מאיר מנחם גילברט נ. רוזלי גלברט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1314/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. מאיר מנחם גלברט 2. לאה ראולה גלברט נגד המשיבה: רוזלי גלברט ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז בתיק תמ"ש 18510/97 מיום 2.2.99, שניתנה על ידי כבוד השופטת צילה צפת בשם המערערים: בעצמם בשם המשיבה: עו"ד בצלאל הוכמן פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (השופטת צ' צפת) מיום 2.2.99, החלטה לפיה דחה בית המשפט את הבקשה, כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 018510/97. 1. המשיבה היא בתו של המערער מס' 1 (להלן: "המערער") ונכדתה של המערערת מס' 2. המשיבה תבעה את המערערים (וכן את אשתו השניה של המערער, שאינה אמה). תביעה זו (תמש 018510/97) מתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז מאז 2.2.97. סמוך לאחר הגשת התביעה הובא התיק בפני השופטת צ' צפת, והיא המנהלת את הדיון בו עד עתה. ביום 3.7.97 הגיש עו"ד בן-דוד, שייצג אותה עת את אשתו השניה של המערער בקשת פסלות. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 7.8.97. לא הוגש ערעור על החלטה זו. ביום 27.4.98, לאחר דחייה בהסכמה של התביעה נגד אשתו השניה של המערער, ולאחר הסדרת עניינים דיוניים נוספים, החליט בית המשפט כדלקמן: "התיק נקבע להוכחות ליום 2/2/99 שעה 11.30. התובעת תגיש תצהירי עדות ראשית בצירוף כל המסמכים אשר יש בדעתה להגיש כראייה עד 60 יום לפני המועד הקבוע לדיון. הנתבע יגיש תצהירי עדות ראשית בצירוף כל המסמכים אשר יש בדעתו להגיש כראייה עד 30 יום לפני המועד הקבוע לדיון." המשיבה לא הגישה כל תצהיר או מסמך מטעמה ואף המערערים לא עשו כן. ביום 2.2.99 התייצבה המשיבה והודיעה, כי התצהיר שנתנה המשיבה בתמיכה לכתב התביעה שלה ישמש, בהתאם להוראות תקנות 358ח(א), 258ח(ד) ו169-(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כתצהיר עדות ראשית מטעמה. בית המשפט התיר זאת. בא כוח המערערים (שייצג בעבר את אשתו השניה של המערער) ביקש, כי בית המשפט ידחה את הדיון, על מנת לאפשר לו לבקש רשות ערעור על ההחלטה. בקשתו נדחתה והוא חקר את המשיבה על תצהירה. עם סיום החקירה הודיע בא כוח המשיבה: "אלו עדיי". המערערים ביקשו ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם. בקשתם נדחתה, הגם שהותר למערער להוסיף בעדותו הראשית מספר עניינים. לאחר החלטה זו ביקשו המערערים לצאת להפסקה, שבסיומה הודיע בא כוחם על התפטרותו מן התיק, לאחר שהגיע, לדבריו, למסקנה, כי עוינותו של בית המשפט כלפיו פוגעת במרשיו. לאחר התפטרות זו ביקש המערער, כי הדיון יידחה עד למציאת עורך דין אחר. בקשתו נדחתה ואז ביקש, כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו. לטענתו, מגלות החלטות בית המשפט משוא פנים מובהק כלפי המשיבה. ובפרט כך הם פני הדברים בכל הנוגע לישיבה הנוכחית, בה נמנע ממנו להביא עדויות מטעמו. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, בקבעו, כי לא מצא בה כל עילה לפסילת שופט. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי מתחילת הדיון קיימת תחושה, כי המערערים עושים את כל אשר לאל ידם כדי להאריך את הדיון, וכי בא כוחם (שהחל, כאמור, לייצגם, לאחר שנדחתה התביעה נגד אשתו השניה של המערער) נהג בבית המשפט בזילות ובאופן בלתי הולם. בית המשפט הוסיף, כי אופן ניהול הדיון וההחלטות ששימשו בסיס לבקשת הפסלות הם תוצר של הטקטיקה הדיונית בה בחרו המערערים, ולעניין זה אין להם להלין אלא על עצמם. עוד ציין בית המשפט, כי הברירה בידי המערערים לבקש לערער על החלטות דיוניות - אך אין החלטות אלו יכולות להוות עילת פסלות. 2. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטותיו הדיוניות של בית המשפט מיום 2.2.99. במקביל הוגש גם ערעור הפסלות שבפני. בערעור טוענים המערערים, כי כל ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינם מאז 20.3.97 ועד 2.2.99 היו נגועות, אחת לאחת, במשוא פנים בולט וקיצוני כנגד המערערים. כדוגמאות למשוא פנים זה, מצביעים המערערים על תוכן בקשת הפסלות שהגישה אשת המערער ועל התפטרותו של בא כוחם. המערערים ערים לפסיקתו העקבית של בית משפט זה בכל הנוגע להסתמכות על החלטות דיוניות כעל עילות פסלות, אלא שהם טוענים שבעניינם "הכמות עושה איכות". עוד הם טוענים, כי החלטותיו הדיוניות של בית המשפט מיום 2.2.98 הסבו להם אי-צדק, וכי הצגתם על ידי בית המשפט כמי שמבקשים לדחות את הקץ מעידה אף היא על יחסו של בית המשפט כלפיהם . טענה נוספת שמעלים המערערים היא הטענה, כי בעלה של השופטת ובא כוחה של המשיבה מקיימים מזה שנים רבות קשרים חבריים ומקצועיים, המהווים טעם לפגם. 3. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לשיטתה, אין הערעור מהווה אלא שלב נוסף בנסיונם של המערערים להתחמק מחיוב כספי פשוט וברור בו הם חבים. המשיבה מציינת, כי הטענה בדבר קשרים בין בעלה של השופטת צפת לבין בא כוח המשיבה הועלתה עוד ב - 20.7.98, בבקשת הפסלות הראשונה, ונענתה בהחלטה מיום 7.8.97 - החלטה עליה לא הוגש ערעור. המשיבה מוסיפה, לעניין זה, כי המערערים לא העלו את הטענה כלל בבקשת הפסלות והם מעלים אותה רק במסגרת הערעור. למעלה מכך, טוענת המשיבה, כי אכן, בעלה של השופטת צפת התמחה במשרדו של אבי בא כוחה. אולם הדבר היה לפני 20 שנה. עוד מציינת המשיבה, לעניין זה, כי קשריו של הבעל עם בא כוחה אינם שונים מן הקשרים הקיימים בקרב קהיליית עורכי הדין והשופטים העוסקים בדיני משפחה. 4. לאחר שעיינתי בערעור ובתשובת המשיבה הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. בבסיסו של הערעור עומדות, למעשה, שתי החלטותיו של בית המשפט בדיון מיום 2.2.99: ההחלטה באשר לעדויות הצדדים וההחלטה להמשיך בדיון לאחר התפטרות בא כוחם של המערערים. המערערים רשאים (וכעולה מערעורם - כך אכן נהגו) לבקש לערער על החלטות אלו. אולם אין במתן ההחלטות, כשלעצמו, בכדי ליצור עילת פסלות (וראו, לעניין זה: ע"א 2017/98 גלעד ניסן נ' שושנה רוזנפלד, פקידת סעד, לא פורסם; ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס, לא פורסם). המערערים עצמם מודעים לחולשתו של טיעונם בהקשר זה, ולפיכך הם כורכים בערעור הפסלות כל החלטה והחלטה שקיבל בית המשפט בעניינם, מאז מרץ 1997 ועד עצם היום הזה. אין בידי לקבל נסיון זה. במקום אחר כתבתי: "אין לקבל את נסיונם של המערערים לטעון, מחד גיסא, בהתייחס להחלטות בית המשפט במרוצת השנים, כי "כל אחת ואחת... נגועה בדעה קדומה" ומאידך גיסא, כי אותם דעה קדומה ומשוא פנים "העוברים כחוט השני" בכל ההחלטות מתגלים רק בראייה כוללנית ורטרוספקטיבית. בקשת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש (תקנה 471ב לתקנות, וראה גם: ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, טרם פורסם) ולא להשאירה נצורה לעת מצוא." ( ע"א 5397/97 אליהוד יערי, עו"ד נ' יצחק אינדיג, עו"ד, טרם פורסם). הדברים יפים גם לעניינו. זאת ועוד: מקצת טענות המערערים הועלה עוד בשעתו בבקשת הפסלות הראשונה. על ההחלטה המנומקת והמפורטת בבקשה זו לא הוגש ערעור. אין המערערים רשאים לשוב ולעורר טענות אלו כעת. סיכומו של דבר: אין ספק שדעת המערערים אינה נוחה מן ההחלטות הדיוניות שהתקבלו בעניינם. ייתכן גם שהחלטות אלו נטעו בלבם חשש, כי יחסו של בית המשפט כלפיהם נגוע במשוא פנים. אולם אין די בכך כדי להביא לפסלות שופט: המערערים לא הצליחו לבסס את דבר קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי לקיום משוא פנים (וראו, לעניין זה, ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 247, 250) ולפיכך דין ערעורם להידחות. למעלה מן האמור, יצויין, כי לא מצאתי גם ממש בטענה בדבר היכרותה האישית של השופטת צפת עם בא כוחה של המשיבה. כאמור, הועלתה טענה זו עוד ב- 3.7.97, ונדחתה בהחלטה מנומקת ביום 7.8.97. לא הוגש ערעור על החלטה זו. זאת ועוד: המערערים נדרשו לטענה זו רק בערעורם - ולא העלוה כלל בבקשת הפסלות הנוכחית. די היה בכך, על מנת להביא לדחייתה של טענה זו על הסף. אולם, נוכח אופי הטענה, מצאתי לנכון להידרש גם לגוף הדברים: לפי האמור בהחלטת בית המשפט מיום 7.8.97, אין הקשרים שבין בעלה של השופטת צפת לבין בא כוחה של המשיבה חורגים מגדרם של קשרים מקצועיים הקיימים בקרב עורכי הדין (ואף השופטים) העוסקים בתחום ייחודי זה של דיני משפחה. על כגון דא נאמר: "אם השופט יפסול עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מן העבר או מן ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, יפריז לצד החומרה ללא הצדקה עניינית וגם יכביד ללא צורך על פעולתה של המערכת השיפוטית. היכרות, ותהיה זו היכרות שבהווה, אינה הופכת את השופט לפסול. היא אינה יוצרת מראש חריצת דין אישית כה מהותית כלפי האדם עד שיהיה בכך כדי ליצור נטיית לב המשתלטת על שופט מקצועי בעזות כה רבה עד שאינו יכול להגיע להכרעה ענינית. זהו תחום מובהק אשר בו בא לידי ביטוי היישום של אמת המידה של השופט המקצועי היודע להשתחרר מהשפעתה של היכרות שיגרתית עקב כוחו והרגלו של בעל משרה שיפוטית היודע להתעלות מעל השפעתה של היכרות שיגרתית... בענייני היכרות גרידא אין להפריז ואין להתפס לנטיה לפסילה עצמית, כי היכרות אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטיה לחומרה או לקולה ואף אינה צריכה להצביע על אפשרות ממשית כאמור, בעיני ערכאת הערעור." (מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט, 87, 109-110 (התשמ"ז). הערעור נדחה איפוא. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, ד' באייר התשנ"ט (20.4.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99013140.A01/דז/