משה כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1319/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1319/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר המערער: משה כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 19.1.09, בת.פ. 7071/08, שניתן על ידי כבוד השופט משה גלעד תאריך הישיבה: י"ז באייר התשס"ט (11.05.09) בשם המערער: עו"ד קרזבום גיל בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד שאול כהן גב' שרה מלין פסק-דין השופט א' א' לוי: בתאריך 18.10.07, בשעות אחר הצהריים, היה המערער מעורב בתאונת דרכים שכתוצאה ממנה נגרם מותו של הולך רגל. נטען, כי המנוח הספיק לחצות 4 מ' במעבר חצייה, כאשר הגיח המערער שנהג במשאית בנתיב השמאלי, ופגע בו. המשאית המשיכה בנסיעה כ-700 מ' כאשר המנוח לכוד מתחתיה, ורק לאחר דקות ארוכות חולצה הגופה. למערער יוחסה פזיזות בדרך נהיגתו, בין היתר, בגין אלה: לא הבחין במנוח עובר לתאונה על אף שעמד לרשותו שדה ראיה פתוח לפנים; לא נתן את דעתו לנעשה על מעבר החצייה; לא עצר את רכבו לפני מעבר החצייה; לא נתן זכות קדימה ונהג בחוסר זהירות. במהלך משפטו התגונן המערער בגרסה לפיה עצר לפני מעבר החצייה כדי לאפשר לתנועת כלי הרכב במעגל התנועה שהיה לפניו לעבור; הוא לא הבחין במנוח על אף שבחן את הנעשה במעבר החצייה וסביבתו; לאחר התאונה המשיך בנסיעה הואיל ולא ידע כי המנוח לכוד מתחת למשאית. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי את גרסת המערער לפיה עצר לפני מעבר החצייה, וקבע כי הוא הסתפק בהאטת מהירות הנסיעה בלבד. עוד נקבע, כי המערער חטא גם בכך שלא היה מודע לקיומו של המנוח על מעבר החצייה, לסיכון שיצר לחייו, לפגיעה בו ולעובדה שנלכד מתחת לגחון המשאית (ראו עמ' 32 להכרעת-הדין). עם זאת, נקבע כי מחדליו של המערער שגרמו לתאונה אינם מגיעים לידי "רשלנות רבתי", ועל כן לא מתקיים בו הלך הנפש של פזיזות או קלות דעת, שהם תנאי להרשעה בעבירת הריגה. לפיכך, הוחלט לזכות את המערער מעבירת הריגה, ולהרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. בעקבות כך נדון המערער ל-12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מקבל או מהחזיק ברישיון במשך 10 שנים. הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש. נטען כי אף שהמערער חטא ברשלנות, נכון להגדירה כ"בינונית" ולא גבוהה, הואיל והאט את מהירות נסיעתו לפני הגיעו למעבר החצייה. כמו כן, הופנינו לנסיבותיו האישיות של המערער – אדם ללא עבר פלילי, שפרנסתו קופחה עקב פסילתו מנהיגה; למערער בן יחיד הסובל מנכות קשה ואשת המערער חולה אף היא; לבסוף, נטען כי העונש חורג מהרמה הנוהגת במקרים דומים. סבורני כי דינו של הערעור להדחות. אין ספק, נסיבותיו האישיות של המערער, והכוונה בעיקר למצבם של בנו ואשתו, אינן פשוטות כלל ועיקר. יתרה מכך, נראה כי כליאת המערער עלולה להיות כרוכה בהכבדה ניכרת על בני משפחתו, ואפשר אף שיהיו לה השלכות נוספות. אולם, זהו רק פן אחד של השיקולים עליהם מצווה בית המשפט לתת את דעתו. כנגדו קיים פן נוסף, שלהשקפתי אינו מקבל תמיד את המשקל הראוי לו, וכוונתי לאינטרס של קורבן העבירה ובני משפחתו. המנוח היה הולך רגל תמים, בגיל מתקדם, שחצה את הכביש במקום בו הוא מצווה לעשות זאת – מעבר החצייה. נוכח החשש שנהגים לא יקפידו לקיים את חובותיהם גם בנסיבות מסוג זה, החליט המחוקק להכתיב לנהג כללי התנהגות שאמורים להיות נהירים לכל, ומהם הוא אינו רשאי לסטות. וכך נקבע בתקנה 67 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כי "נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך". לכאורה, מדובר בהוראה פשוטה ומובנת שנועדה להגן על הולך הרגל במקום היחיד בו הוא רשאי לחצות דרך, וחרף זאת אנו נתקלים פעם אחר פעם בנהגים המפרים הוראה זו. כך קרה גם במקרה העומד בפנינו להכרעה. בפני המערער היה שדה ראייה פתוח לפנים, והוא היה מודע לקיומו של מעבר החצייה, וכל שנותר לו לעשות הוא לוודא כי לא נמצאים עליו הולכי רגל. ודווקא בכך נכשל המערער, כאשר לא הבחין במנוח חוצה את נתיב נסיעתו, ככל הנראה, הואיל ותשומת לבו היתה נתונה לעניין אחר. את מחיר רשלנותו של המערער שילם המנוח בחייו, ואני מתקשה להשתחרר מן המחשבה המטרידה, שבמעט תשומת לב והקפדה לקיים את חובותיו של נהג מכוח הדין, היה המערער יכול למנוע תוצאה קשה זו. בנסיבות אלו, ונוכח המצב הנורא השורר בדרכים, לא סברתי כי בעונש שהושת על המערער גלומה חומרה יתרה, ולפיכך, ואם דעתי היתה נשמעת, הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: 1. עיינתי בחוות דעתו של חברי ראש ההרכב, השופט א' א' לוי, ואף כי אני מסכים באורח עקרוני לגישתו ולהנמקתו חוששני כי זו הפעם לא אוכל להצטרף למסקנתו בשל נסיבות מיוחדות הכרוכות בבנו ובאשתו של המערער. לפיכך, אם תישמע דעתי, הייתי מציע להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על שישה חודשי מאסר, שירוצו על דרך של עבודות שירות. להלן אפרט את טעמיי לכך. 2. מעשהו של המערער הוא אמנם קשה. המנוח חצה את הכביש במעבר החציה, שאמור להיות מקום בטוח עבור הולכי רגל ושם קופחו חייו. העונש שיושת על המערער חייב איפוא לבטא את הסלידה של החברה מרשלנות בכבישים, המובילה לתוצאות הרסניות ועל פי רוב ראוי להטיל במקרים מסוג זה עונש משמעותי – עונש מאסר לריצוי בפועל (ראו: רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2006); רע"פ 4484/92 סיריה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 176 (1992)). אולם, כידוע, העונש צריך לאזן בין אותה מדיניות כללית, לבין עניינו הפרטני של הנאשם. 3. דומה עלי כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם חריגים שבהם ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהושת על הנאשם בערכאה הדיונית, כאשר ההצדקה לכך היא הנסיבות הקשות ויוצאות הדופן במיוחד הכרוכות במערער ובמשפחתו (עיינו: ע"פ 8382/03 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 139 (2004) (להלן – ענין חילף)). מה גם שאלה הוחרפו לאחרונה אחרי הדיון בבית המשפט הנכבד קמא. אמנם, לא פעם פסק בית משפט זה כי יש לנקוט גישה מחמירה כלפי עברייני הדרכים, אולם נקבע גם כי: "עם זאת גם על רקע מדיניות הענישה המחמירה לגבי תאונות דרכים קטלניות, הניצבת ככלל בהליך גזירת הדין, עדיין יש לשקול כל מקרה, על נסיבותיו המיוחדות, לגופו, ולעולם יישקל עניינו האינדיווידואלי של הנאשם על רקע המדיניות הכללית תוך איזון ראוי ביניהם. העונש ייגזר כפרי שקלול של מכלול הנתונים האינדיווידואליים של הנאשם ביחס למדיניות העונשית המחמירה תוך הערכת משקלם היחסי" (עניין חילף, שם, פיסקה 8) במקרה אחר, הדומה לזה שלפנינו, נקבע כי: "במקרים שכאלו, חרף העובדה, כי ניתן לבסס בהם הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עשוי בית-המשפט, בנסיבות חריגות ומיוחדות ביותר, להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל, ולהסתפק בעונש של פסילת רישיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שירות" (ראו: עניין לוין). 4. לגישתי, מתקיימות כאן אותן נסיבות חריגות ומיוחדות, שבהן מוטב להטיל על המערער עונש מאסר על דרך של עבודות שירות. נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שהן משתקפות מתסקירי שירות המבחן בעניינו, הן קשות ומכבידות ביותר. בנו הקטין של המערער הוא נכה הסובל מלקויות שונות ומצבו דורש השגחה צמודה של אדם מבוגר באופן מתמיד (אינני מפרט מטעמים מובנים של צנעת הפרט). גורמי הרווחה בעיר מגורי המערער מעורבים בטיפול בבנו הקטין, ואשתו של המערער הביעה את חששה הכבד מכך שהמערער ירצה עונש מאסר, שכן יקשה עליה מאוד, נוכח מצבה היא, להתמודד לבדה עם בנם הקטין. שירות המבחן אף הוא המליץ בפני בית המשפט הנכבד קמא כי יימנע משליחתו של המערער למאסר בפועל ויטיל על המערער ענישה על דרך של עבודות שירות, מחשש שמאסר בפועל יגביר את הסיכון הרב שבו מצוי בנו של המערער. תסקיר שירות המבחן העדכני שהוגש לקראת הדיון בערעור שלפנינו מעלה כי חלה החמרה בתפקוד משפחת המערער וכי רשויות הרווחה אף שוקלות להוציא את בנו הקטין למסגרת חוץ ביתית, אם יידרש המערער לרצות עונש מאסר בפועל. שירות המבחן שב איפוא וחזר על המלצתו על מנת למנוע סיכון נוסף שעלול להיגרם לבן כתוצאה משליחת אביו למאסר, ולחילופין הציע להעמיד את המערער בצו מבחן. באיזון שבין נסיבותיו האישיות הקשות ויוצאות הדופן של המערער ומשפחתו לבין חומרת מעשיו, נוטה הכף לעבר עונש מאסר, שירוצה על דרך של עבודות שירות, כך שהפגיעה בבנו הקטין של המערער תצומצם עד מאוד, ועדיין יהיה בעונש זה כדי לבטא, ולו במקצת, את חריפות התנהלותו של המערער, שקטל חייו של אדם תמים בכביש. 5. אשר על כן, אם תישמע דעתי אציע לחבריי להפחית את עונשו של המערער כך שיעמוד על שישה חודשי מאסר לריצוי על דרך של עבודות שירות. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: 1. בתי המשפט חוזרים לעתים קרובות על האמירה בדבר הקושי בו עומד שופט בבואו לגזור את הדין, עד כי נאמר ש"מדידת מידת העונש קשה היא לשופט כקריעת ים סוף" (השופט מ' אלון (בדעת מיעוט) בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 321 (1981)). אולי יהיו כאלה שיאמרו כי ביטוי זה הפך קלישאה. המקרה הנוכחי מדגים אכן היטב את הקושי בגזירת הדין. 2. המערער קיפד חיי אדם. הוא נהג במשאית וגרם ברשלנותו למותו של הולך רגל, שחצה את הכביש במעבר חציה. העונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי אינו חמור. מדובר ב-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשים של מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה במשך 10 שנים. אם בוחנים את המקרה עצמו, את עניינו של הקורבן ושל בני משפחתו ואת הנתונים הנוגעים ישירות למערער בלבד, צריכים היינו להגיע למסקנה שיש להותיר את העונש על כנו. ברם, חובה עלינו ליתן במקרה זה משקל אף לנתונים נוספים הנוגעים למערכת המשפחתית של המערער ולהשלכות של מאסר בין כותלי הכלא על המשפחה. כפי שנראה מייד, מנקודת מבט זו המקרה הינו קיצוני וחריג במיוחד. 3. התסקירים של שירות המבחן, זה שהוגש לערכאה הראשונה וזה שהוגש לנו, מגלים תמונה קשה. המערער, שגילו 34 שנים, נשוי ואב לילד בן 6 שנים. בנו של המערער סובל מפיגור קל, אוטיזם והפרעת קשב וריכוז. ואם לא די בכך, התנהגותו של הבן מסכנת את חייו. על כן נזקק הבן, הלומד במסגרת של חינוך מיוחד, להשגחה של אדם מבוגר. מן התסקירים עולה כי אשתו של המערער אינה מסוגלת לטפל בבן בצורה נאותה וליתן מענה לצרכיו המיוחדים. בתסקיר שהוגש לבית משפט זה נמסר כי הבן פגע בעצמו באמצעות אש וסכין שעה שנמצא בהשגחתה של אמו. רשויות הרווחה בדעה שיש לצמצם ככל הניתן את מספר השעות בהן נמצא הבן בהשגחה בלבדית של האם. בשני התסקירים הובעה ההערכה כי שליחתו של המערער למאסר בין כותלי הכלא תגביר את הסיכון בו מצוי הבן. על רקע עונש המאסר שהשית בית המשפט המחוזי שקלו רשויות הרווחה את האפשרות להשים את הבן במסגרת חוץ-ביתית. אף הובע חשש כי העדרותו של המערער בגין מאסרו הצפוי תביא לנסיגה משמעותית הן במצבו הרגשי והן במצבו התפקודי של הבן. בתסקיר שהוגש לבית משפט קמא הומלץ על כן להימנע מהטלת עונש מאסר בבית האסורים ולהסתפק במאסר בעבודות שרות. כאמור, בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לאמץ את ההמלצה. אף בתסקיר שהונח בפנינו חזרה ההמלצה להטיל מאסר בעבודות שירות. 4. האינטרס הציבורי בענישה משמעותית של עברייני תנועה הגורמים למותם של משתמשים בדרך ברור הוא. אולם, במקרה הנוכחי, בשל העובדות המיוחדות הנוגעות לבנו של המערער ולאשתו, לובש האינטרס הציבורי צורה נוספת. כאמור, שליחתו של המערער למאסר בין כותלי הכלא תציב אתגר קשה בפני רשויות הרווחה. לפי האמור בתסקיר, ייתכן ויהיה צורך להוציא את בנו של המערער מן הסביבה המשפחתית למסגרת חוץ-ביתית. גם אם לא יינקט מהלך כה קיצוני, ברור שיהא צורך להקדיש משאבים ציבוריים מיוחדים לטיפול במשפחה בעת שהייתו של המערער בכלא. מכאן, שהאינטרס הציבורי בהקשר לטיפול במשפחה ייצא נשכר דווקא מכך שיוטל על המערער מאסר בעבודות שירות. בדרך זו יוכל המערער להקדיש חלק משעות היממה לטיפול במשפחתו. 5. לאור כל האמור לעיל מסכים אני עם חברי השופט ח' מלצר כי יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על ששה חודשים. ש ו פ ט הערעור מתקבל איפוא ברוב דעות, והתוצאה תהיה כאמור בחוות דעתו של השופט ח' מלצר. המערער יופנה לממונה על עבודות שירות, המתבקש להודיע בתוך 30 ימים, אם המערער יכול לשאת במאסר שהושת עליו בדרך זו, ומהו המקום שהוא מייעד לו. בעקבות קבלת חוות הדעת נשלים את פסק-דיננו. ניתן היום, י"ט באייר התשס"ט (13.05.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09013190_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il