ישראל סגל נ. סגל פרזול בע"מ-בפירוק

פסק-דין בתיק ע"א 1321/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1321/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ישראל סגל נ ג ד המשיבים: 1. סגל פרזול בע"מ – בפירוק 2. כונס הנכסים הרשמי 3. מוטי בן ארצי, עו"ד – המנהל המיוחד 4. בנק לאומי לישראל בע"מ ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.12.05 בתיק פש"ר 685/05 שניתן על-ידי כבוד הנשיאה ב' גילאור תאריך הישיבה: ד' באב התשס"ז (19.7.2007) בשם המערער: עו"ד אליעזר קליין בשם המשיבים 1-3: עו"ד מוטי בן ארצי בשם המשיב 4: עו"ד ניב זר, עו"ד טלי שטקלר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. השאלה העיקרית שבפנינו הינה שאלת פרשנותו של הסכם שנערך בין המערער, ישראל סגל (להלן: המערער) ובין המשיבה 1, חברת סגל פרזול בע"מ (להלן: החברה), וביתר פירוט השאלה כיצד יש לפרש המחאת זכות שנעשתה בין הצדדים במסגרת ההסכם – האם מדובר בזכות שהומחתה על דרך השעבוד, או כהמחאה מלאה, על דרך המכר. העובדות הצריכות לעניין 2. ביום 14.8.1999 נערך בין המערער ובין החברה הסכם שכותרתו "הסכם וכתב המחאת זכות" (להלן: ההסכם), במסגרתו הלווה המערער לחברה סכום של 360,000 ש"ח, ובמקביל המחתה החברה למערער זכות בכספי פיצוי שציפתה לקבל בתביעה אותה הגישה כנגד חברת הביטוח מנורה (להלן: התביעה). יש לציין, כי במסגרת ההסכם התחייבה החברה לרשום משכון על זכויותיה לטובת המערער, אולם הדבר לא נעשה אלא רק בשנת 2003. 3. ביום 11.5.2000 חתמה החברה על אגרת חוב לטובת המשיב 4, בנק לאומי לישראל (להלן: הבנק), במסגרתה הוטל שעבוד צף על כל נכסיה. 4. ביום 1.4.2004 ניתן כנגד החברה צו פירוק, בעקבות בקשת פירוק שהוגשה ביום 31.12.2003. בעקבות הצו מונה כונס הנכסים הרשמי למפרקה הזמני של החברה, וביום 30.5.2004 מונה עו"ד בן ארצי למנהל מיוחד של החברה, לצורך איתור, כינוס ומכירת נכסי החברה (להלן: המפרק). 5. ביום 6.1.2005 ניתן בתביעה כנגד חברת הביטוח פסק דין, בו חויבה חברת הביטוח לשלם לחברה סך של 245,098 ש"ח (להלן: דמי הביטוח). ההליכים בבית המשפט המחוזי 6. בעקבות קבלת התביעה, פנה המפרק לבית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה כי יוטל עיקול על דמי הביטוח. ביום 3.2.2005 נענה בית המשפט לבקשתו במעמד צד אחד. 7. לאחר דיון במעמד הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להשאיר את העיקול על דמי הביטוח על כנו, וקבע כי טענות הצדדים יישמעו בפני כונס הנכסים הרשמי. 8. בהחלטתו מיום 7.7.2005 קבע כונס הנכסים הרשמי, כי המחאת זכויותיה של החברה בתביעה לידי המערער נעשתה על דרך השעבוד, ולא על דרך המכירה. משכך, ומשלא רשמה החברה משכון לטובת המערער כדין, אלא רק בשנת 2003, אין כל תוקף לרישום מאוחר זה כלפי המפרק או ביחס לשעבוד הצף, ואין למערער כל זכות בדמי הביטוח. 9. על החלטת כונס הנכסים הרשמי ערער המבקש לבית המשפט המחוזי ביום 8.8.2005, בטענו כי המחאת הזכות לקבלת דמי הביטוח לא הייתה על דרך השעבוד אלא על דרך המכר. לטענתו הזכות בתביעה הועברה לקניינו כבר ביום כריתת ההסכם, ועל כן אין לראות בה נכס מנכסי החברה לעניין השעבוד הצף. 10. בפסק דינו מיום 28.12.2005 דחה בית המשפט (כבוד הנשיאה ב' גילאור) את ערעורו של המערער, בקבעו כי תכליתה של המחאת זכות התביעה הייתה משכונה לטובת המערער, וזאת כערובה להלוואה שנתן לה, כבטוחה לכסף אותו הלווה לחברה. ביסוס למסקנתו זו ראה בית המשפט גם בנסיבות שסבבו את העסקה. לאור קביעתו לפיה מדובר בהמחאת זכות על דרך השעבוד, קבע בית המשפט כי משלא נרשם השעבוד בהתאם לדין, הרי שאין לו כל תוקף כלפי המפרק וכלפי נושי החברה, לרבות הבנק. משהתגבש השעבוד הצף, אשר נרשם לפני רישום השעבוד לטובת המערער, נדחית זכותו של המערער מפני זכותו של הבנק, בהתאם לסדרי הקדימויות בפירוק. מכאן הערעור שבפנינו, בו תוקף המערער את הכרעתו של בית המשפט המחוזי. טענות הצדדים 11. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי המחאת זכות התביעה הייתה על דרך השעבוד. לטענתו, זכות התביעה הומחתה לו במלואה כבר במועד החתימה על ההסכם, ועל כן אין לשעבוד הצף ולפירוק החברה כל השפעה על זכותו לדמי הביטוח. עוד טוען המערער, כי בין אם תסווג ההמחאה כשעבוד או כמכר, הרי שהיא מוציאה את זכות התביעה ממצבת נכסיה של החברה, גם אם לא נרשמה. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי עם מתן צו הפירוק לחברה התגבש השעבוד הצף של הבנק, מבלי שימונה כונס נכסים. 12. מנגד סומכים הבנק והמפרק על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל הכרעותיו, לפיהן ההסכם שנערך בין המערער והחברה הינו הסכם שעבוד הדורש רישום, ומשלא נעשה כן, אין לו כל תוקף כלפי נושי החברה וכלפי המפרק. דיון פרשנות ההסכם 13. כאמור לעיל, השאלה המרכזית בערעור שבפנינו הינה שאלת פרשנות ההסכם שבין המערער לחברה, לשם הבנת מהות ההמחאה המצויה בו. לשם כך עלינו בראש ובראשונה לבחון את לשון ההסכם. בשל חשיבותו לענייננו, יובאו להלן סעיפי ההסכם במלואם: "הואיל וביום 19.10.98 נפרצו מחסני החברה ונגנב מלאי סחורות שהחברה מעריכה אותו בשווי עלות בסך 384,599 ש"ח. והואיל והחברה הגישה תביעה נגד חב' בטוח מנורה ו/או חברת השמירה שחף אבטחה בדין נזקי הפריצה. והואיל לחברה דרוש מימון – ביניים עד קבלת הכספים בגין התביעה הנ"ל. והואיל והחברה פנתה למלווה ובקשה ממנו הלוואה למטרות הנ"ל. הותנה, הוצהר והוסכם בין הצדדים: 1. המלווה ילווה לחברה סך של 360,000 ש"ח. 2. במידה והחברה תשלם במקום המלווה כספים שידרש תשלום מידי פעם, יקוזזו כספי התשלומים מכספי ההלוואה. 3. ההלוואה תישא ריבית כלכלית בגובה הריבית החריגה בבנק לאומי לישראל כפי שתפורסם מדי פעם. 4. החברה תציין התחייבות זו בדו"חות הכספים שלה, ורואה החשבון של החברה אטיאס דוד ירשום משכון על זכויות החברה אצל רשם המשכונות והחברות. 5. החברה נותנה בזה כתב המחאת זכות למלווה לקבל מחברת הבטוח מנורה ו/או מחברת השמירה שחף – אבטחה את הכספים שיגיעו לה בפסיקת בית המשפט עד לגובה יתרת חוב של החברה כלפי המלווה לאותו מועד. 6. במידה והכספים שיתקבלו מחברת בטוח מנורה ו/או מחברת השמירה אבטחה יעלו על הכספים המגיעים למלווה, ישיב המלווה לחברה את ההפרש". 14. כפי שניתן לראות, מדובר בהסכם אשר במהותו הינו הסכם הלוואה בין המערער לחברה. במסגרת ההסכם, העמיד המערער לטובת החברה אשראי בסך 360,000 ש"ח, הנושא ריבית כלכלית בגובה הריבית החריגה הנהוגה במשק. בהסכם לא נקבעה בבירור הדרך שבה על החברה להשיב למערער את סכום ההלוואה, בתוספת הריבית, מעבר לקביעה לפיה החברה תשא בעבור המערער בתשלומים שיידרשו מדי פעם, וסכומים אלו יופחתו מכספי ההלוואה. בנוסף נקבע כי ירשם משכון להבטחת ההלוואה על זכויות החברה, וכי זכות התביעה של החברה תומחה למערער, עד לגובה ההלוואה. 15. יש לציין כבר בשלב זה, כי הגם שלשונו של ההסכם אינה חד משמעית, נדמה כי הפרשנות לפיה ההמחאה הינה על דרך השעבוד הינה הפרשנות ההולמת ביותר את לשון ההסכם. בדרך זו, מדובר על הסכם הלוואה, במסגרתו מעמיד המלווה אשראי לטובת הלווה, ולשם הבטחת ההלוואה משועבדים נכסים מנכסי הלווה לטובת המלווה. פרשנות זו מעוגנת הן בהגדרת העסקה כהלוואה נושאת ריבית, בקביעה כי החברה תשא בתשלומים תקופתיים שיופחתו מיתרת ההלוואה, מהקביעה כי ירשם משכון לטובת המערער ומכך שזכותו של המערער בתביעה הינה רק עד גובה יתרת ההלוואה. כל אלו הינן קביעות המתיישבות עם אפיון ההמחאה כשעבוד הזכות להבטחת ההלוואה. מנגד, לו מדובר היה בהמחאת הזכות על דרך המכר, מדובר היה למעשה בעסקה שבמהותה מהווה עסקת מכר, בה מוקנית זכותה של החברה למערער, בתמורה לקבלת הכספים מידיו. אלא שאין בלשונו של ההסכם כל עיגון לאפשרות זו, וכל כולו אומר שמדובר לא בעסקת מכר, אלא בהסכם הלוואה. 16. פרשנות זו נתמכת אף ברקע לכריתת ההסכם. בעניין זה ניתן למצוא את פרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים של החברה, שהתקיימה ביום 12.8.1999, לקראת כריתת ההסכם עם המערער. על סדר יומה של המועצה הונחו שתי הצעות – קבלת הלוואה מהמערער ואשתו על סך 360,000 ש"ח, ורישום שעבוד על כל נכסי החברה לטובת המלווים. בהתאם הוחלט בישיבה: "1) לקבל הלוואה ע"ס 360,000 ש"ח מאת סגל ישראל ויהודית 2) ההלואה תישא ריבית בנקאית חריגה. 3) במידה והחברה תשלם תשלום כל שהוא במקום סגל ישראל ויהודית, סכום זה יקוזז מיתרת ההלואה לאותו יום. 4) לרשום שעבוד על כל נכסי החברה לטובת המלווים. 5) לפנות לרו"ח אטיאס דוד מעכו לשם בצוע רשום השעבוד על נכסי החברה. 6) . . .". בהחלטה זו, אשר הובילה כאמור לכריתת ההסכם עם המערער, לא ניתן למצוא כל התייחסות מפורשת להמחאת הזכות הפרטנית שבנדון לידי המערער. מכך ניתן ללמוד כי בעיני החברה, נבלעת המחאת הזכות בהחלטה העקרונית בדבר שעבוד נכסי החברה לשם הבטחת ההלוואה. משלא הביא המערער כל מסמך שיש בו כדי לסתור את האמור בהחלטת החברה מיום 12.8.1999, הרי שחזקה כי החלטה זו משקפת את אומד דעתה של החברה גם בעת החתימה על הסכם ההלוואה, לאמור, כי המחאת הזכות הינה חלק משעבוד נכסי החברה. 17. חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא גם בהתנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם. כך, במכתב ששלח מנהלה לשעבר של החברה, מר משה סגל, לכונס הנכסים הרשמי, ציין מר סגל ביחס להמחאת הזכות כי: "בכל מקרה ועל מנת להבטיח את זכויות מר סגל ישראל לקבל את כספו בחזרה, חתמנו כבר בעת קבלת ההלוואה ממסגל [כך במקור] על הסכם המחאת זכויות שתאפשר לו קבלת כספים מכספי הביטוח". (סעיף ו' למכתב מיום 4.1.2005) במכתבו זה, מגלה מנהל החברה את דעתו לפיה מטרת המחאת הזכות לידי המערער הייתה לשם הבטחת ההלוואה אותה נתן לחברה. בא כוחו של המערער מבקש אמנם להרחיק את כוונת מנהלה של החברה מאומד דעתו של המערער בעת כריתת ההסכם. אלא שלא ניתן לקבל טענה זו עת מדובר בענייננו במי שהינם אב ובנו. כפי שמציין בא כוח המערער עצמו, אין מדובר בהסכם שנכרת בין שני צדדים זרים, בעלי אינטרסים סותרים, אשר ניתן לטעון לפער בין תפיסותיהם השונות את החוזה, אלא "בהיות המערער אביהם הקשיש של בעלי המניות בחברה אשר העמיד את כספו לטובת החברה-המשיבה 1 על מנת לעזור לה..." (סעיף 9 להודעת הערעור). בנסיבות אלו, יש במכתב האמור חיזוק משמעותי לפרשנות לפיה המחאת הזכות נעשתה על דרך השעבוד, לשם הבטחת ההלוואה אותה העניק המערער לחברה. 18. ולבסוף, חיזוק לקביעה לפיה ראו הצדדים בהמחאת הזכות למערער משום שעבוד לשם הבטחת ההלוואה, ניתן למצוא בפנייתם המשותפת של הצדדים לרשם המשכונות ביום 27.4.2003, לשם רישום ההמחאה כמשכון. מעצם הרישום, חרף איחורו, ניתן ללמוד כי הן החברה והן המערער ראו בהמחאת הזכות חלק מהתחייבותה של החברה לרשום משכון על זכויותיה, כדי להבטיח את ההלוואה. 19. לסיכום האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הן מלשון ההסכם והן מהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים עולה בבירור כי המחאת זכות התביעה למערער נעשתה על דרך השעבוד, ולא על דרך המכר. משמעות רישומו המאוחר של השעבוד 20. משהתחייבה החברה לשעבד את זכותה לטובת המערער, היה עליה לרשום שעבוד זה תוך עשרים ואחד ימים מיום יצירתו (ראו סעיפים 178 ו-179 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות)). משלא נרשם השעבוד במועד, הרי שאין לו כל תוקף כלפי המפרק וכלפי הבנק. 21. אמנם, עומדת לצדדים האפשרות של רישום מאוחר של השעבוד, בהתאם לסעיף 191 לפקודת החברות. אלא שאפשרות זו כפופה לכך שלא תהיה ברישום המאוחר משום פגיעה בזכותם של הנושים. בענייננו, טרם נרשם השעבוד לטובת המערער, יצרה החברה שיעבוד צף על כלל נכסיה לטובת הבנק. במצב זה, רישום השעבוד לטובת המערער יגרע מזכויות הבנק כלפי החברה בהתאם לשעבוד הצף, ולמעשה עומד בסתירה לשעבוד הקודם לטובת הבנק. משכך, אין כל תוקף לרישומו המאוחר של השעבוד לטובת המערער ביחס לזכויותיו של הבנק על פי השעבוד הצף שנרשם לטובתו. התגבשות השעבוד הצף ומשמעותו 22. לטענת המערער, משלא מונה כונס נכסים לחברה, לא נתגבש השעבוד הצף לטובת הבנק, ולמעשה לא נתגבש השעבוד עד עצם היום הזה. איני יכול לקבל טענה זו. 23. הלכה ידועה היא, כי אחת העילות לגיבושו של שעבוד צף, הינה כניסתה של חברה להליכי פירוק (ראו ע"א 353/62 הארט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז (1) 496, 501 (1963)). תנאי זה הינו למעשה תנאי מכללה לעצם הרעיון העומד מאחורי השעבוד הצף, דהיינו, הענקת אפשרות לחברה להמשיך ולנהל את עסקיה, חרף חרב השעבוד התלויה מעליה. משנכנסת החברה לפירוק, אין מדובר עוד בחברה המנהלת את עסקיה, ואין טעם בהמשך השעבוד כשעבוד צף, והוא הופך לשעבוד קבוע (ראו שלום לרנר, שעבוד נכסי חברה 136-137 (1996)). 24. משכך, עם כניסתה של החברה להליכי פירוק, התגבש השעבוד הצף לטובת הבנק, והפך לשעבוד קבוע על כלל נכסי החברה, לרבות זכאותה לדמי הביטוח. בהתאם, נדחה השעבוד הבלתי רשום לטובת המערער מפני השעבוד הרשום לטובת הבנק, שאף קדם לו בזמן (ראו סעיף 169(ב) לפקודת החברות). סוף דבר 25. סיכומו של עניין, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור. 26. המערער ישא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב 4 ובהוצאותיו של המשיב 3, בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחד. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ה' בכסלו תשס"ח (15.11.2007). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06013210_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il