א.ב.א ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ נ. ברנד פור יו בע"מ

6 1 בבית המשפט העליון רע"א 1330/20 רע"א 1756/20 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקשת ברע"א 1330/20 והמשיבה ברע"א 1756/20: א.ב.א ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ נ ג ד המשיבה ברע"א 1330/20 והמבקשת ברע"א 1756/20: ברנד פור יו בע"מ בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 52352-06-19 מיום 6.2.2020, שניתנה על-ידי כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת ברע"א 1330/20 והמשיבה ברע"א 1756/20: עו"ד איתן ארז; עו"ד רז מנגל בשם המשיבה ברע"א 1330/20 והמבקשת ברע"א 1756/20: עו"ד יעקב אביעד; עו"ד אדוה ארביב-פנסו פסק-דין 1. לפניי בקשות רשות ערעור מזה ומזה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) בת"א 52352-06-19 מיום 6.2.2020, בגדרה התקבלה בחלקה בקשתה של ברנד פור יו בע"מ (המשיבה ברע"א 1330/20 והמבקשת ברע"א 1756/20; להלן: ברנד) למתן סעד זמני נגד א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ (המבקשת ברע"א 1330/20 והמשיבה ברע"א 1756/201; להלן: ויקטורי). לצד בקשת רשות הערעור של ויקטורי הוגשה אף בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי. 2. בשנת 2005 חתמה ברנד על הסכם עם חברת הרשת הרביעית בע"מ (להלן: הרשת הרביעית), אשר ויקטורי נמנית עם בעלי מניותיה. נוכח מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בנוגע להסכם זה, אשר הביאו אף להגשתן של תביעות הדדיות, חתמו ברנד והרשת הרביעית על הסכם נוסף ביום 1.6.2011, לו ניתן תוקף של פסק דין ואשר הביא לסילוקן של התביעות האמורות. מכוח שני ההסכמים האמורים (להלן: ההסכמים) התחייבה ברנד לפתח מותג פרטי עבור הרשת הרביעית (להלן: המותג) ולהביא להשקתם של מוצרים שונים במסגרתו. הרשת הרביעית, ובכללה ויקטורי, התחייבה מצדה להזמין את מוצרי המותג מברנד ולהציגם למכירה בחנויותיה. על-פי ההסכם השני שנחתם בין הצדדים, עתידה המערכת ההסכמית האמורה לבוא לסיומה עם תום שנת 2020. 3. ביום 24.6.2019 הגישה ברנד לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד ויקטורי לקבלת פיצויים בגין הפרת ההסכמים, ואילו ויקטורי הגישה תביעה שכנגד למתן חשבונות וכן לסעד כספי בגין הפרה. בד בבד עם הגשת תביעתה, הגישה ברנד אף בקשה למתן סעדים זמניים המורים לויקטורי לקיים את ההסכמים, להימנע מהסרתם של מוצרי המותג מנקודות המכירה שלה, ולהשיב למדפי נקודות המכירה מוצרי חד פעמי ותבניות אלומיניום של המותג (להלן: מוצרי החד פעמי) – מוצרים אשר נטען כי ויקטורי הנחתה את מנהלי סניפיה להסירם מהמדפים (להלן: הבקשה הראשונה). 4. בהחלטה מיום 14.8.2019 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) את הבקשה הראשונה באופן חלקי, כך שניתן צו זמני המורה לויקטורי להמשיך ולמכור את מוצרי החד פעמי בנקודות המכירה שלה בהן נמכרו מוצרים אלה נכון ליום 1.1.2019. בתוך כך נקבע, בין היתר, כי בשלב זה, נקודת המוצא היא שויקטורי מחויבת לפעול על-פי ההסכמים; כי חרף האמור, הנהיגה ויקטורי מדיניות מודעת להסרת מוצרי החד פעמי מנקודות המכירה שלה; וכי סיכויי תביעתה של ברנד בכל הנוגע למוצרי החד פעמי – טובים. כן נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת ברנד, שכן דחיית הבקשה עלולה להביא לקריסתה הכלכלית, ומשהצו הזמני שניתן אינו דורש שיתוף פעולה עסקי נרחב בין הצדדים. יתר רכיביה של הבקשה הראשונה נדחו, תוך שצוין כי ברנד לא הגישה תביעה לאכיפת ההסכמים אלא לקבלת סעד כספי, וכן מטעמי שיהוי (להלן: ההחלטה הראשונה). 5. בהמשך לכך, ביום 16.1.2020 הגישה ברנד בקשה נוספת למתן סעדים זמניים נגד ויקטורי, המורים לה להזמין את כל מוצרי המותג ולהציגם בכל נקודות המכירה שלה. בבקשה נטען, בין היתר, כי ביום 12.1.2020 הורתה ויקטורי למנהלי חנויותיה להפסיק לקבל את מוצרי המותג, ובכך הפרה את ההסכמים ואת הוראות ההחלטה הראשונה – הפרה אשר תסב לברנד נזק כספי ניכר ואף תביא לקריסתה (להלן: הבקשה השנייה). מנגד, טענה ויקטורי כי יש לדחות את הבקשה, ובתוך כך, טענה גם כי ההוראה האמורה שהועברה למנהלי חנויותיה לא התייחסה למוצרי החד פעמי, וכי בהוראה זו פעלה היא, הלכה למעשה, בהתאם לאמור בהחלטה הראשונה. 6. בהחלטה מיום 6.2.2020 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה השנייה בחלקה, וקבע כי אמנם לא הוכח שויקטורי הסירה את מוצרי החד פעמי מנקודות המכירה שלה, אך ההודעה שנשלחה מטעמה למנהלי חנויותיה בדבר הסרתם של כלל מוצרי המותג מנקודות המכירה (למעט מוצרי החד פעמי) מהווה שינוי נסיבות למן מתן ההחלטה הראשונה, אשר מצדיק עיון מחודש בהחלטה זו. על רקע זה נקבע כי יש בהתנהלותה האמורה של ויקטורי כדי ללמד על כך שסיכויי תביעתה של ברנד להתקבל אינם קלושים, וזאת בכל הנוגע לאי-עמידתה של ויקטורי בהסכמים; וכי הסעד הזמני המבוקש נועד לשימור המערכת ההסכמית הקיימת. לצד זאת, צוין כי עסקינן בבקשה למתן סעד זמני מסוג של צו עשה לאכיפת ההסכמים, שעה שברנד לא ביקשה לתקן את תביעתה ולעתור בה לסעד של אכיפה, אלא אך טענה כי דחיית הבקשה השנייה תגדיל את נזקיה לכדי סכום הגבוה מסכום הפיצויים שנתבע על-ידה. עוד נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת ברנד, וזאת נוכח הגבלות המוטלות עליה מכוח ההסכמים לגבי שיווק מוצרי המותג לחנויות שאינן ברשת הרביעית; לאור היקף ומגוון המוצרים המיועדים להצגה בנקודות המכירה של ויקטורי ואשר חלקם מצויים כבר במחסניה של ברנד או אצל ספקיה; בהתחשב בתלותה הכלכלית של ברנד בשיווק מוצרי המותג; וכן בשים לב לכך שדחיית הבקשה השנייה עלולה לחשוף את ברנד לתביעות מצד צדדים שלישיים. לצד זאת, צוין כי ויקטורי לא הציגה ראיות לנזק אשר ייגרם לה מקבלת בקשתה של ברנד, אלא טענה רק כי היעתרות לבקשה כאמור תחייב קיומו של קשר עסקי מורכב בפיקוח בית המשפט. נוכח כל האמור לעיל, וכן בשים לב למורכבותם של ההסכמים ולאובדן האמון בין הצדדים, ניתן צו זמני האוסר על ויקטורי לחדול מהצגתם של מוצרי המותג בנקודות המכירה שלה, וזאת אך ביחס למוצרים אשר סופקו לה על-ידי ברנד עובר למועד הגשתה של הבקשה השנייה ולמוצרים אשר יוצרו על-ידי הספקים הרלוונטיים כמוצרי המותג עד למועד הגשתה של בקשה זו. כן נקבע כי הצגתם של המוצרים המתוארים תיעשה רק בנקודות המכירה של ויקטורי בהן נמכרו מוצרים אלה נכון ליום 1.1.2019. בתוך כך, נדחתה בקשתה של ברנד להורות על הצגת מוצרי המותג בנקודות מכירה שנפתחו לאחר מתן ההחלטה הראשונה, וכן בית המשפט המחוזי לא ראה לשוב ולהורות לויקטורי לקיים את הוראות ההחלטה הראשונה. על החלטה זו נסבות בקשות רשות הערעור שלפניי. 7. ויקטורי טוענת בבקשתה כי יש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ולחלופין, להגדיל את העירבון אשר חויבה ברנד להפקיד לצד הסעד הזמני שניתן (להלן: העירבון). נטען כי ברנד לא עתרה בתביעתה לסעד של אכיפת ההסכמים, אלא לסעד כספי בלבד, ומשכך שגה בית המשפט המחוזי בקבלו את בקשתה למתן סעד זמני שעניינו באכיפה כאמור. עוד נטען כי בתביעתה האמורה ביקשה ברנד גם סעד כספי בגין נזקים עתידיים, ומשכך הותרת החלטת בית המשפט המחוזי על כנה עשויה להוביל לכפל סעדים. ויקטורי מוסיפה וטוענת לשגגות שונות שנפלו בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובתוך כך, נטען כי החלטה זו אינה עולה בקנה אחד עם רציונלים שונים אשר עמדו בבסיס ההחלטה הראשונה; כי מדיניותה של ויקטורי להסרת כלל מוצרי המותג (למעט מוצרי החד פעמי) מנקודות המכירה שלה מגשימה את הוראות ההחלטה הראשונה; כי יישומה של ההחלטה מושא הבקשות דנן יעורר קשיים אשר יצריכו פיקוח שיפוטי ואף יסב לויקטורי נזק רב; וכי הנזק שייגרם לברנד עקב ביטול הסעד הזמני ניתן לפיצוי כספי. כן נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו לטענות נוספות שהעלתה ויקטורי בפניו. 8. בתשובתה לבקשת רשות הערעור של ויקטורי טוענת ברנד, בין היתר, כי בתביעתה התבקש סעד כספי בלבד, מאחר שההסכם השני בינה לבין הרשת הרביעית קיבל תוקף של פסק דין, וכן נוכח מועד הסיום הקרוב של ההסכמים. עוד נטען כי אין לראות בהחלטה הראשונה משום היתר להפרת ההסכמים מצד ויקטורי, וכי הנחת היסוד שעמדה בבסיס החלטה זו היא כי הצדדים מקיימים כעקרון את יתר התחייבויותיהם החוזיות, למעט הזמנתם והצגתם של מוצרי החד פעמי. ברנד סומכת, אפוא, ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי כי יש מקום לעיון מחדש בהחלטה הראשונה לאור מדיניותה החדשה של ויקטורי להסרת כלל מוצרי המותג מנקודות המכירה. כמו כן, נטען כי הסעד הזמני אשר התבקש בבקשה השנייה נועד לשימור המצב שהיה קיים עובר למדיניות החדשה האמורה, בגדרו קיימה ויקטורי את עיקר התחייבויותיה על-פי ההסכמים, למעט הפרות שונות; וכי סעד זמני זה קשור באופן הדוק לסעד המבוקש בהליך העיקרי, שכן הוא יביא לצמצום נזקיה הכספיים של ברנד עקב הפרות ההסכמים. מכל מקום, נטען כי בחינתו של הסעד הזמני למול הסעד המבוקש במסגרת ההליך העיקרי אינה אלא שיקול אחד מיני שיקולים נוספים הרלוונטיים בנדון. ברנד מוסיפה וטוענת לנזקים שונים אשר עלולים להיגרם לה עקב הפרותיה הנרחבות של ויקטורי את ההסכמים, עד כדי קריסתה הכלכלית – נזקים אשר לטענת ברנד, עולים על הנזקים אשר התבקשו בתביעתה, וחלקם אף אינם ניתנים לפיצוי כספי. בנוסף, נטען כי אין ממש בטענותיה של ויקטורי לקשיים שיתעוררו במסגרת יישום ההחלטה מושא הבקשות דנן, כמו גם בטענותיה בדבר היעדר התייחסות מספקת לכלל הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי. לבסוף, נטען גם כי יש לדחות את בקשתה של ויקטורי להגדלת העירבון. 9. בבקשת רשות הערעור שהגישה ברנד נטען, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קיבל את בקשתה של ברנד אך באופן חלקי, וכן מבוקש להורות לויקטורי להזמין ולהציג בכל נקודות המכירה שלה (קיימות ועתידיות) את כל מוצרי המותג שהוזמנו והוצגו על-ידה עובר למתן ההחלטה הראשונה. לחלופין, מבוקש כי בנוסף לצו הזמני אשר ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, יינתן צו זמני המורה לויקטורי להזמין ולהציג בכל נקודות המכירה שלה את מוצרי המותג אשר הוזמנו על-ידי ברנד, ואשר יוצרו ויובאו על-ידי ספקיה עד למועד בו ניתנה ההחלטה מושא הבקשות דנן. עוד מבקשת ברנד להורות על הקטנת סכום העירבון. אציין כי נוכח מסקנתי שלהלן, לא ראיתי להרחיב בפירוט טענותיה של ברנד בבקשתה זו. דיון והכרעה 10. לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, ולאחר שנתתי לבעלי הדין הזדמנות לטעון בעניין החלתה של תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ושוכנעתי כי לא תפגענה זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם להוראת תקנה זו, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור של ויקטורי כאילו ניתנה בה הרשות לערער והוגש ערעור על-פיה. אקדים ואומר כי אני סבורה שדין ערעורה של ויקטורי להתקבל, וכי ממילא יש לדחות את בקשת רשות הערעור של ברנד, אף מבלי לקבל תשובה – הכל כפי שיבואר להלן. 11. תקנה 1 לתקנות מגדירה סעד זמני כ"סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין". על יסוד זה נקבע בפסיקה כי על סעד זמני להלום את הסעד המבוקש בהליך העיקרי, כך שאם יינתן לבסוף פסק דין לטובתו של מבקש הסעד, ניתן יהיה לבצעו ביעילות (ראו: רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר, פסקה 11 (27.2.2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 859 (מהדורה שתים-עשרה, 2015); והשוו: ‏ע"א 1722/07 בינימין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פתח תקווה, פסקה 4 (4.3.2009); ע"א 6525/18 שמר קסר נ' עמרם, פסקה 12 (17.2.2019)). 12. בענייננו, ברנד הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה בגין הפרות לכאוריות של ההסכמים מצדה של ויקטורי, ואולם, בתביעתה זו לא התבקש סעד של אכיפת ההסכמים, אלא פיצוי כספי בלבד. ברנד אף לא ראתה לפעול על מנת לתקן את תביעתה על דרך של הוספת סעד האכיפה בעקבות הערותיו של בית המשפט המחוזי בנדון במסגרת ההחלטה הראשונה. הנה כי כן, הסעד הזמני אשר ביקשה ברנד מבית המשפט המחוזי, שעניינו באכיפת ההסכמים הלכה למעשה, איננו הולם את הסעד המבוקש על-ידה בהליך העיקרי ואינו נועד לשרת אותו. לפיכך, גם אם אניח כי סיכויי תביעתה של ברנד להתקבל הם גבוהים, וכי תביעה זו תתקבל לבסוף במלואה, הרי שלכל היותר ייפסק לטובת ברנד פיצוי כספי, וברי כי אין בין הסעד הזמני הנדון לבין הבטחת תשלומו של פיצוי כספי, ולא כלום. די באמור כדי לקבל את ערעורה של ויקטורי. בהקשר זה, טוענת ברנד כי אף שלא ביקשה סעד של אכיפה, הרי שהסעד הזמני שביקשה נועד לצמצם את נזקיה בגין הפרת ההסכמים, ולמנוע את קריסתה הכלכלית בטרם יינתן פסק דין בהליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי. ואולם, החלטתה של ברנד לתבוע בהליך העיקרי פיצויים כספיים בלבד, ולא אכיפה, סותמת את הגולל על פני אפשרות ליתן סעד זמני של אכיפה, משזה אינו בא לשרת את הסעד המבוקש בהליך העיקרי – כמבואר לעיל. מכל מקום, כמובן פתוחה בפני ברנד הדרך להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון תביעתה, ולמתן סעדים זמניים בהתאם, במידת הצורך. 13. בשולי הדברים יצוין כי לא מצאתי ממש בטענתה של ברנד לפיה היא לא תבעה סעד של אכיפה במסגרת ההליך העיקרי מן הטעם שההסכם השני שנחתם בינה לבין הרשת הרביעית ביום 1.6.2011 קיבל תוקף של פסק דין. בהקשר זה יצוין כי ברנד אף לא ראתה לפעול על מנת לאכוף על ויקטורי את קיומו של אותו פסק דין, וחלף זאת, בחרה אך בנתיב הפיצוי הכספי, כפי שבואר לעיל. 14. נוכח כל המקובץ, ערעורה של ויקטורי מתקבל, והחלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשות דנן – מבוטלת בזאת. ממילא נדחית בקשת רשות הערעור של ברנד. ברנד תישא בהוצאותיה של ויקטורי בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ח באדר התש"ף (‏24.3.2020). ש ו פ ט ת _________________________ 20013300_R03.docx שג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1