בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1328/01
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערים: 1.
דפנה גוטמן
2.
חנוך גוטמן
נגד
המשיבים: 1.
עדי פרס
2.
ערן פרס
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 4.2.2001 בת.א.
2494/00
בבש"א 2985/01 שניתנה על ידי כבוד
השופטת
ר' שטרנברג-אליעז
בשם
המערערים: עו"ד דוד טריכטר
בשם
המשיבים: עו"ד אביה בן-ארי
פסק-דין
לפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
(השופטת ר' שטרנברג-אליעז) מיום 4.2.01 שלא לפסול עצמו מלהמשיך לדון בעניינם של
המערערים בת.א. 2494/00.
1. המערערים והמשיבים הם שכנים בבית משותף בעיר
רמת-גן. הם מנהלים, זה כנגד זה, הליכים בבית המשפט המחוזי הקשורים בבניה שבוצעה
ברכוש המשותף. בישיבת קדם משפט שנערכה ביום 21.6.00 הביעו המערערים את התנגדותם
להליך פישור. בית המשפט הורה, אפוא, על מינוי מומחה מטעם בית המשפט. תפקידו יהיה
"להיפגש עם הצדדים בבנין, לבחון את טענות שני הצדדים בשטח ולהציע פתרון הנדסי
שיאפשר דו קיום בשלום". הצדדים לא התנגדו למינוי מומחה. בו ביום מינה בית
המשפט מומחה מטעמו. ביום 22.10.00 הוגשה לבית המשפט חוות דעתו המפורטת של המומחה.
יצוין, בטרם הוגשה חוות דעתו של המומחה הגישו המערערים בקשה לבית המשפט למתן
הוראות למומחה על פיהן לא יחרוג מהוראות המינוי של בית המשפט ולא יציע כל פתרון
הנדסי (בש"א 23883/00). ביום 26.12.00, נקבע מועד להוכחות ולסיכומים. כמו כן,
נקבע כי יש מקום לשקול קיום ישיבה אצל המומחה שמונה מטעם בית המשפט על מנת לנסות
ולהגיע לפתרון מוסכם על ידי הצדדים.
2. ביום 14.1.01 הגישו המערערים בקשה לפסילת בית
המשפט (בש"א 2985/01). בבקשתם, טענו המערערים כי בית המשפט גיבש דיעה קדומה
ביחס למידת אחריותם בסכסוך. עובדה זו באה לידי ביטוי, לטענתם, בהתבטאות של בית
המשפט על פיה הם אלה "שהתחילו". טענתם האחרת נסובה על העובדה, לטענתם,
כי בית המשפט ביקש לכפות על הצדדים הליך גישור ופישור. לטענתם, לאחר שסירבו בקדם
המשפט להשתתף בהליך כזה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו תוך שהוא מאפשר לו להציע
פתרון לסכסוך. זאת, למרות התנגדותם. בכך, לטענתם, יש משום כפיית הליכי פשרה על
הצדדים. העובדה, כי לאחר הגשת חוות דעתו של המומחה קבע בית המשפט כי יש
"לשמוע סיכומים לקראת פסק דין" מגלה כי, למעשה, דעתו של בית המשפט
"נעולה" וכי בשלב כה מוקדם של ההליך הוא כבר חרץ את גורלו של הסכסוך.
3. ביום 4.2.01 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות.
בהחלטתו הבהיר בית המשפט כי ההתבטאות המיוחסת לו, על פיה המערערים הם אלה
"שהתחילו", נסובה על פתיחת ההליכים המשפטיים. לא היה בה כל הבעת עמדה
ביחס לסכסוך גופו. ביחס לטענה כי בית המשפט ביקש לכפות הליכי גישור הרי שבית המשפט
קבע כי אין היא עולה בקנה אחד עם העובדות. אכן, בית המשפט סבור היה כי הליכי פישור
וגישור הם הנאותים לפתרון הסכסוך הנדון אולם הוא לא ביקש לכפות הליכים כאלה על
הצדדים.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בהודעתם
חוזרים המערערים על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית המשפט קמא. הם מצביעים על העובדה
כי חרף התנגדותם להשתתף בהליכי גישור או פישור ניסה בית המשפט לכפות זאת עליהם
באמצעות מינוי מומחה מטעמו אשר אמור היה להציע "פתרון לסכסוך". הם
מצביעים על העובדה כי בהחלטה בה הוחלט על מינויו של המומחה הורה בית המשפט כי עליו
"להציע פתרון הנדסי" בעוד שבהחלטה מאוחרת יותר, שניתנה בעקבות התנגדותם
של המערערים לסמכויותיו הרחבות, לטענתם, של המומחה קבע בית המשפט כי על המומחה
"להציע פתרון לסכסוך שניתן יהא לקבל". לטענתם, יש בהשמטת המילה
"הנדסי" משום הרחבת סמכויותיו של המומחה לפתרון הסכסוך בכללו. בנוסף,
מעלה ב"כ המערערים שורה של טענות ביחס לגוף חוות דעתו של המומחה. הטענות כולן
מתייחסות לקביעות והערכות שונות של המומחה בחוות דעתו. העובדות האמורות לעיל,
בהצטבר עם התבטאויותיו האמורות של בית המשפט מצביעות על כך כי בית המשפט גיבש דיעה
קדומה בהליך כנגד המערערים.
5. בתגובתם להודעת הערעור מבקשים המשיבים כי
הערעור יידחה. הם מציינים את העובדה כי המומחה מונה על ידי בית המשפט המחוזי כבר
בחודש יוני, 2000, ובהסכמת כל בעלי הדין. אמנם, המערערים ביקשו לסייג את סמכויותיו
של המומחה אך בית המשפט סירב להיענות לדרישתם. לאור זאת, היה עליהם לבקש את פסילת
בית המשפט כבר עם מינויו של המומחה על ידי בית המשפט. באשר לטענת המערערים ביחס
להרחבת סמכויותיו של המומחה טוענים המשיבים כי אין בה ממש. המומחה איננו יכול
לכפות על הצדדים כל פתרון משפטי, ממילא אין בעובדה כי בית המשפט נקט בביטוי
"פתרון לסכסוך" תחת הביטוי "פתרון הנדסי" כדי להעניק לו סמכות
כזו. לטענתם, הגישו המערערים את בקשת הפסלות במועד שהגישו רק משום שתוכן חוות דעתו
של המומחה לא ענה על ציפיותיהם. הם מציינים כי על אף שבית המשפט רואה בחוות דעתו
של המומחה מטעמו כלי חשוב ליישוב המחלוקת בין הצדדים, הרי שהוא לא גיבש כל דיעה
קדומה ביחס לתוצאות ההליך. אולם, לגופו של עניין לא הביע בית המשפט כל עמדה וברור
כי במסגרת שלב ההוכחות תהא דעתו פתוחה לראיות הצדדים. על בסיס זה מבקשים המשיבים
כי הערעור יידחה.
6. לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני נחה דעתי כי
דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין די בחשש סובייקטיבי לביסוס עילת פסלות. יש
צורך בביסוס תשתית ראייתית ממנה עולה באופן אובייקטיבי חשש ממשי למשוא פנים בהליך
(ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ'
נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח(3) 573; ע"פ 184/85 זאב
שרעבי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי
ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא
פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ'
סליימה פ"ד מד(3) 758, 760). התבטאותו של בית המשפט כי המערערים הם אלה
ש"התחילו" אין בה כדי להצביע על חשש אמיתי כי דעתו "נעולה".
בית המשפט הבהיר כי הוא התייחס לעובדה כי המערערים פתחו בהליכים המשפטיים. אין
בהתבטאות זו כל הבעת עמדה באשר לסכסוך גופו. ודאי שאין בה כדי להצביע על כך כי
דעתו "נעולה" במובן המחייב את פסילתו של בית המשפט. באשר לטענה כי בית
המשפט ביקש לכפות על הצדדים הליכי גישור הרי שאין בה ממש. בית משפט זה קבע לא אחת
כי אין בעובדה, לכשעצמה, כי בית המשפט מבקש להניע את הצדדים לפתור את הסכסוך
במסגרת הליך חוץ-משפטי כדי להצביע על משוא פנים (ע"א 8191/99 שי אופיר ו2-
אח' נ' עו"ד בלומנפלד יונינה (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל
נ' סמיר עבדל ראזק פ"ד מד(3) 750, 761; ע"א 5054/96 דחלה נ' קרן
קיימת לישראל (טרם פורסם)). בנסיבות דנן, בית המשפט אכן הציע לצדדים, בהליך
קדם המשפט לפנות להליך כזה. משלא נענה קבע בית המשפט כי "[המערערים] דחו הצעה
לפנות למפשר, ומשום כך אין מנוס מניהול הדיון שלא יביא לשלום בין השכנים".
בית המשפט לא ביקש, אפוא, לכפות על הצדדים הליך גישור או פישור. גם בעובדה כי
הוחלט על מינוי מומחה מטעם בית המשפט אין כדי לתמוך במסקנה כזו. מינוי מומחה מטעם
בית המשפט הוא כלי חשוב לקידום ההליך (השוו: ע"א 7086/00 צבי שלום נ'
פרופ' חיים לוטן (לא פורסם); ע"א 7220/97 הראל חברה לקבלנות ובניה
בע"מ נ' דוד שחר (לא פורסם)). בית המשפט לא העניק למומחה סמכויות של מפשר
או מגשר. יתר טענות המערערים מוסבות על קביעות והערכות של המומחה. אולם, טענות
מסוג זה אין מקומן בערעור פסלות. מבלי להביע כל עמדה באשר לגופן של הטענות, הרי
שאלה טענות מן הסוג השמור לערעור על פסק הדין. לפיכך, אין אני נדרש להן.
הערעור, אפוא, נדחה. המערערים יישאו בהוצאות
המשיבים בסך 10,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ב בניסן התשס"א
(15.4.2001).
ה
נ ש י א
_________________
העתק
מתאים למקור 01013280.A01 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444