משה קסטל נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 132/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערער: משה קסטל נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.11.98 בת.פ. 534/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטים: י' צמח, מ' נאור ומ' ארד תאריך הישיבות: ט' בסיון תשס"א (31.5.01) י"ב בסיון תשס"א (3.6.01) בשם המערער: עו"ד ד' יפתח, עו"ד ד' ענבר בשם המשיבה: עו"ד א' ברזילי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער נמצא אשם ברציחתם, בזה אחר זה, של שני בני-אדם. בשל רציחתו, למטרת ביצוע שוד, של המנוח יגאל דניאל ז"ל (להלן: דניאל) הורשע המערער בעבירת רצח, בניגוד לסעיפים 300(א)(2) ו-(3) לחוק העונשין, ובעבירת שוד מזוין בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 402(א) לחוק. ובשל רציחתו, כדי להקל על הימלטותו מזירת הפשע, של המנוח אילן דבש ז"ל (להלן: דבש) הורשע המערער בעבירת רצח בניגוד לסעיף 300(א)(4) לחוק. בשל כל אחד משני מעשי הרצח נידון המערער למאסר עולם, ובית המשפט הורה כי המערער יישא את שני העונשים במצטבר. הערעור שלפנינו מופנה נגד ההרשעה בדין. עיקרי העובדות ומהלכי החקירה 2. האירוע המחריד התרחש ביום 3.9.1997, בשעה 14:00 לערך, בצד הכביש המחבר בין הכפר אבו-גוש לבין היישוב נטף. העד ואיל חושייה, שרעה את צאנו מעבר לוואדי הגובל בכביש, צפה במחזה ממרחק של כמה עשרות מטרים. בדיעבד תיאר את אשר ראו עיניו: מונית לבנה - מסוג "מיצובישי" או מסוג "סובארו-לגאסי" - שנעה תחילה לכיוון היישוב נטף, חזרה על עקבותיה ונעצרה בשולי הדרך שלשמאלה כשחזיתה לכיוון אבו-גוש. אדם שישב לימין הנהג יצא מן המונית, טרק את הדלת בכעס, הקיף את המונית מאחור ופנה לעבר שביל שמשמאל לכביש. בשלב זה נשמעו כמה יריות אקדח. כעבור כשתי דקות, בעוד המונית עומדת במקומה, הגיעה מכיוון היישוב נטף מכונית מסחרית מסוג "פיאט" ובלמה בחוזקה ליד המונית. חושייה התרשם, כי המונית מנסה לצאת אל הכביש, בעוד נהג מכונית המסחרית חוסם את דרכה. נשמעה קריאה ("מה עשית?" או "מה אתה עושה?") ונראה אדם שעמד בין שני כלי הרכב. מיד לאחר מכן נשמעו, שוב, כמה יריות והמונית הסתלקה מן המקום כשבתוכה יושב רק הנהג. חושייה המבוהל מיהר לדווח למעבידו אודות האירוע. לעיני השוטרים, שהוזעקו והגיעו למקום תוך זמן קצר, ניגלה מחזה דמים נורא: על מושב הנהג במכונית ה"פיאט", שנותרה עומדת במקומה על שולי הכביש, הייתה מוטלת גופתו הירויה של דבש, ועל שביל העפר שמשמאל לכביש, במרחק מטרים ספורים ממקום עמידתה של מכונית ה"פיאט", נתגלתה גופתו הירויה של דניאל. דניאל זוהה כחלפן כספים ירושלמי, שעסק גם בהלוואות בריבית ובניכיון שיקים. לגבי דבש, גנן במקצועו, הוברר כי זמן קצר לפני שעת האירוע יצא ממשתלה ביישוב נטף ונסע לכיוון אבו-גוש. 3. על גופתו של דניאל מצאו השוטרים את מכשיר הטלפון הסלולארי שלו. בשעה 15:58 - כשעתיים לאחר הירצחו - צלצל הטלפון. המתקשר היה רוני כהן, חלפן כספים מרחוב לונץ בירושלים, שביקש לדבר עם דניאל. החוקר שקיבל את השיחה לא הזדהה ובראשית השיחה עימו סבר כהן, כי הוא מדבר עם חברו של דניאל. כהן סיפר, כי דניאל אמור היה להחזיר לו - לפני השעה 14:00 - תמורה בשקלים לסך 35,000 דולר במזומנים, שקיבל מידו באותו היום בשעה 12:45. ומשלא הגיע למשרדו, כמובטח על-ידו, צלצל כדי לברר את סיבת העיכוב. כן סיפר כהן, כי בצאתו ממשרדו (עם הכסף) מיהר דניאל למונית שלפי דבריו המתינה לו במעלה רחוב שטראוס. לבקשת החוקר הגיע רוני כהן למשטרה ומסר הודעה מפורטת, ולמחרת היום מסר הודעות נוספות. 4. על גופתו של דניאל לא נמצא זכר לסכום 35,000 דולר אותו קיבל - כגירסת כהן - כשעה ורבע לפני רציחתו. בכך הוקם בסיס לחשד, כי דניאל נרצח בידי מי ששדד ממנו סכום זה. מעדות כהן למדו החוקרים, כי דניאל מיהר למונית שהמתינה לו ברחוב שטראוס בירושלים; ואילו מעדותו של רועה הצאן חושייה, שהיה עד-ראייה לשני מעשי הרצח, עלה כי דניאל הובא לזירת הרצח במונית, שבתום ההתרחשויות נראתה מסתלקת מן המקום כשבתוכה יושב הנהג לבדו. שתי עדויות אלו, שניגבו על-ידי המשטרה בפתח החקירה, הצביעו על האפשרות כי דניאל נשדד ונרצח בידי מי שנהג במונית שבה הובא לזירת הפשע. עוד עלה מתיאורו של חושייה, כי מי ששדד ורצח את דניאל הוא אשר ירה למוות גם במנוח דבש, שהגיע למקום במכוניתו באקראי, בלם את מכוניתו בזירת הרצח וניסה לחסום במכוניתו את דרכה של המונית. הואיל ולמשטרה לא נמסר כל דיווח על גניבתה של מונית, התגבש החשד כי מבצע הפשעים הוא נהג מונית, שהביא במוניתו את דניאל לזירת האירוע (סביבה שהיא יחסית נידחת) שבה ביצע את כל מסכת פשעיו. 5. המערער הוא נהג מונית. מוניתו היא מסוג "מיצובישי" וצבעה לבן. בדיקת שיחות הטלפון שקיים דניאל ביום האירוע העלתה, כי בין השעות 10:59 ו12:34- של אותו היום שוחח בפלאפון שלו עם המערער לא פחות מחמש פעמים. מבדיקת זהותם של יתר האנשים שעימם שוחח דניאל באותו היום, הן באמצעות הטלפון שבמשרדו והן באמצעות הטלפון הסלולארי שלו, הוברר, כי איש מהם איננו נהג מונית. החשד נפל אפוא על המערער ועוד באותו הערב - שעות ספורות לאחר ביצוע מעשי הרצח - הגיעו שוטרים לדירת-מגוריו בשכונת פסגת-זאב בירושלים ועצרו אותו לחקירה. בחיפוש שנערך בביתו במעמד מעצרו לא נמצאו נשק או כסף. מרשות המערער ניטלו פריטי הלבוש (מכנסי ג'ינס וחולצת "טי" לבנה), שלדבריו לבש באותו היום, אך בדיקתם לא העלתה מימצאים מחשידים. גם בבדיקת מוניתו, שהייתה רחוצה ומנוגבת היטב, לא נתגלו כל מימצאים שבכוחם לקשור את המערער לביצוע הפשעים. המערער לא הכחיש כי שוחח עם דניאל בטלפון פעמים אחדות במהלכו של אותו בוקר. הסברו לכך היה, כי הוא ודניאל היו חברים קרובים ונהגו לשוחח זה עם זה, שיחות של סתם, לעתים קרובות. באותו הבוקר, טען, דניאל התקשר אליו. בשיחה זו נתבקש להחזיר לדניאל חוב בסך 500 ש"ח. משום מה השיחה ניתקה. לכן התקשר לדניאל כדי להרגיעו בקשר להחזרת החוב. אך מקץ עשרים דקות חזר דניאל והתקשר אליו. הפעם ביקש שהמערער יביא אליו את הכסף במהלך אותו היום. על כל פנים, טען המערער, שיחותיהם ביום האירוע לא חרגו ממה שהיה מקובל ביניהם. בחשד שיוחס לו, כי היה מעורב בשדידת כספו וברציחתו של דניאל, וכן ברציחתו של דבש, כפר המערער מכול וכול. בשעות לפני הצוהריים, טען המערער, שוטט במוניתו במרכז ירושלים בחיפוש אחר נוסעים. בשעה 11:00 לערך הסיע מישהו משכונת מאה-שערים לכיוון רחוב יפו. בסביבות השעה 13:15 אסף, ברחוב שטראוס, נוסעת ממוצא אתיופי והסיעה, כבקשתה, לבית החולים "אסותא" בתל-אביב. את דרכו מירושלים לתל-אביב עשה, לדבריו, בכביש מס' 1, מבלי לסטות מן הדרך; ולאחר שהביא את הנוסעת ליעדה בתל-אביב חזר לירושלים, הפעם דרך כביש בן-שמן-מודיעין. לדבריו, נסע היישר לביתו בפסגת-זאב, ועד למעצרו על-ידי המשטרה לא יצא מביתו. 6. חקירת המשטרה התמקדה בשלושה תחומים עיקריים: שיחזור מהלכיו של דניאל ביום האחרון לחייו, ככל הדרוש לשלילת אפיקי חקירה חלופיים; בדיקת האליבי שמסר המערער; וחתירה לגילוי ראיה חפצית לאשמת המערער. על קורותיו של דניאל ביום האחרון לחייו למדה המשטרה ממספר עדויות ומן הדו"חות על שיחות טלפון שביצע במכשיר הטלפון שבמשרדו ובטלפון הסלולארי שלו. חקירתה שיחזרה את קורות יומו האחרון של דניאל לפרטי-פרטים, מרגע יציאתו מביתו בשעה 08:20 ועד לשעה 13:00 לערך, שבה נראה לאחרונה בירושלים, זמן קצר לפני שעלה על המונית אשר הובילה אותו אל המקום שבו נשדד ונרצח. חקירת כל האנשים האחרים (זולת המערער) שעימם נפגש או שוחח טלפונית, במהלכן של השעות הללו, שללה את האפשרות שלמי מהם הייתה יד בביצוע הפשעים. נחקר גם נהג המונית ניסים פרץ, אלא שבדיקת אתרי הקליטה של שיחות הפלאפון שלו ועדותו של נהג מונית אחר הוכיחו כי בשעת ביצוע מעשי הרצח היה פרץ בירושלים. נגד המערער, לעומת זאת, הניבה החקירה ראיות נסיבתיות כבדות משקל: ראשית, נמצאה סמיכות זמנים ברורה בין מועדי חמש שיחות הפלאפון שקיים המערער עם דניאל לבין מהלכי טיפולו של דניאל בהשגת הסכום 35,000 דולר מן החלפן רוני כהן. שנית, בדיקת מכשיר הטלפון הסלולארי של המערער הובילה למסקנה חד-משמעית, שגירסת האליבי אותה מסר בפתח חקירתו לקתה בשקרים מהותיים. ושלישית, בתרגיל חקירתי מחושב היטב, שהתבסס על שחרורו ממעצר של המערער וקיום מעקב אחריו, עלה בידי המשטרה לגלות כי המערער הסתיר ברשותו סך 22,500 דולר המהווה חלק משלל השוד. כן נתברר, כי המערער - שנודע כמהמר כפייתי, אשר הפסיד בהימורים סכומי כסף גדולים והיה שקוע בחובות כבדים - פרע לאחר שחרורו ממעצר חלק מחובותיו. על יסוד ראיות עיקריות אלו, שאליהן הצטרפו גם ראיות נסיבתיות נוספות, הואשם המערער בעבירות שבהן הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי. ההכרעה קמא והערעור 7. התביעה סמכה את האשמת המערער על מערכת של ראיות נסיבתיות. לא הייתה מחלוקת, כי דניאל הובא במונית אל הזירה בה נשדד ונרצח, וכי דבש נורה באותו אקדח שקטל את דניאל. הראיות הנסיבתיות שהובאו על-ידי התביעה נועדו לשכנע את בית המשפט, כי המערער הוא נהג המונית אשר הביא את דניאל אל המקום בו שדד ורצח אותו והוא אשר, סמוך לאחר מכן, ירה למוות בדבש. המערער, שהכחיש נגיעה כלשהי לביצוע הפשעים, דבק בגירסת האליבי שלו. ההגנה הצביעה על כך, שכמה פרטים בתיאורם של המונית המעורבת ונהגה, שנמסרו על-ידי העד חושייה, אינם מתאימים לתיאורם של המערער ומוניתו. את האיש שבזמן ביצוע הירי השני (לעבר דבש) ניצב בין המונית לבין המכונית המסחרית תיאר חושייה כבעל שיער שחור ארוך אשר לבש חולצה ירוקה או כחולה; ואילו המערער איננו בעל שיער ארוך והבגדים שלבש ביום האירוע, ושבעת מעצרו נתפסו על-ידי המשטרה, לא כללו חולצה ירוקה או כחולה, אלא חולצת "טי" בצבע לבן. תיאור המונית שמסר חושייה - מונית לבנה מסוג "מיצובישי" או "סובארו-לגאסי" בצבע לבן - התאים בעיקריו למוניתו של המערער שהיא מסוג "מיצובישי" וצבעה לבן; אלא שחושייה הוסיף פרט נוסף: לדבריו, על גג המונית, בצדו של הנהג, התנוסס דגל צהוב, שלפי התרשמותו היה מחומר קשיח ולא מבד, ואילו על מוניתו של המערער לא קבוע שום דגל. בית המשפט המחוזי, שניתח את הראיות שהובאו לפניו לפרטי-פרטיהן ובחן את טענות הצדדים, הגיע לכלל מסקנה, כי הראיות הנסיבתיות שהובאו על-ידי התביעה, בכוחן המצטבר, מבססות את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. ביחס לגירסת האליבי שהעלה המערער נקבע בהכרעת הדין כי היא שקרית. בתיאורו השונה של חושייה לא היה כדי להשפיע על ההכרעה. חושייה עצמו חזר בו מתיאור שיערו של האדם אשר ניצב בין שני כלי הרכב. בעוד שבשלב החקירה אמר, כי הלה היה בעל שיער "ארוך", הרי שבעדותו הסביר כי כוונתו הייתה לשיער "מלא"; כדבריו: "לא ארוך אלא רגיל מלא". לתיאור חולצתו של אדם זה נמצא הסבר בראיות: חקירת בני ביתו של המערער העלתה, כי בצאתו מביתו בבוקר האירוע לבש המערער, מעל לחולצת ה"טי" אותה מסר למשטרה בזמן מעצרו, חולצה נוספת (אחת מכמה חולצות פסים עם כפתורים שהיו למערער), ואשתו של המערער מסרה לחוקרים כי מבין בגדיו של המערער נעלמה חולצה כזאת. המסקנה שהעלה בית המשפט מעדות זאת הייתה, כי בזמן ביצוע הפשעים לבש המערער חולצת פסים, שלחושייה נראתה כחולצה ירוקה או כחולה, וכי את החולצה הזאת העלים המערער לפני שובו הביתה. הפרט המהותי היחידי, שנכלל בתיאורו של חושייה ושלגביו לא נמצא כל הסבר בראיות, היה דבר הדגל הצהוב שלדברי חושייה התנוסס על גג המונית. המשטרה לא הצליחה לגלות דגל כזה, ומן העדויות שגבתה הוברר כי בתחנת המוניות "היאט", אליה משתייך המערער, אין עושים שימוש בדגלים כלשהם, ואף מוניות המשתייכות לתחנות אחרות בירושלים אינן עושות שימוש בדגלים צהובים מחומר קשיח. אך בית המשפט קבע, כי עדות חושייה אודות הדגל אינה יכולה לחלץ מהרשעה את המערער. ביחס לנקודה זו, סבר בית המשפט, חושייה עשוי היה לטעות. כן לא מן הנמנע שלקראת ביצוע הפשעים, ובכוונה להכביד על זיהויו, הצמיד המערער לגג מוניתו דגל צהוב, ולאחר הימלטותו מן המקום מיהר להיפטר ממנו. סיכומו של דבר: בית המשפט המחוזי שוכנע, כי התשתית העובדתית הכוללת שהניחו הראיות הנסיבתיות אינה מותירה ספק בדבר אשמתו של המערער, ולפיכך פסק להרשיעו בדין. 8. בערעורו על ההרשעה השיג הסניגור המלומד על צדקת המסקנות שבית המשפט המחוזי העלה ממסכת הראיות הנסיבתיות. לטענתו, לפחות חלק מהעובדות שהוכחו על-ידי התביעה, ואשר בית המשפט ראה בהן חלק מן המירקם הראייתי המוביל להרשעת המערער, עשויות וראויות היו להתפרש כעובדות ניטראליות. מכאן שהרשעת המערער, יותר משהיא סומכת על עובדות מוכחות הריהי סומכת על ניתוח ספקולאטיווי של אפשרויות היפותטיות. מאידך, טוען הסניגור, היו לפני בית המשפט ראיות שאילו יוחס להן המשקל הראוי, די היה בהן כדי להוביל למסקנה, כי למערער לא היה כל חלק בביצוע הפשעים. כזאת, בעיקר, הייתה עדותו של חושייה, אודות תיאורם של המונית והנהג המעורבים. תיאורו של חושייה, טען הסניגור, אינו מתיישב עם האפשרות שהמערער הוא מבצע הפשעים. אילו קיבל בית המשפט את עדותו של חושייה כמות שהיא - כפי שלטענת הסניגור חייב היה לעשות - די היה בכך כדי לשמוט את בסיס האישום ולהוביל לזיכויו של המערער. אלא שבית המשפט המחוזי, במקום לקבל את עדותו של חושייה ולהסיק ממנה כי למערער לא הייתה כל נגיעה לביצוע הפשעים, בחר ליישב את עדותו עם סברות בלתי-מוכחות התומכות בעמדת המאשימה. 9. חזרתי ועיינתי בחומר הראיות, בנימוקי הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי ובטיעוני הפרקליטים, ומסקנתי היא, כי דין הערעור להידחות. בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת כהלכה דנו שופטי הערכאה הראשונה, בהרחבה רבה, בכל ראיה ובכל טענה. הם ניתחו את העובדות מכל פן אפשרי ובחנו היטב את השתלבותן זו בזו. ומסקנתם, כי המערער ביצע את הפשעים, הינה - אף לדעתי - המסקנה הסבירה היחידה שניתן היה להגיע אליה. טענת הסניגור, כאילו בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעת המערער על ניתוחן של הנחות היפותטיות אינה מבוססת. הכרעת בית המשפט התבססה על העובדות שהוכחו נגד המערער ושאותן בחן בית המשפט במבחני ההיגיון וניסיון החיים. בכך נהג על-פי הכלל שעל-פיו מוטל על בית-משפט לבחון את השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה (ע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 868, 873). אכן, לא בכל אחת מן העובדות שהוכחו היה כדי להצביע על אשמת המערער; ולצד עובדות, שלכאורה היוו ראיה נחרצת לאשמת המערער, הוכחו גם עובדות שלוא עמדו לבדן לא ניתן היה ללמוד מהן הרבה. אלא ששילובן של אלו באלו, במסכת העובדתית הכוללת, לא הותיר ספק בדבר המשמעות הראייתית שיש לייחס להן. אבקש להתעכב על טענת הסניגור, כי די היה בקבלת עדותו של חושייה כדי להוביל לזיכויו של המערער. אף טענה זו דינה להידחות. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שהתיאור הראשוני של המונית ושל הרוצח, שנמסר על-ידי עד הראייה חושייה, לא התאים בכמה פרטים לתיאורם של המערער ומוניתו. אך מקובלת עליי מסקנתו כי לנוכח הראיות כבדות המשקל המבססות את אשמת המערער, שוב לא היה באיזה מפרטי התיאור שמסר חושייה כדי לשנות את פני ההכרעה. בצדק ציינה באת-כוח המשיבה, כי עיקר חשיבותה של עדות חושייה היה בכך שהיא קשרה לביצוע מעשי הרצח אדם שנהג במונית. זיהויו של המערער כמבצע הפשעים התבסס - כפי שיובהר להלן - על מכלול הראיות האחרות שהובאו נגדו. אך חשוב לציין, כי עדותו של חושייה בנושא הזיהוי לא סתרה את המסקנה שהתחייבה מיתר הראיות לעניין זיהויו של המערער. כפי שבית המשפט המחוזי נוכח בעת ביקורו במקום ביצוע העבירות, הרי שמן המקום בו צפה על האירוע (ממרחק של כ60- מטר לערך) לא יכול חושייה להבחין בתווי-פניו של המערער. כל שיכול לקלוט היא התרשמות שטחית מצורת שיערו, שבאימרתו תיאר אותו כ"ארוך" ובעדותו כ"מלא", מצבע חולצתו וממראה המונית. אין בכך ולא כלום שלדברי חושייה, האדם שנראה בזירה לבש חולצה ירוקה או כחולה, בעוד שבין הבגדים שתפסה המשטרה מרשות המערער בעת מעצרו, נמצאה רק חולצת "טי" לבנה. אם נדרש הסבר לעניין זה, הרי שבית המשפט מצא את ההסבר בעדות אשתו של המערער שבצאתו מן הבית בבוקר יום האירוע לבש המערער אחת מחולצות הפסים שלו, מעל לחולצת "טי" לבנה, וכי אחת מחולצות הפסים של המערער אכן נעלמה. הפרט המשמעותי היחידי שעליו העיד חושייה, ושלגביו לכאורה אמנם קיימת אי-התאמה, הוא הדגל הצהוב מחומר קשיח שהתנוסס על גג המונית שנראתה בזירת העבירה. אך גם באי-התאמה זו אין כדי לסתור את המסקנה הנלמדת מכלל הראיות הנסיבתיות. לשון אחר: העובדה שבזמן בדיקת מוניתו של המערער לא התנוסס דגל צהוב על גגה אינה חייבת להוביל למסקנה כי המונית שנראתה בזירת האירוע אינה מוניתו של המערער. ראשית, לא מן הנמנע כי חושייה, שהאירוע הקטלני שהתרחש לנגד עיניו גרם לו להתרגשות מרובה, טעה במסירת פרט זה. ושנית, לא מן הנמנע כי המערער - מתוך כוונה להטעות - הציב דגל צהוב על גג מוניתו ולאחר הימלטותו מן המקום השליך את הדגל. בין כך ובין כך, אין בעדות חושייה אודות הדגל הצהוב כדי להשפיע על ההכרעה. הלכה מיוסדת היא, כי מקום בו מובאות לפני בית המשפט ראיות נסיבתיות המוכיחות את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, רשאי בית המשפט להרשיעו אף אם קיימת ראיה (או מסכת ראיות) חריגה, שלכאורה אינה מתיישבת עם הראיות התומכות בהרשעתו (ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו 514, 520; ודנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377). במקרה שלפנינו אף איננו נדרשים לכלל זה. הראיות הנסיבתיות שהובאו במשפטו של המערער הוכיחו את אשמתו מעבר לספק סביר, וכפי שהראה בית המשפט המחוזי אף את עדות חושייה אודות הדגל הצהוב ניתן ליישב בעזרת סברה פשוטה והגיונית. דגלון על גג של מונית הוא דבר הניתן להצבה ולהסרה בנקל. גם אם נניח כי חושייה לא טעה במראה עיניו וכי על גג המונית שנראתה בזירת העבירות אכן התנוסס דגל צהוב, אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מצדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי כי הראיות הנסיבתיות מוכיחות את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. מימצאים עובדתיים 10. בדרכו להרשעת המערער קבע בית המשפט שלושה מימצאים עובדתיים עיקריים: האחד, כי הסכום 35,000 דולר, שדניאל ביקש וקיבל מן החלפן רוני כהן בצוהרי יום הרצח, נועד לעיסקה שדניאל האמין שהוא עומד לכרות עם המערער; השני, כי בשעת ביצוע מעשי הרצח המערער ומוניתו אכן היו בזירת האירוע; והשלישי, כי ברשות המערער נתפס סך 22,500 דולר, שמקורו בשלל השוד, ואף הוברר כי המערער הספיק לעשות שימוש בחלק מן השלל לפירעון חלק מחובותיו. הסניגור חלק על צדקת הקביעות הללו. אסקור את הראיות שעליהן ביסס בית המשפט המחוזי כל אחד משלושת המימצאים ואתייחס להשגותיו העיקריות של הסניגור. אך אקדים ואדגיש: באף לא אחד מן המימצאים העובדתיים, לבדו, לא היה כדי להקים את התשתית הנדרשת להרשעת המערער; אלא שהמסקנה כי המערער הוא מי שביצע את מסכת הפשעים שבעטיים הובא לדין נלמדה מכוחם המצטבר של המימצאים. ה"עיסקה" שהובילה את דניאל אל מותו 11. מימצאו הראשון של בית המשפט המחוזי היה, כי דניאל הצטייד בסך 35,000 דולר לקראת ביצוע עיסקת חלפנות עם המערער. מימצא זה מבוסס על שילובן של שתי ראיות מרכזיות: עדותו של חלפן הכספים רוני כהן ונתוני חמש השיחות הטלפוניות שדניאל והמערער קיימו ביניהם בבוקר יום האירוע. מעדותו של כהן נלמדו העובדות הבאות: ביום האירוע, בשעה 11:00 לפני הצוהריים לערך, הגיע דניאל למשרדו. דניאל שאל אם כהן יוכל להעמיד לרשותו סך 35,000 דולר במזומנים, לצורך עיסקה שהוא מבקש לבצע בצוהרי אותו היום עם לקוח בשכונת קריית-משה. כהן ביקש שהות לבדוק את הדבר. דניאל הלך וכעבור כחצי שעה חזר. כהן, שבינתיים בירר את האפשרויות, אמר לדניאל, כי יוכל לרכוש בעבורו אצל חלפנים אחרים את הסכום המבוקש (35,000 דולר), אלא שלצורך זה ייאלץ למשוך מחשבונו בבנק אגודת ישראל סך 100,000 ש"ח, וסכום זה מבקש הוא להחזיר לבנק במזומנים לפני השעה 14:00, שהיא שעת סגירתו של הבנק. דניאל השיב, כי את תמורת הדולרים בשקלים, בתוספת עמלתו של כהן, ישוב וימסור לו לא יאוחר מן השעה 13:45, כך שכהן יספיק להפקידו בבנק לפני שעת הסגירה. משהסכימו על תנאי העיסקה הזמין כהן בעבור דניאל, אצל שני חלפנים אחרים, סכום כולל של 35,000 דולר. בשעה 12:15 לערך שב דניאל למשרדו של כהן והמתין להגעת חלק מהכסף שהוזמן מאחד החלפנים וטרם נתקבל. אגב כך, ובעקבות שיחת טלפון שקיבל, ביקש דניאל מכהן להלוות לו סך 20,000 ש"ח לצורך ביצוע עיסקה של ניכיון שיקים לטובת לקוחו שהמתין לו בסניף בנק סמוך. לכהן היו רק 19,000 ש"ח. הוא מסר את הסכום לדניאל, אשר מיהר לסניף הבנק כדי לפגוש את לקוחו ובתוך דקות ספורות חזר. כהן היה עסוק במניית ואריזת הסכום 35,000 דולר שקנה בעבורו. בשעה 12:34 התקשר דניאל בפלאפון שלו. בעקבות שיחה זו - שבדיעבד הוברר כי הייתה עם המערער - ביקש דניאל מכהן להזדרז כי מונית ממתינה לו ברחוב שטראוס ועליו למהר. כהן סיים לארוז את שטרי הכסף ומסר את החבילות הארוזות לידי דניאל, שנטל אותן ומיהר לדרכו. השעה הייתה 12:45. אך לשווא המתין כהן לדניאל, אשר הבטיח לשוב אליו תוך כשעה ולמסור לו את התמורה בשקלים לסך 35,000 דולר. לבסוף, בשעה 15:58, התקשר אל הפלאפון של דניאל, ונענה על-ידי שוטר שהזמינו להתייצב מיד למסירת הודעה. 12. שיחת הפלאפון שקיים דניאל עם המערער בשעה 12:34 הייתה שיחת הפלאפון החמישית שקיימו השניים באותו הבוקר, מאז השעה 10:59. משמע כי במהלך כשעה וחצי שוחח דניאל בפלאפון שלו עם המערער לא פחות מחמש פעמים. גירסת המערער, כזכור, הייתה, כי דניאל היה חברו הקרוב וכי, כחברים קרובים, הרבו להתקשר זה עם זה אף שלא לצורך מוגדר. וגם ביום הירצחו של דניאל לא היה דבר מיוחד שנדון בשיחותיהם זולת בקשת דניאל שהמערער יחזיר לו את חובו בסך 500 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה גירסה זו כבלתי-מהימנה. מעדויות אלמנתו ואימו של דניאל עלה, כי דניאל אמנם הכיר את המערער מנעוריו וכי המערער לעתים התקשר עם דניאל או ביקר במשרדו, אלא שבין השניים לא התקיימו יחסי חברות קרובים. זאת ועוד: שיחזור מהלכיו של דניאל, בשעות שבהן התקיימו שיחות הפלאפון בינו לבין המערער העלה, כי באותן שעות ממש היה דניאל עסוק בהשגת הסכום 35,000 דולר, שכדבריו לחלפן כהן נדרש לו לביצוע עיסקה שעמד לקשור עם לקוחו בצוהרי אותו היום. האפשרות שבאותן שעות התפנה דניאל לחמש שיחות בטלות בפלאפון עם המערער נשללה בהכרעת הדין כבלתי מתקבלת על הדעת. יתירה מזאת: מן הראיות עלה שקיימת סמיכות זמנים בין מועדי חמש שיחות הפלאפון לבין מהלכי טיפולו של דניאל בהשגת הסכום 35,000 דולר מן החלפן כהן. שיחתם הראשונה, שהחלה בשעה 10:59 וארכה לא פחות מ319- שניות, התקיימה סמוך לביקורו הראשון (ביום המעשה) של דניאל במשרדו של כהן. בשעה 11:08 התקשר המערער אל דניאל ושוחח עימו שנית. בשעה 11:41, סמוך לאחר שסיכם עם כהן את תנאי עיסקתם, שב דניאל והתקשר אל המערער. בשעה 12:13, סמוך לפני שחזר למשרדו של כהן כדי ליטול את הכסף, התקשר דניאל עם המערער ושוחח עימו ברביעית; ובשעה 12:34, בעוד כהן עסוק במניית ואריזת שטרי הכסף, התקשר עימו פעם נוספת ואחרונה. היה זה בעקבות שיחה זו שדניאל ביקש מכהן להזדרז, מאחר ועליו למהר למונית הממתינה לו ברחוב שטראוס. 13. לכך שדניאל אמנם התכונן לעשיית עיסקת חלפנות בסך 35,000 דולר מצויים תימוכין גם בעדותו של ניסים שלוש. הלה, שבעצמו עסק בחלפנות ובעבר היה שותפו לעסקים של דניאל, פגש את דניאל קרוב לצוהרי היום בבית-קפה בירושלים. דניאל סיפר לו אודות העיסקה, אותה עומד הוא לבצע, מבלי להזכיר את שם לקוחו. שלוש שאל את דניאל אם יאות לצרפו לעיסקה, או אם יסכים שילווה אותו לפגישה המיועדת עם לקוחו, אך דניאל דחה את הצעותיו. לכך שלאחר שקיבל מידי כהן את חבילות הכסף, אכן מיהר דניאל למונית שהמתינה לו ברחוב שטראוס, מצויים תימוכין גם בעדותו של גדעון סגל, בעל בית-עסק ברחוב המלך ג'ורג'. מסתבר כי בשעה 13:00 לערך, היינו לאחר צאתו ממשרדו של כהן, נכנס דניאל לבית-עסקו של סגל וגבה מידו חוב בסך 300 ש"ח. אף לסגל אמר דניאל, כי אינו יכול להתעכב הואיל והוא ממהר למונית הממתינה לו ברחוב שטראוס. סגל היה האדם האחרון שראה את דניאל בירושלים לפני עלייתו למונית שהסיעה אותו לזירת הרצח. 14. הסניגור טען, כי מן העובדה שדניאל שוחח עם המערער חמש פעמים בפלאפון, בעוד הוא טורח בסידור עיסקתו עם החלפן כהן, ואחר-כך מיהר למונית שלדבריו המתינה לו, לא ניתן להסיק כי הסכום 35,000 דולר שקיבל דניאל מידי כהן אכן נועד לצורך ביצוע עיסקה עם המערער דווקא. הלוא ייתכן, כי דניאל התפתה לעשיית עיסקה עם אדם אחר, שאף הוא אפשר והיה נהג מונית ואשר הוביל את דניאל אל מותו. לא מן הנמנע, אומר הסניגור, שהקשר בין דניאל לבין רוצחו האלמוני נוצר לפני יום הירצחו של דניאל ולאו דווקא בשיחת טלפון. הראיות שהובאו אמנם לא שללו את האפשרות שעיסקת החלפנות הוצעה לדניאל במועד קודם כלשהו. עם זאת ברי, כי דניאל לא יכול היה לבצע את העיסקה כל עוד לא גייס את הסכום שנדרש לביצועה. את הסכום הדרוש עלה בידו לגייס, בעזרתו של רוני כהן, רק בצוהרי יום האירוע. אין זה מתקבל על הדעת להניח, כי דניאל נדבר עם בעל המונית שהמתינה לו לפני שקיבל את הכסף לידו. הדעת מחייבת כי תיאם את הפגישה רק לאחר שהשיג את הכסף הדרוש לביצוע העיסקה. בזמן הרלוואנטי היה דניאל במשרדו של כהן. הוכח כי סמוך לקבלת הכסף מכהן התקשר דניאל אל המערער פעמיים, בשעה 12:13 ובשעה 12:34. הן כהן והן סגל שמעו מדניאל כי הוא ממהר למונית הממתינה ברחוב שטראוס. מבדיקת הטלפון הסלולארי של המערער עלה - וכך עלה גם מגירסת המערער - כי בשעות שבהן קיבל את שתי שיחותיו האחרונות של דניאל אכן היה בסביבת רחוב שטראוס. הסניגור הצביע על כך, שבשעה 12:15 - לאחר שסיים את שיחתו הרביעית עם המערער - קיבל דניאל קריאה טלפונית מלקוח שבעקבותיה נטל מכהן את הסכום 19,000 ש"ח ומיהר לפגוש את אותו לקוח בבנק סמוך. משמע שבזמן הרלוואנטי מיהר דניאל לטפל בעניין עסקי, ולאו דווקא עם המערער. בעובדה זו אין כדי להועיל למערער. כפי שהוברר, הלקוח שבו המדובר הוא רונן גרשון, בעל עסק בשוק שנהג לנכות שיקים של לקוחותיו אצל דניאל. אף בצוהרי יום המעשה נזקק גרשון לניכיון שיקים והתקשר לצורך זה לפלאפון של דניאל. העובדה שדניאל אכן נענה לבקשתו אינה מטילה על גרשון חשד כלשהו. גרשון איננו נהג מונית אלא בעל עסק בשוק, ואת עיסקת ניכיון השיקים עימו השלים דניאל לפני שקיבל מידי כהן את הסכום 35,000 דולר. הסניגור הלין אף על כך, שהמשטרה לא בדקה כהלכה כיווני חקירה חלופיים. כך ביחס לניסים פרץ, נהג מונית שאמנם הוזמן לחקירה, אך עד מהרה נוקה מחשד, וכך גם ביחס לניסים שלוש, מי שהיה שותפו של דניאל בעסקי החלפנות, שמע מפיו ביום האירוע אודות העיסקה המתרקמת ואף גילה עניין להשתתף בה. אף בטענות אלו אין כדי להועיל למערער. ניסים פרץ נוקה מחשד לאחר שהוכח כי בשעת ביצוע מעשי הרצח היה בירושלים. ההוכחה לכך נמצאה לא רק בתוצאות בדיקת מכשיר הפלאפון שלו, כפי שרמז הסניגור, אלא גם בעדותו של נהג מונית אחר. ואילו בניסים שלוש לא נמצא יסוד לחשוד, באשר איננו נהג מונית ואף לא מעורב בעסקי מוניות; בעוד שבענייננו לא יכול להיות ספק, כי דניאל הובא לזירת האירוע במונית, שלאחר ביצוע שני מעשי רצח נמלטה מן המקום כשרק נהגה יושב בתוכה. 15. הראיות שהובאו במשפט הצביעו, באורח נסיבתי, כי הסכום 35,000 דולר, שאותו קיבל דניאל מידי החלפן כהן נועד לביצוע עיסקה עם המערער. טיבה של העיסקה אמנם לא נתברר. מעדות כהן נובע, כי דניאל סיפר לו אודות עיסקת חלפנות שבדעתו לבצע עם לקוח בשכונת קריית-משה. לנוכח ההגבלות על עיסקאות של ישראלים במטבע-חוץ, שהיו אז עדיין בתוקף, ניתן היה להבין כי המדובר בלקוח החושש לרכוש מטבע-חוץ בסכום ניכר במשרדו של חלפן במרכז העיר ומבכר לעשות כן במקום המקובל עליו. אלא שבפועל הובל דניאל במונית לסביבה נידחת מחוץ לירושלים. כלום דניאל הסכים לנסוע לשם מרצונו, או שמא הובל לשם בתחבולה או אף בכפייה? כן לא הוברר כי העיסקה שדניאל האמין שהוא עומד לעשות נועדה להיקשר עם המערער עצמו; שהלוא אין זה מן הנמנע כי המערער הציע לדניאל להילוות אליו לביצוע עיסקה עם אדם אחר. בין כך ובין כך, אין זה אלא הגיוני שלהיכרותם הממושכת של המערער ודניאל הייתה משמעות ביצירת הקשר הקטלני. המזימה לבקש מדניאל להצטייד בסכום של 35,000 דולר ולהילוות אליו לנסיעה במונית, במטרה להובילו למקום מרוחק, לרצוח אותו וליטול מרשותו את הכסף במשיכה, יכלה להבשיל במוחו של המערער רק על רקע היכרותם. ולנוכח היכרותם יכול המערער גם לצפות, כי דניאל יסכים לעשות עימו (או בתיווכו) עיסקת חלפנות בסכום כסף ניכר, שלצורך ביצועה עליהם לנסוע יחדיו למקום שהמערער יוביל אותו אליו. לחסרונם של פרטים כאלה ואחרים ברכיביו של הרקע העובדתי אין משמעות לעניין ההכרעה בשאלת אשמתו של המערער. אשמתו נלמדת מן הראיות שהובאו ומן העובדות שנתבררו. מימצאו האמור של בית המשפט המחוזי, בדבר הקשר בין הכסף שדניאל ביקש וקיבל מידי כהן לבין עיסקה שהמערער היה מעורב בה, מהווה נדבך ראשון וחשוב בהבניית המירקם הראייתי שעל יסודו נמצא המערער אשם בדין. במימצא זה בלבד לא היה כדי להוביל להרשעת המערער. אלא שמימצא זה אינו ניצב לבדו; מימצאיו העובדתיים הנוספים של בית המשפט המחוזי, בהצטרפם אליו, מכריעים את הכף. נוכחות המערער בזירת העבירות 16. לנוכחותו של המערער במקום ביצוע הפשעים לא הובאה עדות ישירה; והמערער התגונן בטענת אליבי. טענתו, כזכור, הייתה, כי בשעה 13:15 אסף, ברחוב שטראוס, נוסעת ממוצא אתיופי והסיעה מירושלים לבית החולים "אסותא" בתל-אביב. המערער הדגיש, כי לא סטה בדרכו מכביש מס' 1, ולאחר שהביא את הנוסעת ליעדה (לדבריו, בשעה 14:30) חזר לירושלים דרך כביש בן-שמן-מודיעין, היישר לביתו בשכונת פסגת-זאב. גירסה זו, על כל חלקיה, הייתה שקרית. בדיקת הפלאפון של המערער העלתה כי קרוב לשעה 14:00, שבה בוצעו מעשי הרצח, היה מרוחק מכביש ירושלים תל-אביב וככל הנראה על כביש אבו-גוש-נטף. כן הוברר כי בשעה 15:16 היה המערער בפתח-תקווה, ואילו בין השעות 15:32 ו15:56- התעכב (במשך 24 דקות) באיזור נמל התעופה בן-גוריון. חשובים במיוחד הנתונים הנוגעים לאיכון מקומו של המערער בקירבת שעת הרצח. הוברר כי בין השעות 13:40 ו13:48- קיים המערער חמש שיחות בטלפון הסלולארי שבמוניתו. ביחס לשלוש מן השיחות הללו קבעו מומחי התביעה, על סמך בדיקת אתרי הקליטה של הרשת, כי הסבירות שהשיחות קוימו במכשיר פלאפון הנמצא על כביש ירושלים-תל-אביב "שואפת לאפס". מומחים אלה העריכו, כי אחת משלוש השיחות הנדונות קוימה ממקום הנמצא מצפון לכביש ירושלים-תל-אביב, בעוד ששתי השיחות האחרות קוימו ממקום הנמצא הרחק מן הכביש האמור, ייתכן בכביש אבו-גוש-נטף או בקירבתו. הגילוי של מימצאים זהים לגבי שלוש שיחות פלאפון רצופות אך חיזק, לדעת המומחים, את אמינות המסקנה אליה הגיעו. יצוין כי המומחה שהעיד מטעם ההגנה לא חלק על הנתונים והסתפק בהערכה שונה של הסתברות המסקנה הנלמדת מהם; אלא שבית המשפט המחוזי לא היה מוכן לסמוך על חוות-דעתו, ממנה התרשם כי היא עמומה ומגמתית, ואף נימק בהרחבה על שום מה יש להעדיף את חוות-דעתם המשכנעת של מומחי התביעה. בעדותו במשפט, בשלב החקירה הנגדית, חזר בו המערער מגירסתו הראשונית, כי בדרכו מירושלים לתל-אביב לא סטה מכביש מספר 1. עתה טען, כי אפשר וסטה מדרכו באזור נווה-אילן כדי לתדלק. דא עקא שבהודעתו הראשונה בשלב החקירה סיפר, כי באותו הבוקר תידלק את מוניתו בפסגת-זאב, ואילו בעדותו הראשית במשפט גרס - לאחר שגם לעניין חזר בו מגירסתו בשלב החקירה - כי בשעה 15:00 לערך תידלק את המונית בסביבת פתח-תקווה. אין תימה שעל רקע זה קבע בית המשפט המחוזי כי אין זה מתקבל על הדעת שגם בדרכו מירושלים לתל-אביב נאלץ המערער לתדלק. משהועמד על הסתירות בין גירסותיו טען המערער כי אפשר שסטה מן הדרך לא כדי לתדלק אלא מפני שהמים במנוע המונית רתחו ונאלץ לעצור כדי להניח להם להתקרר. אך לגירסה זו לא היה זכר בהודעה שנמסרה על-ידי המערער עם מעצרו במוצאי יום האירוע; ובית המשפט המחוזי לא היה מוכן להניח שאירוע כה מטריד, אילו פקד אותו בזמן שהסיע את הנוסעת שלו מירושלים לתל-אביב, יכול היה לפרוח מזיכרונו כאשר נחקר במשטרה עוד באותו הערב. 17. לא למותר לציין, כי המשטרה השקיעה מאמצים רבים בניסיונה לאתר את הנוסעת ממוצא אתיופי, שלפי גירסת המערער הוסעה על-ידו בצוהרי אותו היום. אך חקירתה לא העלתה דבר, זולת עדותו של שוער בית החולים "אסותא" אשר זכר כי ביום האירוע, בשעה 16:00 או סמוך לכך, ראה בחורה ממוצא אתיופי שנכנסה בשער בית החולים ושבה ויצאה ממנו, פעם ועוד פעם, ולבסוף עלתה על מונית שהסיעה אותה מן המקום. בית המשפט לא ייחס לעדותו של השוער כל משמעות, ובצדק, שכן הבחורה אודותיה סיפר השוער הגיעה לבית החולים סמוך לשעה 16:00 בעוד שהמערער העיד כי את הנוסעת שלו הוריד בשער בית החולים בשעה 14:30. בניסיונו לשוות לגירסתו אופי אמין סיפר המערער, כי בעת שאסף את הנוסעת האמורה בירושלים נתבקש על-ידה להסיעה לבית החולים "וולפסון". כיוון שלא ירד לסוף כוונתה התקשר לתחנת המוניות שלו (תחנת "היאט") ושם הוסבר לו שבית החולים "וולפסון" נמצא בחולון. לאחר שיצאו לדרך ביקשה הנוסעת להסיעה לבית החולים "אסותא" בתל-אביב; וכך, לדבריו, עשה. נהגי מוניות אחדים בתחנת "היאט" אכן שמעו במערכת הקשר הפנימית את שאלת המערער, אודות מקומו של בית החולים "וולפסון", ואת תשובתו של נהג אחר כי בית החולים האמור נמצא בחולון. מעדות סדרן התחנה עלה, כי המערער לא נכנס לרשת הקשר מיוזמתו, במטרה לברר את מקומו של בית החולים "וולפסון". לדברי הסדרן, היה זה הוא אשר קרא למערער במטרה לברר היכן הוא. בתגובתו ביקש המערער "להורידו בינתיים מהעבודה" ואגב כך מסר כי אסף נוסעת המבקשת להסיעה לבית החולים "וולפסון" וביקש לברר את מקומו של בית החולים. והעיקר: חקירה מעמיקה שקיימה המשטרה העלתה כי שאלת המערער במערכת הקשר - גם אם הוצגה מיוזמתו ולא בעקבות קריאתו של הסדרן - נקלטה על-ידי נהגי התחנה סמוך או לאחר השעה 15:00. בעזרת אחד הנהגים איתרה המשטרה נוסעת שהוסעה במוניתו, בעת שנקלטה השיחה בעניין זה, ואף זכרה כי במהלך הנסיעה שמעה את השאלה והתשובה במערכת הקשר של המונית. החשבונית שקיבלה הנוסעת בסיומה של נסיעה זו העידה, כי נסיעתה החלה בשעה 15:11 והסתיימה בשעה 15:29. נמצא שגירסת המערער, כאילו את שאלתו בעניין מקומו של בית החולים "וולפסון" הציג במערכת הקשר של התחנה סמוך לשעה 13:15, שבה כדבריו אסף את הנוסעת בירושלים, הופרכה ככוזבת. יתר על כן: גם האפשרות שהמערער אסף את הנוסעת המתוארת, לא בירושלים בשעה 13:15 אלא באזור המרכז לאחר השעה 15:00, נשללה בראיות; שכן, כפי שהעלתה בדיקת הפלאפון שלו, הרי שבין השעות 15:32 ו15:56-, היה המערער במצב של "המתנה" באזור נמל התעופה בן-גוריון. המסקנה שנתבקשה מן המכלול היא, כי מעשהו של המערער, בדבר הנוסעת ממוצא אתיופי שכביכול הוסעה על-ידיו, לא היה ולא נברא, אלא שהמערער - בין בתגובה לקריאת הסדרן ובין מיוזמתו - הציג את שאלתו ברשת הקשר בכוונה לייצר לעצמו תשתית לטענת אליבי, כאילו זה עתה אסף נוסעת בירושלים המבקשת להסיעה לכיוון תל-אביב. 18. בראשית החקירה הסתיר המערער את דבר ביקורו בפתח-תקווה. מומחי התביעה קבעו, כי בשעה 15:16 התקשר המערר בפלאפון מפתח-תקווה. במונית שלו התגלתה גם קבלה של תחנת דלק בפתח-תקווה, שהעידה כי המערער תידלק את מוניתו שם באותו היום. גם משהוצגו למערער מימצאים אלה המשיך לדבוק בגירסתו המקורית. רק במסגרת עדותו הראשית שינה לפתע את טעמו וטען, כי מתל-אביב לא נסע היישר לירושלים כפי שגרס בחקירתו, אלא נסע תחילה לפתח-תקווה, למועדון הימורים שבו נהג להמר. המערער כפר בנכונות מימצאם של מומחי התביעה, כי המתין עם מוניתו באזור נמל התעופה בן-גוריון במשך 24 דקות ברציפות. אין זאת, טען, אלא שנקלע למקום זה בשעת יציאת העובדים ממפעלי התעשייה האווירית ונאלץ להמתין בפקק תנועה. הסבר זה נדחה על-ידי בית המשפט משהוברר כי על-פי מה שסיפר המערער בהזדמנות קודמת, נהג בכביש העוקף את מפעלי התעשייה האווירית. 19. בהפרכתה של גירסת האליבי, עליה סמך המערער את הגנתו, הונח נדבך מרכזי נוסף לביסוס אשמתו. על יסוד חוות-דעת מומחי התביעה יכול בית המשפט המחוזי לקבוע, כמימצא עובדתי, כי סמוך לשעת ביצוע הפשעים הייתה מוניתו של המערער בכביש אבו-גוש-נטף או בקירבתו. בהצטברו לראיות הנסיבתיות שהובאו לביסוס מימצאו הראשון של בית המשפט, כי הסכום 35,000 דולר שדניאל ביקש וקיבל מן החלפן רוני כהן נועד לביצוע עיסקה עם המערער, הוביל מימצא זה את בית המשפט אל המסקנה, כי הייתה זו מוניתו של המערער אשר המתינה לדניאל במעלה רחוב שטראוס בצוהרי יום הרצח וכי היה זה המערער אשר הוביל את דניאל אל המקום שבו שדד ורצח אותו. הסניגור ביקש להציג, כראיה חדשה בשלב הערעור, העתק מפרוטוקול עדותו במשפט אחר של אחד ממומחי התביעה במשפטו של המערער. עדותו של המומחה במשפט האחר אף היא עסקה באיכון מכשיר טלפון סלולארי באמצעות הרשת; ולטענת הסניגור, בעדותו במשפט האחר סתר המומחה את עדותו במשפטו של המערער. בהצגת עדותו של המומחה במשפט האחר מבקש הסניגור לשכנענו כי עדותו במשפטו של המערער לא הייתה ראויה לאמון בית המשפט. עיינו בבקשת הסניגור ובתגובת המשיבה ומסקנתנו היא כי בנסיבות העניין שלפנינו אין מקום לסטות מן הכלל הרגיל, שלפיו אין להתיר בשלב הערעור הצגת ראיות חדשות שמטרתן היחידה היא לתקוף את מהימנות עדותו של עד שהעיד לפני הערכאה הראשונה. במשפטו של המערער מסר המומחה שבו המדובר עדות מפורטת ונחקר על חוות-דעתו בחקירה נגדית מקיפה; מה שאין כן במשפט האחר, שבו הצטמצמה עדותו להסבר כללי של המערכת, ושבו לא נחקר בשאלות מהותיות שהתעוררו בפרשתנו אך לא התעוררו במשפט האחר. בית המשפט המחוזי קבע כי עדות המומחה מהימנה, ובקביעה זו, שבית המשפט נימק אותה בהרחבה ובטעמים משכנעים, אין שמץ עילה להתערבותנו. עדויותיהם של מומחי התביעה אכן שיכנעו את בית המשפט כי גירסת האליבי, שעליה סמך המערער את הגנתו, לוקה בשקרים מהותיים. אך לא למותר לציין, כי בעקבות עדויותיהם חזר בו המערער משתיים מטענותיו המרכזיות בשלב החקירה: האחת, כי בדרכו מירושלים לתל-אביב לא סטה כלל מכביש מס' 1; והשנייה, כי מתל-אביב חזר ישירות לירושלים דרך כביש בן-שמן-מודיעין. נמצא שצדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי המערער הציג גירסה כוזבת, אינה מבוססת רק על מימצאי בדיקתם של מומחי התביעה אלא גם על הודייתו של המערער עצמו, כי חלק מן הדברים שמסר בשלב החקירה לא היו אמת. מטעמים אלה יש לדחות את בקשת הסניגור להגשת הראיה הנוספת. 20. גירסת האליבי של המערער הקיפה גם את השעות שלאחר ביצוע הרצח. אף חלק זה של גירסתו היה שקרי. על יסוד הראיות אמנם לא יכול בית המשפט לקבוע, כמימצא עובדתי, לשם מה נסע המערער לאחר ביצוע הפשעים לפתח-תקווה, ולאיזה צורך התעכב בסביבת נמל התעופה בן-גוריון. אך בית המשפט קבע, כי למערער הייתה סיבה להסתיר את קורותיו ומעשיו בשעות שלאחר הימלטותו מזירת העבירות. בית המשפט סבר, כי לא מן נמנע שהמערער נסע לפתח-תקווה כדי לפרוע חוב של הימורים שהכביד עליו. כן הצביע על האפשרות כי המערער הסתיר בפתח-תקווה את האקדח, ששימש אותו לביצוע הפשעים, ופריטים נוספים העלולים להפלילו, בכללם החולצה הנוספת שלבש בזמן ביצוע העבירות ושבשעת מעצרו לא נמצאה ברשותו ולא נתפסה על-ידי המשטרה. באזור נמל התעופה בן-גוריון - סבר בית המשפט - שטף המערער את המונית וניגב אותה היטב במטרה לטשטש טביעות-אצבע של דניאל שהוסע על-ידו אל מקום העבירות. תפיסת שלל השוד ברשות המערער 21. בחיפוש שנערך ברשות המערער, במועד מעצרו, לא נתגלו נשק או כסף. על רקע זה נשקלה האפשרות, שאם ישוחרר המערער ממעצרו ומעת שחרורו תקיים המשטרה מעקב אחריו, לא מן הנמנע שהמערער יוביל את החוקרים אל הנשק שבו בוצעו מעשי הרצח או אל שלל השוד. לבקשת החוקרים שוחרר אפוא המערער מן המעצר והוצמד אליו מעקב. לשוטרים שעקבו אחריו הוברר, כי משפחתו של המערער עברה להתגורר בבית הורי אשתו, בעוד שהמערער עצמו מוסיף לפקוד מפעם לפעם, לפרקי זמן קצרים, את הדירה בפסגת-זאב. בנסיבות אלו הוחלט להתקין מיכשור להאזנת סתר בדירת המערער, ומשהושג האישור לכך שוגרו שוטרים באחד הלילות לדירת המערער, כשאיש לא היה בבית, כדי להתקין בתוכה את המיכשור. אגב חיפוש אחר מקום מתאים לכך בתוך הדירה גילה המתקין חבילות ארוזות שהיו מונחות על ארון. החבילות, שהונחו בסביבה מאובקת אך הן עצמן היו נקיות מאבק, הכילו צרורות מסודרים של דולרים מזומנים. לשוטרים ניתנו הוראות למנות את הסכום ולהחזיר את החבילות למקומן. הוברר כי החבילות הכילו סכום כולל של 22,500 דולר. החוקרים שבו ועצרו את המערער וליוו אותו לדירתו לביצוע חיפוש. הם חשפו בנוכחותו את המטמון שהוסתר על הארון בדירתו ושאלו אותו למקור הכסף. אך למערער לא היה הסבר להימצאותו שם זולת הטענה כי החוקרים הם שהניחו את הכסף על הארון בדירתו. בעדותו היה המערער נכון להציע גם את האפשרות, כי מישהו משוחרי רעתו הטמין את הכסף ברשותו כדי להביא בכך להפללתו. בית המשפט המחוזי דחה הסברים אלה; ובקביעה זו, שמשמעה דחיית הסבריו של המערער כבלתי ראויים לאמונו של בית המשפט, אין יסוד להתערבותנו. זאת ועוד: חקירת המשטרה העלתה, כי לאחר שחרורו מן המעצר פרע המערער לידי מלווה בשוק האפור חוב בסך 18,800 ש"ח (שבזמן הרלוואנטי היה שווה-ערך לסך 5000 דולר). המערער טען כי את הכסף הדרוש לפירעון חוב זה העמידה לרשותו גיסתו שאף הוזמנה על-ידו כעדת הגנה ותמכה בגירסתו. אך בית המשפט המחוזי, שעדויות המערער וגיסתו לא נאמנו עליו, קבע כי המערער פרע חוב זה בחלק משלל השוד. אף להיותו של הכסף שנתפס ברשות המערער חלק משלל השוד נמצאה אחיזה איתנה בתשתית הראייתית הנסיבתית. ראשית הוברר, כי שטרי הכסף שנתפסו סודרו בצרורות, בשיטה שלכאורה הייתה מקובלת גם על חלפן הכספים רוני כהן. ושנית, מעדויות שונות - בכללן עדות אשתו של המערער - העלה בית המשפט כי המערער התמכר להימורים, הפסיד כספים רבים, מימן את הימוריו בהלוואות שנטל חדשות לבקרים מחבריו לעבודה בתחנת המוניות ומכל מי שנתקל בו בדרכו והסתבך בחובות כבדים שלא יכול להיחלץ מהם. גילוי המטמון ברשותו לאחר שחרורו ממעצר (במסגרת התרגיל החקירתי) לא התיישב עם מצבו, שהיה ידוע היטב לבני משפחתו ולמכריו. משלא נתן המערער הסבר מניח את הדעת ל"התעשרותו" הפתאומית, הימצאות הכסף ברשותו היוותה ראיה נסיבתית כבדת-משקל למעורבותו הישירה בביצוע הפשעים. 22. מסקנתי הינה, אפוא, כי יש לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, י"ב באלול תשס"ב (20.8.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 99001320.F13 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il /עכ.