בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1313/92
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' טירקל
המערער: זאב
צוקר
נגד
המשיבים: 1.
אינקומר בע"מ
2.
גיורא לוין
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 3.2.92 בתיק ה"פ 995/89
שניתן
על ידי כבוד השופט א' גורן
בשם
המערער: עו"ד אביר בראל
בשם המשיבים: עו"ד גיורא לנדאו
פ
ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' גורן), לפיו נדחתה תובענת המערער (להלן - צוקר)
לאכיפת זכותו לקבלת מחצית מהון מניותיה של המשיבה 1 (להלן - החברה), המוחזק במלואו
על-ידי המשיב 2 (להלן - לוין), ולמינויו כמנהל נוסף בחברה, לצדו של לוין. התובענה
כללה גם עתירה לחיובם של החברה ולוין ליתן לצוקר חשבונות מלאים על עסקיה של החברה,
למיום כינונה (ביום 31.3.85) ועד למועד הגשת הדינים-וחשבונות. בית המשפט המחוזי,
שדחה את עתירותיו הראשונות של צוקר, לא התייחס בפסק-דינו לעתירתו לחיוב המשיבים
במתן חשבונות; ואף על כך מלין צוקר בערעורו. נקדים ונציין, כי ההליך שבגדרו ניתן
פסק הדין נשוא הערעור היווה חוליה שניה בשרשרת ההתדיינות בין הצדדים. קורותיו של
ההליך הקודם, שעל עיקריהן עוד נעמוד, פורטו בפסק-דינו של בית-משפט זה בע"א
705/88 אינקומר בע"מ וגיורא לוין נ' זאב צוקר (תקדין-עליון 92(1)
839).
2. ראשיתו של מעשה שהיה כך היתה, שבראשית 1985
הסכימו צוקר ולוין לייסד חברה פרטית ולנהל במסגרתה עסק משותף, בו יפעלו כנציגיהן
בישראל של חברות עסקיות זרות. אותה עת עבד צוקר בחברה ציבורית פלונית, ולצדדים היה
ברור שכל עוד הוא מחזיק במשרתו לא יוכל שמו להופיע כבעל מניות, או כמנהל, בחברה
שתירשם. לפיכך הסכימו, כי עם רישום החברה תוקצינה כל מניותיה הרגילות ללוין,
על-מנת שעם פרישתו של צוקר ממשרתו הציבורית, תועבר לבעלותו מחצית מהון המניות של
לוין או תוקצינה לו מניות בשווי זהה לשווי המניות שקיבל לוין. ביחס למועד, שבו
יפרוש צוקר ממשרתו ויצטרף לניהול הפעיל של עסקי החברה, לא הגיעו הצדדים להסכמה.
לוין דרש שצוקר יעשה כן לכל היאוחר תוך שמונה-עשר חודשים מיום הקמת החברה, ואילו
צוקר עמד על הארכת התקופה עד לחמש שנים לפחות. אך המחלוקת בשאלה האמורה לא נראתה
לצדדים כבלתי ניתנת ליישוב, וכיון שמשיקולים עסקיים לא רצו להשהות את רישום החברה,
הסכימו להקדים את הרישום ליישוב המחלוקת ביניהם בדבר המועד שבו יהיה על צוקר
להצטרף לניהול המעשי של החברה. עורך הדין צבי יפה, שטיפל בעבור הצדדים ברישום
החברה, פעל על-פי הוראותיהם המשותפות: עם רישום החברה הוקצו ללוין 10,000 מניות
רגילות, ולעורך-דין יפה מניה נדחית אחת. לוין מונה כמנהל יחיד בחברה ובין הצדדים
הוסכם, כי עד לצירופו של צוקר להנהלתה (במועד שעליו קיוו כי עוד יסכימו) יהיה לוין
זכאי לקבלת משכורת מקופת החברה.
3. חרף מאמציהם לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה,
בדבר מועד הצטרפותו של צוקר לניהולה הפעיל של החברה, ועל רקע זה יזם לוין את ההליך
הראשון. בהמרצת-פתיחה שהגיש לבית המשפט המחוזי (ביום 11.9.86) עתר לוין, בשמו ובשם
החברה, למתן פסק-דין הצהרתי, כי בינו לבין צוקר לא נכרת חוזה בכל הקשור לזכויות
הצדדים בחברה. הוא לא חלק, שהחברה נוסדה בעקבות הסכם בינו לבין צוקר, וכן הודה
שמאז ייסודה תרם צוקר מזמנו ומניסיונו לעסקיה. טענתו היתה, כי בעבור תרומתו
המועילה לעסקי החברה זכאי צוקר לשכר ראוי, אך אין לו זכות לקבלת חלק ממניותיה
ולהשתתפות בניהולה, שכן ההסכם, אשר היה מיועד להסדיר את זכויותיו למניות ולהשתתפות
בניהול, לא נכרת.
בהליך זה, שנתברר לפני כבוד השופט א' שטרוזמן,
היתה ידו של לוין על התחתונה. בקבלו את עמדתו של צוקר קבע בית המשפט, כי הצדדים
הגיעו לכלל הסכם מוגמר בדבר ייסודה של החברה ובדבר חובותיהם וזכויותיהם ההדדיות
בגין ייסודה והפעלתה; וכי כישלונם להגיע לכלל הסכם גם ביחס למועד הצטרפותו של צוקר
לחברה, כבעל מניות וכמנהל, אינו גורע מתוקפו של ההסכם שכבר נתגבש ביניהם. לפיכך
פסק בית המשפט לדחות את תובענתם של לוין והחברה; וערעורם על פסק-דין זה (ע"א
705/88 הנ"ל) אף הוא נדחה.
4. בעקבות מתן פסק-דינו של השופט שטרוזמן בהליך
הראשון, הודיע לוין לצוקר על ביטול החוזה שביניהם. צוקר דחה את הודעת הביטול
והודיע כי בכוונתו לפעול למימוש זכויותיו. ואכן, בעוד ערעורם של לוין והחברה
(בע"א 705/88) תלוי ועומד לפני בית-משפט זה, הגיש צוקר (אף זאת על דרך המרצת
פתיחה) את התובענה שבה ניתן פסק הדין נשוא הערעור שלפנינו. תובענה זו, שכאמור
נתבררה בפני השופט גורן, סמכה, אל נכון, על מימצאי פסק-דינו של השופט שטרוזמן
בהליך הראשון, בדבר קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים בנושא החובות והזכויות בחברה.
עם זאת יצוין, כי לפני סיום בירורה של התובענה החדשה ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה
בערעורם של לוין והחברה. ופסק הדין (בע"א 705/88 הנ"ל) הוגש לבית המשפט
המחוזי והיה לנגד עיניו בבואו לפסוק בתובענתו של צוקר.
5. בהתנגדותו למתן הסעדים שנתבקשו על-ידי צוקר
העלה לוין כמה וכמה טענות. את רוב טענותיו, בכללן טענות שכבר נפלה לגביהן הכרעה בהליך
הראשון, דחה השופט המלומד מכול וכול. כן דחה השופט את טענתו, כי צוקר הפר את
ההסכם, באופן שללוין צמחה זכות לבטלו (לעניין זה נקבע, כי מי שהפר את ההסכם היה
דווקא לוין), וכן את הטענה כי מהתנהגותו של צוקר ניתן להסיק כי ההסכם בוטל על-ידיו
מכללא. אך אחת מטענותיו של לוין נמצאה ראויה להתקבל והיא, כי ההסכם אינו ניתן
לאכיפה. לוין טען, כי משמעות ההכרה בכוחו המחייב של ההסכם אינה אלא זו, שבין
הצדדים נקשר הסכם שותפות; וכי בהעדר הסכם הקוצב את תקופת השותפות, או הקובע תנאים
ביחס לפירוקה, חלה על יחסיהם הוראת סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות [נוסח חדש],
התשל"ה1975-, על-פיה "השותפות תפורק ... כשאחד השותפים מודיע לשאר
השותפים על כוונתו לפרק את השותפות". מכאן - טען לוין - כי גם שלא עקב הפרת
ההסכם על-ידי צוקר, עמדה לו זכות להודיע לצוקר על ביטול ההסכם.
השופט דחה את טענת לוין, בדבר תחולתו על יחסי
הצדדים של סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות. יחסי צוקר ולוין - קבע השופט - אינם
יחסי שותפות, אלא יחסים שבין בעלי שליטה ב"חברת מעטים". ביחסים הפנימיים
בין בעלי מניותיה, חברה כזאת אמנם "משמרת סממנים של שותפות", אך לא כל
הוראות פקודת השותפויות חלות עליה. עם זאת, כשהיחסים הפנימיים בין בעלי המניות של
חברה כזאת מועמדים לדיון, מוצדק להתייחס לשיקולים שהם יותר אופייניים לדיני
השותפויות מאשר לדיני החברות. ולשיקולים אלה יש משקל בהכרעת השאלה, אם הסכם בין
בעלי מניות בחברת מעטים ניתן לאכיפה. לשאלה זו, ועל רקע נסיבות העניין הנדון, השיב
השופט בשלילה. קבלת העתירות, ציין השופט, "תהיה בעלת תוצאה הרסנית לחברה,
לאור אופיה כחברת מעטים: ההשלכה המעשית תהיה לכפות על (לוין) את (צוקר) כשותף מלא
לבעלות ולניהול החברה, וזאת לאחר שיחסיהם התערערו עד היסוד, ואין כמעט כל סיכוי
שיוכלו לעבוד בהרמוניה ובשיתוף פעולה למען המשך שגשוגה של החברה". בהסתמכו,
בעיקר, על הלכתו של ע"א 381/75 ברקוביץ נ' גבריאלי, פ"ד ל(1)
442, קבע השופט, כי בעניינם של הצדדים מתקיימים שניים מהסייגים, שמנה המחוקק בסעיף
3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-, לזכות הנפגע מהפרת חוזה
לקבלת סעד של אכיפת החוזה נגד המפר: האחד, כי באכיפת החוזה יהיה משום כפיית המפר לעשות
או לקבל עבודה אישית או שירות אישי; והשני, כי ביצוע צו האכיפה ידרוש מידה בלתי
סבירה של פיקוח מטעם בית המשפט. לנוכח יחסיהם המעורערים של הצדדים, הוסיף השופט,
אין לחוזה כל תוחלת; ואם בית המשפט יורה לאכפו "תיכנס החברה למבוי סתום, כאשר
כל אחד מהצדדים ינסה ל'נטרל' את יריבו, והתנהגות זו צפויה שהרי הצדדים מתדיינים
ביניהם מזה שנים רבות". אשר לנזק שנגרם לצוקר, עקב הפרת ההסכם על-ידי לוין,
הוסיף השופט, כי תרופתו של צוקר היא בתביעה לקבלת שווי מניותיו, או בתביעה
לפיצויים. בנסיבות העניין נענה בית המשפט לבקשת צוקר לפיצול סעדים. מעיקרא נקבע,
כי על צוקר להגיש את תובענתו הנוספת תוך שנה מיום מתן פסק הדין, אך משהוגש הערעור
שלפנינו, וההכרעה בו נשתהתה, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת צוקר והאריך את המועד
שקצב להגשת התביעה הנוספת, ובלבד שזו תוגש תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין
בערעור.
6. בערעור שלפנינו משיג צוקר, במספר טענות, על
צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להעניק לו סעד של אכיפה. לחלופין טען, כי מכל
מקום לא היה טעם מוצדק שלא להעניק לו את הסעד של מתן חשבונות.
פרקליטו של צוקר ביקש לשכנענו, כי בענייננו
מתקיימות נסיבות שונות מאלו שהתקיימו בפרשת ברקוביץ (ע"א 381/75),
עליה הסתמך השופט בפסק-דינו, וכי שוני הנסיבות הצדיק הבחנה בין שני המקרים, הן
לעניין תחולת "סייג השירות האישי" והן לעניין תחולת "סייג הפיקוח
השיפוטי". כן טען, כי בענייננו כלל לא היה מקום להחיל את הלכת "מעין
שותפות", שהחלתה בפסיקה נעשתה רק לצורך מתן סעד של פירוק חברה בנסיבות הדומות
במהותן לנסיבות פירוקה של שותפות. עתירתו של צוקר היתה לקבלת חלקו בהון המניות של
החברה ולמינויו כמנהל. לשני אלה היה זכאי לפי ההסכם, שהופר על-ידי לוין, ובהעדר
טעם של ממש להימנע מסעד של אכיפה, ניתן וראוי היה לתקן את הפגיעה שנגרמה לו בהענקת
הסעד שנתבקש על-ידיו.
בא-כוח המשיבים (לוין והחברה) טען, כי את
הכרעתו של בית המשפט המחוזי יש לקיים בעינה, לא רק מטעמיו של השופט המלומד, אלא גם
מטעמים נוספים, אותם העלה לוין לפני בית המשפט המחוזי, שבפסק הדין לא נתקבלו או לא
נדונו. לאי-הענקת הסעד של מתן חשבונות השיב, כי לוין מסכים (וגם בעבר כבר הביע את
הסכמתו) להציג בפני צוקר את החשבונות שהינם רלוואנטיים לסוכנויות הקשורות בפעילותו
של צוקר, אך הוא כופר בזכאותו של צוקר לקבל חשבונות הנוגעים לפעילויות אחרות של
החברה.
7. אני סבור, כי אין עמנו מקום להתערב בקביעת בית
המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין התקיימו טעמים להימנעות מהענקת סעד של אכיפה.
אכן, אילו הסכימו הצדדים רק על העברת חלק מן השליטה בחברה לידיו של צוקר, בתמורה
להשקעת כספים בחברה, או בתמורה לפעילותו למען החברה בעבר, לא היתה מניעה לאכוף על
לוין את מימוש ההתחייבות. אלא שהסכמם של הצדדים לא היה רק להעברת חלק בשליטה, אלא
גם, ובעיקר, לפעילות משותפת בעסקיה של החברה. ולנוכח יחסיהם העכורים של הצדדים,
ברי שקיומו של הסכם זה, במועד מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שוב לא היה
אפשרי. במאמר מוסגר אוסיף, כי אינני סמוך ובטוח אם השופט המלומד צדק בהנחתו שיחסי
הצדדים יצאו מגדרה של שותפות והפכו ליחסים שבין בעלי שליטה בחברה. יצוין כי עוד
בגדר הערעור על פסק הדין בהליך הראשון נתעוררה השאלה, אם צוקר יכול להיחשב כבעל
זכויות בחברה אף-על-פי שלא נרשם כבעל מניות בה. השופט שטרוזמן, שפסק בהליך הראשון,
השיב לשאלה זו בחיוב, אך בשלב הערעור נמנע בית-משפט זה מלהכריע בכך והסתפק בקביעה,
"שההסכם בין לוין וצוקר העניק לצוקר מחצית מזכויותיו של לוין בחברה"
(ראו פסק הדין בע"א 705/88 הנ"ל, בפיסקה 9). אך לגוף העניין הבחנה זו
אינה דרושה, ואף עתה אין צורך שנכריע בשאלת סיווגם המשפטי של היחסים; שכן, אם צדק
השופט בקביעתו שיחסי הצדדים אינם יחסי שותפות, אלא יחסים שבין בעלי שליטה בחברה,
הוא, על-כל-פנים, צדק גם בקביעתו הנוספת כי, בהתחשב באופיה של החברה כ"חברת
מעטים", הרי שביחסים שבין חבריה יש לדון על-פי אמות המידה המקובלות ביחסיהם
ההדדיים של שותפים בשותפות. מן הבחינה הזאת - וחרף הבדלים מסוימים בין שתי הפרשיות
- דומה פרשתנו לפרשת ברקוביץ; והסייגים שמנעו הענקת סעד של
אכיפה במקרה ההוא תופסים גם כאן. אילו הורה השופט על אכיפה, הרי שבהעדר סיכוי ממשי
לשיתוף פעולה בין צוקר ולוין, קרוב להניח כי עד מהרה היתה החברה נכנסת להליכי
פירוק. לא נעלם ממני, שפירוקה של החברה עשוי היה להיטיב עם צוקר, שבדרך זו יכול
היה לממש את מלוא זכויותיו בנכסי החברה. אך דרך זו, שיש עמה מידה קשה של מיצוי
הדין עם המפר, בחינת תיקון עוול בעוול, אינה דרך ראויה.
8. אך הדין עם צוקר בטענתו השניה, לאמור, כי גם
משנמצאו טעמים שלא להעניק לו סעד של אכיפה, היה מן הדין שלא למנוע ממנו את הסעד של
מתן חשבונות. הבקשה למתן חשבונות אמנם הוזכרה בפתח פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
אך בית המשפט לא דן בה בפסק הדין ולא פסק לגביה דבר. אין זאת אלא שהשופט סבר, כי
משלא ראה לזכות את צוקר באכיפה נשמטת גם זכאותו לסעד של מתן חשבונות. ואולם העיון
בתביעתו של צוקר מעלה, שאת עתירתו לסעד זה ביסס לא רק על היותו "בעל זכות
למניות" אלא, לחלופין, גם על זכותו "כשותף בהסכם שותפות" בינו לבין
לוין. לדידי, זכאי צוקר לחשבונות גם כתשתית עובדתית הדרושה לו להגשת תביעה
כספית, בין להשבת שווי המניות שהובטחו לו, בין לפיצוי על נזק שהסבה לו הפרת ההסכם
על-ידי לוין ובין בעילה ממונית אחרת. זכותו לחשבונות חלה על כל עסקיה של החברה,
והשאלה היחידה היא, לאיזו תקופה עומדת לו הזכות לקבלת חשבונות. אני סבור, כי
התקופה שבגינה יש לזכות את צוקר בסעד של מתן חשבונות היא למיום ייסוד החברה ועד
ליום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בהליך הנוכחי. הלוא ענייננו במי שנמצא
זכאי, לפי פסק הדין בהליך הראשון, ליטול חלק שווה בשליטה על החברה ובניהולה.
בדחיית עתירתו לאכיפת זכאותו חדלה זכאות זו להתקיים. מן הבחינה הזאת, פועל
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי היה כפועלו של צו פירוק. מכאן ואילך שוב אין צוקר
זכאי לתבוע חלק בשליטה או להתערב בניהול. אך זכותו לקבלת חשבונות בגין התקופה שעד
למועד זה שרירה וקיימת. בעיקרון זכותו למתן חשבונות אינה פחותה מזכותו של מי שפעל
במסגרתה של שותפות ושותפיו הרחיקוהו מעסקי השותפות; ואין צריך לומר כי בכך אינני
נוקט כל עמדה בדבר המבחנים והשיקולים שעל יסודם יהיה על בית המשפט לקבוע את גובה
החיוב הכספי בתובענה שתוגש על-ידי צוקר על יסוד החשבונות.
9. מטעמים אלה הייתי מקבל את הערעור בחלקו ומורה
לשני המשיבים למסור למערער, לא יאוחר מתום 90 ימים מהיום, דינים-וחשבונות מלאים על
כל עסקיה, הכנסותיה והוצאותיה של החברה (המשיבה 1), למיום הקמתה (31.3.85) ועד
ליום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (3.2.92), ולהעמיד לעיונו או לעיון נציגיו,
על-פי דרישה שתימסר לא יאוחר מתום 30 ימים מיום מסירת הדינים-וחשבונות, את כל
המסמכים עליהם מבוססים דינים-וחשבונות אלה. בהתחשב בצו זה הייתי מאריך את המועד
שקצב בית המשפט המחוזי להגשת תביעה כספית מצד המערער בשלושה חודשים שמניינם מן
היום בו ישלימו הצדדים את מסירת הדינים-וחשבונות והעיון במסמכים, לפי המאוחר. כי
תתעורר מחלוקת בין הצדדים ביחס לביצוע הוראות אלו, יכריע בה בית המשפט המחוזי.
בהתחשב בתוצאה ובכלל נסיבות העניין הייתי מחייב את המשיב 2 לשלם למערער הוצאות
ושכר-טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 60,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל.
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, יא' באדר תשנ"ח (9.3.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
92013130.F01