משה שלק נ. טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1319/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1319/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערערים והמשיבים שכנגד: 1. משה שלק 2. ארז שלק נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ 2. משה בר-אדון ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.12.05 בת.א. 1312/9 שניתן על-ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשס"ז (14.12.2006) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד ערן רוטמן בשם המשיבים והמערעים שכנגד: עו"ד משה בלטר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון). בגדרי פסק-הדין הוחלט לחייב את המשיבה והמערערת שכנגד, חברת טנא נגה בע"מ, להשיב לארז שלק (הוא המערער 2 והמשיב שכנגד) סכום של 40,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה משנת 1989, וזאת בשל ביטול ההסכם להפצה בלעדית שנחתם בין הצדדים. רקע עובדתי 1. ואלו הן העובדות הצריכות לענייננו: בחודש אוקטובר 1989, התקשרה חברת טנא נגה שווק (1981) בע"מ (להלן: החברה) עם משה שלק (הוא המערער 1 והמשיב שכנגד; להלן: משה) בהסכם אשר הקנה לו זכות בלעדית להפצה ולשיווק של מוצרי חלב וגבינות, אותן מייצרת החברה, בשטח מכירה מוגדר באזור חולון ובת-ים (להלן: ההסכם הראשון). בגין זכות זו שילם משה לחברה סכום של 40,000 ש"ח. בסוף שנת 1996 הודיעה החברה למשה על כוונתה לבטל את ההסכם שנחתם עמו בשל החשד כי הוא הוציא ממנה כספים וסחורות במרמה, ולאחר שהתברר כי הוא חורג מאזור החלוקה שלו. כאן המקום לציין, כי סעיף 28א(1) להסכם הראשון מקנה לחברה את הזכות לבטלו באופן מיידי אם יתעורר חשד מבוסס כי המפיץ, משה שלק, "בצע, לכאורה, כל עבירה שעניינה גניבה, מעילה או מרמה". בין הצדדים התקיים משא ומתן שבסופו הוחלט כי קו החלוקה שהפעיל משה יועבר לבנו, ארז שלק (להלן: ארז). על יסוד האמור, ביום 9.2.97 חתמו הצדדים על מסמך המאשר כי תוקפו של ההסכם הראשון פג. באותו מסמך הצהיר משה כי אין לו ולא תהיה לו או לכל אדם אחר מטעמו כל טענה או תביעה כלפי החברה בכל הנוגע להסכם זה (ראו נספח ג' לתיק המוצגים מטעם המערערים). יום לאחר מכן, ובהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים, התקשרה החברה עם ארז בהסכם חדש, הדומה ברובו לזה שנחתם עם אביו, ולפיו הוקנו לו זכויות השיווק וההפצה הבלעדיות באותו אזור שבו הפיץ אביו את מוצרי החלב והגבינות (להלן: ההסכם השני). 2. ביום 22.12.97 הודיעה החברה לארז על כוונתה לבטל באופן מיידי את הסכם ההפצה שנחתם עימו. זאת, בעקבות תלונה שהגיעה למשיב 2, משה בר-אדון (להלן: בר-אדון), המשמש כמנהל סניף החברה בפתח-תקווה, ממנה עלה כי ארז נחשד בניסיון לגניבת מוצרים מן החברה. על פי הנטען, ארז הציע במספר הזדמנויות שונות לאחד מעובדי המחסן בסניף, יבגני שוסטרמן (להלן: שוסטרמן), לגנוב מוצרים מן המחסן ולמוסרם לידיו ללא רישום. עוד הוצע, כי השניים יתחלקו בתמורה שתתקבל ממכירת אותם מוצרים גנובים. לאחר שארז הסכים לעבור בדיקת פוליגרף, נאותה החברה לעכב את ביטול ההסכם. ביום 6.2.98 הודיעה החברה לארז כי לאור תוצאות בדיקת הפוליגרף בכוונתה להביא לסיום ההסכם כבר ביום 18.2.98. עוד באותו יום ביקש ארז מהחברה לאפשר לו לפנים משורת הדין להמשיך בהפצת מוצריה במשך שישה חודשים נוספים. החברה נענתה לבקשה זו בחיוב, ובהמשך אף הוענקו לארז ארכות נוספות להפצת מוצרי החברה, עד אשר הודע לו כי עליו להפסיק בפעולות ההפצה לא יאוחר מיום 17.12.98. 3. לאור האמור, ביום 4.3.99 הגישו ארז ומשה שלק (להלן ביחד: המערערים) תביעה כספית בסך של כ-1,109,000 ש"ח לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר כוונה כנגד החברה וכנגד בר-אדון. לטענת המערערים, ביטול ההסכם השני באופן חד-צדדי נעשה שלא כדין ועל כן זכאים הם לפיצוי בגין הנזקים השונים שנגרמו להם בשל כך. לחלופין טענו המערערים, כי במשך השנים הם פיתחו את קו החלוקה ולכן השבתו לידי החברה ללא כל תמורה מהווה התעשרות שלא כדין על חשבונם. למצער, טענו המערערים כי החברה נדרשת להחזיר להם את התמורה בסך 40,000 ש"ח שניתנה לה עם החתימה על ההסכם הראשון. פסק-הדין של בית-משפט קמא 4. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון) קיבל את התביעה בחלקה והורה לחברה להשיב לארז את הסכום בסך 40,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה החל מחודש אוקטובר 1989. תחילה, בחן בית-משפט קמא את השאלה האם הסכם השני בוטל כדין. בית-המשפט נתן אמון בגירסתו של שוסטרמן, המחסנאי, לפיה ארז ניסה לשדלו לגנוב את מוצריה של החברה. לשיטתו, פעולה זו היוותה עילה חוזית מספקת לביטול הסכם זה. בשלב השני, דן בית-המשפט בתוצאות ביטול ההסכם השני, תוך שהוא נותן דעתו לכך שהחברה קיבלה ממשה, אביו של ארז, תשלום בסך 40,000 ש"ח בעבור הפעלת קו החלוקה. במקום להשיב סכום זה למשה עם ביטול ההסכם הראשון שנחתם עימו, נאותה החברה להעביר את זכויות ההפצה הבלעדיות לארז. לאור האמור, הסיק בית-המשפט כי "התשלום שקיבלה טנא-נגה ממשה נזקף לזכותו של ארז וכאילו שולם ע"י ארז לטנא-נגה בעד זכות ההפצה שהעניקה לו". עם ביטול ההסכם השני, כך נפסק, חלה על החברה החובה להשיב לארז את הסכום שנזקף לזכותו על-פי ההסדר שהיה קיים בין אביו לחברה. בהמשך נקבע כי החברה נהגה שלא בתום לב, שעה שפעם אחר פעם סירבה לאשר את מכירת קו החלוקה לקונים פוטנציאלים שהוצעו על-ידי ארז, מנימוקים אשר לא הצדיקו, כך לשיטת בית-המשפט המחוזי את פסילת על המועמדים. מאחר וניסיונות מכירת הקו לאדם אחר לא צלחו, קבע בית-המשפט כי קמה לארז הזכות לקבל חזרה את הסכום בסך 40,000 ש"ח שניתן בעבור רכישת זכויות ההפצה הבלעדיות בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק. בשולי הדברים, ציין בית-המשפט כי יש לדחות את תביעתו של משה כלפי החברה. שכן, מרגע שהועברה הזכות להפצה בלעדית לארז, לא נותרה עוד למשה כל זכות כלפיי החברה. כן נפסק, כי לא קמה עילה לתביעה אישית כנגד בר-אדון מאחר והוא לא פעל באופן עצמאי, אלא כאורגן מטעם החברה. טענות הצדדים 5. על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הוגש, כאמור, ערעור מטעם המערערים וערעור שכנגד מטעם החברה. טענתם העיקרית של המערערים היא כי ערכו של קו החלוקה עלה בעשרות מונים במשך כל השנים שהוא הופעל על-ידם. על כן, שגה בית-המשפט, לדידם, כאשר הורה על השבת התמורה שניתנה לחברה בשנת 1989, ואשר הסתכמה ב-40,000 ש"ח, ולא הורה על השבת סכום כסף המגלם את ערכו הנוכחי של קו החלוקה. בהקשר זה, מזכירים המערערים שמותיהם של שני אנשים אשר היו מעוניינים לרכוש את קו החלוקה והציעו בעבורו סכומים העולים בהרבה על זה שפסק להם בית-משפט קמא. אחד מבין אותם רוכשים הציע לשלם 200,000 דולר בעבור קו החלוקה ואילו הרוכש האחר הציע לשלם סכום של 2,400,000 ש"ח במשך תקופה של 20 שנה. טענה נוספת אשר בפי המערערים מכוונת כנגד קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי לפיה ארז אכן שידל את שוסטרמן לגנוב מוצרים השייכים לחברה. כך, בין היתר, נטען על-ידם כי נפלו סתירות משמעותיות בעדותו של שוסטרמן מהן התעלם בית-משפט קמא, כי מדובר בעד שאינו אובייקטיבי וכי אין כל הסבר לסיבה בעטיה התעכב העד לדווח על המאורעות האמורים לקצין הביטחון. לבסוף, טוענים המערערים כי הם זכאים לפיצוי בשל הפרת ההסכם שנחתם עם החברה ואיבוד פרנסתם וכי נפלה תחת ידי בית-המשפט שגגה בשערוך סכומי ההשבה. בתשובתם לערעור שכנגד, טוענים המערערים כי בין שני הסכמי ההפצה הבלעדית קיים קשר משפטי המקנה למשה את הזכות לתבוע אף הוא פיצויים מן החברה. עוד טוענים המערערים, כי בין הצדדים נכרת הסכם נוסף, שלישי במספר, אשר הקנה לארז את האפשרות למכור את זכויות ההפצה הבלעדיות לאדם אחר. הסכם זה, כך לעמדת המערערים, סוכל על-ידי החברה, אשר לא נתנה הסכמתה להעברת זכויות ההפצה למי מבין הקונים הפוטנציאלים שגויסו על-ידי ארז. המערערים סבורים, כי בעקבות הפרה זו של ההסכם השלישי קמה להם הזכות לקבל סכומי כסף השווים לערכו הנוכחי של קו החלוקה. זאת, הן משום שהשבת התמורה המקורית אינה אפשרית עוד, והן בכדי למנוע התעשרות שלא כדין של החברה. 6. החברה מנגד, סבורה כי אין מקום לחייבה בתשלום כספים כלשהם למערערים ועל כן מבקשת היא כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יבוטל. ככל שהדבר נוגע לשאלת הפרת ההסכם השני, סומכת החברה ידיה על קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, כי ארז ניסה להונות אותה. לטענת החברה, קביעה זו מעוגנת היטב בחומר העובדתי ואין מקום להתערב בה. לכן, משהפר ארז את חובות האמון שלו כלפי החברה, זו האחרונה רשאית הייתה לבטל את ההסכם עימו לאלתר, וכך היא אף נהגה. בנסיבות אלו, החברה סבורה כי אין הוא זכאי לפיצוי כספי כלשהו. כן נטען על-ידה, כי לא ניתן היה לכפות עליה לגייס מפיצים שאינם מתאימים, ואשר אינם מתכוונים לעסוק בהפצת התוצרת באופן אישי. החברה מעלה טעם נוסף בגינו אין להשיב למערערים את התמורה הכספית והוא כי ארז קיבל מספר ארכות להמשך הפצת המוצרים, הגם שעל פי דין לא הייתה כל חובה לתתן. דהיינו, בהנחה ולמערערים מגיע פיצוי כלשהו בגין השבחת קו החלוקה, הרי שהוא ניתן בדמות ההארכות השונות שארז קיבל להפצת המוצרים. לחלופין, טוענת החברה כי אם יקבע שהמערערים זכאים לפיצוי הרי ששיעורו צריך לעמוד על סכום רכישת קו החלוקה בתוספת הפרשי הצמדה, ולא מעבר לכך. בהקשר זה נטען כי הסכומים בהם נוקבים המערערים כמייצגים את שווי קו החלוקה אינם ריאליים, וממילא לא הוכחו על-ידם כנדרש. לבסוף, מלינה החברה על כך שבית-המשפט לא חייב את משה בהוצאות משפט, משתביעתו שלו נדחתה, ועל כך שלטובת ארז נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור גבוה, אשר אינם עולים בקנה אחד עם תוצאות פסק-הדין. דיון 7. על רקע זה התעוררו לפנינו שלוש שאלות עיקריות ואלה הן: א. האם ההסכם השני, זה שנחתם בין ארז לחברה, השתכלל לכדי הסכם מחייב או שמא ההסכם הראשון הוא זה שחל על מערכת היחסים בין הצדדים? ב. האם ביטולו של ההסכם השני על-ידי החברה היה כדין? ג. מהי הנפקות הנודעת לביטול הסכמים שנחתמו בין המערערים לחברה, ואלו כספים, אם בכלל, מחויבת החברה להעביר לידי המערערים? וביתר פירוט, האם בעקבות ביטול ההסכם השני מוטלת על החברה החובה להשיב למערערים סכום של 40,000 ש"ח ששולם בעבור קבלת זכויות ההפצה הבלעדיות, או שמא עליה להעביר לידם סכומים נוספים המגלמים את השבחת ערכו של קו החלוקה? בחינת תוקפו של ההסכם השני 8. טרם שנפנה לדון בתוקפו של ההסכם השני, זה שנחתם בין ארז לחברה, אבקש להתחקות תחילה אחר האירועים שקדמו לחתימה עליו. כאמור, משה שלק הפיץ את מוצריה של החברה, בהתאם להסכם הראשון שנחתם ביניהם, החל משנת 1989 ועד לסוף שנת 1996. אז, התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים שמקורם בחשד כי משה הוציא מן החברה כספים וסחורות במרמה. בתצהיר שצורף לתביעה שהוגשה לבית-משפט קמא, מציין משה כי זמן מה לאחר שהועלו האשמות אלו נגדו, הוא נפגש עם בר-אדון, אשר הציע לו להעביר את זכויותיו על פי ההסכם הראשון לבנו ארז. באותה שיחה, כך על-פי הנטען, נאמר למשה כי העברת זכויותיו לבנו, הינה פעולה טכנית בלבד שנועדה לרצות גורמים מסוימים בהנהלת תנובה וכי אין במעשה זה כדי לפגוע בזכויותיהם של המערערים בקו החלוקה. בדיעבד, התברר למשה כי החברה הוליכה אותו ואת בנו שולל, וכי ההסכם השני שונה באופן מהותי מן ההסכם שקדם לו, שכן להסכם האחרון הוספה הצהרה לפיה לא שולמה לחברה כל תמורה בגין העברת קו החלוקה לידי ארז (ראו פיסקאות 6-5 לתצהיר; דברים דומים מופיעים בתצהירו של ארז). 9. במסגרת חקירתו הנגדית בבית-המשפט המחוזי מסר משה את הדברים הבאים בנוגע לחתימתו על ביטול ההסכם הראשון: "ת. אדון בר-אדון שנפגש איתי, הוא החתים אותי על כמה טפסים, והוא אמר לי אל תידאג זה הכל בסדר פורמלית להעביר את הקו על שם שלק ארז. כב' השופטת: אדון שלק אתה חותם על מסמכים בלי לקרוא? ת. אני האמנתי. .... כב' השופטת: טוב, אז חתמת בלי לקרוא? ת. כן (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול))". ארז ציין בעדותו כי אביו, אשר נכח אף הוא במעמד החתימה על ההסכם השני, הוא שהורה לו לחתום על הסכם זה, וכי נאמר לו שמדובר בהעברת פורמאלית של זכויות ההפצה על שמו, כאשר למעשה אביו ימשיך להפעיל את קו החלוקה (עמ' 151 לפרוטוקול). על יסוד האמור, טוען משה, כי הוא ובנו הולכו שולל על-ידי החברה, תוך שהוא חוזר ומדגיש כי ההסכם השני היה פורמאלי בלבד וכי אף לאחר העברת זכויות ההפצה לבנו אופן חלוקת התוצרת נותר בעינו, למעט העובדה שאת החלוקה בפועל ביצע ארז. משה אף הדגיש כי בכל אותה עת הוא המשיך לסייע לבנו בביצוע החלוקה, וכאשר האחרון שהה בחו"ל, הוא אף החליף אותו בפועל בפעולת החלוקה. 10. גירסתו של משה בר-אדון הייתה מעט שונה. הלה ציין בתצהיר שהגיש לבית המשפט המחוזי, כי משנודע לחברה שמשה זייף חשבוניות מתוך כוונה להוציא ממנה כספים במרמה, זו האחרונה ביטלה את ההסכם עימו. לדברי בר-אדון, בשל תחינותיו של משה כי הדבר יפגע במטה לחמו, נאותה החברה לפנים משורת הדין, להתקשר עם בנו ארז בחוזה חדש להפצת מוצריה, ובתנאי שמשה יצהיר כי אין ולא תהינה לו תביעות בנוגע להסכם שהוא חתם עם החברה. זאת ועוד, הסכמת החברה להתקשר עם ארז בהסכם חדש היוותה, כך לטענת בר-אדון, פיצוי עבור משה הגם שהוא כלל לא היה זכאי לכך. בר-אדון שלל מכל וכל את הטענות לפיהן נאמר למערערים כי תוכנם של שני ההסכמים הינו זהה וכי מדובר היה בהעברה פורמאלית של הזכויות ממשה לבנו. עוד צוין על-ידו, כי המערערים קראו את ההסכם השני וחתמו עליו מרצון, מבלי למחות במעמד החתימה על השינויים שנעשו בו. לא זו אף זו, לטענת בר-אדון, החתימה על ההסכם השני הותנתה, בין היתר, בכך שארז יצהיר ויבהיר שהוא לא שילם עבור זכותו להתקשר עם החברה בהסכם חדש, ובכך שמשה לא יעבוד יחד עימו בחלוקת תוצרתה של החברה. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית בבית-משפט קמא ציין בר-אדון כי הוא אימץ לעצמו נוהל קבוע, לפיו הוא מיאן לחתום על הסכמים עם לקוחות עוד באותו הרגע בו ההסכמים הוצגו בפניהם, אלא בחלוף יומיים או שלושה, ולאחר שניתנה להם האפשרות לקרוא את ההסכמים ולעמוד על תוכנם (עמ' 264 לפרוטוקול). 11. הנה כי כן, בין בעלי הדין ניטשת מחלוקת באשר לשאלה האם המערערים היו מודעים לשינויים שנערכו בהסכם השני. במחלוקת זו שנפלה בין הצדדים נחה דעתי כי הדין הוא עם החברה. בית-משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ראו למשל, ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594). לפיכך נפסק, כי על-פי רוב "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38. שם, הובהר כי טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך). הוא הדבר, כאשר אדם חותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו (ע"א 413/79 הנ"ל). הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375; כן ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; רע"א 11519/04 לבקוביץ' נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענו זו נדרשים לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 הנ"ל, עמ' 571-570; ע"א 1513/99 הנ"ל, עמ' 594). 12. ובענייננו, משה הודה בכך שהוא חתם על המסמך המבטל את ההסכם הראשון מבלי שטרח לקרוא את תוכנו, ומתוך אמון מלא בדבריו של בר אדון. ארז חתם אף הוא על ההסכם השני מן הטעם שאביו הורה לו לעשות כן. כעת מנסים השניים להתנער מן האמור במסמכים אלו, אף על פי שהם כלל לא טרחו לעיין בהוראותיהם ולוודא כי תוכנם עולה בקנה אחד עם ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעל פה. זאת, חרף העובדה שמדובר במסמכים בעלי חשיבות רבה עבורם, אשר אין הדעת נותנת כי הם יחתמו עליהם מבלי לעיין כלל בתוכנם. בנסיבות אלו, ובהתחשב בראיות השונות עליהן עמדתי קודם לכן, לא שוכנעתי כי המערערים הרימו את נטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפיהם. לאור האמור, דעתי היא כי ההסכם השני השתכלל לכדי הסכם מחייב ובר תוקף. בהמשך דבריי, אצביע על כך שאף לוּ הייתה מתקבלת גרסת המערערים לפיה העברת זכויות ההפצה הבלעדיות ממשה לבנו הייתה פורמאלית בלבד, לא היה בכך די כדי לשנות את החלטתי הסופית. סוגיית הפרת ההסכם השני 13. השאלות הנשאלות כעת הינן האם ההסכם השני אכן הופר על-ידי ארז, והאם ביטולו על-ידי החברה היה כדין. בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי שידולו של שוסטרמן לגנוב מוצרים מהווה עילה חוזית מספקת לביטול ההסכם השני בהתאם לאמור בסעיף 29(א) להסכם זה. בית-המשפט נתן אמון מוחלט בגרסתו של שוסטרמן, אשר טען כי ארז ניסה לשדלו מספר פעמים לגנוב מוצרים מהמחסן ולהתחלק עימו בתמורה שתתקבל ממכירתם. בית-המשפט התרשם כי שוסטרמן דובר אמת, וכי ארז מאידך לא סיפק הסבר מניח את הדעת לקיום מניע שיכול היה לגרום לשוסטרמן להעליל עליו עלילה. המערערים טוענים, כי מסקנה זו של בית-המשפט המחוזי בטעות יסודה. טענה זו אין בידי לקבל. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית המבוססות על ממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים. שכן, הערכאה הדיונית היא זו שמתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים ומדבריהם (ראו למשל, ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661, 663; ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (לא פורסם) פיסקה 3 והאסמכתאות השונות המופיעות שם). איני סבור כי במקרה הנוכחי נתקיימו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. 14. מעבר לנדרש, אעיר כי לא שוכנעתי שנפלה טעות בקביעתו זו של בית-המשפט המחוזי. המערערים עומדים על מספר סתירות שנפלו לכאורה בעדותו של שוסטרמן, מהן התעלם בית-משפט קמא. כך למשל, המערערים מזכירים את העובדה ששוסטרמן מצא לנכון לדווח לקצין הביטחון של החברה על הצעתו של ארז לגנוב את המוצרים אך כחודשים לאחר שהיא הועלתה לראשונה, בחודש יולי 1997. פער זמנים זה, כמו גם העובדה שאך בחודש נובמבר אותה שנה החליט שוסטרמן לתעד בכתב את שיחותיו עם ארז, מעוררים לדידי המערערים פליאה רבה. כן מצביעים המערערים על סתירות שנפלו בגירסתו של שוסטרמן באשר לשאלה מי יזם את הגשת התלונה למשטרה ובאשר לאירוע שבו, כך נטען, איים ארז על שוסטרמן. לבסוף טוענים המערערים כי שוסטרמן, אשר שימש כמחסנאי, לא הורשה להוציא סחורה מן המחסן. איני מוצא ממש בכל הטענות הללו. הסתירות שנפלו, אם בכלל, בעדותו של שוסטרמן הינן זניחות ואין בהן כדי לקעקע את מהימנותו. בייחוד, אם מביאים אנו בחשבון את העובדה ששוסטרמן אינו שולט היטב בשפה העברית ואת העובדה שחלפו כתשע שנים מן המועד שבו התרחשו האירועים האמורים ועד למתן עדותו בבית-המשפט. אף לעיכובים שנפלו בהגשת התלונה לקצין הביטחון ובהעלאת הדברים על הכתב ניתן הסבר מניח את הדעת. במהלך חקירתו הנגדית ציין שוסטרמן כי תחילה הוא לא התייחס ברצינות להצעותיו של ארז וסבר כי הדברים נאמרו בבדיחות הדעת. אולם, כאשר ארז העלה בפניו בפעם השלישית את הרעיון לגנוב סחורה מן המחסן הלה מצא לנכון לדווח על כך לקצין הביטחון של החברה. זה האחרון אף הורה לשוסטרמן בחודש נובמבר אותה שנה להעלות דברים אלו על הכתב (ראו עמ' 225-221 לפרוטוקול). זאת ועוד, אף אם שוסטרמן לא היה מוסמך פורמאלית להוציא סחורה מהמחסן, כפי שטוענים המערערים, הרי שסביר להניח כי הייתה לו אפשרות מעשית לבצע פעולה זו, ובפרט לאור העובדה שהלה שהה לבדו בחלק מן הזמן במחסני החברה. על יכולתו של שוסטרמן להוציא סחורה מן המחסן ניתן ללמוד מעדותו: "ת. נכון. אני בלילה אני מכין הזמנות לפי הטפסים שנותן לי מנהל משמרת. אבל אני מוציא סחורה לפי הזה, וזהו. לא יותר. לא שמאלה ולא ימינה. ש. אחראי משמרת בודק שהוצאת בסדר? ת. לא. ש. אתה יכול להוציא מה שאתה רוצה? ת. אני בודק. אני בודק. כן. אני אחראי הייתי על המחסן. עובד רגיל אבל אחראי על המחסן הזה, ספיציפי" (עמ' 221 לפרוטוקול)". עוד יצוין, כי במרבית הפעמים בהם העלה ארז בפני שוסטרמן את ההצעות לגנוב את הסחורה, שהה שוסטרמן, כך על פי עדותו, לבדו במחסן ולא היה נתון להשגחתם של הממונים עליו. לאור כל האמור, דעתי היא כי לא נפל כל פגם במסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה ההסכם השני הופר על-ידי ארז, ולכן ביטולו על-ידי החברה היה כדין. כעת כל שנותר הוא לדון בתוצאות הפרת הסכם זה. ההשלכות הנוגעת לביטול ההסכם השני על-ידי החברה השבת סכום הכסף ששולם בעבור קו החלוקה 15. בית-המשפט המחוזי פסק, כאמור, כי עם ביטול ההסכם השני מחויבת החברה להשיב לארז סכום של 40,000 ש"ח. החלטה זו נומקה באופן הבא: "כפי שצוין לעיל בפסק הדין, טנא-נגה קיבלה ישירות ממשה בעד הקו תשלום בסך ארבעים אלף ₪. הקו הועבר לארז במסגרת הסדר שהושג בין משה לטנא-נגה. במקום להשיב למשה בגין ביטול ההסכם אתו, את התשלום שקיבלה ממנו, הסכימה טנא-נגה למסור את זכות ההפצה בקו [ל]לא תשלום. דהיינו, התשלום שקיבלה טנא-נגה ממשה נזקף לזכותו של ארז וכאילו שולם ע"י ארז לטנא-נגה בעד זכות ההפצה שהעניקה לו. בעקבות ביטול ההסכם עם ארז, חלה על טנא-נגה החובה להשיב לארז את הסכום שנזקף לזכותו על פי ההסדר שבין משה לבין טנא-נגה". מסקנה זו מתקשה אני לקבל. לשם דיון בשאלה האם החברה מחויבת להשיב למערערים את הסכום בסך 40,000 ש"ח ששולם עבור קו החלוקה שומה עלינו להתחקות תחילה אחר תוכנם של ההסכמים השונים שנחתמו עם החברה. עד כה קבענו, כאמור, כי ההסכם השני אשר הסדיר את מערכת היחסים בין ארז לחברה היה בעל תוקף מחייב וכי הוא הופר על-ידי ארז, כאשר הלה ניסה להוציא במרמה כספים וסחורה מן החברה. ביטול ההסכם על-ידי החברה נעשה, אם כן, כדין ובהתאם לאמור בסעיף 29א., שזו לשונו: "החברה תהיה זכאית לבטל את ההסכם באופן מיידי בהתקיים אחת מן החלופות הבאות: (1). .... אם יהיה קיים חשד מבוסס כי המשווק בצע, לכאורה, כל עבירה שעניינה גניבה, מעילה או מרמה". כאן אף המקום לציין, כי בחלק זה של ההסכם השני, הדן במקרה של ביטולו על-ידי החברה, לא מופיעה הוראה המחייבת את החברה להשיב סכום כסף כלשהו לארז. לא זו אף זו, בחלק הכללי של אותו הסכם (סעיף 3) צוין באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ארז לא העביר לחברה כל תמורה בעד העברת קו החלוקה לחזקתו. מפאת חשיבותו של סעיף זה, הוא יובא להלן במלואו: "3. המשווק מצהיר בזאת במפורש כי עובר לחתימתו על הסכם זה ואף לאחר מכן הוא לא שילם ולא ישלם לכל אדם או גוף כלשהוא במישרין או בעקיפין כל תמורה שהיא בגין התקשרותה של החברה עמו בהסכם זה" [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]. מן האמור לעיל למדים אנו, כי הוסכם על הצדדים שלא שולם ולא ישולם כל סכום לחברה, וזאת בין אם בדרך ישירה ובין אם בדרך עקיפה, בגין העברת זכויות ההפצה הבלעדיות לארז. בנסיבות אלו, ולאור לשונו הברורה של סעיף 3 להסכם השני מתקשה אני לקבל את הקביעה לפיה יש לזקוף את התשלום בסך 40,000 ש"ח שקיבלה בעבר החברה ממשה לזכות בנו, ארז. משהגענו לכלל מסקנה כי לא שולם לחברה כל סכום בעבור העברת הזכויות לארז, ממילא אין היא מחויבת להשיב לו דבר עם ביטול ההסכם השני על-ידה. 16. מעבר לנדרש, אעיר כי אף לוּ הייתה מתקבלת טענת המערערים לפיה ההסכם השני הינו פורמאלי בלבד ואילו הוראות ההסכם הראשון הן שבתוקף, לא הייתי מגיע לתוצאה אופרטיבית אחרת. בסעיף 3 להסכם הראשון מופיעה התחייבותו של משה לשלם לחברה סכום של 40,000 ש"ח בעבור זכויות ההפצה הבלעדיות (סכום זה כונה בפי הצדדים להסכם "התמורה"). בסעיף 28א(1) לאותו הסכם נקבעה הוראה הזהה לחלוטין בלשונה לזו המופיעה בסעיף 29א(1) להסכם השני, לפיה החברה תהא רשאית לבטל באופן מיידי את ההסכם אם יתעורר חשד מבוסס לביצוע מעשה מרמה על-ידי המשווק. בהמשך, בסעיף 28ג. נקבע: "כדי להסיר ולהבהיר כל ספק, מוסכם ומוצהר בזה בין הצדדים, כי במקרה של ביטול ההסכם ע"י החברה כאמור בסעיף 28 זה, לא יהיה המשווק זכאי להחזרת התמורה כולה או חלקה". כאן המקום להעיר, כי הוראה זו הושמטה מן ההסכם השני מאחר ובסעיף 3 לאותו הסכם נקבע כי ארז ממילא לא שילם כל תמורה לחברה בגין העברת זכויות ההפצה הבלעדיות אליו. מכל מקום, מן האמור בסעיף זה עולה כי החברה לא הייתה מחויבת להשיב למשה את הסכום בסך 40,000 ש"ח, וזאת בשל הפרת ההסכם הראשון על-ידו עקב החשד כי הלה היה מעורב בביצוע מעשי מרמה (ראו פיסקה 1). בנסיבות אלו, ומאחר ומשה ממילא אינו זכאי להשבת ה"תמורה", איני רואה סיבה בעטיה ניתן יהיה לזקוף את הסכום האמור לטובת ארז. 17. לא זו אף זו, אף אם נהא נכונים לצעוד כברת דרך נוספת לכיוון המערערים ונניח לטובתם, כי החברה מחלה למשה על הפרת ההסכם הראשון וכי ניתן לזקוף את הסכום בסך 40,000 ש"ח לזכות בנו, לא יהיה בכל אלו כדי להועיל להם. שכן, עם הפרת ההסכם השני, הפעם בשל החשד כי ארז ביצע מעשה מרמה, איני רואה מדוע לא תקום תחולה לאותה הוראה הפוטרת את החברה מלהשיב לידיו את ה"תמורה" בסך 40,000 ש"ח. מסקנתי זו לא רק שמשתלבת היטב עם לשונם של שני ההסכמים, אלא שהיא אף עולה, כך להשקפתי, בקנה אחד עם ההיגיון העסקי העומד ביסודם. כך, אין זה מתקבל על הדעת שארז, אשר מבקש לבוא בנעליו של אביו, יהיה זכאי לטובת הנאה שמלכתחילה לא ניתנה לאביו. ההסכם הראשון שולל במפורש ממשה את האפשרות לקבל חזרה לידיו את התמורה ששילם בעבור זכויות הבלעדיות במקרה של ביצוע מעשה מרמה על-ידו. על כן אין זה הגיוני כי דווקא ארז יהיה זכאי להחזר אותו סכום, מקום בו ההסכם שנחתם עימו בוטל, ומסיבה דומה. מתחזק אני במסקנתי זו בפרט אם מביאים אנו בחשבון את העובדה שעם הפרת ההסכם הראשון על ידי משה, החברה לא הייתה מחויבת להסכים להעברת קו החלוקה לידי ארז. מתן הסכמה כאמור נעשתה לפנים משורת הדין. בנסיבות אלו ושעה שלמדים אנו שהמערערים חתמו על ההסכם השני כשהם נמצאים בעמדת חולשה מסוימת, אין זה הגיוני כי יוקנו לארז, אשר הפר אף הוא את ההסכם שנחתם עימו, זכויות יתר שלא ניתנו לאביו. לאור האמור, דעתי היא כי יש לבטל את קביעתו של בית-המשפט המחוזי המחייבת את החברה להשיב לארז סכום של 40,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מחודש אוקטובר 1989. השבת סכומי כסף כפיצוי בגין ביטול הסכם ההפצה או בשל השבחת ערך קו החלוקה 18. לאחר שחלפנו מעל המשוכות השונות שניצבו בדרכנו, השאלה המשפטית האחרונה הדורשת ליבון הינה: האם זכאים המערערים לפיצוי כלשהו, בין אם בשל ביטול ההסכם על-ידי החברה ודחיית הצעותיהם של הרוכשים מטעמם ובין אם מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט, וזאת בגין השבחת ערך קו החלוקה במרוצת השנים. כאמור, המערערים תבעו מן החברה סכום כסף המגלם את שוויו של קו החלוקה נכון לסוף שנת 1998, אשר מגיע, כך על-פי הערכת מומחה מטעמם, לסכום של 834,000 ש"ח. החברה מאידך, טוענת כי הסכומים בהם נוקבים המערערים כמייצגים את שווי הקו אינם ריאליים ומנופחים. טענה זו של החברה אף נתמכה בחוות דעת של מומחה מטעמה. 19. תחילה אדון בשאלת זכאות המערערים לפיצוי בגין ביטול ההסכם השני והפסקת הקשר המסחרי עם החברה. במספר מקרים בעבר הבהיר בית-משפט זה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי סוכן או מפיץ המפר הסכם שחתם עם היצרן אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההסכם. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 687/76 בלייויס נ' פיק, פ"ד לב(2) 721: "המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו" (שם, בעמ' 725). ואילו במקום אחר נפסק: "למרות האמור לעיל, ברור, כי אם המשווק הוא זה שהפר את חוזה ההפצה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. משמע, אם אכן מעשיו של המערער היו בגדר הפרה יסודית של החוזה בינו לבין המשיבה, לאחרונה הזכות לסיים את החוזה, הן על פי הדין אשר קדם לדיני החוזים והן לפי הדין הקיים היום, וזאת מבלי להמצא חייבת בתשלום פיצויים (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר, פ"ד מז(2) 517, 522; ראו גם, ע"א 81/64 זמל נ' אוירבך, פ"ד יח(3) 567, 573)". ואכן, מתקשה אני להעלות על הדעת כי מפיץ אשר לא נרתע מלהפר באופן בוטה את הסכם ההפצה ואגב כך גרם לביטולו, יוכל לתבוע פיצוי על פיו בגין הפסקת הקשר המסחרי. אין הדבר מתיישב לא עם שורת הצדק ולא עם השכל הישר. ובענייננו, כבר עמדנו על כך שההסכם השני הופר על-ידי ארז, כאשר הלה ניסה להוציא במרמה סחורות מן החברה (ראו פיסקאות 14-13 לעיל). בנסיבות אלו, ומאחר ולא מופיעה באותו הסכם כל הוראה המזכה את ארז בפיצוי, אין אני סבור כי הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין סיום ההתקשרות עם החברה. 20. לדידי המערערים, בינם לבין החברה השתכלל חוזה נוסף, שלישי במספר, מאחר והחברה סיכמה עימם כי הם יוכלו לנסות ולמכור את קו החלוקה לאדם אחר. המערערים טוענים, כי פסילת הרוכשים הפוטנציאליים שהוצעו על-ידם, ללא כל סיבה מצדקת, מהווה הפרה של ההסכם השלישי ומזכה אותם בפיצוי. בהקשר זה המערערים אף נסמכים על קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה החברה לא נהגה בדרך מקובלת ובתום לב למימוש התחייבותה כלפי ארז לאפשר לו למכור את הקו. אף טענה זו של המערערים דינה להידחות. יש לזכור כי על פי ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה, זכות ההפצה הינה זכות חוזית ולא קניינית. טיב ההתקשרות מן הסוג שלפנינו, בין מפיץ ליצרן, מבוסס מטבע הדברים על יחסי אמון ואינו מקים עילה לדרוש המשך קיומו של הקשר או אכיפתו (ראו למשל ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849, 860-858; ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול, פ"ד מד(3) 661, 682-681 (להלן: פרשת מעבדות טרבונל); רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 324; ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1) 625, 633-632). נכון הוא הדבר, כי בהתאם לאמור בסעיף 31 להסכם השני רשאי היה ארז להעביר את כלל זכויותיו בקו החלוקה לאחר, בכפוף לכך שאותו מועמד יעמוד בתנאים מסוימים, ובלבד שתינתן הסכמת החברה לכך בכתב ומראש. ואכן, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם "ישוב" קו החלוקה לחברה היצרנית והיא תחויב בפיצוי המפיץ, וזאת בשל אי הסכמתה, ומטעמים בלתי סבירים, להעביר את זכויותיו בקו החלוקה לאדם אחר (ע"א 9046/96 הנ"ל, עמ' 631). אלא, שאין כך הדבר בענייננו. 21. ראשית, טוענת החברה כי זכותו החוזית של ארז להעביר את קו החלוקה לאחר, בהתאם לאמור בסעיף 31 הסכם השני, פקעה מן העולם עם הפרת הסכם זה על-ידי ארז עקב מעשי המרמה השונים שבוצעו על ידו. לעניין זה נסמכת היא על האמור בע"א 498/83 אמישרגז נ' מלבין פ"ד מב(4) 269. לעמדת החברה, היא ניאותה לאפשר לארז להמשיך בהפצת מוצריה, חרף מעשי המרמה שביצע ולמרות שלא הייתה מחויבת לעשות כן. הסכמתה זו ניתנה לפנים משורת הדין, וודאי שאינה מקנה לארז, כך לטענת החברה, זכות להעביר את קו החלוקה לאדם אחר או לדרוש ממנה פיצוי בסרבה להתקשר בהסכם חדש עם הרוכשים שהוצעו על ידו. אף אני מתקשה לקבל את עמדת המערערים לפיה בין הצדדים נחתם הסכם שלישי המחייב את החברה לאפשר לארז למכור את קו החלוקה לאדם אחר. קביעה זו אינה עולה, להשקפתי, בקנה אחד עם החומר העובדתי שבתיק. כך, בכל אחד ואחד מן המכתבים שנשלחו לארז לאחר שהודע לו על כוונת החברה לבטל את ההסכם השני, עמדה החברה פעם אחר פעם על כך שהארכות השונות ניתנו לו מתוך מחווה של רצון טוב, לפנים משורת הדין וכדי לאפשר לו להמשיך בחלוקת המוצרים. לא זו אף זו, במכתב ששלח ארז ביום 26.11.98 לנעם הנקין, מנהל מכירות והפצה בחברת תנובה, ביקש הוא מן החברה לחדש את הסכם הבלעדיות שנחתם עימו. במכתב התגובה מיום 1.12.98 הובהר לארז כי החברה נהגה עימו באופן הוגן ומתחשב כאשר הסכימה לפנים משורת הדין להיעתר לבקשתו ולאפשר לו להמשיך בחלוקת מוצריה במשך כעשרה חודשים נוספים. כן הובהר מפורשות באותו מכתב, כי ההארכה הנ"ל לא הותנתה במציאת קונה חלופי. אף-על-פי שמכתב התשובה לא כלל התייחסות מפורטת לכל הנאמר במכתבו של ארז הודגש כי אין להסיק מכך על הסכמת החברה לאמור בו. לבסוף, שב ארז והתבקש להפסיק באופן מוחלט את שיווק מוצרי החברה עד ליום 17.12.98 (ראו נספח ו' לתיק המוצגים מטעם המערערים). נוכח האמור, מתקשה אני לקבל את העמדה כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב נוסף. שנית, לטענת החברה החלטתה לפסול את שני המועמדים האחרים שהוצעו על-ידי ארז נבעה מנימוקים עניינים. זאת, מאחר והתברר כי אין בכוונתם לעסוק בכוחות עצמם בחלוקת התוצרת (עמ' 198, 212-211 לפרוטוקול). עוד נודע, כי לאחד הרוכשים לא היה באותה עת רישיון נהיגה למשאית, תנאי בלעדיו אין לחתימה על הסכם הפצה מן הסוג האמור (סעיף א' לחלק הכללי בהסכם השני להסכם שנחתם בין הצדדים), וכי הרוכש האחר לא הסכים להפסיק את עבודתו בקווים אחרים (עמ' 212-211 לפרוטוקול; ראו גם, עמ' 279-278 לפרוטוקול). כן מבהירה החברה כי לא ניתן לכפות עליה את העסקתם של מפיצים שאינם מתאימים. אף-על-פי שלא נעלמה מעיני קביעתו של בית-המשפט המחוזי לעניין התנהלותה חסרת תום הלב של החברה, דומה על פניו כי נימוקים אלו שעמדו בבסיס החלטתה של החברה שלא לאשר את מכירת הקו לאדם אחר הינם סבירים. מה גם, שארז לא הכחיש כי הקושי העיקרי במכירת קו החלוקה מקורו לאו דווקא בהתנהלות החברה, כי אם בפרסומים על הכוונה לסגור את מחלבת טנא נגה (ראו מכתבו של ארז מיום 6.9.98). לבסוף, אעיר כי אף לוּ הייתה מתקבלת טענת המערערים בהקשר זה, הרי שיש לזכור כי בסופו של דבר ניתן לארז לפנים משורת הדין "מעין פיצוי" בדמות ארכה בת כעשרה חודשים, במהלכה התאפשר לו להמשיך ולהפיץ את מוצרי החברה. ניתן לומר, כי הארכה שניתנה לארז שקולה הלכה למעשה למתן הודעה מוקדמת על ביטול ההסכם. כידוע, מתן הודעה שכזו תכליתה בראש ובראשונה לאפשר למפיץ שהות נוספת למציאת עבודה חדשה (ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 80-76; כן ראו, מיגל דויטש "על "גנים" משפטיים והתחרות דינים: לסוגיית היחס בין דיני חוזים לדיני עשיית עושר" עיוני משפט יח 557, 579-578 (להלן: דויטש)). אולם יש אף הסוברים, כי בבסיס ההודעה המוקדמת הניתנת למפיץ זמן סביר מראש עומדות מטרות נוספות ובכללן, כיסוי השקעותיו הראשוניות ומתן אפשרות למיצוי הרווחים שהיו צפויים לו מן ההסכם (פרשת מעבדות טרמינל, עמ' 701, 705-704, 708; ראו גם, ע"א 355/89 הנ"ל, שם; ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429; לביקורת על גישה זו ראו דויטש, שם). הנה כי כן, אף-על-פי שהחברה רשאית הייתה לבטל את ההסכם השני באופן מיידי וללא כל צורך בהענקת פיצוי, אפשרה היא לארז לפנים משורת הדין להמשיך ולהפיק רווחים בגין הפעלת הקו במשך כעשרה חודשים נוספים. בעשותה כן, העניקה היא לארז מעין פיצוי, אף על פי שלא הייתה מחויבת לעשות כן. על יסוד כלל הטעמים האמורים הגעתי לכלל מסקנה כי ארז אינו זכאי לפיצוי נוסף בשל סירוב החברה לאשר את מכירת קו החלוקה לאדם אחר. סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט 22. טרם שאפנה לדון בשאלה האחרונה הטעונה הכרעה והיא האם החברה מחויבת להשיב סכומים כלשהם למערערים מכוח דיני עשיית עושר ומהם אותם סכומים, אבקש להעיר שתי הערות כלליות שיש בהן כדי לצמצם, ובאופן משמעותי, את יריעת המחלוקת בין הצדדים באשר לסכום שאת השבתו דורשים המערערים. ראשית, יש לזכור כי ערכו הנוכחי של הקו מורכב משני משתנים עיקריים. האחד, הסכום המקורי בסך 40,000 ש"ח משוערך לערכו הנוכחי. החלק השני מייצג את שווי פעולות ההשבחה שבוצעו, אם בכלל, על-ידי המערערים. ערכו הנוכחי של הקו מהווה, אם כן, חיבורם של שני הגורמים הללו גם יחד. בנסיבות אלו ברי, כי הסכום אותו יכולים לדרוש המערערים מכוח עילת עשיית עושר הינו נמוך מערכו הנוכחי של הקו, שכן כבר עמדתי על כך שאין הם זכאים לקבל בחזרה את הסכום המקורי ששולם בעבור רכישת זכויות ההפצה הבלעדיות. שנית, יש לתת את הדעת לכך שפעולות פיתוח הקו והשבחתו לא היו נחלתו הבלעדית של ארז. לא זו אף זו, בעוד שארז הפעיל את קו החלוקה במשך תקופה קצרה יחסית, הרי שאביו החזיק בקו במשך שנים רבות. אלא, שבית-המשפט המחוזי קבע - ובצדק - כי למשה לא קמה זכות תביעה במקרה דנא. קביעה זו בדין יסודה, שכן ביום 9.2.97 חתם משה על מסמך, בו הוא מאשר כי תוקף ההסכם הראשון שנחתם בינו לבין החברה פג, וכי לא תהא לו או לכל אדם אחר מטעמו כל טענה או תביעה או דרישה כלפי החברה בכל עניין הקשור להסכם זה (ראו, נספח ג' לתיק המוצגים מטעם המערערים). לפיכך, בבואנו לבחון האם המערערים זכאים לפיצוי בגין השבחת הקו יש לערוך הפרדה בין חלקו היחסי של ארז בהשבחת הקו לבין התרומה היחסית של אביו. בגין זו האחרונה לא יינתן למערערים פיצוי. בהתבסס על כל האמור לעיל, ברי כי הסכום אותו ניתן לתבוע מכוח עילה זו הינו נמוך בהרבה מן הסכום בסך 834,000 ש"ח לו טוענים המערערים. 23. השאלה האם מפיץ או סוכן מסחרי שההסכם עימו הגיע לקיצו זכאי מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט לתמורה כספית המגלמת את הזמן והמשאבים שהשקיע בבניית ופיתוח שוק המוצרים אותם הוא מפיץ נדונה לא אחת בבית-משפט זה. בע"א 7338/00 תנובה נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל (לא פורסם) נדון מקרה דומה לענייננו, שעה שחברת תנובה ביטלה לאלתר את הסכמי החלוקה עליהם חתמה עם שני מחלקי חלב עצמאיים, לאחר שהתברר כי הם ביצעו מעשים בלתי כשרים ובניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים. באותה מקרה עתרו המחלקים העצמאים לקבלת מספר סעדים וביניהם סעד מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט. בדונו בעילה זו קבע בית-המשפט את הדברים הבאים: "ואילו אנו, משנמצא לנו כי תנובה פעלה כדין ובגידרי סמכותה לעת שביטלה את חוזי ההפצה, נסיק כדבר הלמד מעניינו כי סעד זה שבעשיית עושר ולא במשפט אין המחלקים זכאים לו. משזו היא מסקנתנו, אין צורך כי נכניס ראשנו באמות-המידה שבית-משפט קמא קבע לעצמו לדרכי שומת העושר, כביכול, שתנובה עשתה על חשבון המחלקים. אליבא דידנו, תנובה לא עשתה עושר ולא במשפט על חשבון המחלקים, וממילא אין המחלקים זכאים לסעד מאת תנובה בעילה שבעשיית עושר ולא במשפט" (שם, עמ' 760; ראו בהקשר זה גם דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב', תשנ"ח) 621)". 24. אף בפרשת מעבדות טרבנול נדרש בית-משפט זה לשאלת קיומה של עילת תביעה המתבססת על התעשרות שלא כדין, מקום שהיצרן מבקש כדין לבטל הסכם לתקופה בלתי קצובה שנחתם בינו לבין המפיץ, על ידי מתן הודעה על הפסקת ההתקשרות. באותו עניין ציין השופט א' ברק (כתוארו אז) את הדברים הבאים: "לעיתים, מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון של הצדדים לחוזה נטלו על עצמם, ועל כן 'התעשרותו' של אותו צד הינה 'כדין'. טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה, שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח, כי בדרך כלל, ובהעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח שוק על ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תמשך תקופת זמן קצובה, 'והסיכון' של שוק מוצלח או גרוע נלקח על ידיהם בחשבון השיקולים". (שם, בעמוד 704). בעמדתו של השופט ברק תמך גם השופט מ' בייסקי. השופט ת' אור (כתוארו אז) אחז אף הוא בדיעה כי במקרים כגון דא לא עומדת למפיץ עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. עמדתו זו נסמכה על מספר נימוקים: ראשית, העובדה שהרחבת שוק המוצרים נובעת גם מטיבו ומאיכותו של המוצר, שהחברה היצרנית היא האחראית הבלעדית לו. שנית, העובדה שכבר בעת כריתת הסכם ההפצה יכול היה המפיץ לצפות את התוצאה לפיה עם ביטולו, לא יוכל הוא עוד ליהנות משוק המוצרים שפותח על ידו. טענה נוספת שניתן להעלות בהקשר זה היא כי תפקידו של הסוכן או המפיץ היה לבנות את שוק המוצרים, ועל כך קיבל שכרו (ראו ע"א 687/76 הנ"ל, בעמ' 725). שלישית, ניתנה הדעת אף לכך שהמפיץ עשוי להפיק טובת הנאה עם ביטול הסכם ההפצה, שכן הוא יוכל ליהנות מן הקשרים שקשר כמפיץ מצליח, הן לשם הפצת מוצרים אחרים לאותם לקוחות והן לצורך עבודה עם יצרנים אחרים. לבסוף, תמה השופט אור האם חיוב היצרן במתן הודעה מוקדמת מראש לא מהווה פיצוי בפני עצמו. זאת, לאור הקביעה כי הודעה מוקדמת במקרים מעין אלו נועדה ליתן למפיץ ארכה נוספת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות השקעותיו, ועל כן מייתרת היא את הצורך בפסיקת פיצוי נוסף מכוח דיני עשיית עושר. השופטת ש' נתניהו החזיקה בדיעה שונה, בה תמך גם הנשיא מ' שמגר. לעמדתה, אין ליתן לשאלה האמורה תשובה מוחלטת וגורפת שתחול על כלל המפיצים או המשווקים למיניהם ובכל הנסיבות האפשריות. שכן, הצורך בהגנה על המפיץ מפני ניצולו על-ידי היצרן, המבקש לקטוף את "פרי עמלו של המשווק, מבלי שיהיה חייב לתת לו תמורה על כך", עשויה במקרים מסוימים להצדיק שימוש בזכות ההשבה המעוגנת בחוק עשיית עושר (שם, בעמ' 686, 695-694). אליבא דהשופטת נתניהו סעד ההשבה יוענק באותם מקרים בהם התעשרות היצרן שלא כדין על חשבון עבודתו הנמרצת של המפיץ נוגדת ומקוממת את חוש הצדק וההגינות (שם, בעמ' 691, 699; ראו גם ע"א 371/89 הנ"ל בעמ' 323). בהקשר זה מוזכרים מספר שיקולים שיש להביאם בחשבון, ובכללם: התנהגות הצדדים, הנסיבות בהן זכה אחד מן הצדדים בהתעשרות וקיומה של ציפייה כי ההסכם בין הצדדים יימשך (פרשת מעבדות טרבנול, בעמ' 693-692, 701-700). 25. אף לוּ הייתי בוחר לצעוד בדרכה של השופטת נתניהו, אשר נכון לעת הזו אינה מייצגת את הגישה השלטת בפסיקה (ראו ע"א 687/76 הנ"ל; פרשת מעבדות טרבנול; ע"א 7338/00 הנ"ל; ראו גם, דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשנ"ח, כרך א') 124-118), לא היה בכך כדי להועיל למערערים. בהחליטי כן, נתתי דעתי בראש ובראשונה להתנהגותם חסרת תום הלב של המערערים ולעובדה שכל אחד מהם הפר באופן בוטה את ההסכמים שנחתמו עם החברה, תוך שהם חשודים בביצוע מעשי מרמה ובניסיונות לקבלת כספים וסחורות שלא כדין מן החברה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בשכיחותם של ניסיונות המרמה, לא שוכנעתי כי תחושת הצדק עומדת דווקא לימינם של המערערים. זאת ועוד, המערערים יכולים היו לצפות מבעוד מועד כי הפרת ההסכמים עקב ביצוע מעשי מרמה עלולה להביא לביטולם המיידי על ידי החברה, ולכן אין הם יכולים להישמע בטענה כי התגבשה אצלם ציפייה להמשך קיום ההסכמים. כן הבאתי בחשבון את העובדה שניתנה לארז לפנים משורת הדין ארכה בת עשרה חודשים, במהלכה יכל הוא להתכונן לביטול ההסכם ולהפיק רווחים נוספים מהפעלת קו החלוקה. לבסוף, אף נתתי דעתי לכך שמוצרי החלב אותם הפיצו המערערים נחשבים מוצרים "פשוטים", ששיווקם אינו כרוך בהשקעה כספית מיוחדת, וממילא לא הוכח כי המערערים נקטו פעולות משמעותיות להרחבת חוג הלקוחות בין אם על-ידי פרסום ובין אם בכל דרך אחרת (השוו וראו, ע"א 47/88 הנ"ל). בהתחשב בשלל הנימוקים האמורים, שוכנעתי כי אין מקום לפסוק למערערים סכום כלשהו מכוח דיני עשיית עושר. 26. סיכומו של דבר הוא כדלקמן: ההסכם השני השתכלל ועל כן שני הצדדים כפופים להוראותיו. ארז הפר את ההסכם השני, עת שניסה להוציא במרמה כספים וסחורות מן החברה. בעקבות ההפרה בוטל ההסכם השני כדין על-ידי החברה. לאור הוראותיהם הברורות של שני ההסכמים ובהתחשב בנסיבות בעטיין הם בוטלו, אין המערערים זכאים להשבת הסכום בסך 40,000 ש"ח ששולם על-ידי משה שלק עבור רכישת קו החלוקה. כן, לא קמה למערערים עילה לקבלת סעד כספי אחר, בין אם כפיצוי בגין הפסקת הקשר המסחרי עימם ובין אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אשר-על-כן, אם תישמע דעתי ידחה ערעורם של המערערים ואילו הערעור שכנגד יתקבל. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יבוטל במובן זה שחברת טנא נגה בע"מ לא תחויב בהשבת סכום בסך 40,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה החל מחודש אוקטובר 1989 למערער 2, הכל כאמור בפיסקה 15 לעיל. המערערים ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דין בערעור זה בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, א' בניסן התשס"ז (20.3.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06013190_H07.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il