בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1330/93
ע"א 1308/94
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערערים בע"א 1308/94: 1.
בוהיה בתיה אלבז
(המשיבה בע"א 1330/93)
2.
סימון אלבז
3.
אברהם אלבז
4.
שמואל אלבז
נ
ג ד
המשיבים (המערערים בע"א 1. גבי
אלבז
1330/93): 2.
עזבון המנוח ניסים אלבז
3.
מאיר אלבז, קטין
4.
רחל אלבז, קטינה
6.
מרדכי אלבז, קטין
7.
אלי אלבז, קטין
ערעורים
על פסקי דינם של בית המשפט המחוזי בתל-
אביב
יפו מיום 27.1.93 בתיקים ה"פ 399/91, 696/01,
694/01
ו-697/91 שניתנו על ידי כבוש השופט א' גורן
תאריך הישיבה: י"ג
בטבת תשנ"ז (23.12.96)
בשם המערערים בע"א 1308/94: עו"ד
טוקר
בשם המשיבים (המערערים
בע"א 1330/93): עו"ד
מיטל אבירם
פסק – דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1)
לפנינו שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט גורן כתוארו אז) שניתן בארבע המרצות (ה.פ.
694/91, ה.פ. 399/91 ה.פ 696/91 וה.פ. 697/91).
2)
המנוח, ניסים אלבז ז"ל, נפטר ביום
28.11.90 והותיר אחריו אישה וחמישה ילדים. עניינן של ארבע ההמרצות: בקשות לסעד
הצהרתי על זכויות המבקשים בנכסים שהיו ברשות המנוח, כך שלא יבוא בנכסי העיזבון.
יצוין כי המנוח הורה בצוואתו מיום 5.11.90 כי רוב רכושו יועבר לאמו. האלמנה
התנגדה לבקשה למתן צו קיום צוואה בטענה כי בתקופת חייו האחרונה, עת שנערכה הצוואה,
היה המנוח חולה ואמו שטיפלה בו, נצלה את מצבו. מן החומר המצוי בפני בית משפט זה לא
ידוע אם ההליך לאישור הצוואה בבית המשפט המחוזי הסתיים ומה הן תוצאות הדיון.
ע"א 1308/94
ערעור זה מתייחס לפסק הדין בה.פ. 696/91
ובה.פ. 697/91.
ערעור על ה.פ. 696/91
2.
בן דודו של המנוח, סימון אלבז (המערער 2 בע"א
1308/94) ביקש מבית המשפט שיצהיר כי כל הכספים והזכויות שהופקדו בחשבונות בנק
מסויימים, שייכים לו בלבד. מדובר בחשבון מט"ח הרשום על שם המערער ואשר למנוח
ניתן ייפוי כוח לפעול בו וכן בחשבון ישראלי בעל אותו מספר שרשום כחשבון משותף על
שם המערער והמנוח כאחד.
3.
המערער טוען כי בחשבונות הופקדו כספים שלו
בלבד וכי החשבון הישראלי נפתח אך ורק לצורך ניהול חשבון המט"ח, תשלום דמי
ניהול, רכישות ותשלומים במטבע ישראלי וכדומה. לטענת אלמנתו של המנוח, המנוח סיפר
לה כי בכוונתו לפתוח חשבון פיקטיבי על שם בן דודו לצורך הפקדת מזומנים במטבע זר
שיש לו ממקורות שאינם ידועים לה.
בית המשפט קבע כי הטענה לפיה המערער הוא זה
בלבד שהפקיד כספים בחשבון, נסתרה על פניה כאשר תדפיס החשבון מורה על ביצוע הפקדות
גם כאשר המערער לא היה בארץ. עוד נקבע כי לא הוכחה גרסת המערער כאילו רשם את
החשבון על-שם המנוח רק כדי שיטפל בחשבון עבורו בשל היותו של המערער תושב חוץ.
קביעות אלה הן קביעות עובדתיות שאין מקום
להתערב בהן. בית משפט קמא שמע בעניין זה עדויות ומסקנתו נתמכת בכך שאין ראיות
להעברת כספים של המערער לחשבון ויש ראיות להפקדת כספים בחתימתו של המנוח.
ערעור על ה.פ. 697/91
4.
שני אחיו של המנוח, אברהם אלבז ושמואל אלבז
(המערערים 3 ו-4 בע"א 1308/94) ואימו, ביקשו כי בית המשפט יצהיר כי הכספים
המופקדים בכספת המצויה בדירתו של המנוח, שייכים להם. בית המשפט קבע כי המבקשים לא
הרימו את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהם להוכיח שהכספים המופקדים בכספת ביתו של
המנוח הם אכן שלהם, וכי חזקה על הכספים שמצויים בדירתו של המנוח כי הם שלו.
5.
לטענת המערערים בערעור זה שלפנינו, הם הגישו
לבית המשפט מסמך בכתב ידו של המנוח המאשר שקיבל מאמו כספים עבור כל המערערים. אלא
שלפי קביעת בית המשפט לא הצליחו המערערים להוכיח שהכספים שנמצאו בכספת הם הכספים
המוזכרים במסמך האמור. מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא מטעמיו, ואינני מוצאת מקום
להתערב בקביעותיו.
ע"א 1330/93
ערעור זה מתייחס לפסק הדין בה.פ. 3991/91
ובה.פ. 694/91.
ערעור על ה.פ. 3991/91
6.
המערערת 2 בע"א 1330/93 (המשיבה 2 בע"א
1308/94) היא אלמנתו של המנוח (להלן: האלמנה). האלמנה הגישה לבית המשפט המחוזי
בקשה למתן פסק דין הצהרתי שיצהיר כי היא זכאית למחצית מן הזכויות בנכסים שהיו
בבעלות המנוח, לפי חוק יחסי ממון.
7.
בית משפט קמא הצהיר על זכויותיה של
האלמנה במחצית מן הזכויות שנצטברו במהלך נישואיה עם המנוח. עם זאת, קבע בית המשפט
כי מכיוון שהמבקשת לא פרטה מה הם הנכסים בהם היא מבקשת מחצית מן הזכויות, לא נתן
צו לגבי נכסים ספציפיים.
בערעור שלפנינו טוען בא-כוח האלמנה, כי
שומא היה על בית המשפט ליתן צו כללי על זכותה למחצית מן הנכסים, כפי שאכן ניתן,
וצו ספציפי הנוגע לנכסים שפורטו בפרטה שצורפה כחלק בלתי נפרד מתצהירה של המערערת
ושאין לגביהם מחלוקת.
החלטת בית משפט קמא נראית לי, על טעמיה,
ולא מצאתי שיש מקום להתערב בה.
יצוין כי גם המערערים בע"א 1308/94
ערערו על פסק הדין בה.פ. זו בטענה שמן הדין היה לדחות את בקשת האלמנה על הסף עקב
אי צירוף הצדדים הנכונים, אך הם חזרו בהם בכך בישיבה שנערכה בפנינו.
ערעור על ה.פ. 649/91
8.
אמו של המנוח, המשיבה בע"א 1330/93 (המערערת 1
בע"א 1308/94) הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא
הבעלים היחידי של מוסך, על ציודו, וחלקת אדמה הצמודה לו. לטענתה, היא זכאית לכך
לפי חוזה מתנה שנערך בין המנוח לבינה ביום 26.8.74, עובר לנישואיו של המנוח. יצוין
כי בצוואתו של המנוח ציווה הוא את המוסך הכולל קרקע, מבנה ותוספת בניה שהחל
בבנייתה לאחר שנחתם חוזה המתנה, וכן הציוד שבמוסך לאמו, תוך שהוא מצווה עליה
להוריש את נכסי המקרקעין לילדיו ולא להוציאם מרשותה.
9.
על סמך חוזה המתנה הצהיר בית משפט קמא
על זכותה של האם במוסך בקובעו כי האלמנה לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה כי חוזה
המתנה מזויף או כי מדובר בחוזה למראית עין. לדעת בית משפט קמא, הנסיבות השונות
שעליהם הצביע בא-כוח האלמנה מורות, לכל היותר, שהאם לא ביקשה לממש את זכויותיה כל
השנים ואפשרה לבנה להמשיך ולעבוד במוסך לפרנסתו. גם בצוואת המנוח, הקובעת שהמוסך
יהיה רכושה הבלעדי של האם, ניכר שהמנוח לא שינה כוונתו להעניק לה את המוסך. מטעם
זה גם דחה בית משפט קמא את הטענה כי יש לראות את ההתחייבות ליתן מתנה כבטלה בשל
אי-רישומן של הזכויות על שמה במשך 17 שנה, עקב שיהוי בהגשת התביעה למימוש הזכויות
לפי החוזה.
בא-כוח האלמנה שב וטוען לפנינו כי חוזה
המתנה לא נחתם בידי המנוח. לתמיכה בטענה זו מציין הוא, בין היתר, כי השימוש והחזקה
במוסך נותרו כל העת בידי המנוח; כי במשך 17 שנה מחתימת ההסכם ועד יום העסקה לא
דווחה לרשויות המס; כי המנוח בנה על המקרקעין והצהיר בחוזה הבניה כי הוא הבעלים;
כי המנוח התייחס למקרקעין כנכסיו שלו גם בצוואתו (בה הוריש, כאמור, את המקרקעין
לאמו כפוף לתניית "יורש אחר יורש" לפיה יועבר במותו לילדיו); וכי חוזה
המתנה נחתם מספר חודשים לפני נישואי המנוח ולא יעלה על הדעת שכיוון לתת לאמו את
כל רכושו באותה עת.
תוקפו של חוזה המתנה
10.
חוזה המתנה קובע כדלקמן:
11.
"ניסים מקנה נותן ומעביר את זכויותיו במוסך לבוהיה
(אמו של המנוח – ט' ש'-כ'), במתנה וללא תמורה, ובוהיה מקבלת מנסים את זכויותיו
במוסך והיא רשאית ויכולה לרשום אותו על שמה.
...
החזקה במוסך תועבר לבוהיה החל מיום החתימה על חוזה זה,
ולניסים אין ולא תהיה כל זכות חזרה, או חרטה, בכל הקשור לחוזה זה, וההענקות ו/או
ההקניות ו/או המתנה ו/או המתנות ו/או הזכויות ו/או טובות ההנאה המוענקות ו/או
ניתנו על-פי חוזה זה, הן הענקת מתנות והקניות מוחלטות וסופיות."
12.
סעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח-1958 מקנה למי
שהתחייב לתת מתנה זכות לחזור בו ממנה (כפוף לסייגים שנקבעו). זכות החזרה נותנת
יתרון למתחייב לתת מתנה על פני המתחייב החוזי שלא בעיסקת מתנה. האחרון אינו רשאי
לחזור בו מהתחייבותו ואם יעשה כן ללא טעם מבורר המוקנה לו בחוק, ייחשב כמפר חוזה.
לא כך המתחייב לתת מתנה, הרשאי לחזור בו מהתחייבותו. אלא שיכול הוא לוותר על רשות
זו בכתב, כפי שאכן עשה המנוח במקרה שלפנינו, ואז שווה מצבו לזה של מתחייב בחוזה
רגיל שלא ביצע את חיובו ונחשב כמי שהפר אותו. אך אין בכך כדי לסייע לאם משום
שהתחייבות שלא נקבע זמן לביצועה, יש לקיים תוך זמן סביר (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק
כללי), תשל"ג-1973). על אף האמור בחוזה, עד ליום פטירתו – 17 שנה לאחר שנערך
החוזה – לא נעשה צעד כלשהו למימוש ההתחייבות להענקת המתנה והאם לא דרשה את מימושה.
נהפוך הוא, המנוח לא העביר את המוסך על שם אמו, המשיך להחזיק בו, ואף הרחיבו על-ידי
בניה נוספת. ייתכן וניתן היה לדחות את תביעת האם בטענת התיישנות היכולה לקום גם
כנגד תביעה לסעד הצהרתי (ע"א 5634/90 פינטו נ'
האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846). אלא שטענה
זו לא נטענה על ידי בעלי הדין ובית המשפט לא יעלנה מיוזמתו.
13.
14.
אף שאינני סבורה כי יש מקום להתערב בממצאיו
העובדתיים של בית משפט קמא, שדחה את טענת הזיוף ואת הטענה בדבר היות החוזה חוזה
למראית עין, דעתי, שלא כדעת השופט קמא, היא כי חוזה המתנה "שבק חיים" או
בוטל בהסכמה מכללא או על-ידי התנהגות, או כי האם ויתרה על זכותה לקבל את המתנה.
מסקנה זו מתחזקת דווקא לנוכח צוואתו של המנוח בה קבע שהוא מוריש את המוסך שבבעלותו
לאמו. יש ללמוד מהוראת הצוואה, כי המנוח סבור היה בעת כתיבת הצוואה, שהתחייבותו
להעביר את המוסך במתנה אינה קיימת עוד.
15.
ההסכמה ההדדית לביטול חוזה המתנה, או הויתור
שבשתיקה מצידה של האם על זכותה לפי חוזה המתנה, נובעים מאי קיום ההתחייבות משך
תקופה כה ארוכה. חוסר מעש של מי מן הצדדים בביצועו של החוזה במשך תקופה של 17 שנה
אינו דבר של מה בכך ואינני סבורה כי בנסיבות המקרה, ניתן לאפס את משקלו של חוסר
המעש, על ידי ייחוסו לקרבה המשפחתית שבין נותן ההתחייבות למקבלה. מן העובדות
שהוכחו בפני בית המשפט קמא עולה כי המנוח נהג בקרקע מנהג בעלים (בין היתר, ביצע
עבודות בניה) וכי לא נעשה צעד כלשהו למימוש ההתחייבות או לשריונה בדרך זו או אחרת.
כל זאת, במשך 17 שנים וכאשר צוואתו של המנוח מלמדת שהמנוח סבר כי התחייבותו ליתן
מתנה איננה תקיפה עוד. במשך שנים אלה חלו תמורות משמעותיות בחייו של המנוח. הוא
נישא ונולדו לו ילדים. דווקא לנוכח כל אלה צריכה הייתה אמו של המנוח להבטיח את
זכותה לפי חוזה המתנה בדרך כלשהי. מה גם שיחסי אמו של המנוח עם כלתה, לא היו, ככל הנראה,
טובים ביותר. הסברה שהאם ביקשה להותיר בידי בנה את מקור פרנסתו ולפיכך אין לראות
באי המעש משום ויתור, אינה משכנעת. ניתן גם ניתן להותיר את החזקה במוסך בידי המנוח
שישתמש בו לפרנסת משפחתו ולהעביר הבעלות בנכס על שם האם או לחילופין, לרשום הערת
אזהרה להבטחת זכותה במקרקעין וכדומה.
16.
במצב הדברים המתואר, יש לראות בחוזה המתנה משום חוזה
שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים, על ידי שנים של שתיקה וחוסר מעש. לפקיעתו של הסכם
שהצדדים לא עשו דבר למימושו ראה: ע"א 1901/91 מראות יפו
העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ( טרם פורסם),
שם נקבע כי הסכם קומבינציה שלא הוחל בביצועו כשתים עשרה שנה מחתימתו ואפילו טרם
הושג היתר בניה, פקע; ע"א 2809/92 פרידמן נ' איבצן,
תקדין-עליון כרך 93(3) תשנ"ג/תשנ"ד, 162. ראה גם ע"א 380/84 אלשיך נ'
סרוסי, (לא פורסם) אשר עניינו ביטול הסכם שלא נעשה כל צעד למימושו
בנסיבות משפחתיות.
17.
18.
כאמור, בנסיבות העניין, ניתן גם לקבוע שאמו של המנוח
ויתרה על זכותה לפי חוזה המתנה. ויתור על הזכות לקבל מתנה לפי התחייבות להענקת
מתנה שטרם בוצעה, כויתור על כל זכות חוזית, יכול להיעשות בעל פה או בהתנהגות וגם
במסגרת משפחתית. כך למשל, בע"א 522/71 בנין נ' בנין,
פ"ד כ"ח (2) 309, 328-332, נקבע כי בנסיבות העניין, הימנעותו של התובע
מעשיית כל פעולה להעברת נכסים על פי יפוי כוח שנתן לו אחיו, לצורך גביית חוב –
מהווה ראיה משכנעת שהתובע ויתר או מחל לאחיו על גביית החוב. בית המשפט דחה טענות
שונות שהעלה התובע לתירוץ השיהוי בקובעו: "מדובר כאן לא בחוסר מעש במשך שנים
מספר, אלא בחוסר כל פעולה לגביית חוב גדול, במשך קרוב ל-17 שנה". (ראה גם
ע"א 156/76 שטרן נ' פרידמן, פ"ד
לא (1) 572 שם נקבע כי "ניתן ללמוד מהתנהגותו של צד לחוזה, שהוא זנח את זכותו
על-פי החוזה וויתר עליה").
19.
בנסיבות האמורות, מתייתר הצורך לדון בטענת השיהוי
שנדחתה על ידי בית משפט קמא ובטענותיהם האחרות של הצדדים.
20.
למעלה מן הדרוש נציין כי אין אנו חווים דעה כלשהי בנושא
צוואתו של המנוח ותקיפותה.
21.
התוצאה היא, אפוא, שערעור 1330/93 מתקבל באופן חלקי
במובן זה שמתבטלת החלטת בית המשפט המחוזי שהצהיר על זכויותיה של אמו של המנוח
במוסך.
22.
ערעור 1308/94 נדחה.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופט ת'
אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת
ט' שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ז' בסיון תשנ"ז (12.6.97).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
93013300.J01