משה כהן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1319/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: משה כהן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 6.1.98 בת"פ 113/97 שניתן על-ידי כבוד השופט י' גלין תאריך הישיבה: יב' באלול תש"ס (12.9.2000) בשם המערער: עו"ד גיל קרזבום בשם המשיבה: עו"ד משה שילה בשם שירות המבחן: מר אורי טולדנו פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: בעקבות הסדר טיעון, שכלל מחיקת חלק מן האישומים ותיקון אישומים אחרים, הורשע המערער - על יסוד הודייתו בעובדות - בחמישה מעשי שוד של בנקים, שבוצעו ב"שיטת הפתק", בניסיון לבצע מעשה שוד נוסף מאותו הסוג, בשתי עבירות של שימוש ברכב מנועי ללא רשות הבעלים ובשישה מקרים של נהיגת רכב מנועי ללא רשיון-נהיגה ובהיותו פסול לקבלת רשיון. לבקשת המערער הרשיעו בית המשפט, על יסוד הודייתו, גם בניסיון להתפרצות ובהחזקת כלי פריצה, על-מנת שגם עבירות אלו תובאנה בחשבון בקביעת עונשו. על-פי המוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון עתרה התביעה להענשת המערער במאסר, שתשע שנים ממנו תהיינה לריצוי בפועל, להפעלתם של עונשי מאסר על-תנאי שהיו תלויים כנגדו, וכן לפסילת המערער לקבלת רשיון-נהיגה. הסניגור ביקש מבית המשפט להסתפק בהטלת מאסר ממשי לתקופה של חמש שנים, וזאת בעיקר בשל חומרת מצב בריאותו של המערער, שאובחן כחולה איידס. בית המשפט המחוזי עמד, בגזר-דינו, על חומרת עברו הפלילי של המערער, שאת העבירות הנוכחיות ביצע זמן לא רב לאחר שחרורו מבית הכלא, בתום ריצוי עונש מאסר ממשי שנגזר עליו, ותוך הפרת תנאיהם של שני עונשי מאסר מותנים, לתקופה מצטברת של שנה וחצי, שהיו תלויים כנגדו. בשל דלות הסיכוי להרתיע את המערער מפני ביצוע עבירות נוספות, ולנוכח כמותן וחומרתן של עבירותיו הנוכחיות, נוטה היה בית המשפט, כדבריו, להעדיף את צורכי ההגנה על הציבור על פני שיקולים אחרים. עם זאת ציין, כי בשל חומרת מצבו הרפואי של המערער החליט להימנע מהיענות לעתירת התביעה. לפיכך החליט לגזור על המערער עשר שנות מאסר, שמחציתן לריצוי בפועל ומחציתן על-תנאי, וכן לפסלו לקבלת רשיון נהיגה למשך עשר שנים מיום שחרורו מן המאסר. את עונשי המאסר המותנים הפעיל בית המשפט כשהם חופפים ביניהם אך מצטברים לעונש המוטל, ומכאן שעל המערער הוטל לרצות תקופת מאסר כוללת של שש שנים. את ערעורו על חומרת העונש הגביל הסניגור לשתי טענות: האחת, כי בנסיבותיו המיוחדות של המערער, שבהיותו חולה איידס החזקתו במאסר מכבידה ומקשה עליו יותר מעל אחרים, היה על בית המשפט המחוזי להפעיל את עונשי המאסר על תנאי בחופף לתקופת המאסר בפועל שהוטלה על המערער. והשניה, כי במצבו המיוחד של המערער פסילתו לקבלת רשיון-נהיגה לתקופה של עשר שנים ממועד שחרורו מן המאסר שוללת ממנו, למעשה, כל סיכוי להשתקם. בתום שמיעת הטענות ביקשנו לקבל מנציבת שירות בתי הסוהר דיווח אודות התאמת תנאי המאסר בבתי הכלא בישראל למצבם של אסירים חולים מסוגו של המערער. מן הדו"ח שהוגש לנו עולה, כי שירות בתי הסוהר גיבש נוהל המיועד לאפשר שמירה על זכויותיהם של האסירים החולים תוך הקפדה על שמירת שלומם של האסירים האחרים. נוהל זה קובע, כי אסירים נשאי איידס ישולבו באגפים הרגילים אך יוחזקו בתאים נפרדים. עקב מחלתם אין אסירים אלה משולבים בעבודה בסוגי תעסוקה בהם קיימת סבירות לפגיעה פיזית. ביחס למערער צוין בדו"ח, כי הוא מוחזק בבית המעצר "ניצן" ביחד עם אסירים נוספים נשאי איידס, כי הוא מקבל טיפול רפואי כנדרש ממצבו ומוצא לפי הצורך לבדיקות בבתי חולים. תנאי המחייה באגף סבירים ואין בהם כדי לסכן אותו. בעבר שובץ לתעסוקה, אך בשל פעילות חריגה מצדו, שאינה קשורה למחלתו, הופסקה העסקתו. בעבר הוצא לחופשות, אך אלו הופסקו בשל פעילות שלילית בכלא ובמהלך חופשתו. האמור בדו"ח הניח את דעתנו, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לענין צבירתם (תוך חפיפה בינותם) של המאסרים המותנים המופעלים. מנימוקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי בקביעת העונש ייחס השופט המלומד משקל רב ונכבד למחלתו של המערער, שאלמלא כן ואילו עמד להענישו כראוי לו על-פי ריבוי וחומרת עבירותיו, ועל רקע עברו הפלילי המכביד, נוטה היה לגזור עליו מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר. החלטתו להסתפק בעונש מתון יחסית, בצירוף הוראתו לצבירה חלקית של המאסרים המותנים המופעלים, הובילו להכרעה עונשית כוללת מאוזנת. בהכרעה זו אין עילה להתערבותנו. גם בתקופת הפסילה מלקבל רשיון נהיגה לא מצאנו מקום להתערב. עונש הפסילה הוטל על המערער בשל עבירות של שימוש בכלי רכב ללא רשות הבעלים ונהיגתם ללא רשיון-נהיגה ובהיותו פסול לקבלת רשיון. עבירות אלו ביצע המערער להקלת ביצועם של מעשי השוד. חרף מחלתו אין לומר, כי הענשתו בעשר שנות פסילה מחמירה עמו יתר על המידה, מה גם שלא הובאו בפנינו כל נתונים לתמיכת טענת הסניגור, כי מתן ההזדמנות לבקש ולקבל רשיון-נהיגה, במועד קרוב יותר לאחר שחרורו מן המאסר, היה מקדם את סיכויי שיקומו של המערער. מטעמים אלה יש לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, יא' בחשון תשס"א (9.11.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00013190.F05