשר רופף ביותר עם העותר וכלל לא נטלו חלק במשא ומתן על תנאי ההעסקה שלו. כמו כן אימץ בית הדין הארצי לעבודה את מסקנת בית הדין האזורי לעבודה כי אף טענות העותר בדבר הברחת נכסי החברה לא הוכחו לכאורה, ועל כן אין הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס למשיבים 2 ו-3 את חובות החברה. גם בקשת העותר למתן היתר המצאה נגד המשיבים בשל גרם הפרת חוזה נדחתה, נוכח ההלכה כי נושא משרה בחברה, הגורם לה להפר חוזה, אינו חב כלפי הצד שנפגע מהפרת החוזה. אשר לבקשת היתר ההמצאה נגד המשיבה 4 קבע בית הדין הארצי לעבודה כי בהעדר טענה לקיומם של יחסי עבודה בינה לבין העותר, הרי שהטענה כי המשיבה 4 פעלה בתרמית אינה בתחום סמכותו. מכאן העתירה שבפנינו. בעתירתו מדגיש העותר כי אי מתן היתר להמצאה כמבוקש יעמידו בפני שוקת שבורה, מאחר שהחברה נקלעה למצב של חדלות פירעון. העותר טוען, בין היתר, כי שתי הערכאות של בית הדין לעבודה טעו טעות מהותית כאשר לא נתנו את דעתן לבקשתו למתן היתר המצאה נגד המשיבה 4 בשל גרם הפרת חוזה. לטענת העותר, המשיבה 4 חבה באחריות לפעולותיהם של נציגיה המוסמכים, אשר פעלו להברחת נכסי החברה לחו"ל בה בשעה שניהלו עימו את המשא ומתן על תנאי העסקתו וחתמו על הסכם העבודה עימו. כמו כן טוען העותר כי בעוד שבתי הדין לעבודה בחרו להידרש רק לעילת ההמצאה הקבועה בסעיף קטן (10) לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), הרי שהיה מקום ליתן היתר המצאה נגד המשיבה 4 גם על פי העילות המנויות בסעיפים קטנים (4), (5) ו-(7) לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף, שב העותר וטוען כי יש לראות את המשיבים 2 ו- 3 כמי שמעורבים באופן ישיר בגרם הפרת חוזה וכן כי לנוכח הפרת חוזה העבודה יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולייחס להם את חובות החברה כלפיו. המשיבים מצידם מדגישים כי טענות העותר, אשר נדונו בהרחבה על ידי הערכאות הקודמות ומכוונות, ברובן, נגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידיהן, אינן מעוררות כל שאלה משפטית המצדיקה התערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין לעבודה. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בפסיקותיו רק במקרים חריגים בהם נפלה בהכרעת בית הדין הארצי טעות משפטית מהותית וכשהצדק מחייב את התערבותו (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673). ענינו של העותר נדון בפני שתי הערכאות של בית הדין לעבודה, אשר נתנו החלטות מפורטות ומנומקות ואין מתקיימות במקרה זה אותן נסיבות חריגות המצדיקות במקרים יוצאי דופן את התערבותנו בהכרעותיהן. טענות העותר כנגד ביטול היתר ההמצאה אינן מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או שאלה עקרונית המחייבת קביעת הלכה מצידנו. בטענת העותר שהערכאות הקודמות לא התייחסו מפורשות לעילת גרם הפרת החוזה ביחס למשיבה 4 אין, כשלעצמה, כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה, מה גם שהעילה היא חלשה ביותר, על רקע מכלול הנסיבות עליהן עמדו הערכאות הקודמות. גם בטענותיו של העותר בדבר קיומן של עילות המצאה חלופיות - לצד העילה המנויה בתקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, אליה התייחסו הערכאות הקודמות - אין כדי להועיל לו, מה גם שהעותר נמנע מלציין בבקשת היתר ההמצאה ובמהלך הדיון בפני הערכאות הקודמות, על אילו מן העילות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי מבקש הוא להסתמך. אשר על כן, העתירה נדחית. ניתן היום, ו' באייר התשס"ה (15.5.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05013370_N04.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il