אדרי אלי נ. הסנה חברה לבטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1311/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1311/02 ע"א 1348/02 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערערים בע"א 1311/02 והמשיבים בע"א 1348/02: 1. אדרי אלי 2. אדרי שמעון 3. אדרי רחל נ ג ד המשיבה בע"א 1311/02 והמערערת בע"א 1348/02: הסנה חברה לבטוח בע"מ ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.1.02 בת.א. 396/02 שניתן על-ידי כבוד השופט ח' פיזם תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשס"ה (1.2.05) בשם המערערים בע"א 1311/02 והמשיבים בע"א 1348/02: עו"ד עמיקם חרל"פ בשם המשיבה בע"א 1311/02 והמערערת בע"א 1348/02: עו"ד יוסף מלמן פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. אלי אדרי, הוא המערער בע"א 1311/02 (להלן: המערער 1), נפגע בתאונת דרכים ביום 24.10.90 בהיותו בן חמש וחצי. התביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' פיזם) התנהלה באמצעות הוריו של המערער, המערערים 2 ו-3 בערעור שלפנינו (להלן: המערערים 2 ו-3). הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, היא המשיבה בע"א 1311/02 (להלן: המשיבה), הגישה, אף היא, ערעור כנגד המערער 1 והמערערים 2 ו-3 (ע"א 1348/02). 2. בית המשפט המחוזי תיאר בפסק-דינו את הפגיעה הקשה בקטין במהלך התאונה, בגינה היה מחוסר הכרה כשבועיים והועבר לתקופת אשפוז שיקומי בבית החולים לוינשטיין. המערער 1 שוחרר לביתו מקץ כמה חדשים, לכאורה כעצמאי בתנועותיו, אך אובחן כסובל מקשיים רבים. בית המשפט מינה מומחים מטעמו לקביעת דרגת נכותו הרפואית של המערער 1. בתחום רפואת העיניים, קבע בית המשפט כי למערער נכות צמיתה של 10% - קביעה זו של בית המשפט נעשתה בהסכמת הצדדים. ברם, ככל שמדובר בנכותו הנוירולוגית והפסיכיאטרית של הקטין, נתגלעה מחלוקת קשה בין המומחות שמונו על-ידי בית המשפט - הנוירולוגית, ד"ר מנליס, והפסיכיאטרית ד"ר מור-שניר. הנוירולוגית, ד"ר מנליס, סברה, כי יש להעמיד את נכותו הנוירופסיכיאטרית של הקטין על עשרה אחוזים. בחוות-דעתה, פירטה הד"ר מנליס את ממצאיה וקבעה כי חלק מהפגיעה הנוירולוגית בקטין היא מולדת, הגם שיש קושי להוציא מכלל אפשרות, כי התאונה היא אשר הביאה להגברת התופעות הכרוכות בפגיעה זו. הפסיכיאטרית, ד"ר מור-שניר, העריכה, כי נכותו הפסיכיאטרית של הקטין מגיעה כדי 100%, אולם הניחה, כי בהינתן לקטין טיפולים שיקומיים תגיע נכותו הצמיתה ל-80%. בנוסף, קבעה ד"ר מור-שניר, כי יש לייחס את כל הנזק הפסיכיאטרי והנוירולוגי שיש לקטין לתאונה. בית המשפט החליט, לבסוף, להעמיד את נכותו הצמיתה של המערער בשיעור של 40%. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שקביעתה של המומחה בתחום הפסיכיאטריה נסמכה על הגדרת מצבו של הקטין כמצב פסיכוטי, בעוד שחוות הדעת הפסיכולוגית בה נעזרה קובעת כי רמת תפקודו של הקטין אך דומה למצב פסיכוטי. בנוסף, תמך בית-המשפט קמא את עמדתו בחוות דעתה של הגב' צוקי סלע, מורתו של הקטין, שהערכתה לא תאמה את המצב החמור שמתואר בחוות דעתה של ד"ר מור-שניר. לבסוף, ציין בית המשפט את נטייתו שלא לאמץ במלואה את חוות דעתה של מור שניר כיוון שהודתה במהלך המשפט, כי אין היא מתמצאת בטיפול בפגיעות ראש, ואף אינה מנוסה במתן חוות דעת ביחס לפגיעות מעין אלו. בית המשפט קבע, כי הוא מעדיף, בעקרון, את חוות הדעת של ד"ר מנליס ככל שהדבר נוגע להערכת היקף נזקיו הנוירולוגיים והפסיכיאטריים של הקטין. ואולם, חרף העדפתו זו, וחרף הקושי שראה בית-המשפט באשר לקבלת חוות הדעת של ד"ר מור-שניר כלשונה, נמנע בית המשפט מלצמצם את נכותו של המערער ל- 10%, זאת - לנוכח מסד ראייתי חסר אודות מצבו הבריאותי והנפשי של המערער עובר לתאונה. מקבץ השיקולים והממצאים הללו הביאו את בית המשפט קמא לקבוע, מחד גיסא, כי התאונה היא שגרמה לבעיות הנוירופסיכיאטריות מהן סובל הקטין, ומאידך, כי חומרתן נמוכה מכפי שקבעה הד"ר מור שניר. כיוון שכך העריך בית המשפט את נכותו הצמיתה של המערער בתחום הנוירופסיכיאטריה בשיעור של 40%. לכך נצטרפה הנכות בשיעור של 10% בתחום רפואת העיניים, עד שהנכות המשוקללת הצמיתה של המערער הועמדה על 46%. בשולי הדברים העיר בית המשפט קמא כי המוסד לביטוח לאומי קבע בשעתו לקטין נכות צמיתה בשיעור 50% ואף כי הופסקה בינתיים הגימלה ששולמה לקטין, תומכת קביעה זו של המוסד לביטוח לאומי, כך סבר, במסקנתו לעניין שיעור הנכות הצמיתה דהיום. 3. בית המשפט קבע, כי נכותו התפקודית של הקטין תוערך בשיעור זהה לנכותו הרפואית, נוכח הקושי לחשב את מידת הגריעה מכושר ההשתכרות העתידי של קטין. בית המשפט הניח כי שכרו של המערער 1 אלמלא התאונה היה מגיע לרמת השכר הממוצע במשק. את הפסד שכרו של הקטין בתקופה שראשיתה בגיל 18 וסופה בהגיעו לגיל 65 הוערך בסכום של 1,183,329 ש"ח. בראשי הנזק האחרים קבע בית המשפט פיצוי בסכומים גלובליים והם כללו פיצוי בגין הפסד פנסיה, הוצאות ניידות, הוצאות רפואיות, סיוע רב-תחומי, שירות פסיכולוגי, טיפול של ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, הוצאות לרכישת מחשב ושכר-דירה בגין דיור בקרבת בית החולים. בנוסף לפיצויים שנפסקו לטובת המערער, פסק בית המשפט פיצוי נוסף בגין הפסד ההשתכרות של הוריו, המערערים 2 ו-3, ובשל הצורך שלהם בעזרה נוכח היעדרות תכופה מביתם. מסכום הפיצויים הכולל נוכו תגמולי הביטוח הלאומי בעבר, בסכום של 38,543 ש"ח. באשר לתגמולי המל"ל בעתיד, פסק בית המשפט כי הגם שהמערערים 2 ו -3 לא ערערו על קביעת המל"ל להפסיק את מתן הגמלה לקטין, אין מדובר בקביעה סופית, ועל כן הורה להפקיד סכום של 450,000 ש"ח בקופת בית המשפט, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית של שי ספיר. בית המשפט קבע, כי אם הקטין "יוכיח שאין לו שום סיכוי לקבל פיצוי נוסף מהמל"ל, יועבר הסכום הזה או סכום אחר לזכותו." 4. המערער טוען, כי קביעת בית המשפט לפיה נכותו הרפואית של המערער 1 בתחום הנוירו-פסיכיאטרי עומדת על 40%, הנה קביעה שרירותית שאינה נשענת על חוות-הדעת שהונחו בפניו. לדעת המערערים נוצר אבסורד מחמת שהוקפאה גמלה רעיונית המחושבת על-פי מאה אחוזי נכות בעוד "שנפסקו" למערער בבית-המשפט 46% נכות בלבד. לטענת המערערים, קביעה שגויה זו - בדבר אחוזי הנכות - גרמה לטעויות בכל פרטי הנזק האחרים בהם נפסק להם פיצוי והם טוענים כי יש להעמיד את שיעור נכותו של המערער 1 על 100%. קביעות המומחים מלמדות, לדעת המערערים על כך שהמגבלות מהן סבל המערער 1, עובר לתאונה, לא היו פוגעות ביכולת השתכרותו ועל-כן היה על בית המשפט לבסס את השכר לפיצוי על השכר הממוצע במשק בניכוי מס ההכנסה בלבד. כמו כן, טוענים המערערים כנגד עמדת בית המשפט בעניין הפסדי הפנסיה. לטענת המערערים פסיקת בית המשפט לעניין "עזרת הזולת", וההערכה שגובה הפיצוי המתאים הנו 150,000 ש"ח בלבד, אינה עולה בקנה אחד עם קביעת בית המשפט לפיה המערער 1 זקוק לסיוע על בסיס יומי. בנוסף טוענים המערערים, כי סכום הפיצויים שנפסק להם בגין טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים הוא נמוך למדיי. לבסוף, מלינים המערערים על כך שבית המשפט לא קבע, כי אם הסכום המוקפא בגין קצבת הנכות הכללית "יופשר", ויועבר למערער בעתיד, הרי שיהא על המשיבה להוסיף לו שכר-טרחת עו"ד כחוק. 5. המשיבה, מצידה, חולקת על קביעת בית המשפט קמא לעניין שיעור הנכות הנוירופסיכאטרית וטוענת כי בפועל השיעור נמוך יותר. המשיבה תומכת את טענתה הזו בחוסר נסיונה של המומחַה בתחום הפסיכיאטריה ונטיית בית המשפט לתמוך בעמדת המומחה הראשונה לאורך הדיון. כמו כן, טוענת המשיבה לליקויים בחוות הדעת הפסיכיאטרית אל מול הבסיס היציב והמדויק – כך לטענתה – עליו נשענת חוות הדעת הראשונה. כנגזרת לכך, נטען על-ידי המשיבה, כי היה על בית המשפט לקבוע את הפסדי השכר בהתאם לשיעור הנמוך יותר. שינוי הקביעה בדבר אחוזי הנכות בתחום הנוירופסיכיאטרי תשליך, כך מציינת המשיבה, גם על ראשי הנזק האחרים. בהתייחס לאחוזי הנכות (46%), טוענת המשיבה כי נפלה בידי בית המשפט קמא טעות שעה שחישב את הפסדי ההשתכרות וכי הכפלת ההפסד החודשי על פי העקרונות שהתווה בית המשפט קמא, מביאה לחישוב הפסד בסך של 694,993 ש"ח ולא לסכום של 1,183,329 ש"ח כפי שנקבע בפסק הדין. בקשת המשיבה לתיקון טעות זו של בית המשפט במסגרת הליך של "תיקון טעות סופר" נדחתה. המשיבה מוסיפה וטוענת, בעניין הפסד ההשתכרות, כי בית המשפט טעה עת חישב את ההפסד מהגיע המערער 1 לגיל 18, שעה שהיה עליו לחשב את הפיצוי מגיל 21 ואילך. את ההפסד העתידי יש לחשב, כך היא מציינת, בדרך של "היוון כפול" אשר יבטא את פרק הזמן שמיום מתן פסק הדין ועד הגיע המערער 1 לגיל 21. בתשובתם, טוענים המערערים בע"א 1311/02, כי "אין חולק כי המשיב לאור מצבו הרפואי והנפשי הירוד אינו כשיר לכל שירות צבאי מכל סוג שהוא". באשר לניכויי התגמולים של הביטוח הלאומי, טוענת המשיבה בערעורה, כי בית המשפט קמא טעה עת לא קבע מנגנון ברור ומפורט שיסדיר את האופן בו יש לנהוג בכספי הפקדון. לבסוף, טוענת המשיבה, כי מצבו של המערער 1 טוב מכפי שהוצג על-ידי באי כוחו. המשיבה תומכת טענתה זו בקביעת המל"ל להפסיק את הקצבה שהוקצתה לו וכן בעובדה שהמערער 1 לא הופיע במהלך כל הדיונים בפני בית המשפט. 6. בחנו את טענות המערערים ואת טענות המשיבה בשני הערעורים המונחים לפנינו. באנו לכלל מסקנה כי אין להתערב בקביעת בית-המשפט קמא לעניין שיעור הנכות הכוללת ממנה סובל המערער 1. היא גם עולה בקנה אחד - כך מסתבר בדיעבד - עם קביעת הנכות של המוסד לביטוח לאומי. שיקול דעתו של בית המשפט בקביעת המגבלות הרפואיות הוא רחב, ואין הוא מחויב לאמץ את חוות הדעת המונחות בפניו כלשונן. עם זאת נפלו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי משגים מסויימים ובאלה יש צורך להתערב. בית המשפט המחוזי טעה בחישוב הפסד ההשתכרות של המערער 1. את הפסד ההשתכרות של המערער 1 יש להעמיד על סך 5,600 ש"ח לחודש, וסכום זה משקף את השכר הממוצע "נטו" באותה תקופה, וזאת מתוך הנחה, לטובת המערער, כי בשקלול הגריעה התפקודית כבר הובאו בחשבון מגבלות קודמות. הכפלת הסכום הזה ב- 46% - שיעור הנכות התפקודית - ובמקדמי ההיוון הכפול בתקופת העבודה הרגילה מלמדת כי סכום הפיצוי המגיע למערער בגין הפסד ההשתכרות הנוסף הנו 670,542 ש"ח ולא כפי שקבע בית המשפט קמא. לסכום האמור יש להוסיף את הסכום שהיה משולם למערער מטעם הצבא, לכיסוי מחסורו במזון, דיור וביגוד. עתה, לאור התאונה, לא ישתלם למערער הכיסוי האמור ועל-כן הוא זכאי לפיצוי. פיצוי זה יש להעריך ב-70% משכרו ועל כן יועמד על סך של 141,120 ש"ח (ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה פ"ד לו(3) 762, 786-785). שני הסכומים הללו יחד מהווים את הפסד ההשתכרות של המערער 1. 7. במהלך הדיון בפנינו הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, כי אכן הוכרה זכאותו של המערער 1 לתגמולי הביטוח הלאומי על-פי פרק הנכות הכללית. לאור זאת, יש להפחית מסכום הפיצויים הכולל שנפסק את הסכום המהוון של גמלאות הביטוח הלאומי, לפי חוות-דעת אקטוארית שתתקבל על-ידי הצדדים. את יתרת הסכום שיוותר מהסכום המופקד בקופת בית המשפט, יש להשיב למערער 1. באם יתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים ביחס לסכום הניכוי או לשיעורו, יוחזר הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי לשם קביעת הסכום. שכר-טרחת עורך הדין בערכאה הראשונה יתוקן בהתאם. במובנים האמורים מתקבלים הערעורים. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ד באדר ב התשס"ה (4.4.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02013110_P08.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il