מדינת ישראל נ. יצחק ורסנו

פסק-דין בתיק ע"פ 1323/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1323/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.12.07 בתפ"ח 1110/05 שניתן על ידי כבוד השופטים אב"ד ש' טימן, ש' ברוש ות' שפירא תאריך הישיבה: א' באלול התשס"ח (01.09.08) בשם המערערת: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס בשם המשיב: עו"ד חגית לרנאו; עו"ד משה סורגוביץ פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים אב"ד ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש) מיום 25.12.07 בפ"ח 1110/05 אשר גזר על המשיב מאסר בפועל למשך ארבע שנים בניכוי תקופת מעצרו; הפעלת מאסר על תנאי בן אחד עשר חודשים אשר הוטל על המשיב במסגרת ת"פ 3638/00 באופן שחמישה חודשים ממנו ירוצו בחופף וששה חודשים במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו במסגרת גזר הדין הנוכחי; שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור כל עבירה על פי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) שהיא פשע וכן תשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלוננת. העובדות 1. המשיב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין ובעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. 2. המשיב עבד כמטפל בסבה של המתלוננת, יליד 1937 (להלן – הסב). ביום 30.6.05 התארחה המתלוננת, ילידת 1998, בבית הסב עם בני משפחה נוספים למשך מספר ימים. במהלך שהותה בבית הסב ישנה המתלוננת במיטת סבתה הממוקמת בחדרו של הסב. בין יום 3.7.05 ליום 5.7.05, או בסמוך לכך, בשתי הזדמנויות שונות, הכניס המשיב את ידו מתחת לתחתוניה של המתלוננת בעת שישנה במיטה וסבה שהה בשירותים או נח במיטתו, ליטף את ישבנה מתחת לבגדיה ונגע באיבר מינה. ביום 6.7.05, עת שכבה המתלוננת במיטה, ניגש אליה המשיב והכניס את ידו תחת תחתוניה וליטף את ישבנה ואת איבר מינה. בהמשך, החדיר המשיב את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת, למרות שהיא ניסתה להתחמק ממנו. ההליכים בבית המשפט קמא והכרעת הדין 3. כאמור, המשיב הודה באישומים המיוחסים לו בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון עם המערערת ובית המשפט קמא הרשיעו ביום 5.9.06 על יסוד הודאתו זו. לאחר שהורשע המשיב ולבקשת המערערת, הורה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 18.12.06 על עריכתו של תסקיר נפגע למתלוננת (להלן – תסקיר הנפגע). מתסקיר הנפגע מיום 22.2.07 עולה כי מעשיו של המשיב גרמו למתלוננת נזק כבד והותירו בנפשה חותם שלילי עמוק המלווה אותה מדי יום ביומו ושעליו היא מתקשה להתגבר, וכי גם משפחתה של המתלוננת ניזוקה ממעשיו של המשיב. 4. לבית המשפט קמא הוגשו מספר חוות דעת ותסקירים בעניינו של המשיב. ראשית, ביום 15.3.06 הגיש המשיב לבית המשפט קמא את חוות דעתם של פרופ' ויצטום, מומחה לפסיכיאטריה, ופרופ' רסלר, מומחה לאנדוקרינולוגיה, אשר טיפלו במשיב כחודש לאחר מעצרו באמצעות הזרקת דקפפטיל במטרה להפסיק את פעילותו ההורמונאלית המינית של המשיב (להלן – חוות הדעת מטעם המשיב). מחוות דעת זו עולה כי בסיטואציה משברית מסוימת עשוי המשיב לפגוע מינית בילדים אך הוא אינו פדופיל, וכי הוא הפנים את חומרת מעשיו ומבין את מידת הנזק שנגרמה בגינם. עוד צויין בחוות הדעת כי המחקר המצטבר מוכיח שהשיטות הטיפוליות הקיימות בפדופיליה או בנטיות פדופיליות, לרבות כליאה, אינן יעילות בסוג זה של הפרעה, וכי כליאתו של המשיב, לא תפתור את הבעיה ממנה הוא סובל. לבסוף צויין בחוות הדעת כי המשיב הסכים לקבל טיפול תרופתי במשך חמש שנים ולממן את הטיפול בעצמו. שנית, ביום 15.2.07 הוגשה לבית המשפט קמא חוות דעת פסיכיאטרית, בעקבות בדיקה שנערכה למשיב יום קודם לכן על ידי סגן הפסיכיאטר המחוזי במחוז מרכז, ד"ר ברש. גם מחוות דעת זו עולה כי המשיב אינו פדופיל, אינו מגלה דפוס משיכה מינית לילדות קטנות לאורך חייו וכי בעקבות הטיפול התרופתי שקיבל פחתה מסוכנותו באופן משמעותי. בתשובה לבקשת התביעה להבהיר את מידת מסוכנותו של המשיב, השיב ד"ר ברש במכתב מיום 28.2.087 כי: "הפסקת הטיפול התרופתי בעקבות הטלת עונש מאסר לא תתרום לא לנאשם ולא לחברה. בסיום המאסר נמצא את עצמנו באותה התלבטות סביב המסוכנות ללא אפשרות לסייע ל[משיב] ולציבור באמצעות הטיפול בדקפפטיל." ביום 5.9.06 הורה בית המשפט קמא על עריכת תסקיר מבחן למשיב וביום 1.3.07 הוגש תסקיר כאמור. מתסקיר המבחן עולה כי המשיב הינו בן 54, נשוי ואב לשניים. בנו הבכור נפטר לפני מספר שנים כתוצאה ממחלה קשה. שירות המבחן ציין כי המשיב הורשע בעבר בביצוע מעשים מגונים בנערה בת כ-16, בגינם נגזר עליו עונש מאסר על תנאי בלבד, ולאחר הרשעתו האמורה עבר המשיב אבחון של שירות המבחן והשתלב בקבוצה ייעודית לעברייני מין. כמו כן, ציין שירות המבחן כי המשיב מטופל החל ממעצרו בשנת 2005 בזריקות לדיכוי דחפיו המיניים. שירות המבחן סבר כי למרות הטיפול הרפואי שאותו מקבל המשיב, קיים סיכון גבוה לכך שהמשיב יבצע עבירות מין נוספות כנגד קטינים; כי ייתכן שהתפתחה אצל המשיב פדופיליה וכי המשיב איננו מתאים במצבו לטיפול במרכז יום לעברייני מין. שלישית, בתסקיר משלים שהוגש ביום 8.5.07 בהתאם להוראתו של בית המשפט קמא, חזר שירות המבחן על מסקנותיו והמלצותיו הנ"ל, תוך שהוא מדגיש כי קיימת הסלמה ברמת הסיכון אשר נשקפת מן המשיב וכי קיים ספק האם טיפול תרופתי להורדת הדחפים המיניים יסייע למשיב להימנע מפגיעות חוזרות. לבסוף, ביום 23.5.07 נערכה חוות דעת משלימה לחוות הדעת מטעם המשיב, במסגרתה ציינו פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר כי השפעת הטיפול התרופתי ניכרת במשיב וכי המשיב איננו מסוכן לציבור, תוך שהם מסתייגים מממצאיו של שירות המבחן. 5. במסגרת הטיעונים לעונש בפני בית המשפט קמא, טענה באת כוח המערערת כי בנסיבות המקרה האיזון הראוי של מכלול השיקולים מחייב להחמיר בעונשו של המשיב וביקשה לגזור על המשיב עונש של מאסר בפועל למשך עשר שנים לפחות, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת. באת כוח המערערת הדגישה את חומרת העבירות בהן הורשע המשיב ואת העובדה ששלוש העבירות בוצעו בתוך שבוע ימים בלבד, לאחר שקדם להן תכנון מוקדם. באת כוח המערערת הוסיפה וציינה כי זוהי הרשעתו השניה של המשיב בעבירות מין, וכי תסקיר המבחן איננו מנבא טובות באשר ליכולת שיקומו. באת כוח המערערת ביקשה להסתייג מקביעתם של פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר, הואיל ולטענתה הם נסמכו על עובדות לא מדויקות שנלמדו מהמשיב, וטענה כי אין בחוות הדעת מטעם המשיב כדי לייתר ענישה קשה וכואבת לה ראוי המשיב. בתגובה לשאלתו של בית המשפט קמא, ציינה באת כוח המערערת כי קיימים מקרים בהם ניתן לקבל את הטיפול התרופתי בו החל המשיב גם בין כתלי הכלא, בתנאי שהתרופות נרכשות על ידי האסיר וכי ניתן יהיה לשלב את המשיב בקבוצה של עברייני מין במסגרת מאסרו, במידה ויימצא מתאים לכך. 6. מנגד, ביקש בא כוח המשיב כי יוטל על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה של בין שניים עשר לשמונה עשר חודשים בגין עבירת האינוס, וכי המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המשיב בגין הרשעתו הקודמת יופעל באופן חופף. אשר לעבירת המעשה המגונה בה הורשע המשיב, ביקש בא כוחו כי יוטל על המשיב "צו מבחן טהור" למשך שנתיים מיום שחרורו של המשיב מן הכלא. עוד ביקש בא כוח המשיב כי תוטל על המשיב חובה לקבל טיפול מפרופ' ויצטום ופרופ' רסלר לתקופה של חמש שנים. בא כוח המשיב טען כי עונש המקל עם המשיב ישרת את האינטרס הציבורי, ויעודד עברייני מין לקבל טיפול תרופתי; כי ממילא העבירות שביצע המשיב מצויות על הרף הנמוך של עבירות האינוס; כי לאור חוות הדעת של המומחים, לרבות הפסיכיאטר המחוזי, הופך תסקיר שירות המבחן לחסר משקל; כי המשיב עושה כל שלאל ידו על מנת שלא לחזור לסורו; כי תקופת מאסר ממושכת תקטע את הטיפול שהמשיב מקבל וכי נזקה של המתלוננת אינו עולה כדי נזק פיזי של ממש. עוד ציין בא כוח המשיב כי המשיב הודה במיוחס לו עוד בחקירתו הראשונה במשטרה וגילה חרטה על מעשיו ואמפטיה כלפי המתלוננת. לבסוף, הזכיר בא כוח המשיב את נסיבות חייו הקשות של המשיב והגיש שורה של פסקי דין במסגרתם הוטלו עונשים של עבודות שירות על עברייני מין. 7. המשיב עצמו הביע בפני בית המשפט קמא חרטה על מעשיו וטען כי הטיפול התרופתי שאותו הוא קיבל הוא טיפול מצויין שעוזר לו מאוד והתחייב שלא לחזור על מעשיו בעתיד. גזר הדין 8. ביום 25.12.07 גזר בית המשפט קמא על המשיב מאסר בפועל למשך ארבע שנים בניכוי תקופת מעצרו; הפעלת מאסר על תנאי בן אחד עשר חודשים אשר הוטל על המשיב במסגרת ת"פ 3638/00 באופן שחמישה חודשים ממנו ירוצו בחופף וששה חודשים במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו במסגרת גזר הדין הנוכחי; שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור כל עבירה על פי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין שהיא פשע וכן תשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלוננת. 9. במסגרת גזר דינו עמד בית המשפט קמא על חומרת מעשיו של המשיב, שבוצעו תוך ניצול יחסי אמון שיצר עם המתלוננת; על העובדה שלמשיב הרשעות קודמות בעבירות מין ועל כך שהמשיב לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להיטיב את דרכו משנגזר עליו עונש קל בגין הרשעתו הקודמת. בית המשפט קמא קבע כי תסקיר המבחן הינו מבוסס והדגיש לחומרה את הנזק החמור שגרם המשיב למתלוננת ולמשפחתה במעשיו. 10. בית המשפט קמא אמנם ציין לקולא את נכונותו של המשיב לקבל את הטיפול התרופתי, את התמדתו בו במשך שנתיים, כאשר הוא נושא בעלותו, ואת השפעתו הניכרת של טיפול זה על המשיב ואולם, קבע כי אין בכך כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב, כאשר הטיפול הוא וולונטארי והשפעתו מוגבלת בזמן. בית המשפט קמא עמד על שיקולים נוספים לקולא כגון הודאתו של המשיב במיוחס לו; נסיבותיו האישיות של המשיב; תקופת המעצר בת עשרת החודשים בה שהה ואת מעצר הבית הממושך בו היה נתון. 11. לאחר ששקל את השיקולים לקולא ולחומרה, כמו גם את שיקולי הענישה השונים, סבר בית המשפט קמא כי יש להעמיד את האינטרס הציבורי שבהגנה על גופן ונפשן של קטינות מפני המשיב כשיקול ראשון במעלה, וכי בנסיבות המקרה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על ידי ענישה ממשית וכואבת שתביא להרחקתו של המשיב מהחברה לתקופה ארוכה, בצד אפשרות שיקום וקבלת טיפול לעברייני מין, כולל המשך הטיפול התרופתי בין כותלי הכלא. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה כנגד קולת העונש. נימוקי הערעור 12. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא בכך שגזר על המשיב עונש שאינו הולם את חומרת מעשיו וכאשר לא הסיק את המסקנה העונשית המתחייבת מנסיבות העניין. לטענתה, בית המשפט קמא לא העניק משקל מספיק לנסיבות הקשות של מקרה זה וביניהן: גילה הצעיר של המתלוננת, שהיתה בת שבע שנים בלבד בעת ביצוע המעשים בהם הורשע המשיב; חזרתו של המשיב על מעשיו הפליליים בשלוש הזדמנויות שונות בתוך פרק זמן קצר ביותר של שבוע ימים וניצול לרעה של יחסי האמון שנוצרו בין המשיב לבין המתלוננת עקב עבודתו. 13. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט קמא לא נתן את מלוא המשקל לעובדה כי למשיב הרשעה קודמת בעבירות של מעשים מגונים אשר ביצע בנערה קטינה. לטענתה, העובדה שהמשיב לא השכיל לנצל את הזדמנות השיקום שניתנה לו מחייבת עתה, משחזר על המעשים, כי המשיב ייענש בחומרה. כן טוענת המערערת כי בית המשפט קמא לא נתן את מלוא המשקל לנזק העצום שגרמו מעשיו של המשיב לקטינה ולמשפחתה ולתסקיר המבחן אשר מסקנתו הינה כי רמת הסיכון הנשקפת מן המשיב לביצוע עבירות מין כנגד קטינים היא גבוהה. 14. מוסיפה המערערת וטוענת כי שגה בית המשפט קמא כששקל לקולא את נכונותו של המשיב לקבל טיפול תרופתי להפחתת הדחף המיני במשך כשנתיים, בהיעדר אמצעי לכפות על המשיב את המשך קבלת הטיפול גם לאחר גזר הדין וגם לאחר שחרורו מן הכלא. לטענתה שגה בית המשפט קמא גם כששקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המשיב, אשר לא היה בהן כדי למנוע את המשיב מלחזור ולבצע עבירות מין כנגד קטינות. 15. עוד טוענת המערערת כי בנסיבות המקרה, העונש שהוטל על המשיב אינו עולה בקנה אחד עם תכליות הענישה. לטענתה, במקרה דנן יש לתת ביטוי הולם לכבודו של הקורבן כאדם ויש לנקוט בדרך עונשית אשר יש בה כדי לבטא באופן מוחשי וברור את חומרת המעשים, טיבם של הערכים המוגנים ועוצמת הפגיעה במתלוננת, ואילו העונש שנגזר בבית המשפט קמא מחטיא את המטרה של הרתעת עברייני מין פוטנציאליים. 16. לבסוף טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא הורה על צבירת מלוא עונש המאסר המותנה למאסר הנוכחי, וזאת מבלי ליתן כל טעם להחלטה זו, בניגוד להוראת סעיף 58 לחוק העונשין. לטענתה, לא היה מקום בנסיבות העניין לסטות מן הכלל לפיו עונש המאסר המותנה שהופעל ירוצה במצטבר לעונש שנגזר על המשיב. 17. אשר על כן, מבקשת המערערת כי נקבל את הערעור ונגזור על המשיב מאסר משמעותי שיהיה בו כדי לבטא נאמנה את חומרת מעשיו ואת עוצמת פגיעתם במתלוננת. תגובת המשיב 18. בפתח תגובתו מציין המשיב כי בניגוד לאמור בגזר הדין ובניגוד לטענותיה של באת כוח המערערת במסגרת הטיעונים לעונש לפני בית המשפט קמא, הרי שמיד עם תחילת ריצוי עונש המאסר מנעו רשויות שירות בתי הסוהר מהמשיב את המשך קבלת הטיפול התרופתי על אף נכונותו להמשיך ולממן את הטיפול בעצמו. 19. לטענת המשיב, אין ממש בטענת המערערת לפיה לא נתן בית המשפט קמא את מלוא המשקל לנסיבות המקרה, להרשעתו הקודמת, לנזק שנגרם למתלוננת ולתסקיר שירות המבחן. לטענתו, מעיון בגזר הדין עולה כי בית המשפט קמא ציין מפורשות כי שקל את כל השיקולים הנ"ל לחומרה במסגרת גזר דינו ואף ציין כי העדיף את האינטרס הציבורי שיתבטא בענישה ממשית וכואבת והרחקת המשיב מהחברה לתקופה ארוכה וזאת בצד טיפול במשיב בין כותלי הכלא. מוסיף המשיב וטוען כי קיים ספק רב האם היה מגיע בית המשפט קמא לתוצאה מחמירה כל כך לו ידע ששירות בתי הסוהר לא יאפשר למשיב להשלים את המהלך הטיפולי שבו החל. 20. עוד טוען המשיב כי העונש שגזר עליו בית המשפט קמא מהווה איזון ראוי וסביר בין האינטרס הציבורי להוקעת המעשים שביצע לבין האינטרס לעודד עברייני מין מועדים לקבל טיפול תרופתי מונע. לטענתו, העניק בית המשפט קמא מעמד בכורה לענישה הגמולית וגזר עליו עונש מאסר קשה בניגוד להמלצותיהם של אנשי המקצוע שניתנו במסגרת חוות הדעת השונות. עוד טוען המשיב כי שיקול הדעת של בית המשפט קמא בהקשר זה תואם את מגמת המחוקק הישראלי להגביר את נכונותם של עברייני מין המתאימים לקבל טיפול תרופתי, מגמה אשר באה לידי ביטוי בשלוש הצעות חוק שונות המונחות על שולחן הכנסת. המשיב אף סבור כי מגמות אלה משתקפות בשנים האחרונות בפסיקתו של בית משפט זה, אשר מכיר בכך שהצורך בשיקומם של עבריינים הוא אינטרס ציבורי מובהק. 21. בנוסף טוען המשיב כי אין מקום להתערב בגזר הדין גם מן הטעם שהוא אינו חורג מרף הענישה הנוהג במקרים דומים. 22. לבסוף, מדגיש המשיב את נסיבותיו האישיות הקשות ומבקש לדחות את הערעור ולהותיר את גזר דינו של בית המשפט קמא על כנו. כן מבקש המשיב כי נמליץ לשירות בתי הסוהר לשקול מחדש את מדיניות ההשתהות והצמצום במתן טיפול מתאים לאסירים המרצים מאסר בגין עבירות מין. הערכת מסוכנות ותסקיר מבחן משלים 23. בהתאם לסעיף 6 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006, נערכה למשיב חוות דעת והערכת מסוכנות על ידי המרכז להערכת מסוכנות. מחוות דעת זו עולה כי קיים חשד לקיומה של סטייה מינית מסוג פדופיליה אצל המשיב; כי הוא מניפולטיבי ומגלה עיוותי חשיבה המאפיינים את כלל אוכלוסיית עברייני המין; כי הוא חסר אמפתיה למתלוננת, חסר תובנה להשלכות מעשיו על המתלוננת וחסר תובנה ביחס לקיומם של מצבי סיכון. המסקנה בחוות הדעת האמורה היא כי מאחר ומדובר בעבריין מין רצידיביסט אשר חזר לפגוע מינית גם לאחר שעבר טיפול ייעודי קבוצתי לעברייני מין, הרי שהוא זקוק לטיפול משולב ואין די בכך שיטופל בתרופות בלבד. עוד נקבע כי רמת המסוכנות המינית של המשיב לטווח הארוך הינה בינונית עד גבוהה. 24. לבסוף, מתסקיר המבחן המשלים בעניינו של המשיב שהוגש לבית משפט זה ביום 26.8.08 עולה כי המשיב, השוהה בכלא דקל החל מיום 12.2.08, מתפקד ומתנהג באופן תקין, לומד במדרשה התורנית בבית הכלא וזוכה לביקורים קבועים של אשתו וכי הגורמים המטפלים בבית הכלא מתרשמים כי המשיב מתמודד בצורה "פרודוקטיבית וחיובית" עם מאסרו ומבקש להשתתף בכל פעילות טיפולית שהשתתפותו בה אפשרית, כפי שעולה מהשתלבותו בקבוצה פסיכו-חינוכית המיועדת לעברייני מין. עוד עולה מתסקיר המבחן המשלים כי המשיב פנה בבקשה לרשויות הכלא לקבל טיפול תרופתי לדיכוי היצר המיני, ומשאלה סרבו להיעתר לבקשתו, עתר הוא לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה לרשויות הכלא לאפשר לו טיפול תרופתי כאמור על חשבונו, ובית המשפט המחוזי אף הוציא צו ביניים בעניין בקשה זו. דיון והכרעה 25. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו ועיינתי בגזר דינו של בית המשפט קמא כמו גם בחוות הדעת ובתסקירים השונים שהוגשו לבית המשפט קמא ולבית משפט זה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שהמשיב ירצה את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו במועד הרשעתו הנוכחית, שהינו אחד עשר חודשים, במצטבר לעונש שגזר עליו בית המשפט קמא שהינו ארבע שנות מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצרו). 26. ראשית, הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2008); ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2008)]. איני סבור כי המקרה שלפניי נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור. בנוסף, סבורני כי דין הערעור להידחות גם לגופו של עניין. 27. איני מוצא ממש בטענת המערערת לפיה לא העניק בית המשפט קמא משקל מספיק לנסיבותיו הקשות של המקרה; להרשעותיו הקודמות של המשיב; לעובדה כי למשיב הרשעה קודמת בעבירות של מעשים מגונים; לנזק העצום שגרמו מעשיו של המשיב לקטינה ולמשפחתה ולתסקיר שירות המבחן. בית המשפט קמא התייחס במפורש לכל השיקולים הנ"ל במסגרת גזר דינו ואף ציין כי העניק להם משקל עדיף על פני השיקולים השונים לקולא (ראו פסקאות 21­-18 ו-26 לגזר דינו של בית המשפט קמא). 28. בנוסף, אין ממש גם בטענת באת כוח המערערת כי שגה בית המשפט קמא כששקל לקולא את נכונותו של המשיב לקבל טיפול תרופתי, בהיעדר אמצעי לכפות על המשיב את המשך קבלת הטיפול גם לאחר גזר הדין, ואת נסיבותיו האישיות של המשיב, אשר לא היה בהן כדי למנוע מן המשיב לשוב ולבצע עבירות מין כנגד קטינות לאחר שהורשע בביצוע עבירות כאמור בעבר. הגם שבית המשפט קמא הביא במניין השיקולים לקולא את נכונותו של המשיב להמשיך בטיפול התרופתי, הרי שהוא ציין במסגרת גזר הדין במפורש כי "אין בטיפול זה כדי לאיין את מסוכנותו של הנאשם [המשיב כאן – י.ד.]". יתרה מזאת, בית המשפט קמא נדרש לכך שהטיפול התרופתי הינו וולונטרי והדגיש כי אין לכן "כל דרך לכפות עליו [על המשיב – י.ד.] את קבלת הטיפול". ברי אפוא כי המשקל שייחס בית המשפט קמא לשיקול זה הינו נמוך. בהקשר זה ראוי להזכיר כי בתשובתה לשאלתו של בית המשפט קמא, ציינה באת כוח המערערת כי קיימים מקרים שבהם ניתן לקבל את הטיפול התרופתי בו החל המשיב גם בין כותלי הכלא וכי ניתן יהיה לשלב את המשיב בקבוצה של עברייני מין במהלך תקופת מאסרו, במידה ויימצא מתאים לכך. מכאן, שאין מקום להיתלות כעת בהיעדר האפשרות ליתן טיפול תרופתי למשיב כסיבה אשר בגינה אין להקל בעונשו. 29. זאת ועוד, בצדק שקל בית המשפט קמא לקולא את נסיבותיו האישיות של המשיב. אכן, המשיב הורשע בביצוע מעשים חמורים ביותר. עבירות המין פוגעות קשות הן בגופו והן בנפשו של הקורבן וחומרתן הודגשה פעמים רבות בפסיקת בתי המשפט [ראו למשל: ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.2006); ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.07)]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר עבירות המין מבוצעות כנגד קטינים, עליהם יש להגן באמצעות ענישה משמעותית ומרתיעה. יפים לעניין זה דבריו של חברי, השופט ס' ג'ובראן בע"פ 6929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.3.08): "חומרתן הרבה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים, הודגשה לא פעם בפסיקתו של בית משפט זה. בהתאם, נקבע כי יש להטיל על המבצע עבירות מסוג זה עונשים כבדים, כגמול על מעשיו ומתוך ביטוי לסלידתה העמוקה של החברה ממעשים אלו." [שם, בפסקה 18] ואולם, למרות חומרתם של המעשים בהם הורשע המשיב והצורך החיוני להעניש בגינם ולהרתיע את הציבור מפניהם, יש לבחון כל מקרה לגופו תוך עריכת איזון בין העניין הציבורי בגמול והרתעה לבין נסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם [ראו למשל: ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 21.2.08)]. מכאן, שלא נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט קמא כאשר הביא במניין שיקוליו את נסיבותיו האישיות של המשיב. אדרבא, פגם כזה היה נופל אילו היה נמנע בית המשפט קמא מלהתייחס לנסיבות אלה. 30. בית המשפט קמא שקל בין שיקוליו לקולא את הודאתו של המשיב במיוחס לו; את גילו המתקדם; את האסון שניחת עליו כשאיבד את בנו, לפני מספר שנים; את מצב בריאותו הקשה; את תקופת המעצר בת עשרת החודשים בה שהה; את מעצר הבית הממושך בו היה נתון ואת נכונותו של המשיב לקבל עליו את הטיפול התרופתי, תוך נשיאה במימונו. למרות כל אלו, לאחר ששקל גם את השיקולים לחומרה ואת שיקולי הענישה השונים, קבע בית המשפט קמא כי "יש להעמיד את האינטרס הציבורי שבהגנה על גופן ונפשן של קטינות מפני הנאשם כשיקול ראשון במעלה" וכי העדפתו של אינטרס ציבורי זה תבוא לידי ביטוי "על ידי ענישה ממשית וכואבת והרחקתו של הנאשם מהחברה לתקופה ממשית וארוכה". סבורני כי האיזון שערך בית המשפט קמא בנסיבות העניין בין שיקולי הענישה השונים ומסקנתו כי העונש שגזר על המשיב הולם את חומרת מעשיו ואת הצורך להרתיע מפניהם מחד ואת נסיבותיו האישיות מאידך, הינם ראויים, ואין מקום להתערב בהם. 31. מעיון בפסקי דין שאותם הציגה בפנינו באת כוח המשיב עולה כי גם במקרים אחרים גזרו הערכאות הדיוניות בנסיבות דומות עונשים הדומים לעונש שהוטל על המשיב [ראו למשל: ת.פ. (מחוזי ת"א) 1205/01 מדינת ישראל נ' אבדחלק (לא פורסם, 24.10.2002) שם הורשע הנאשם בעבירות של אינוס, מעשה מגונה בנסיבות אינוס והפרת הוראה חוקית ובית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו גזר עליו שנתיים מאסר בפועל; תפ"ח (מחוזי ת"א) 1110/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 4.3.2004) שם נגזרו על נאשם בנסיבות הדומות לנסיבות העניין שלפנינו ארבע וחצי שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו]. כך נהג גם בית משפט זה במקרים רבים [ראו למשל: ע"פ 6768/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 25.1.07) שם דחה בית משפט זה ערעור שאותו הגישה המערערת על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר גזר על המשיב, שהורשע בעבירות זהות לאלה שהורשע בהן המשיב, מאסר של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, עונש מאסר על תנאי, צו מבחן למשך 18 חודשים ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח; ע"פ 1739/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.07) שם נמנע בית משפט זה מלהתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר גזר על המערער בנסיבות דומות לנסיבות העניין שלפנינו עונש של ארבע שנות מאסר בפועל]. עיון בפסקי דין אלו מלמד כי בית המשפט קמא לא חרג מרף הענישה הראוי במקרה שלפנינו, גם אם העונש שנגזר על המשיב מצוי בקצה התחתון של רף ענישה זה. 32. אשר לטענת המערערת לפיה שגה בית המשפט קמא בכך שלא הורה על צבירת מלוא עונש המאסר המותנה אשר היה תלוי ועומד כנגד המשיב למאסרו הנוכחי מבלי ליתן טעם להחלטה זו, בניגוד להוראת סעיף 58 לחוק העונשין, הרי שטענה זו מקובלת עליי. ראוי היה כי בית המשט קמא ינמק את החלטתו בדבר הצבירה החלקית של עונש המאסר המותנה של המשיב. כלל הוא כי מאסר מותנה שנגזר על נאשם בגין עבירה קודמת יופעל במצטבר לעונש שנגזר בגין עבירתו הנוכחית "זולת אם בית משפט שהרשיעו בשל עבירה נוספת ציווה, מטעמים שירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות", כאמור בהוראות סעיף 58 לחוק העונשין [ראו למשל: ע"פ 3231/94 פאדי אליאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.95); ע"פ 10786/04 מדינת ישראל נ' אביעד שמואל (לא פורסם, 3.4.06); רע"פ 4300/07 איהאב נאצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.07)]. לפיכך, הכלל הוא כי מאסר מותנה ירוצה באופן מצטבר לעונש החדש, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת, כאשר על בית המשפט לנמק את הטעם לחריגה מכלל זה. משנמנע בית המשפט קמא מלציין טעם כלשהו להחלטתו לסטות מן הכלל האמור, חרג הוא מהוראת סעיף 58 הנ"ל חריגה אשר אינה מוצדקת בנסיבות העניין [ראו למשל: ע"פ 407/86 מדינת ישראל נ' שינאווי (לא פורסם, 21.8.86), שם ביטל בית משפט זה את החפיפה בעונשים עליה הורה בית המשפט המחוזי משלא נימק בית המשפט המחוזי את הטעמים לחפיפה זו]. הואיל וכך, אני סבור כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שהמשיב ירצה את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו במועד הרשעתו הנוכחית, שהינו אחד עשר חודשים, במצטבר לעונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט קמא, שהינו ארבע שנות מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצרו). בשולי הדברים יוער כי החלטה זו מתיישבת אף עם העובדה כי העונש המותנה אשר היה תלוי ועומד כנגד המשיב נגזר עליו בגין הרשעתו במעשים דומים לאלו אשר בהם הורשע בבית המשפט קמא – מעשים מגונים בילדה בת 16. בנסיבות אלה, קשה לחשוב על טעמים אשר יצדיקו את ריצוי המאסר המותנה של המשיב בחופף לעונשו המותנה. 33. לבסוף, אשר לבקשת המשיב לפיה נמליץ לשירות בתי הסוהר לשקול מחדש את מדיניות ההשתהות והצמצום במתן טיפול מתאים לאסירים השפוטים בגין עבירות מין, הרי שמן הראוי כי המשיב יעלה בקשה זו במסגרת העתירה שהגיש לבית המשפט קמא, אשר פורטה לעיל, ולא במסגרת הערעור על גזר הדין. יצויין, כי ביום 6.10.08 הגיש המשיב הודעה במסגרתה ציין כי בדיון שהתקיים ביום 21.9.08 בעתירת האסיר אותה הגיש כנגד שירות בתי הסוהר, כאמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את עתירתו של המשיב, בהסכמת המדינה. בית המשפט המחוזי פסק כי שירות בתי הסוהר יעניק למשיב את הטיפול התרופתי המדכא דחף מיני לפי המלצת מומחי ההגנה, בתדירות של אחת לחודשיים, אשר ימומן על ידי שירות בתי הסוהר. בנסיבות אלה ממילא מתייתרת בקשתו של המשיב כי נמליץ לשירות בתי הסוהר לשקול מחדש את מדיניותו לעניין מתן טיפולים לאסירים השפוטים בגין עבירות מין. 34. אשר על כן, אמליץ לחבריי להיעתר לערעור באופן חלקי, כך שהמשיב ירצה את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו במועד הרשעתו הנוכחית במצטבר לעונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט קמא, כאמור לעיל. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ל' בתשרי תשס"ט (29.10.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08013230_W07.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il