פלוני נ. שר הפנים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1326/21 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שטיין העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. מבקר המדינה 3. נציבות שירות המדינה 4. היועץ המשפטי לממשלה 5. מועצה אזורית גן יבנה 6. מרכז לשלטון מקומי 7. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד רוני אלוני סדובניק, עו"ד טל איזנשטיין בשם המשיבים 4-1: עו"ד ענת גולדשטיין פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה שלפנינו במעמד הממונה על בירור תלונות על הטרדות מיניות במוסדות ציבוריים שונים (להלן: הממונה). העותרת מבקשת, בין היתר, כי בית משפט זה יורה למשיבים לקבוע כי הממונה היא "שומרת סף", וכי המשיב 2, נציב תלונות הציבור, יחיל באופן אוטומטי וכברירת מחדל את סמכותו להוציא צו הגנה לטובת הממונה, על פי חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק מבקר המדינה). 1. העותרת הועסקה החל משנת 2004 ובמשך כ-11 שנים, במועצה המקומית גן יבנה (להלן: המועצה), בשורת תפקידים, ובהם, הממונה על בירור תלונות על הטרדות מיניות. העסקתה של העותרת בתפקיד זה לא עלתה יפה, כשהצדדים נחלקים בנוגע לאשר אירע. לטענת העותרת, לאחר שהגיעו לידיה פניות מצד עובדות שהוטרדו מינית על ידי המשיב 7, מנכ"ל המועצה דאז (להלן: המנכ"ל), הביאה את הדברים לידיעת ראש המועצה, ומאז חוותה התנכלות מצד ראש המועצה והמנכ"ל. מנגד טענה המועצה כי טענות העותרת עלו לנוכח יריבות אישית בינה לבין המנכ"ל, וכי העותרת לא חוותה כל התנכלות. יצוין, כי בנושא התנהלו מספר הליכים, ובהם תביעת לשון הרע שהגיש המנכ"ל נגד העותרת; וכן תביעה התלויה ועומדת, שהגישה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה נגד המועצה, ראש המועצה והמנכ"ל. 2. העותרת טענה כי יש לקבל את העתירה לנוכח חשיבות תפקידה של הממונה, וכי היעדר הגנה על הממונה, יביא לכך שנשים יחששו להתלונן על הטרדות מיניות במקומות עבודתן. 3. מנגד, המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות על הסף, בין היתר, לנוכח העובדה כי מבוקשים בה סעדים כלליים ועמומים וסעדים המחייבים תיקוני חקיקה, ולנוכח היעדר ניקיון כפיים של העותרת. עוד נטען, על ידי המשיבים 4-1, כי נושא המדיניות למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה נמצא ממילא בהליך של בחינה מחדש במשרד המשפטים, כך שאין עילה להתערבות בית משפט זה בנושא המצוי כעת בבחינת המשיבים. 4. לאחר שעיינו בעתירה, בתגובות המקדמיות שהגישו המשיבים ובתשובת העותרת לתגובת המשיבים 4-1, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. 5. ראשית, העותרת ביקשה כי בית משפט זה יורה למשיב 2 להפעיל את סמכותו לפי חוק מבקר המדינה, כדי להגן על ממונות ולמנוע התנכלות להן, באופן אוטומטי וכברירת מחדל. העותרת לא ציינה את סעיף החוק הרלוונטי לבקשתה זו, אך ניתן להניח כי מדובר בסעיף 45ג(א) לחוק, הקובע כי "נציב תלונות הציבור רשאי ליתן כל צו שימצא לנכון ולצודק, לרבות צו זמני, כדי להגן על זכויות העובד, בשים לב לתיפקודו הראוי של הגוף שבו הוא עובד". משמדובר בסמכות שבשיקול דעת, העתירה לשנותה ל"הגנה אוטומטית" מחייב שינוי חקיקה, ואינו נמצא בסמכות המשיב 2, כי אם בסמכות המחוקק. יוער, כי מהעתירה ניתן להבין שעובד הטוען להיותו "חושף שחיתות" נהנה כביכול מ"הגנה אוטומטית" כאמור, אך מעיון בחוק עולה כי לא כך הדבר, ובכל מקרה מדובר בסמכות שבשיקול דעת. זאת, להבדיל ממבקר פנים בגוף מבוקר, אשר על פי סעיף 45א(2) לחוק מבקר המדינה, ניתנת לו הגנה מפני מעשים של המעסיק שנעשו בתגובה לפעולות שביצע במהלך תפקידו. 6. שנית, העותרת עתרה לסעדים כוללניים, כמו הצהרה והכרה במעמדה של הממונה על הטרדות מיניות כ"שומרת סף", והשבת "הכוח, המעמד, הסמכויות והגיבוי המוחלט" של הממונה. הלכה היא, כי בית משפט זה לא ייתן לעותר סעד כוללני, שעניינו המדיניות הראויה, ואינו מתייחס לעניין מסוים (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, מח(4) 403, 411 (1994); בג"ץ 9318/16 דענא נ' שר הפנים, בפסקה 6 (28.12.2017); בג"ץ 6841/06 כהן נ' בית המשפט העליון, בפסקה 6 (14.6.2007)). 7. שלישית, נראה שהעתירה לוקה באי מיצוי הליכים. מתגובת המשיבים 4-1 עלה כי העותרת לא פנתה אל המשיבים טרם הגשת העתירה, למעט פנייתה למשיב 2 בשנת 2015, שנגעה בעיקר לעניינה הפרטי, ופנייה נוספת למשיב 2, בשנת 2016. מהעתירה ניתן להבין כי לא נתקבלה תשובת המשיב 2 לפניותיה אלה. ויוער, כי מתשובת העותרת לתגובתם המקדמית של המשיבים 4-1 עלה, כי רק לאחר הגשת העתירה, בחלוף מספר שנים ממועד פניותיה למשיב 2, שלחה הודעת דוא"ל לבירור לגבי הטיפול בפניותיה. משכך, איני סבור שהעותרת עמדה בחובת מיצוי ההליכים (ראו מני רבים, בג"ץ 2895/21 קוטנקו נ' משרד החינוך, בפסקה 4 (29.4.2021)). 8. מעבר לנדרש, יצוין כי בתגובת המשיבים 4-1 נכתב כי בימים אלה נערך במשרד המשפטים הליך חשיבה מחדש בנושא המדיניות למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה, ובמסגרת זו אף נבחן מעמד האחראיות על מניעת הטרדה מינית במקומות עבודה. אם כן, לא מן הנמנע כי חלק מן הסעדים המבוקשים בעתירה יתייתרו לאחר סיום הליך הבדיקה והטמעת מסקנותיו. 9. המשיבים 5 ו-7 טענו לחוסר תום לב של העותרת, וכי העתירה הוגשה בשלב זה, בכוונת מכוון, על מנת לשרת את ההליך התלוי ועומד בבית הדין לעבודה. יש להצר על כך שהעותרת נמנעה מלציין בעתירה את צו איסור הפרסום שהטיל בית הדין האזורי לעבודה בתביעה שהגישה נגד המועצה, ראש המועצה והמנכ"ל. כן יש להצר על כך שמבקשתה של העותרת לבית משפט זה מיום 10.3.2021, עולה כביכול כי בית הדין האזורי לעבודה הטיל חיסיון על סעיף אחד מכתב התביעה בלבד, בעוד שעיון בהחלטה מגלה שלמעשה מדובר בצו איסור פרסום ביחס למקרה המפורט בכתב התביעה. 10. סוף דבר, שהעתירה נדחית. מובהר בזה כי בהתאם להחלטת בית הדין האזורי לעבודה, חל איסור פרסום על פרטי התביעה התלויה ועומדת בבית הדין לעבודה וזאת עד למתן החלטה אחרת על ידי בית הדין. מאחר שכתב התביעה צורף לעתירה דכאן, ניתן בזה צו האוסר על צדדים שלישיים לעיין בתיק בית המשפט. העותרת תישא בהוצאות המשיבים 4-1 בסך 1,500 ₪ שיתחלקו באופן שווה ביניהם, ובהוצאות המשיבים 7-5 בסך 500 ₪ כל אחד (סך הכול – 3,000 ₪). ניתן היום, ‏ד' בתמוז התשפ"א (‏14.6.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21013260_E06.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il